לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן-משה בר-אשר

חקר מערב

אין צורך לחזור אחורנית חזרה מופלגת בזמן כדי לראות שמסורות עוברות שינויים. למשל במאה העשרים התחוללו שינויים משינויים שונים במסורתם של יהודי מרוקו. הנה לדוגמה, אנו יודעים היטב כי בכל הקהילות במרוקו השווא אחרי מה שאנו מכנים ״תנועה גדולה״ נהגה כשווא נח עד ראשית המאה העשרים, ובהרבה קהילות – עד הדור האחרון לישיבתם של רוב היהודים שם; למשל המילים תולדות, ושמרו נהגו,visamru/wisamru ,toldot אבל במקומות רבים בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים כבר נהגו tolidot  או  toledot  וכן wisamiru או visameru/visamiru. המסקנה הזאת התבססה היטב בעבודת הדוקטור של נטלי אקון. חדירתם של ספרי דקדוק, שבהם הוגדר השווא הזה כשווא נע, ובואם למרוקו של מורים לעברית שלימדו להגות כך את השווא הזה הם שחוללו את השינוי המתואר. רק בפיהם של חכמים מאזורי הפריפריה שלא נחשפו לספרי הדקדוק האלה ולהוראת העברית על פי הספרים האלה נשמרה ההגייה המקורית עד הדור האחרון.

ברור, כי בתיאור כל מסורת שתועדה במאה העשרים מן הדין לראות מה מקוריה משקף מציאות קדמונית, ומה מקוויה משקף צורות מאוחרות יותר. בהיעדר עדויות קדומות נותרות בידינו שתי דרכים לחשיפת תופעות קדומות:

(א) הדרך האחת היא השוואת הממצאים במסורת הנחקרת לממצאים בכתב ובעל פה במסורות אחרות בעלות רקע היסטורי דומה. תופעה המתגלה במסורות של קהילות בעלות רקע היסטורי דומה, שישבו במרחקים גדולים זו מזו היא בדרך כלל תופעה קדומה ביותר החוזרת אחורנית מאות בשנים עד לראשית האלף השני ולפניו. למשל, אנו יודעים על קיומה של ההכפלה בעיצור ש במידה לא מבוטלת בקריאת המשנה ובמילים שנכנסו ממנה לערבית היהודית שהייתה מדוברת בפי בני הקהילות בצפוךאפריקה, כגון הקריאה ערוב, ערובין. וכך נהגתה הצורה הזאת כמילה שאולה בערבית המדוברת בכל הלהגים – לערוב. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שתועדו במסורות של הקהילות במזרח – בסוריה, בעיראק ובארצות אחרות – ועם הממצאים במסורת תימן. הנתונים האלה, שתועדו בהרבה ארצות רחוקות זו מזו, דיים כדי לקבוע שזה קו לשוני קדום בכל המסורות. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים הודות לממצאים בכתבי יד קדומים של המשנה שנכתבו בראשית האלף השני למניין הרגיל. הכוונה היא לכ״י פרמה ב (פר) של המשנה, שהתופעה הזאת מתועדת בו, כגון גרע(כלים יב, ד), מסורס (נידה ג, ה).27

(ב) הדרך השנייה היא חשיפת קווים קדומים במסורות הלשון באמצעות יסודות עבריים, שהם חלק מהמרכיב העברי שבלשונות הדיבור של בני הקהילות, כגון ההגייה שתיעדתי במרוקו, בתוניסיה ובתימן – סרוחה במקום אסרו חג. לפי דעתי, הצורה סרוחה משתלשלת בקהילות האלה מתקופת הגאונים. מכאן ואילך ארחיב את הדיבור על הדרך השנייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר