אליעזר בשן שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים
שמירת השבת היתה גורמת לאי נעימויות לנוכרים שהיו תלוים בשרותם של יהודים. כך למשל, מספר שטיהלין, שהוזכר לעיל. לאחר שמונה את האיסורים השונים וביניהם הדלקה וכיבוי מציין כי המשרת במלון יהודי במוגאדור אינו נוגע במנורה. וזאת עושה במקומו נוצרי ואילו רופא שוייצרי שם נאלץ לשאת את הפנס בעצמו בליל השבת, כי משרתו ותורגמנו היהודי אינו עובד בשבת. הוא גם קובע כי רוב התורגמנים במארוקו הם יהודים, המכירים יפה את כל המקומות וניתן להיעזר בנסיונם בסיורים של התיירים, אבל בשבתות אינם מוכנים לנסוע בשום מחיר. תופעה זו מגבילה איפוא את אפשרות העסקתם .
כעשר שנים אחריו כותב גראהאם בהקשר לחנויות הנעולות בשבתות במזאגאן, כאשר כל הסחר הקמעונאי בידי יהודי המקום. לדבריו, אין דת אחרת בה מצויים כה הרבה ימים בהם אין עובדים, לכן פלא שאין רבים מהגויים המצטרפים ליהדות, שהרי עשויים היו ליהנות מהבטלה. זו הערה צינית המתעלמת מהחריצות של היהודים בימות החול, ובתנאי ההפליה וההשפלה מצד המוסלמים השולטים. העקביות בשמירת השבת היתה כרוכה לא רק בהפסד כספי, אלא עשויה היתה גם להעמיד יהודים בסכנת נפשות, כתוצאה מעימות עם השלטונות. אחד האירועים בנדון ראוי לאיזכור:
זמן קצר לפני מותו של הסולטאן סידי מוחמד, ששלט בשנים 1859—1873, הצליח לדכא מרד של שבט בני מוסא בדרום מארוקו. כעונש ציוה להתיז ראשם של ארבעים ושמונה שבויים מבני השבט. באוקטובר 1872 נשלחו לרבאט, ושוחטים יהודים נצטוו לבצע את העדיפות, כשהמטרה היתה שראשיהם יוקעו לאחר מליחתם במשך שלושה ימים בשערי העיר. היהודים סירבו בגלל קדושת השבת, ונענו רק לאחר שנגררו בכוח על ידי חיילים והוכו במגלבים.
לפי הערכה אחת, שומרים יהודי מארוקו על דיני השבת ביתר הקפדה מאשר יהודי אירופה. זו הערכה סובייקטיבית, ותלויה בהיכרות מקרית ואישית. מכל מקום, יש בדבר משום ביטוי חיובי לגבי יהודי מארוקו. היו גם חריגות ומקרים של חילול שבת. בשנות ה־70 של המאה ה־19 כותב תייר נוצרי על יהודי במארוקו שעישן בשבת ואכל טריפות, כתופעה יוצאת דופן, המלמדת על הכלל שלא נהג כך. חדירת ההשפעה התרבותית של צרפת שברה בהדרגה מנהגים ומוסכמות, ונבעו סדקים בשלמות הקיום של המסורת היהודית. הקרבנות הראשונים היו יהודי אלג׳יריה, הראשונים להשתלטות פוליטית ותרבותית של צרפת, והדבר ניכר בכל תחומי החיים, ובכללם שמירת השבת. השתתפותם של יהודים במערכת האזרחית והצבאית חייבה אותם לחלל שבת, והדבר גרם גם לנטישת המסורת. אלכסנדר נוכס שספרו על אלג׳יריה יצא ב־1880, כותב בלעג על יהודים המשתתפים באימונים צבאיים בקונסטנטין בשבת, למרות שזהו יום המנוחה שלהם. היתה זו שמחה לאידם .
הכבוד כלפי ההורים והזיקה המשפחתית המפותחת של יהודי המגרב היו בין הגורמים שחיזקו את הרצון לשמור שבת ולו חלקית, על־ידי הסבה עם המשפחה בסעודות, וביקור בבית הכנסת. אולם אף זיקה זו הולכת ונחלשת כתוצאה מהשפעת הסביבה החילונית.
לסיכום, הראינו כיצד שמירת השבת על ידי יהודי המגרב מהווה מוקד להתענינותם של נוכרים, בהיותה שונה מימי הנינוחה של הדתות האחרות. היא מעוררת תשומת לב גם על רקע משקלם של היהודים במסחר, במלאכות ובשרותים, והקרבנות שיהודים היו מוכנים להקריב לשם שמירה על נכס זה. הנסיונות של הנוכרים לנצל את ימי השבת והחגים לשם תחרות בסוחר היהודי, לא הועילו. על ההפסד הכספי של ימים אלה, זכה היהודי למנה גדושה של פיצוי, השבת היתה לא רק יום מנוחה לאגירת כוח לימי החולין המיגעים, אלא גם יום של קדושה ממנה שאב נשמה יתירה והרגשת גאוה ופיצוי על העלבונות שספג מהמוסלמים בימות השבוע. האיסורים וההגבלות יצרו את האופי המיוחד של יום זה, והשבת היתה סימן היכר יחודי ליהודי. האימרה ״יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת עליהם״ אינה מליצה בעלמא, אלא היא מציאות ריאלית, והזנחת השבת גררה נטישת המסגרת היהודית בהדרגה.
סוף המאמר