סוגי הנידונים: נידונים בפניהם-אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

סוגי הנידונים: נידונים בפניהם

ההבדלים בפרטי הפרוצידורה המשפטית לפי סוגיהם של הנידונים, כמצוין לעיל, מוכיחים כמה היו הללו עקרוניים לגבי הבחינה הפרוצידורלית. הנידון בפניו, אם עדיין לא נמצא במאסר, מבקש היה התובע, בהופעתו הראשונה לפני בית־הדין, את מאסרו. כן היה מבקש עריכת אינונטר של נכסים. אך נראה לנו, שאין חלק זה יסוד ראשון בפעולת בית־הדין במושבו בסיאודד ריאל, והוא מעשה שעשה התובע בשעה שישב בית־הדין בטולידו וממנה יצאו ההוראות לפעולה נגד אנוסים בכל אזורי שיפוטו של בית־דין זה. בקשה זו מעידה שהנכסים לא הוחרמו עם המאסר אלא שנערכה הרשמתם בלבד. משנקבע בשעת מהלך הדין מועד שיבתו של הנתבע לדין אל היהדות הושוו הנכסים שהיו לנאשם ביום מאסרו לאלה שהיו לו בתקופה שבה התחיל מתיהד, שכן ממועד זה נתון רכושו, כידוע, להחרמה. רק אז היה, כנראה, מתחיל מחזיק הנכסים בגביית שוי הנכסים או בתפיסתם ממש והחרמתם לאוצר המלכות. פעולת־החרמה זו היתה איפוא מקיפה, והיא כללה גם כידוע חובות שחב הנאשם ושהיו חייבים לו מן המועד שבו קיים לראשונה מצוות תורת משה.

בהופעתו הראשונה היה התובע מודיע על כוונתו להאשים את האנוס בקיום מצוות, ובאותו מעמד היה מעמיד עד אחד או מביא עדות אחת. עדות זו יכולה להיות קדומה בהרבה לראשית המשפט, והיא יכולה להיות מוגשת בכתב כשהיא מועתקת מספר־העדויות. בדרך־כלל נהגו להביא למעמד זה עד אחד, הקרוי בלשון בית־הדין testigo de información . גם הוכחה זו נראה שלא נהוגה היתv בימי פעולתה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל בשנות 1485-1483. מן הסתם לא נזקקו אז למעמד כזה. הוא נהוג היה במשפטים שנערכו בטולידו, והזכרה לכך נמצא במשפטו של לואיס פרנאנדיס, חייט, תושב סיאודד ריאל. במשפטים אחרים מאותה תקופה לא נזכרת עדות בשם זה, אלא נאמר על מסירת עדות והודעה של הנאשם. מסתבר שהשיטה היתה מחויבת המציאות האינקויזיטורית ונבעה מתוך דרכה שלה, אלא שלא תמיד נזקקו לעד עצמו או שלא יכלו להזדקק לו. לעתים מזומנות עבר זמן רב מיום מתן העדות לפני חוקרי האינקויזיציה ועד לראשית הדין, והעד עצמו לא היה בחיים. במקרים אלה הסתפקו בעדותו הרשומה בספר־העדויות, והיא היתה מחייבת ומקובלת על דעת שופטי בית־הדין. מצד אחר גם ייתכן שהתובע רצה לקצר בפרוצידורה, כפי שנהגו לעתים במשפטי סיאודד ריאל, והסתפק בהודעה בלבד.

משהועלתה התביעה הראשונה והנתבע לדין נמצא באותו זמן במאסר, הובא למעמד הדין על־ידי האַלגוּאַסיל, שנצטוה להביאו. במעמד זה, כבר בנוכחותו של הנאשם, הגיש התובע את כתב־האשמה. הוא הוקרא לפני הנתבע על־ידי אחד הנוטריונים, אך מסתבר שהתובע קראו. וקודם שנמסר העתק התביעה – ויש על כך החלטה מפורשת בתיק-לנאשם ולסניגורו (אם יש לו מערכת סניגוריה במעמד זה), נמצא לעתים סטיה נהלית. במשפטים שונים, ביחוד לאחר 1485, נמצא אזהרת השופטים לנאשם שיתודה ויגלה את האמת על עצמו ועל אחרים. הוא הוזהר שאם יעיד עדות־שקר או ישתוק יהא דינו כדין מעלים ידיעות מן האינקויזיציה, ודינו יהיה כשל מסייע למינים. הוא הוזהר על גודל העבירה, ואם יתודה – יעשו האינקויזיטורים כל שביכלתם כדי לנהוג כלפיו במידת הרחמים. בהודעתה זו תלתה האינקויזיציה את חומרת דינו של האנוס בנידון עצמו.

 ואם היה יסוד להניח שוידויו הקודם של הנאשם לא היה שלם, הרי נמסר כבד במעמד זה לעינוי. כאן יש לציין שלעתים נמצא את השופטים באים אל בית־הסוהר של האינקויזיציה, מזהירים את הנאשם ודורשים ממנו שיתודה קודם שיענוהו. מעמד זה ידוע בשמו audiencia de la cárcel, והוא למעשה חקירת הנתבע לדין קודם העינויים ובשעת העינויים ולאחריהם. אודינסיה זו שונה היא מן האודינסיה הנערכת במקום ובמעמד הדין, המתוארת בתיקיהם של הנתבעים לדין בשם: audiencia continua או.audiencia publica היא שונה, משום שמעמד החלק הזה של המשפט חל בבית־הסוהר ולא ב״מקום בו רגילים האינקויזיטורים לקיים את ישיבותיהם; וכן גם משום טיבו של החלק עצמו בפרוצידורה, הנערך ללא מעמד סניגוריה. הוא נוגע למעשה לתביעה ולנאשם, אלא שהמשפט בא כאן לסייע לתביעה בהשגת הודאה או וידוי, שהם, ככלל, פתח להרשעתו של הנאשם. בבחינת משפטיהם של נידוני סיאודד ריאל בשנות 1483- 1485 נמצא שעונו באותה תקופה רק שני נתבעים לדין. איננו חייבים להניח שנאשמים בדין לא עונו משום מידת־רחמים יתירה שהיתה לאינקויזיציה ביחסה לנתבעים על־ידיה לדין. מפני כמה טעמים פשוטים לא נזקק בית־הדין באותה תקופה לעינויים. לכאורה, מספקת היתה הודעתו של התובע, שהנאשם על־ידיו התודה וידוי מזויף ומבוים, כדי שיובא לחדר־העינויים, אלא שבאותם ימים לא חסרו לתביעה עדים להוכחת צדקת טענותיה כדי שהנאשם יצא חייב בדין.