רבי ישראל נג'ארה

מחלת הילדות של נג׳ארה לא נמשכה אפוא זמן רב מדי, וכאשר בא בסוף המאה ה־16 להדפיס את יומנו הספרותי ׳מימי ישראל׳ כלל בו אמנם מן השירים שכתב לעת־ מצוא במתכונת הספרדית הקלאסית, אבל התנצל בראשי השירים הללו, כי כתב אותם ׳בימי הילדות והשחרות / דלא מקבלי מרותי. כך למשל, בראש שני שירים, שנועדו להירקם בזהב על אוינטאדור(Avintador — מניפה). מהעבר האחד אומרת המניפה למניע אותה:

יד בי תתמוך יושב ציה / תום לבך ישקוט ינוח

עת לי תניף אומר— מאר/בע רוחות באי הרוח

מצד שני אומרת אותה מניפה:

אותי תניד לך אפוח / מחֻומָך אמציא לך פדיום

בי תמצא, איש, קורת רוח / הן עד שֶׁיָפוּחַ היום

בהקדמה ל׳מימי ישראל׳ מודיע המחבר במפורש, שאין הוא מוטרד מן העובדה, שאין ספרו מתאים למה שמצפים מאוסף מליצות ושירים שקולים במתכונת קלאסית, שכן ברגיל שירים כאלה עניינם דברי־חשק, והמחברים עוד מצדיקים את הדבר בכך, שאין כאן אלא הפגנה של כוח. אבל לפי דעתו של נג׳ארה, אין זה אלא תירוץ:

אמנם יופי המליץ וכחו / איש אשר אין מעצר לרוחו / להראות שיחו /

בכל נושא שיהיה הולך נכוחו / ולא פנה אל רהבים / ושירי עגבי׳ /

לפלח בחץ / לב כל ריק ופוחז…

אבל מה הם הנושאים שבהם יראה לנו ר׳ ישראל נג׳ארה את כוחו?

לא רק בשירת־החול אלא גם בתחום שירת־הקודש לא היה אפשר עוד להמשיך במסורת השירה הספרדית. התגברות העיסוק בקבלה והתפשטותה בקרב הציבור פגעו קשה במסורת ההשכלה הספרדית. מקובלי צפת, ובמיוחד האר״י הקדוש, אף העצימו את היסודות המיתיים על חשבון הזרם הראציונאליסטי, שהיה מטופח בקרב יהודי ספרד. והנה דווקא שירת־הקודש, ובמיוחד הוידויים המורחבים ליום־הכיפורים, היו ספוגים רעיונות מספרות־המוסר הפילוסופית. בחיי אבן פקודה שאב מלוא חופניים מן האגרות של אחי הטוהר המפורסמים מבצרה אל תוך ספרו ׳חובות הלבבות׳. חלק מן החומרים הללו מצא את דרכו גם אל וידויו המורחב ׳אשמנו באומר ובפועל׳(א 8112), שהיה נהוג לאומרו במנהגי ספרד בהזדמנויות שונות. כך גם הוידויים האחרים. ר׳ שם טוב ארדוטיאל, מן האחרונים במשוררי שירת־הקודש, כתב וידוי גדול למוסף של יום־הכיפורים ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם ויצורי כצל כלם וחטאי אדמים כשנים׳ (ר 479). בחלקו השני של הוידוי הוא דן בארבעת היסודות — תורה שפותחה לראשונה בפילוסופיית הטבע של היוונים, שהם מקור עולם החומר וגם מקור החטא ומתנפלים עליו מכל עבר:

כל אחד לאמר אני אמלוך מתנשא / זה

 ישאל וזה ינסה / ואני לא אדע מה אעשה.

מה יעשה טלה בין זאבים / היעמוד

אחד לפני מרובים / יחיד ורבים הלכה כרבים.

השילוב המחוכם של פסוקים רחוקים מן המקרא ומספרות חז״ל בסופה של כל יחידת חרוז נותן לדברי הוידוי אופי קליל. לא לחינם התנגד האר״י הקדוש לכל המורשת הספרדית הזאת. ולפי עדותו של תלמידו המובהק, ר׳ חיים ויטאל:

לא היה אומר שום פזמון, ושום פיוט ובקשה, מאלו שסדרו האחרונים… לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה, ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בסדר דבורם, בלי ידיעה כלל. ובפרט פזמון יגדל אלהים חי…

אם נזכור, שפיוט נפוץ זה נבנה על שלושה־עשר העיקרים המפורסמים של הרמב״ם, נוכל להבין את התנגדותו הנמרצת של האר׳׳י לשיר הזה. אבל גם התנגדותו המפורשת לוידויים ליום־הכיפורים, שחיברו רבנו בחיי אבן פקודה, ר׳ שם טוב ארדוטיאל וכן וידוייו של ר׳ יצחק בן ישראל  משתלבת יפה בתמונה. נדמה, שאין זה מקרה כלל, שבעקבות וידויו של שם טוב ארדוטיאל ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם (ר 479) כתב ישראל נג׳ארה את הוידוי ׳רבונות של עולם בראותי כי רד יומי׳(עולם חדש, נג).  וידויו של נג׳ארה אינו כולל שמץ דבר מענייני ארבעת היסודות, ואפשר, שנוכל לראות גם בכך משהו מסימני הזמן והמקום.

בדק־־כלל לא נזקק ר׳ ישראל נג׳ארה בשירתו לנושא הפרט ומאבקיו הפנימיים, ויחסו לשירת הפרט הקלאסית מאלף במיוחד. אחד משירי הפרט הנפוצים ביותר במורשת ר׳ יהודה הלוי פותח בפנייה אל הנפש השקועה בהבלי העולם הזה יישנה בחיק ילדות למתי תשכבי׳ (י 4146). בשירו מעורר המשורר את האדם לפנות עורף לדרך הנעורים המתוקה והכתבת ולראות את העולם הזה בהווייתו האמיתית־ החולפת. בעקבות שירו של ר׳ יהודה הלוי כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי את ׳ישן בחיק תאוה הלא נכלמת׳ (י 4135). במבט ראשון גם נגיארה הולך בעקבות קודמיו הגדולים. הוא כותב:

ישנה בחיק תאוה / מתנומתך עורי

לבשי עוז אסירת תקוה / מעפר התנערי (קא)

אבל התאווה בשירו של נג׳ארה אינה קשורה, כמו בשירי קודמיו, בתשוקות וביצרים, ולא לחינם מתחרז ׳חיק תאוה׳ אצלו מיד בהמשך עם ׳תקוה׳. שכן נג׳ארה נותן לציור השינה כיוון לאומי מובהק. הוא מבקש לעורר בשירו את העם, החולם על הגאולה ומתאווה לה כמו אסור בתקוותו, שיתייצב לפני האל כדרך השולמית היפהפייה של שיר השירים לפני דודה. שירתו של נג׳ארה אינה, לפיכך, שירת פרט, והיא נטועה בעיקרה בתחום הלאומי.  ונראה, שאין כאן מקרה. נדמה, שחיי היום־יום והמציאות בכללה לאחר הגירוש לא היו מתאימים להיעשות נושא בשירה. ישראל נג׳ארה יחד עם בני־דורו המקובלים נשאו עיניהם לעניינים נעלים יותר, כמו תיקון העולמות. התיקון הקוסמי יביא לגאולת ישראל, ועם גאולת הכלל תבוא גם גאולת הפרט. בין כך ובין כך היה זה דור של טלטולי רוח ונדודי גוף. בטלטוליו הרבים נחשף נג׳ארה, כמו בני־דורו, להשפעת החברה והמציאות שמסביבו. אף יש שראה ושמע דברים שקסמו לו וגירו את כוח־היצירה שלו.