ארכיון יומי: 15 ביולי 2017


אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

אסלאם-ירושלים

בעבר אמנם היה אפשר להתייחס לאמירות מהסוג הזה כחריגות, אך כל זה השתנה בוועידת קמפ דייוויד, ביולי 2000 :אז התברר לדרגים הישראלים הבכירים, כי הטענה שליהודים אין זיקה אמיתית לירושלים ולמקומות הקדושים, לא זו בלבד שעברה תהליך של הפצה והטמעה בקהילות ערביות ומוסלמיות והפכה נחלת השיח הציבורי הערבי, אלא שגם ההנהגה הפלסטינית אימצה אותה.

ערפאת עצמו התייצב מאחורי הטענה הזאת בוועידת קמפ דייוויד  2000וחזר עליה בעיבוד שונה מעט בספטמבר 2003 ,כאשר נשא הרצאה בפני משלחת של מנהיגים ערבים מהגליל וטען בפניהם, כי בית המקדש היהודי לא היה קיים בירושלים אלא בתימן. "אני עצמי," 'העיד' ערפאת, "ביקרתי בתימן שם הוצג לפני האתר שבו היה קיים מקדש שלמה." ערפאת נטל ככל הנראה את התאוריה הזאת מספרו של ההיסטוריון כמאל סליבי, פרופ' אמריטוס של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, שמונה לנהל את המכון המלכותי ללימודים בין-דתיים בירדן. גם סאאב עריקאת, שמלווה מטעם הפלסטינים את המו"מ עם ישראל מאז ועידת מדריד ב-1991 ,הטיל ספקות בזיקה היהודית לירושלים במהלך ועידת קמפ דייוויד 2000.

העובדה שהנציגים הרשמיים הבכירים של הרשות הפלסטינית אימצו את הכחשת המקדש והטיחו אותה ללא בושה במדינאים היהודים, היא כנראה העדות הטובה ביותר להטמעת הנרטיב החדש שכתבו המוסלמים לירושלים. המדינאים הישראלים, שאינם נמנים עם תנועות שוחרי הר הבית היהודיים, לא הסתירו את תדהמתם ותחושותיהם הקשות אל מול המציאות הזאת.

ביטוי לדברים ניתן במאמר שפרסם ב-2002 יוסי אלפר, בכיר לשעבר במוסד, שניהל את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בתל אביב. אלפר, יהודי חילוני, שאינו חשוד בקרבה יתרה לתנועות הר הבית היהודיות, וידוע בנכונותו לפשרות מרחיקות לכת למען השלום, כתב:

"מכל ההצהרות ביחס לתהליך השלום אשר יצאו מפיהם של יאסר ערפאת ושותפיו בחודשים שבין קמפ דייוויד (יולי 2000 )וטאבה )ינואר 2001 ,)אף לא אחת העליבה וקוממה כמו הטיעון שלפיו מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית. למעשה, שלל ערפאת את יסוד האמון היהודי לפיו ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. כמו רוב היהודים, דתיים כחילונים, ראיתי בדברים אלה ניסיון להטיל דופי בזהותנו הלאומית…"

"…כיהודי חילוני," הסביר אלפר, "איני חש כל צורך להתפלל – לא בכותל ולא בהר הבית, ואולם אני כן נזקק לביקור בהר עצמו. מקובל עלי שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות לחפור ולחשוף את שרידי הבית. אני, כמו רוב היהודים, איני מבקש להקים מחדש את בית המקדש… אך במובן העמוק יותר, ההכחשה הפלסטינית את הנרטיב הקושר את העם היהודי להר הבית – כמוה כדרישה שישראל תסכים 'בעיקרון' לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים והיא משקפת כנראה מידה של שלילה ערבית מן היסוד את זכות קיומה של ישראל ואת היותה מדינה יהודית לגיטימית… אינני מבקש שלטון ישראלי על הר הבית. הוא מקום קדוש למוסלמים, המסגדים הם עובדות חיים, ומוסלמים צריכים לנהל את המקום. אינני מתקשה לכבד את הנרטיב המוסלמי ביחס להר/חרם. ואולם לא ייכון שלום ולא יהיה הסכם קבע בירושלים, עד אשר יימצא הסדר אשר יעניק את הכבוד הראוי לנרטיב היהודי הלאומי לצד זה של המוסלמים." ( ההדגשה שלי – נ.ש.(

חומרים שלוקטו בספרים, ומחקרים שונים שנעשו על ידי ד"ר יצחק רייטר, על ידי חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, ד"ר שמואל ברקוביץ, ועל ידי כותב שורות אלה, חושפים מאות פסקי הלכה, פרסומים ומקורות המלמדים לאילו ממדים התרחבה בעולם המוסלמי הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות הקדושים. גורמים מוסלמיים שונים מנסים לקעקע היום את התפישה היהודית בדבר מרכזיותה של ירושלים ביהדות, להתכחש לדבר קיומו של בית המקדש בירושלים ולטעון שהכותל המערבי אינו שריד אותנטי של חומת התמך החיצונית של מתחם בית המקדש.

ההיסטוריה המוסלמית המשוכתבת המתפלמסת עם הההיסטוריה והקשר היהודי לירושלים, מעלה שלוש טענות בסיסיות: האחת שהנוכחות היהודית בירושלים היתה קצרת ימים (60-70 שנה בלבד) ואין היא מצדיקה ריבונות יהודית על העיר הקדושה; שמקדש שלמה, שאינו אלא דמות מוסלמית קדמונית, היה לכל היותר חדר תפילה אישי (פרסומים רבים, כאמור, מרחיקים לכת אף יותר ומכחישים את עצם קיום המקדש(; ושהכותל המערבי הוא אתר קדוש מוסלמי, שהזיקה היהודית אליו הומצאה רק במאות ה-19 וה-20 לצרכים פוליטיים.

כך, למשל, מאמר שהופיע לפני שנים אחדות באתר התנועה האסלאמית הצפונית, פרי עטו של הארכיאולוג המצרי עבד אל-רחים ריחאן ברכאת, מנהל אתר העתיקות באזור דהב בסיני, טוען כי "האגדה של המקדש השקרי היא פשע הזיוף ההיסטורי הגדול ביותר." פתווה (חוות דעת הלכתית) באתר האינטרנט של הוואקף בירושלים קובעת כי דוד, שלמה והורדוס לא בנו את ההיכל אלא רק שיפצו מבנה שהיה קיים שם עוד מימי אדם הראשון. רבים מאנשי ההלכה המוסלמית מצמידים כיום למילה 'אל-היכל' )המקדש) את התואר 'אל-מזעום', שפירושו המילולי הוא 'הנטען' או 'המתיימר'. כך הם מחדדים את עמדתם שהמקדש הנו המצאה שאין לה כל בסיס עובדתי. עבד-אל תואב מוסטפא, איש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר ומגיש לשעבר של תכנית דת בטלוויזיה המצרית, כותב בספר שפרסם, שאמונתם של היהודים בעניין המקדש אינה אלא טענה שקרית, ושהמחקר לכאורה של היהודים אינו מחקר מדעי אלא בבחינת הערכות והיפותזות בלבד.

לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.

יסודות הדת האסלאמית -רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

כך או כך, ישנם פסוקים לא מועטים בקוראן המדברים בשבח היהודים ואפילו מאזכרים את ארצם המובטחת, משמע כאילו הכירו מוחמד והאסלאם בזכותם על ארצם, שהיתה מתת האל עצמו. ולעומתם רבים יותר הם הפסוקים המחרפים ומגדפים את היהודים, קוראים למאמינים להילחם בהם עד להכנעתם ולביזוים {סורה ־ פרק 9, איה = פסוק 29}, מתרים במוסלמים שלא להתרועע אתם (5:51); או דנים אותם למסכנות ולשפלות נצח (2:61), ועוד כהנה וכהנה. ברור לנו, לאור תיאולוגיית המבשל והמבושל, כי הואיל והפסוקים המשבחים והידידותיים נאמרו בשעת חיזורו של מוחמד אחר היהודים, הוא חפץ אז ביקרם, ומכאן התגלויותיו החיוביות כלפיהם. אלה הם, אגב, ציטוטי התעמולה של כל מדינות האסלאם בימינו, כאשר הן חפצות להציג את יחסן החיובי כלפי היהודים ולהפריך את טענות היהודים על אפלייתם תחת האסלאם, שעוד נתייחס אליהן בהמשך. אולם ברור לכל מוסלם כי פסוקי הנאצה, המטביעים בכמותם את מעט פסוקי השבח המצויים בקוראן, הם ששלטו בכיפה לאחר הקרע בין מוחמד ליהודים, הם הנחשבים כמבטלים את קודמיהם, והם המצוטטים תמיד, ובכל יום, בנאומים ודרשות וכתובים של כוהני דת, מדינאים, מלומדים וכל מי שמלאו ליבו לומר משהו על יהודים. לעולם יהיו דברי הבלע נגד היהודים מובלטים וחוזרים על עצמם עד לזרא, ואילו דברי הידידות מובלעים ונשכחים כלא היו. מה יותר מדגים מצב עגום זה מפירושה ג'לאליין (שני הג׳לאלים – מחברי הפירוש), הנלמד בכל הרמות ברחבי האסלאם ונחשב למוסמך כמו פירוש רש״י אצלנו, להבדיל ? בפרק הפותח את הקוראן (אלפאתחה = הסורה הפותחת, המשמשת גם חלק מטקסט התפילה), ישנה התייחסות לאלה ש״אללה זועם עליהם, ואלה שתעו בדרך", כאשר הפירוש המוסמך מזהה את הראשונים עם היהודים, והאחרונים עם הנוצרים, ואין עוררין על כך. לאמור, הואיל ומוחמד זעם על היהודים והיה מתוסכל מהם, אזי ברור שהוא ביטא את זעמו בשם אללה בצורת התגלות שמיימית שתהפוך לחלק מן התפילה היומית של כל מוסלם, ובכך תנציח, תקבע ותעמיק את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים החריפים שבספר הקדוש למוסלמים.

לאחר ניצחונו הגדול הראשון נגד המכאים בני עירו (624) בקרב בדר (שם מקום שבו נערך הקרב, אך היה לסמל של אם כל הניצחונות באסלאם. מלחמת יום הכיפורים נקראה, לפיכך, בפי המצרים ״מערכת בדר״), באה למוחמד שעת הכושר לצאת לקרב גלוי נגד שבטי היהודים במדינה, ולחסלם בזה אחר זה. הוא החל בבני קאינוקע, החלש והקטן שבשבטים, שעסק בעיקר במלאכה והיה בעל אדמות. הוא הטיל מצור עליהם והם נכנעו, אך מוחמד היה אנוס להאזין לבני השבט הערבי של חזר׳ג, שהיו בעלי בריתם בעבר, ושעתה דרשו רחמים עליהם. בעוד רבים מבני השבט היהודי מצאו את דרכם לסוריה מאימתו של מוחמד, נודע ראש שבט החזרג' שביקש רחמים עליהם, לדיראון עולם באסלאם כגדול המונפיקין  ( הצבועים, שלא צעדו עם מוחמד בכל לב ועד הסוף, בניגוד לאנצאר, שאודותיהם שוחחנו קודם לכן). אין ספק שלאחר ניצחון בדר, היהודים היו כה מפוחדים, רבים מהם כה נלהבים למעברם לצידו של האסלאם, ומוחמד עצמו היה כה מלא בעצמו, עד כי בעת המצור והגירוש לא העזו בני השבטים היהודיים הנותרים (לפי שעה) להתערב לטובת אחיהם, דבר שסופרי האסלאם לא נלאו מלחזור ולשנן באוזני קוראיהם. כפי שקרב בדר קבע את ההתייחסות ליהודים במידה ידועה, כך גם קרה בקרב אוחוד שבא אחריו(625), ושבו ניגף צבאו של מוחמד. הפעם, כדי להחזיר לעצמו את כבודו הפגוע, הוא החליט להתנפל על בנו נדיר, מתכון שיחזור על עצמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, לפיו מתוך עמדת עוצמה, וגם מתוך עמדת חולשה, תמיד המוצא הנוח הוא לפרוע ביהודים. הם, כמו בני קורייזה, נמנעו מלבוא לעזרת מוחמד בקרב אוחוד, בגלל (או בתירוץ, שכן הם הביעו את שמחתם בדיעבד על תבוסת המוסלמים) השבת, לכן היתה זו לו עילה טובה לעשות בהם שפטים, תוך האשמתם בעצם במפלתו.

אך כאן מצב העניינים היה שונה בעימות עם בנו נדיר מאשר עם בנו קאינוקע. בנו קאינוקע, למרות שהיו עשירים ובעלי הטובות שבאדמות מדינה, לא נאותו לתרום למלחמותיו של מוחמד, ואפילו לעגו להיזקקותו לתרומות אנוש, אפילו מידי לא-מוסלמים, בעודו טוען למעמד שליחו של אללה. כמנהגו מאז הגיעו למדינה, הוא שוב קיבל התגלות שמיימית על כי בני נדיר קשרו נגד חייו, והוא פשוט פקד עליהם לעזוב את מדינה. הם התנגדו בקוותם לעזרה, אך משזו בוששה לבוא, הם הסכימו לעזוב עם מיטלטליהם, ולהשאיר את כלי-זינם מאחוריהם. הם יצאו לנווה-המדבר היהודי של ח׳ייבר עם שיירה של 600 גמלים נושאי עיקר רכושם, ובראש מורם. שם תשיגם ידו של מוחמד בהמשך, בתהליך ניקויו של חצי-האי ערב מיהודים. לא עברו אלא שנתיים מאז גירושם, עד שהמוסלמים המנצחים כילו בהם את נקמתם ושחטו אותם. אדמות בנו-נדיר חולקו בין המוהאג'ירון (־המהגרים שבאו אחרי מוחמד למדינה), שעד אז היו מחוסרי רכוש וחיו בחסדיהם של בני מדינה שקלטו אותם בזכות מוחמד. וגם זה יהפוך למתכון בהיסטוריה המוסלמית: הם כובשים שטחים לא להם, מגרשים אחרים מאדמתם או הורגים אותם, או אפילו אונסים אותם להתאסלם, אך אם מי מהקרבנות יעז לתבוע חזרה את רכושו או את חרותו, הרי הוא תוקפן שיש להילחם בו ולהשמידו. במידה רבה הסיכסוך הישראלי-מוסלמי, המכביד עלינו זה מאה שנה, מראה יותר ויותר סממנים של חשיבה זו. בנו-קורייזה נותרו מכשול אחרון בפני תוכניתו של מוחמד להשלים את נקיון ערב מיהודים, שהקדימו אותו לשם לפחות במחצית אלף שנים, ושלהם הוא חב חוב עצום של התפתחות חשיבתו והידע התנ״כי , הגם שמבולבל משהו, שהוא צבר מפיהם.

מארץ מבוא השמש-ח.ז.הירשברג – זאגורה וסביבתה

מארץ מבוא השמש

הגשם הוסיף לרדת, ומאיר הפציר בנו שנישאר ללון בביתו. דחינו את הצעתו, וכשנתבהרו קצת השמים החלטנו להמשיך לזאגורה. המעבר דרך הדרע היה קשה. החמור חש בסכנה ולא רצה להיכנס לנהר, שאמנם נתוספו בו מים רבים, אבל זרם בנחת בהשתפכו עתה לרוחב. כדי להקל על התנועות, הוחלט שנעבור אחד אחד, ומאיר נכנס ראשון למים והתחיל גורר את הבהמה, בעוד יהודי שני מחמר ומדרבן אותה מאחוריה. נהירים להם לאנשי המקום כל המעברות הרדודים של הדרע, ובכל זאת הרשו לחמור לנהוג לפי חושיו, והוא בחר לו דרך עקלקלה, שבה הגיעו המים עד לשוקיו של מאיר. הודינו למאיר מקרב לב על עזרתו, אבל הוא דחה את דברי התודה בפשטות ידידותית, וביקש רק את כתובתי בירושלים. נפרדנו בברכה להתראות בקרוב בארץ ישראל.

Zagora ou Tazagourt (en tifinagh : ⵜⴰⵣⴳⵓⵔⵜ Tazagourt, en arabe : زاݣورة) est une ville du Maroc. Elle est située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain et est entourée de quelques belles kasbahs anciennes autour desquelles les bergers conduisent leurs moutons. Le désert est proche et le paysage prend une splendeur minérale dont l'éclat rejaillit sur les constructions.

La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens vers Tombouctou en 1591. Un panneau, au centre de la ville, indique Tombouctou 52 jours alors qu'il en a fallu 135 à l'armée saadienne pour y parvenir.

Zagora est dominée par le djebel Zagora, et possède une vaste palmeraie. Elle est le point de départ de nombreuses randonnées dans la région. Les mercredis et dimanches a lieu le grand marché.

כשחזרנו למכונית רטובים מן הגשם ומן המעבר בנהר, עדיין לא העריב היום. הייתה עוד לפנינו דרך של כמאה קילומטר בנתיב עפר שנמשך לאורך הנהר, במרחק לא רב ממנו. חצינו בשלום כמה ואדיות צדדיים, שנתמלאו מי גשם גועשים, גם בדרך עצמה עמדו מים, והמכונית " נהנתה " מדי פעם בפעם מן המקלחת שהעלתה בעצמה.ליד אחד הכפרים שוב חצינו נחל איתן, והמים בו הגיעו עד מעל לצמיגי הגלגלים. הגענו כמעט לגדה השנית התלולה, והנה נעמדה המכונית והמנוע פסק מלפעול. לחינם טרח ש' והוסיף בנזין, העגלה לא זזה. לאושרנו נמצאו בקרבת המקום ברברים אחדים, שחשו לעזרתנו ודחפו את המכונית. זו התאוששה והוסיפה לפעול כהלכה.

ולאחר זמן מה, שוב מכשול. המים פלסו להם דרך בנתיב העפר וכיסו אותו עד גובה חצי מטר. מכונית קלה נעצרה לפני הנחל, כי בעליה, כושי בהיר עור, פקיד צרפתי, כפי שנתברר אחרי כן, שמקום עבודתו בקרבת זאגורה, ירא לעבור אותו בגלל משפחתו, אשתו הלבנה, שני הילדים והמטפלת, שהיו אתו. ואמנם, מכונית משא כבדה עמדה שקועה בתוך המים, והנהג עם עוזרו ניסו לחינם להיחלץ מן המצר. אך ש' דרך עוזו, ולאט לאט עברנו בצדי הדרך.  

הגענו לזאגורה בחשכת הלילה, רועדים מצינה ועייפים. נכנסנו ל " מקלט בנתיב " הפעם מייסודה של חברת תיירות הממשלתית. מנהל המלון ואשתו, צרפתים מאלזאסיה, ידעו כבר על השיטפונות באזור, כי קיבלו הודעה מהמושל הצבאי לעמוד הכן כשיהיה צורך להגיש עזרה לנפגעים בדרכים. בשעה מאוחרת יותר בא גם הפקיד הכושי עם משפחתו. הוא חיכה בסבלנות עד ששקעו המים, ועבר בשלום, אבל לא יכול היה להמשיך ישר לביתו ונאלץ להתעכב כאן. הגיעו עוד נפגעים, שסיפרו על הרפתקאותיהם, והמלון הפך באמת למקלט.

                                            זאגורה וסביבתה.

בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם " קצור " גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם " צלא " יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שארה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.

Contes populaires- Dr Dov Noy-L'enfant au nom bizarre et le Roi Salomon

contes-populaires

L'ENFANT AU NOM BIZARRE ET LE ROI SALOMON

Il était une fois deux marchands très riches qui achetaient et vendaient de la marchandise l'un à l'autre, mais qui ne s'étaient jamais rencontrés. Un jour, l'un d'eux décida de rendre visite à l'homme avec lequel il entretenait des relations commerciales afin de faire sa connaissance. Il prit congé de sa famille et s’em­barqua sur un grand bateau.

Lorsqu'il arriva chez le marchand, il lui dit: "Depuis long­temps je fais des affaires avec toi, mais je n'ai jamais vu ton visage et tu ne me connais pas. J'ai donc décidé de venir chez toi pour faire ta connaissance".

Le deuxième marchand était très content et lui fit cette pro­position: "Pourquoi acheter de temps en temps de petites quan­tités de marchandises? Maintenant, tu as l'occasion de prendre avec toi une grande quantité de marchandises. Gela m'évitera de te faire périodiquement des expéditions selon tes commandes". Ceci dit, le marchand invita son hôte à passer quelques jours dans sa maison.

Le visiteur tomba amoureux de la fenune du marchand et se dit: "Que puis je faire pour obtenir ses faveurs?" Un jour, il proposa a l'homme qui l'avait recu dans sa maison à rentrer avec lui et à être son hote. L'autre était d'accord et les deux mar­chands .s’embarquèrent sur le même bateau. Au milieu du voyage, le marchand qui renlrait chez lui dit a son ami: "Ta dernière heure a sonné; je te jetterai à la mer pour quetu périsses". L'autre le supplia de le laisser en vie, mais en vain. Lorsqu'il se rendit compte que l'autre était décidé de le tuer, il dit: "Si je ne puis échapper à la mort, je te prie de m'accorder une faveur: Dis a ma femme qu'elle donne à l'enfant qu'elle va mettre au monde le nom de 'Serviteur de la vérité'."

Le marchand jeta son ami à la mer et retourna dans la maison de celui-ci.

"Où est mon mari?" demanda la maîtresse de la maison. "Où est-il allé et pourquoi n'est-il pas revenu?"

"Il a pris un bateau et n'est pas encore revenu".

"Peut-être s'est-il noyé en mer", dit la femme.

Pendant plusieurs semaines, elle attendait le retour de son mari, mais celui-ci ne revint pas. Un jour, le marchand se rendit chez elle et lui dit: "Ton mari n'est pas revenu. Viens avec moi. Nous vivrons ensemble et tu auras beaucoup d'argent."

La femme accepta la proposition du marchand et lorsqu'elle allait donner naissance à son enfant, l'homme lui dit: "Donne à ton enfant le nom de 'Serviteur de la Vérité'. Ton mari défunt m'a dit un jour qu'il voudrait que son fils porte ce nom". Et elle donna effectivement ce nom à l'enfant.

Lorsque l'enfant avait dix ans, ses camarades l'appelèrent de son nom pendant qu'il jouait dans la rue, et par hasard le roi Salomon vint à passer. Lorsqu'il entendit ce nom étrange, il ap­pela l'enfant et lui demanda: "Pourquoi portes-tu ce nom?"

L'enfant répondit: "Demande à ma mère, c'est elle qui me l'a donné".

Le roi Salomon prit l'enfant par la main et alla avec lui chez la mère. Il lui demanda: "Pourquoi as-tu donné à ton fils le nom de 'Serviteur de la Vérité'?"

La femme répondit: "C'est mon premier mari qui a donné ce nom à notre fils. L'homme avec lequel je vis maintenant, m'a transmis ce désir de mon premier mari. Lui et mon mari actuel étaient de bons amis".

Le roi Salomon se rendit compte que le premier mari de la femme avait fait preuve de beaucoup de sagesse et d'intelligence et que ce nom trahissait un secret et il comprit que le mari actuel de la femme avait tué son premier mari. Il fit venir l'homme dans son château et lui ordonna de lui raconter toute la vérité. Le roi lui dit: "Si tu ne racontes pas toute la vérité, je donnerai ordre de t'exécuter, mais si tu dis la vérité, je te permettrai de continuer à vivre avec ta femme".

L'homme avoua son crime et dit au roi qu'il avait tué son ami, parce qu'il était tombé amoureux de la femme de celui-ci. Le roi dit à l'homme. "Apporte ici tout l'or et tout l'argent que tu possèdes".

L'homme apporta toutes ses richesses et les remit au roi qui les donna à la femme du marchand assassin et à son fils. Après, il fit exécuter l'assassin, car il n'y a pas de pitié pour les meur­triers et pour leur donner la punition qu'ils méritent il est même permis de ne pas tenir une promesse.

La femme et son fils, 'Serviteur de la Vérité', connurent encore de nombreuses années de paix et de bonheur.

Narrateur Chlomo Allouche

Chlomo Allouche (narrateur; textes Nos 13 à 15) : Né en 1945, à Fez où il était élève d'un Héder. Sa famille s'est établie en Israël en 1955 à Kiryath Malahi. C'est là que Chlomo a fréquenté l'école primaire, puis il a continué ses études au Centre de jeunes de Kiryath Gath. Il exerce aujourd'hui la profession de conducteur de tracteur et puis­qu'il est le fils aîné, Chlomo contribue une partie de son salaire au budget familial. La famille Allouche comprend neuf âmes, dont la grand-mère de Chlomo, âgée d'environ 100 ans. C'est cette grand- mère, Sara, qui a raconté à Chlomo la grande majorité des his­toires qu'il connaît. Ses nombreux petits-enfants, viennent la visi­ter souvent pour lui demander de leur raconter les histoires qu'ils aiment tant. Grand-mère Sara ne sait ni lire, ni écrire, et c'est pendant son enfance, à Fez, qu'elle a entendu tous les contes et lé­gendes qu'elle connaît. A la maison, la famille Allouche parle l'hé­breu (et c'est en hébreu que Chlomo a raconté ses histoires à Yaacov Avitsouc), mais avec leur mère et leur grand-mère, les enfants parlent l'arabe marocain.

ברכת הרב הראשי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ומצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה.

הד המזרח – העיתון

הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור פעמיים בחודש באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי. 

הרב הראשי לארץ ישראל

ל הופעת " המודח"

יום ו' ג' באב תש"ב – 17 ביולי 1942הד המזרח

בקורת רוח מרובה קראתי את שתי החוברות הראשונות של עתונכם הנכבד,שהן היו מוצלחות בתוכנן ובסגנונן,ובהן ראיתי ניצני ברכה להתפתחותה של בימה צנועה זאת לבמה ספרותית רחבה ומעונפה שתרכז בתוכה את כל הסופרים לסוגיהם מבין קהלותינו_,שעד עתה לא מצאו מקום לפרי עטם ותנובת מחשבותיהם. ובימה ספרותית זאת תהיה בקרב הימים לקול שופר מאחד ומלכד את כל פרודינו לעדות וקהלות ומאמץ את כל כחנו לעבודה אחידה ומשותפת,כנה ונאמנה להרבות הדעת בתורת ה' ומצוותיה,חכמת ישראל וחכמיה ושפור דרכי חיינו בבית וברחוב, כדרכי קדושה וצניעות,שלום ואהבה,חסד,צדקה וענוה,שהם הם דרכי התורה והיהדות והם יסוד קיומו והצלחתו של עם ישראל.

אני רוצה לקוות ולהאמין שבימה ספרותית זאת תביא אחריה מרץ של פעולות מעשיות עם כל הישוב בכלל, בכל ענפי עבודת ההתישבות וההתאחזות בכללה ופרטי פרטיה ובעבודת החנוך ביחוד לאכסון כל ילדינו הגדלים ללא תורה ומדע בכותלי בתי המדרש ,ובתי הספר, למען יהיו כל בנינו למודי ה' .

 ואני מקוה שכל העם מקצהו יתן את ידו הנדיבה להחזקת וחרחבת עתון זה שברכה צפונה בו .

הזקו ואמצו וברכת ה' ונועמו תשרה בעבודתכם

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

ראשון לציון רב ראשי לארץ ישראל

הד המזרח , 20/01/1950

מצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה….

ד"ר פ. קורן, מנהל המחלקה לביקורת רפואית בחו"ל, שליד משרד העלייה הממשלתי שחזר זה עתה משליחותו באירופה ובאפריקה הצפונית מוסר על התנאים השוררים בארצות אלו.

בארצות המזרח התיכון ובצפון אפריקה חי הצבור היהודי בתנאים סניטריים ירודים מאוד. מחלות עור מדבקות ומחלות אחרות הקשורות בתזונה לקוייה נפוצות מאוד. רשת רפואית כמעט שאינה קיימת. בקרב השכבות הדלות קיים בעיקר רצון גדול לעלייה לארץ. בארצות אלו קיימת הבעיה של הקמת מוסדות רפואיים. התפקיד נתון בידי אונ"א והג'וינט ואולם הם עומדים רק בתחילת פעולתם. בארצות אלו נמצא חומר טוב לעלייה והמחלות הנפוצות ניתנות לרפוי.

מחנה מעבר לעולים מארצות אלו קיימים במרסיל ובאלג'יר, במחנה במרסיל מרוכזים כיום כששת אלפים איש מהם כ-1500 חולים. השירות הרפואי, המוגש ע"י אונה ( אני ניח שהתכוון לאוז"א ) בעזרת הג'וינט, מאורגן יפה מכל הבחינות – בין היתר גם בשטח הטיפול בתינוקות, בריאים וחולים כאחד. קיים בית הבראה מיוחד לילדים חולי שחפת, רוב החולים מתעכבים במרסיל לתקופה של 3-4 חודשים ויותר. הגם שבמחנה מרסיל עובדים רופאים ואחיות, עובדות סוציאליות וכו' מישראל, אין מספרם מספיק לגבי הדרישות הגדולות, אין ספק כי ע"י הגדלת מספר העובדים יבוא שיפור בטיפול החולים האלה. באלג'יר קיים מחנה דומה אך הוא קטן בהרבה שבמרסיל.

אשר לגרמניה ואוסטריה, הפעולה נמצאת בשלב של חיסול המחנות והחשת העלאתם של אותם החולים אשר עלייתם נדחתה בגלל מצב בריאותם הלקוי. ההסכם עם איירו נותן אפשרות להקים את המוסדות הדרושים לקליטתם של החולים האלה בישראל. מקווים כי המוסד המשותף החדש של ממשלת ישראל, הסוכנות והג'וינט לטיפול בחולים בנכים אשר בקרב העולים, יעזור לקליטתם של אלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר