ארכיון יומי: 3 ביולי 2017


דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-המשפחות — ״תפארת בנים אבותם״

פרק 14; דבדו עיר הכהנים

בספרד

בעיר מורסיא שבאנדאלוסיא, בדרום מזרח ספרד, הוקצתה בשנת 1272 שכונה מיוחדת ליהודים. ר׳ אברהם אלמורסי חי במורסיא בשנת 1303. ר׳ שלמה המורסי מוזכר בספר תרומת ה'. בשיביליה חי ר׳ יעקב מורסי. מכאן שהיו בשיביליה יהודים יוצאי מורסיא ״לום מורסיאנום״. יש להניח בני מרציאנו התיישבו בדבדו עם כהנים יוצאי שיביליה: משפחת מרציאנו שהתיישבה במקום עם הכהנים היתה משיביליה ומקורה במורסיא. המשפחה היתה זמן במקום הנקרא נתיסדלת מקום הנמצא בקרבת דבדו.

מתוך ויקיפדיה : מורסיה (בספרדיתMurcia, נהגה: murθjaˈ, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת על גדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו ישנם 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה אוכלוסיית מורסיה בקצב מהיר מאוד.

מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבש אותה ב-1266ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכללה בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.

במרוקו

ר׳ שלמה המורשי(המורסי) הוא ראשון מבני קהל מורסיא הידוע לנו שחי במרוקו. מבני המשפחה ישבו בערים שונות במרוקו ובאלג׳יריה. בעיר בון אלג׳יריה הקרובה לגבול תוניסיה נשיא הקהילה בשנות ת״ש היה מבני מרציאנו. מבני מרציאנו היו בועד המללאח בעיר פאם, ונשיא הקהילה בעיר אספי. ר׳ יעקב מורסיאנו מעיר אספי היה מראשוני חובבי ציון במרוקו.

השם מרציאנו:

פירוש המילה הוא ״יוצא מורסיא״ ובספרדית ״לום מורסיאנוס״. ודלא כפירוש הידוע והנפוץ, מוזכר על ידי חיים אברהם: ״לא״ בספרדית נק' ״נו״, מורסיא— נו היינו שיהודים מצהירים אין אנו חפצים באזרחות מורסיא, מורסיא— לא או מורסיאנו. אכן נראה שזה פירוש מוטעה. משפחת מורסיא היתה בתורקיה. משפחת בן־ טאטא במרוקו, היתה מסורת אצל בני המשפחה הזו שהם באו מעיר מורסיא.

משפחת כהן־םקלי

כהני דבדו נקראו כהן סקלי: יש סוברים שהמילה סקלי היא על שם חוט הזהב הנקרא בלשון ערבית סקלי. ואמנם מצאנו כהני שיביליה עוסקים בחוט הזהב, תעשיה זו היתה קיימת בשיביליה, שכן עד המאה השמונה עשרה ידעו במרוקו על חוט הזהב הנקרא ״סקלי שיביליאני״. הר׳ יוסף משאש כתב שכהני סקלי נקראים כך כיון שמסורת בידם שהיו רוקמים בגדי כהונה בבית המקדש בחוטי זהב. ר׳ יוסף בן נאים היה בדעה שבני סקלי היו צאצאי צדוק הכהן שכן סקלי בגימטריה צדוק הכהן. ויש הסוברים שהם נקראו על שם האי סיציליא בדרום איטליא. הראשון הידוע לנו הוא ר׳ יעקב סקלי מהמאה השלוש עשרה מוזכר בתשובות הרא״ש. היו שד׳׳רים מארץ ישראל בשם ר׳ יעקב כהן סקלי, ר׳ משה כהן סקלי. ר׳ יעקב כהן סקילי ראב״ד טבריה עמל רבות כדי לבנות הבנין מעל קבר התנא ר׳ מאיר בעל הנס בטבריה. יהי זכרו ברון.

משפחת בן נאים

בסוף מכתב ראשי קהילת דברו לחכמי פאס: …מצאנו שטר מכירה של משפחת בן נאים בכתיבת יד החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש שנת שס״ט. מכאן המקור הראשון הידוע לנו על שמפחת בן נאים במרוקו דלא כאברהם אלמליח שכתב': מוצאה של משפחת בן נאים הוא מטיטוואן ומשנת ת״ק השתקעו אחדים מבני המשפחה בפאם ובדברו. ולפי הרש״ך היתה בעיר תאזה משפחת בן נאים בשנת תמ״ד. בשנת שס״ט יודעים לראשונה על משפחת בן נאים בקהילת דבדו.

משפחת משאש

מקורה בדברו כך כתב הרב משאש בהקדמה ״ותפארת בנים אבותם״ שמשפחת משאש במכנאס באה מדבדו. והרש׳׳ך ציטט שטר מם׳ 6 משנת שפ״ה חתום בידי ר׳ יוסף משאש מקהל דבדו.

בן צולטאן — בן מלך. בתיטוואן שינו שם משפחתם לבן טאטא על פי פקודת מושל העיר שנפגע ששמע שקוראים לעצמם בני מלכים.

תורגמן — מתורגמן.

לעסרי — האיטר (הקדמה לשו״ת פעמון ורמון, י־ם, תשל״ז).

 בן שושן — על שם העיר שושן.

בן גיגי — בגימטריא עשרים ושש שהוא מספר שם ה׳.

בן חמו — על שם חם או חמות.

מרעלי — על שם עלי הכהן.

ענקונינא — מקורה הבלעדי היה בדבדו.

ועיין ביחס דובדו משפחות רבות שנזכרו בתוך שטרות של קהל דבדו.

משפחות שמוצאם משיביליה הם במרוקו זבילי או אישבילי. ובארצות הבלקן היו שיבי, סיבילייא, סיבילייאנו.

שמות פרטיים

אברהם: בריהם, בריהמו, בראהים.

 דוד: דודו, דוור, דבידו.

מרדכי: מריטך, מרדוך.

אליהו: יאהו.

משה: משישו, מושי.

שלמה: שלילם.

יעקב: עקיקו, עקו.

 יוסף: יסו.

שמחה: מאהא.

לאה: ללוויהא.

אסתר: סתירא.

מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.הרב אברהם אסולין

????

????

ט.   יש מקומות שמפטירין בתענית בתפלת מנחה, (מובא המנהג במסכת סופרים פרק י״ז ה״ז), וזה לשונו, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ״ל. וכתב הש״ע (תכ״ח ה״ח), וז״ל וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ורבנו מנחם ב״ר זרח בספרו צידה לדרך (מאמר א כלל ב פ״ו), כתב כשקורין בתורה בציבור, אין מפטירין בנביא אלא בשבתות וימים. ושמעתי מהרב מאיר אסולין שראה במראכש ובבוגמז, ועוד מקומות במרוקו שבצום גדליה מפטירין שובה ישראל. וכך נהגו בבית הכנסת של הר״מ מלכה זצ״ל ראב״ד פ״ת (אור תורה מרחשון תשס״ח עמוד קסה). וכן בישיבה הגדולה ״אור ברוך״ בראשות רי גבריאל טולידאנו שליט״א, מפטירין דרשו בצום גדליה כפסק הש״ע.

י. באזור אגדיר לא קראו מפטיר בתעניות, ראה בספר כף ונקי לר׳ כליפא בן מלכא זיע״א (עמוד קכג), וכ״כ בספר פאת ים מונסוניגו (סימן חי), שלא נהגו לקרוא הפטרה בתעניות, לבד מתשעה באב. וכ״כ בשו״ת מים חיים לר״י משאש זצ״ל (ח״א אור״ח סימן ריז), מה שאין מפטירין בשאר תעניות משום שלא נזכר בש״ס ולא בפוסקים, ובפרט שנהגו להתפלל מנחה ביום התענית בעת שמתפללין בו בשאר ימים שהוא עידן עבודה ומסחר, ולא רצו להטריח על הציבור יותר מדי, זולת בצום גדליה שהוא מעשרת ימי תשובה שאז לא חששו לטרחא דציבורא, כדי לעוררם לדרוש את ה׳. והגר״א עמאר בהערות לספר ״מגן אבות״ כתב שמנהג העיר מכנאס מפטירין בצום גדליה לפניה ואחריה, וכן הגר״ד צאבח שליט״א (שם בהערות) העיד שבעיר מראכש היו מפטירין בצום גדליה בלבד. וכ״כ ר׳ דוד עובדיה זצ״ל בסיפרו נהגו העם (צומות ותעניות אות כז).

וכן מנהג אלג׳יר לקרוא הפטרה בכל ארבע תעניות. והגר״י משאש כתב בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן ז), וז״ל פה בכל ערי אלג׳יר נוהגים להפטיר במנחה של כל התעניות, וההפטרה היא שובה ישראל, זולת בצום גדליה מפטירין דרשו ה׳… וכן המנהג באיזה מקומות מערי המערב, ובאיזה מקומות נוהגים להפטיר רק במנחה של תשעה באב ״שובה ישראל״, ובצום גדליה דרשו ה׳ ובשאר תעניות אין מפטירין. ולעניין הברכות פשוט שבכל מקום שמפטירין בצבור צריכים לברך לפניה ולאחריה. וכ״כ בספר זה השולחן (עמוד נג. רמח), שבאלג׳יר עיר הבירה נוהגים להפטיר דרשו. וכן מנהג תוניס לקרוא את ההפטרה שובה ישראל בתפלת מנחה של כל תענית ציבור, והוא כדעת רב סעדיה גאון, פרט לצום גדליה שבו מפטירין דרשו ה׳ בהמצאו כמו שפסק מרן השו״ע (סימן תכח ה״ח), וכתבו התוספות ד״ה הקורא במסכת מגילה (דף כא.) שהטעם שמפטירין במנחה ולא בשחרית משום דכתיב בהפטרה שמרו משפט ועשו צדקה, ואגרא דתעניתא צדקה לעת ערב.

יא. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה והוא מנהג קדמון, כן כתב בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן עז אות ה(. ובספר מגן אבות )בהערה עמוד רסח(, כתב ליישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא

חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של הפרשה.

יב. בכל ערב ראש חודש היו נוהגים להתענות אף הנשים.

יג. ביום ז' באדר יום פטירת משה רבנו, רבים צמים ויש עושים יום לימוד בתענית דיבור בלבד, מלבד אנשי חברא קדישא שמתענים. וראיתי שהטעם היות ובקבורת משה רבינו ע"ה, הקב"ה בעצמו התעסק בקבורתו, לכן אנשי חברא קדישא מתענים ביום זה.

יד. הנוהגים להתענות בז' באדר, בשנה מעוברת מתענים גם באדר ב' כמובא בספר נהגו העם )צומות ותעניות עמוד קיט אות לב(.

טו. כאשר יש תענית שאינו חובה, כגון שובבי"ם או ז' באדר, מנהגנו שאין מוצאים ספר תורה לקריאת "ויחל משה". כ"כ ר"י בנאים זצ"ל בשו"ת שארית הצאן )ח"ב סימן ע"ר(. וכן שמעתי מהגר"י מאמאן שלא ראה במרוקו שמוצאים ס"ת לקראת "ויחל משה", מכיוון שהציבור מתענה תענית רשות.

הקצידה ב 'שיר ידידות' — המקורות הטקסט והמוסיקה – אברהם אמזלג

הקצידה ב'שיר ידידות'שיר-ידידות

 המקורות הטקסט והמוסיקה

אברהם אמזלג

פעמים מס' 19 – עמוד 88-112

פרק מספר 3 מתוך המאמר

נשאלת השאלה , מדוע העבירו פייטני שירת הבקשות את הקצידה הנפוצה במארוקו בעיקר בצורתה החילונית לשירת הקודש ? אולי ניתן ללמוד משהו על כך מהקצירה האלג'ירית . רואנה , במחקרו על הקצידה באלג'יריה , מתאר חגיגה לכבוד נער אשר גמר ללמוד סורות אחדות מן הקוראן . והקרואים בחגיגה מאלתרים קצידות דתיות לכבודו . האם תופעות מעין אלו שימשו דגם ליהודי מארוקו ? הקשר וההשפעה . אם היו כאלה , בין ארצות צפון-אפריקה ובין עצמן לא נחקרו . עם זאת, בשאלה הזאת בדבר קשרים מוסיקאליים -סגנוניים בין ארצות אלו , ובמיוחד בין מארוקו לאלג'יריה ולתוניסיה . יש לקחת בחשבון , שהיתה השפעה הולכת וגוברת של המוסיקה התורכית על טריפולי , תוניס ואלג'יר . השפעה זו , שהיתה פועל -יוצא של התזמורות הצבאיות ושל המוסיקה הקלאסית התורכית שבאו בעקבות הצבא התורכי , לא היכתה שורש במארוקו , שבה לא ביסס הצבא התורכי מעולם את אחיזתו . מה היתה אם -כן הסיבה לצירוף הקצידה לשירת הבקשות ? על שאלה זו אנסה להשיב בדברים הבאים .

הערת המחבר : לעובדה זו יש חשיבות מרובה מבחינת ההיבט המודלי : אחיזתם של המודוסים המיקרוטונאליים המזרחיים במוסיקה המגרבית היא הרבה יותר חלשה מאשר כזו של טריפולי , תוניס או מזרח אלג'יריה . עם זאת . המוסיקה המצרית , על מלחיניה וזמריה הגדולים . המגיעה למגרב באמצעי- התקשורת המודרניים , גורמת לתמורות רבות בטעמם של המארוקאים , לרבות יהודי מארוקו החיים בארץ . על התמורה במוסיקה של יהודי-המזרח – ראה : שילוח וכהן .

ב . הקצעה ב'שיר ידידות

קובץ שירת הבקשות ' רני ושמחי' ( 1890 ) אינו כולל קצידות, ואילו בקובץ 'שיר ידידות' ( 1921 ) כלולות כבר 84 קצידות מכלל 550 הפיוטים שבו . עורכי 'שיר ידידות' ודאי לא היו כוללים בו את הקצידה , ועוד במספר כזה , אילולא היתה זו כבר מושרשת ומקובלת כחלק משירת הבקשות קודם הוצאת הקובץ שלהם לאור . קשה מאוד למצוא היום עדויות על שלביו הראשונים של תהליך זה . שהתחולל בין השנים 1890 – 1921 , וקרוב להניח שהיה זה בעשור הראשון של המאה ה -20 . עיון בספרי פיוטים , בכתבי-יד אחדים ובקצירות עצמן , נותן שלוש תשובות לשאלה , מה ראו עורכי 'שיר ידידות' לשלב בו קצידות.

1 . משיכת הקהל לבית-הכנסת

בראשית המאה ה -20 נתחוללו תמורות חברתיות חריפות בקהילת יהודי מארוקו . שעיקרן נבע מהמעבר מדפוסי-חיים מסורתיים לדפוסים עירוניים מודרניים . ההגירה הפנימית הגדולה של יהודים לקאזאבלאנקה ולערים גדולות אחרות והמפגש עם אורחות-חיים חילוניים חומרניים חוללו שינוי-ערכים קיצוני בקרב יהודים אלה ." ההשתתפות בשירת הבקשות , כמו דברים רבים הקשורים במסורת , נראתה כבר מיושנת , ונדרש מאמץ מיוחד כדי למשוך את הציבור לבית-הכנסת להשתתף בשירת הבקשות המתקיימת בלילות-השבת החורפיים . אין זה דבר של מה בכך ליהודי מ 'עמך '  העמל בימות השבוע . לקום בשעת בוקר מוקדמת מאוד בשבת . תופעה זו מצויה בכתב-יד מאת ר' שמואל כהן ) הרש" ך ( אמזאלאג ממראכש , המתאר את יגיעתו על הפיוטים , את קשיי הדור ואת צערו של הפייטן . הנה חלק מדבריו :

. . . ועכשיו בזה הדור שלנו אבן מאסו הבונים . מפני הנשים המגונים . שאינם רוצים בשירי דוד המע"ה [המלך עליו השלום] הנבונים . ובעליהם אל עצתם פונים . ואחריהם עונים ואמרים תנו למלמדים הונים . וישארו ריקנים . והמים הנידונים . שותים בלי מרה אפרוחים ויונים . בלי צער ובולי [ובלי] אנחות ויגונים . וביום שבת קדש כל העם ישנים . והוא בצער עים הקהל לעשות רצונם . שלא ישפכו עליו חרונים . ובבואו לביתו יקומו עליו השכנים . למה נתעכבת ובניך הם רעבתנים . אם יאכלו קודם שיבוא השכינה [= החמין המארוקאי] ישא אל אישתו קינה . ואם יניחו אותה צנונה . יכה אותה ולא יעשה רצונה  ואפי' בשבת אינו ברינה . זהו הריוח שנותן הפיטן בכל השנה . פחים וצינים . למטה בין חיצונים . והוא בין אי שונים . לכן מעתה שלא יעתיק שום אחד זה הספר עד שתי שנים . יזכה הסופר והכותב זה אמרו ספיר . לראות בחזרת צבי ואופיר בסדר אמור אל הכהנים ע"ה הרש"ך מעיר מראקיס יע"ה ע"ה שמואל ה' ' אמזאלאג.

 הקצידה כטיפוס שירי , עם הלחן האהוב והנפוץ ועם הטקסט המרתק , היה בכוחה למשוך קהל עממי להשתתף בשירי הבקשות. הנחה זו , המיוסדת על התפוצה העצומה שהיתה לקצידה הערבית בקרב יהודי מארוקו , נכונה בימינו כבעבר . לעיתים מבצעים הפייטנים פסוקים אחדים מן הקצידה הערבית בעברית ואחר-כך את הנוסח העברי , ודאי כדי שהמאזינים יערכו מיד את ההקבלה . הקצידה בלחניה הפשוטים והקרובים ללב מפצה את יושבי השורות האחרונות בבית-הכנסת, אלה שלחני הפיוטים של שירת הבקשות 'כבדים' באוזניהם וההתמצאות בהיבטים המלודיים והריתמיים של שירת הבקשות מהם והלאה.

הערות המחבר : הפייטן ר' דוד בוזגלו ז"ל (1902- 1975 , נפטר בישראל) ריתק ומשך קהל רב לבית-הכנסת . בימינו ידועים כפייטנים וכמבצעים מעולים של קצידות : ר' חיים לוק מבית-שמש, ר' חיים רביבו מתל- אביב , ר' נסים ואעיש כהן מירושלים ור' נסים שושן מקרית-שמונה .

הייתי עד לכך בשבת, א' באייר תשמ"ב )פרשת תזריע-מצורע) בהשתתפות הפייטן ר' נסים שושן . אשר הפליא לעשות בקצידה הערבית והעברית כאחד.

 

 

השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים – משה עמאר

הרקע ההלכתי לפרשהמחקרים בתרבותם

ההלכה היהודית רואה במידה מסוימת במשרות רמות ונשגבות זכותו הקניינית של נושא המשרה, כך שבמותו הוא מוריש את המשרה לבניו. דבר זה נרמז בפסוקים שונים בתורה, שם הבן יורש את אביו בתפקידי כהונה או מלכות. בכוהן נאמר: ״שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יביא אל אהל מועד לשרת בקדש״ (שמי כט 30). תחתיו מבניו, כלומר הכוהן ממלא את מקום אבותיו, ומכאן שהכהונה עוברת בירושה. כמו כן לגבי מלך נאמר: ״לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמֹאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דב׳ יז, כ). הוא ובניו, מכאן שהמלכות עוברת בירושה. בפסוקים הנזכרים מדובר בכהונה ובמלכות, משרות גבוהות שיש בהן שררה וכבוד. אולם חז״ל הרחיבו את זה לתפקידים ציבוריים:

הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו(ספרי דברים קסב).

והרמב״ם פסק את זה להלכה:

כשמעמידין המלך […] הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל […] ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המעויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע״פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אע״פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל […] (רמב״ם, משנה תורה, הלכות מלכים פ״א ה״ז).

הערת המחבר : וחזר על זה שם, בהלכות כלי המקדש פ״ד ה״כ. וכן נפסק בשולחן ערוך: ״ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת״(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה סעיף כב).

מהאמור עולה כי לפי ההלכה, השררה ברבנות ובתפקידים ציבוריים שיש בהם כבוד, מרות ושלטון עוברת בירושה מאב לבן. ואכן בספרות ההלכה והפסיקה של חכמי הפזורה הספרדית והאשכנזית דנו בשאלות שהתעוררו סביב השררה במרוצת הדורות.

נושא השררה העסיק את חכמי מרוקו, והם הקדישו לו מקום נרחב בתשובותיהם. סמוך למחצית המאה העשרים אף הוקם במרוקו בית דין רבני מיוחד לענייני השררה. בפסיקתם של חכמי מרוקו קיבל נושא זה פרשנות מרחיבה. הוא הקיף נושאים רבים: רבנות, חזנות־שליחות ציבור, שחיטה, מוהלות, עריכת חופה וקידושין, סופרי שטרות, כתובות וגיטין, וקברי אבות. השררה תופסת גם בחיי האב, שיכול למנות את בנו במקומו גם בחייו. והיו חכמים שפסקו, כי גם במקרה שהבן אינו ממלא את מקום אביו, אם בן־בנו ראוי, הוא מתמנה למלא את מקום סבו, ואפילו אם היה הפסק של שנים בין האב לבן, לנכד או לנין.

 

הרקע ההלכתי והחוקתי למחלוקת

החברים טענו כי מנהגי השררה לא נהגו בפאס בנושא של נשיאות החברה. גם אם נניח שנהגה שם השררה, במקרה דנן היא לא תחול, מאחר שיש מחלוקת על המועמד, וזאת בהתאם לתקדים פסיקה המצוי בספר ״מנחת כהן״, שבו כתב רבי יוסף הכהן תשובה בענייני ירושת השררה ובה הסיק שהיא חלה גם על השוחטים. יתרה מכך, הוא קבע שאם אין לבעל השררה בנים, גם חתנו נחשב כבנו לעניין זה. בתגובה העיר לו רבי חיים ברלין, שנכון הוא שהשררה עוברת בירושה, אמנם רק:

בזמן שאין שום מחלוקת בעיר ולא נמצא שום ערעור על זה השו״ב [=השוחט ובודק] […] אבל אם יש איזה מחלוקת ונמצאו עוררין מאיזה צד שיהיה שאינם מרוצים בזה השו״ב, אז אין כאן דין ירושה (אוצר רבי חיים ברלין – שו״ת נשמת חיים חו״מ, סימן נו).

הערת המחבר : לא מצאתי בספריות את הספר ״מנחת כהן״ לרבי יוסף הכהן, אולם תשובתו של רבי חיים ברלין פורסמה בחיבורו: אוצר רבי חיים ברלין – שו״ת נשמת חיים, ירושלים תשס״ח, חו׳׳מ, סימן נו. רבי חיים ברלין נולד בוולוזין בשנת תקצ׳׳ב ונפטר בירושלים בי״ג תשרי תרע״ג(1912-1832). המערערים הציגו בפני בית הדין הגדול את ספר ״מנחת כהן״. דומה כי רבי יוסף בן נאים, שהיה אספן ואוהב ספר ובעל הספרייה הגדולה לספרות רבנית במרוקו, הוא זה שהביא לידיעתם של המערערים את דעתו של רבי חיים ברלין ומסר בידיהם את הספר מספרייתו.

רבי חיים ברלין מבסס את סברתו על מסכת כריתות, שם נאמר שמאחר שהמלכות עוברת בירושה בני מלכים הבאים להתמנות במקום אבותיהם, אין צריך למשוח אותם בשמן המשחה. והגמרא שם מגבילה זאת למקרים שבהם אין מחלוקת על מינויו של הבן ״בזמן ששלום בישראל״. ומפרש רש״י: ״בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה, אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחלה״. ומשתמע מפירוש רש״י שבמקום שיש מחלוקת, מתבטלת הורשת השררה. ומשמעות ׳מחלוקת׳ היא גם כשהציבור מתנגד למינוי. ואנשי החברה בפאס, על סמך סברה זו, טענו שגם אם קיים מנהג השררה בחברה, במקרה שלנו יתבטל, מאחר שיש מחלוקת סביב המועמד וקיימת התנגדות למינויו.

בית־הדין דחה טענה זו, כי פירוש רש״י אינו הפירוש היחידי לסוגיה, והרי הרמב״ם בפירושו למשנה פירש שמדובר שיש מחלוקת בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, להלן ציטוט מדבריו:

אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות, אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו …] הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה׳ שייראוהו, והראיה לכך אמרו בקרב ישראל, אמרו בזמן שהשלום בישראל (רמב׳׳ם, פירוש המשניות, מסכת כריתות, פרק א).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר