ארכיון יומי: 13 ביולי 2017


La population Berbere.Maroc-Algerie-Tunisie

LA POPULATION BERBÈRE.MAROC-ALGÉRIE-TUNISIE.

Publié le 12/07/2017 à 17:38 par rol-benzaken 

La population berbère

Au Maroc, la population est d’origine tamazight – berbère – L’arabe comme langue officielle puis vernaculaire s’est imposée au moment de la conquête par les troupes arabes. Toutefois, deux groupes linguistiques se sont formés, les Irifyen, habitants du Rif dont le territoire s’étend le long de la Méditerranée sur 60 km à l’intérieur des terres et les Imazighen dont les Braber qui habitent les zones montagneuses au centre du Maroc et la partie orientale des chaînes du Haut Atlas, les Shlöh ou Ishelyen qui habitent la partie occidentale du Haut Atlas et la région du Sous, ainsi qu’un territoire limité par Demnat et Mogador, Les Drawa, à l’extrême sud du Maroc, et le dernier groupe regroupant diverses tribus dans les alentours d’Oujda.

Entre les Irifyen et les Imazighen, on ne se comprend pas, il y a une infinité de dialectes à l’intérieur de chaque groupe, due à l’absence d’une langue écrite mais également l’absence de relations sociales entre elles dit Jean Servier.

En Algérie, « une carte de répartition des parlers berbères permet de distinguer environ sept groupes, (…) » qui se sont éteints petit à petit, sur la frontière algéro-marocaine, chez les Beni Snous où en 1954, quelques hommes parlaient encore le Zénète à Beni Zidaz. Disparu aussi celui qui se situait dans la région de Marnia/Tlemcen, alors qu’il était signalé en 1863. A l’est, sur les massifs du Zakkar et de l’Ouarsenis, de la mer à la vallée du Chélif et jusqu’à Miliana, les berbérophones dits Ishenouiyen sont bilingues. Tous les groupes se comprennent. Jean Servier constate l’extinction du Berbère dans les zones isolées ou dans celles dont l’économie dépend des échanges commerciaux avec les villes arabophones, en revanche le maintien du Berbère uniquement en Kabylie en Algérie, « dans les zones de diffusion sur une grande étendue, capables de vivre sur elles mêmes, dont les échanges commerciaux se font avec des villes berbérophones . »

C’est dans la région de la Kabylie Soummam, ou petite Kabylie, au-delà de Bougie, après le Cap Carbon jusqu’au Cap Aokas, sur la côte, une région largement ouverte que le sahara, « qu’autrefois habitaient deux puissantes tribus Zenaga : les Jarawa et les Harawa et les divers groupes jadis convertis au judaïsme comme les Ouläd ‘Aziz ou arabes – venus plus tardivement – comme les Ouläd Ziyan. Ces derniers se sont fixés, venant du sahara où ils nomadisaient. »

En Tunisie, « André Basset a recensé douze villages, six chez les Matmata, (..) caractérisés par leur habitat : des grottes souterraines dans des falaises, un village perché, Tazrit, et cinq villages dans l’île de Djerba. » dans lesquels on parlait le Zénète. Quant au parler de Djerba, disparu de l’île, se retrouverait dans les rues commerçantes de Paris.

« En Libye, les premiers habitants étaient sans doute de souche berbère (..). »

 

Les Juifs Berbères

L’histoire des Juifs Berbères se confond et se croise avec celle des Berbères, pour de multiples raisons que nous allons tenter de vous exposer d’après de nombreux travaux de recherche effectués par des spécialistes éminents. Les bases de cette étude passionnante repose essentiellement sur « Les Berbères » de Jean Servier, éditions PUF Que sais-je ? et sur l’admirable « Histoire des Juifs en Afrique du Nord » de André Chouraqui, éditions Hachette.

Les recherches les plus sérieuses penchent en faveur d’une origine Punique et Proche-Orientale des Berbères, de la Cyrénaïque (Lybie) au Maroc.

La langue proche du Cananéen (langue sémitique-nord), le culte plus proche des mazdéens d’Iran, les poteries et les habitats qui évoquent le Proche Orient. Le culte des saints propre au Maghreb berbère évoque également le rattachement aux lignées de prêtres et des familles sacerdotales. Rien semble-t-il , n’empêchait des populations parentes des Hébreux ou même des Juifs plus tard, de rejoindre et de s’apparenter aux populations autochtones installées dans les Aurès, ni les origines linguistiques, ni les origines culturelles.

Tout ce qui touche à l’origine et à l’histoire des Berbères concerne aussi l’origine des populations juives d’Afrique du Nord, que nous sachions que des tribus berbères juives eurent existé en nombre, ne nous donne encore pas toutes les clés de compréhension de l’origine de leur existence, ni surtout de leur conversion hypothétiquement massive. Ce dont nous sommes assurés c’est qu’elles ont existé, résisté farouchement, parfois régné, et persisté sur toute l’Afrique du Nord, de la mer aux confins de l’Afrique, certains nomades, d’autres sédentaires, mais tous berbères.

Aux légendes et aux traditions orales recueillies qui s’attachent en particulier à Josué, coïncident des récits, des évocations qu’ils soient le fait du Talmud évoquant Rabbi Akiba parcourant le Maghreb et appelant à la révolte contre Rome, Hillel , ou Saint Jérôme et Saint Augustin polémiquant à propos du bon entendement de mots hébreux…etc.. André Chouraqui affirme que ce qui atteste de l’ancienneté de l’installation des Juifs en Afrique du Nord, c’est sans doute, « la persistance d’un milieu juif hébréophone, (…) Partis de la Palestine avant que l’araméen n’y supplante l’hébreu, les premiers colons juifs désormais installés en milieu punique conservaient l’usage de leur langue originelle, comprise par leurs nouveaux compatriotes. Subissant l’attirance du semblable (..)" [Histoire des Juifs en Afrique du Nord, de André Chouraqui, éd. Hachette. (…)" name="nh1" href="http://sinistri.canalblog.com/archives/2008/06/11/9539810.html#nb1" id="nh1">1] et ajoutons un accueil favorable de la population qui voyaient en eux des cousins proches.

« L’un des premiers documents qui attestent la présence des Juifs en Afrique du Nord se trouve dans la controverse de Josèphe contre Appion : Ptolémée, fils de Laghus (323-285 av. J.C.), aurait déporté cent mille juifs d’Israël en Egypte, d’où ils seraient passés en Cyrénaïque et de là, probablement, dans les autres pays du nord de l’Afrique." [Histoire des Juifs en Afrique du Nord, de André Chouraqui, éd. (…)" name="nh2" href="http://sinistri.canalblog.com/archives/2008/06/11/9539810.html#nb2" id="nh2">2]

André Chouraqui rapporte que Saint Jérôme affirmait que les communautés juives formaient une chaîne ininterrompue depuis l’Inde jusqu’aux confins de l’Afrique.

 

Famille juive berbere dans les environs de Ouarzazate Maroc – 1959

Familles juives de Tinghir Maroc- 1920

Famille juive berbere – Taznakht Maroc – 1954 (source: Elias Harus)

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

שערי ספרושמעון הצעיר גדל כיתר חבריו בני גילו במללאח של ספרו. כשמלאו לו שנתיים, ביקר בסלא־לכבירה (בית־הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר. שאון הילדים ותעלוליהם לא העסיקו אותו. פעם או פעמיים ביום היה מגיע תורו לקרוא במהופך לפני הרבי ולחזור על מה שאומר לו המלמד. כך למד אותיות וצירופי אותיות, מלים ומשפטים, וחזר על כל מלה ותרגמה לערבית. ככה למד לקרוא. אולם הוא זוכר שמשנפקחו עיניו להכיר את העולם בו הוא חי, כבר ידע לקרוא ולהבין פרשה עם פירושים ותרגום אונקלוס. בן חמש, גמר את החומש וידע כל מזמורי התהלים, ספר רות, מגילת אסתר ואיכה בעל־פה. יותר מכל אהב את התהלים וחזר על מזמוריו בינו לבין עצמו כשהתהלך יחידי, תמיד רענן כעץ שתול על פלגי מים. בגיל שבע, כבר היה עסוק בנביאים ובכתובים וגם משנה, תלמוד ומדרשים מילאו את כרסו. הוא היה מהשקדנים שבחבורה ותמיד אהב את האותיות הקטנות, וקיים ״והגית בו יומם ולילה״. בשעות הצהריים של ימות הקיץ, היה שוקע בנמנומים כשהוא מעלה זיעה מרוב החום הלוהט וכשכל היתר קוראים בהטעמה פרקי נביאים ראשונים, שרוי היה בחלומו על ארץ כנען, על הפלשתים ועל השפלה שבין הים ובין הרי שומרון ויהודה. כשגמר לימודיו וחגג ברוב פאר את בר־המצווה שלו עבר ללמוד בישיבה. במוחו החריף ובשכלו החד, הצטיין בשקדנותו ובזכרונו המופלא וספג הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ויכוחים סוערים על עתידו התנהלו בחיק משפחתו. ויכוחים שכל הקרובים נטלו בם חלק. אמו החליטה שיהיה לרב ודיין. משפחת רבנים הייתה משפחתו מדורי דורות עד הסבא שלו מצד אביו, הוא רבי שלמה. הסבא שלו ניתק שושלת יוחסין זו ויצא לנדוד כסוחר בהרים ובכפרי השפלה, כרוב יהודי ספרו, ואף עשה חיל ברכוש, במקנה ובאדמות עד שבגדו בו שותפיו הברברים, גזלו את כל כספו והותירוהו בעל מום מדקירות סכיניהם.

בנס נשאר בחיים, אך אף פעם לא חזר לאיתנו. לאחר כמה שנים מת מפצעיו. עכשיו עם בן כזה שיצאו לו מוניטין של עילוי, רצתה אמו, חנה, לחדש זכות זו, שהייתה זכותן של משפחות מועטות בעיר. מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים היה מעמד מיוחד שכבוד גדול בצידו, אם כי, מצבם החומרי היה תמיד דל. אביו, יהודה, לא אהב להזדקק לבריות ולעשות התורה קרדום לחפור בו, על־כן רצה ללמדו מלאכה. אחת המלאכות בהן עסקו יהודי ספרו שהתפרנסו בדוחק אבל בכבוד הייתה עשיית מנעלים מעור כבשים. כמו כן עסקו בתפירת גלימות וחזיות מעשה אומן, בצורפות, בפחחות, בטוויית שטיחים וברוכלות של צורכי בית, אף כי פרנסות אלה היו בצמצום ורוב בני העיר היו צריכים לצאת לשוקי הברברים ולחזר על הכפרים במרכולתם.

אמו של שמעון — חששנית הייתה וכל פעם שבעלה נדד בכפרים, לבה היה תמיד מנבא לה רעות. על כן גמרה אומר לבלתי תת לבנה ללכת בדרכי אביו. שמעון עצמו, ככל בני ספרו שגדלו בעריסת הטבע הנפלא של העיר והתבשמו מריחה, אהב את הטבע כמאמר הכתוב ״ונפשו קשורה בנפשו״, ערג למרחבים ונטה לקבלה ולמקובלים. אהב את ספר הזוהר, והרזין שבין שורותיו שעדיין לא ירד לעומקם, קסמו לו. כל ערב שבת כששר ״לכה דודי״ ועוד זמירות לקבלת שבת מלכתא, ראה את עצמו בלוויית מקובלי צפת מדלג על ההרים ומקפץ איתם על הגבעות. אהבת ישראל בערה בו והגלות המרה דיכאה את נפשו.

מצעירותו נטה לבדידות. היה בעל עין חודרת המבחינה במה שקורה סביבה. תקיף ומרדן ובעל יצר למעשים נועזים. הוא נהג לבלות שעות רבות בבוסתן אביו ושם היה משוחח עם מוחמד, השומר הזקן אשר על הגן. לפעמים היה יושב בצל האילנות מבוקר עד ערב. הבוסתן נמצא לא רחוק מבאב־אלמקאם, היא הרחבה הראשית שמחוץ לחומת העיר, על גבולו עבר וואד־רחא (נחל הטחנה) שהיו בו צבים וצפרדעים לרוב, שעקבו אחר נמפיות השטות על מימיו הזורמים לאיטם. צפצפות גבוהות שגזעיהן מכוסים הדרה ירוקה כל ימות השנה, הפילו צל כבד על מימיו הצוננים. הירגזי ציפור שיר קטנה –  ששכן בין ענפי הצפצפה היה משמיע ציוציו כבן נפחים מנוסה ולעומתו סלסל בקולו הזמיר בהכרת ערך עצמו. בין זה ובין זה בקע ציוצה העדין של החוחית השקודה בבניית קינה בין ענפי האקליפטוס הקרוב. אל כל אלה הצטרף גם הירקון בצפצופו הערב והרציני. בתוך נוף קסום זה, היה שמעון הצעיר תפוס שרעפים, כשעיניו יעוצות בהרים שמאחוריהם נפרשה דרך מסעותיו של אביו, וכאילו ערגה נפשו אל ייעודה ואל גורלה המסתורי.

שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי-גבאי ארץ ישראל

שלוחי ארץ ישראל - כרך 1

מס אתר לא״י הוטל בשנת תפ״ז (1727) ע״י ״פקידי א״י״ (מנהיגי מרכז כספי א״י) בקושטא. הדבר בא לאחר שהישוב בירושלים נסתבך מאד בחובות, והיתה סכנת כליון צפויה לישוב מלחץ בעלי החובות. אז הצליחו מנהיגי קושטא להשיג, בעזרת הממשלה המרכזית בתורכיה, פשרה עם בעלי החובות שויתרו על הרבית מכאן ולהבא והסכימו לקבל את החובות לשעורים במשך עשר שנים. את השעורים הללו היה הכרח לשלם במועדם כדי שלא לסכן את כל הפשרה שהושגה, ואז הטיל המרכז בקושטא על כל קהילות תורכיה, ואחר־כך על ארצות־המזרח בכלל, ובמקצת גם על קהילות איטליה, תשלום של פארה (אחד מארבעים בגרוש) אחת לשבוע לנפש לטובת ירושלים. מם זה נקרא בשם ״נדבת הפארה״ או ״חובת הפארה״. וכדי לזרז את הגבייה, הוטל על הקהילה תשלום סכום קצוב לשנה, והקהילה תגבה את הסכום מתשלומי הפארה. ושלוחים מיוחדים, מחכמי ירושלים, נשלחו מקושטא לקהילות תורכיה, מצרים, ערבסתאן, תימן, ואיטליה, להנהיג בהן את ״חובת הפארה״, וגבאים מיוחדים נתמנו בקהילות לשם כך. באלכסנדריה של מצרים קיבלו על עצמם שני גבירים לשלם לירושלים סך קצוב לשנה במשך עשר שנים, והם יגבו את גביות הפארה מאנשי העיר. ולכבוד נחשב לגבירים לקבל מינוי זה, כי ״כמה אנשים מחזרים אחרי מעלה זאת״.

היו גם מקרים של הטלת מסי־עקיפין בקהילות לטובת א״י. כך, למשל, הוטל בקושטא בשנת תקכ״ג(1763) מס של ״חצי לבן על כל מיטרו מיין ושכר" לטובת חברון כדי להציל אותם מחובותיהם. קהילת הספרדים בויניציאה הטילה בשנת תקכ״א (1761) מס של 1/20 אחוז לטובת א״י מכל עסק של בני הקהילה.

בקצת קהילות היו מקדישים גם את כספי מחצית־השקל הנגבים בפורים לשם א״י. בהמבורג נחלקו כספי מחצית־השקל בפורים לשלשה חלקים! שליש לא״י, שליש לפדיון שבויים, ושליש לעניים.

הערת המחבר : ״בעניו מחצית השקל, פה אין מנהג קבוע, יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה״ק ירושלם ת׳׳ו, ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה, ואין לשום עיר מאה״ק שום זכות בקופת השקלים, זולת עיקו״ת ירושלם ת״ו, כי הוא זכרון למחצית השקל הניתן בזמן בהמ״ק לקנות בו תמידי צבור, ויש נוהגים לחלקו הם עצמם לעניים צנועים״. (נחר מצרים, מנהגי מצרים לר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, כרך אי, נא אמון תרס״ח, דף נ״ג ע״ב).

בקאהיר היתה הרשות בידי יחידים להקדיש את כספי מחצית־השקל לירושלים או לעניי העיר. בווירמיישא נמסרו כספי מחצית־השקל לידי גבאי א״י.» בכל קהילה היה גבאי מיוחד לכספי א״י, שהיה מטפל בגביית הנדרים והנדבות, בגביית המסים, בסידור המגביות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות, ובהעברת הכספים לידי שליח א״י, למרכז הארצי או ישר לאו־ץ־ישראל. ברוב ארצות אירופה נבחרו גבאי א״י ע״י בני הקהילה בשעת הבחירות הקבועות של ראשי הקהילה, ואילו בארצות המזרח נתמנו בדרך־כלל ע״י שלוחי א״י או ע״י כתב־התמנות שנשלח מא״י, בודאי לפי הצעת השלוחים. בקהילות שלא נתעוררו מאליהן לכך, נתבעו לכך ע״י איגוד־הקהילות הארצי. ועד מדינת ליטא התקין בשנת תט״ו(1655) ״שבכל קהלה וישובים ימנו ממונים מיוחדים הגונים לזה שיהיה בידם כל ממון עניי א״י״, וחזר והתקין בשנת תמ״ז(1687) כי ״בכל קהלות וגלילות יבחרו המנהיגים שני גבאים [לצדקה] לעניי א״י״.  בשנת תצ״ט (1739) מינה ועד ארבע ארצות עצמו באספתו בירוסלב, גבאי א״י ״בכל קהלות וגלילות איש על דגלו״.

בפנקסי קהילות שונות אנו מוצאים ידיעות שונות על בחירת גבאי א״י. בפנקס קהילת זאבלודאווי בליטא משנת תט״ו (1655) ואילך אנו קוראים שנבחרו בה ממוני הקהילה אחת לשנה בחול־המועד פסח, ובין שאר הממונים — כגון דיינים, פרנסים, גבאי ת״ת, גבאי צדקה, מעריכי מסים וכו'— נבחרו גם גבאי א״י. בפנקס קהל־הספרדים בהמבורג כלולות ידיעות רבות על בחירת ״גבאי הארץ הקדושה״ אחת לשנה או אחת לשנתיים, החל מהבחירות הראשונות לקהילה בשנת תי״ג (1653). שם היה על פי רוב גבאי א״י גם גבאי פדיון שבויים. מקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה לתורה, גבייה בברית־מילה, כספי מחצית־השקל בפורים, הקצבות הקהילה, צוואות ומגביות מיוחדות.

גם בקהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון נבחר משנת תכ״ג (1663) ואילך בכל שנה גבאי א״י ופדיון שבויים. ומקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה־לתורה ומגביות מיוחדות. בתקנות ייסוד הקהילה נאמר: ״יש לקבוע שתי קופסאות מיוחדות, להארץ הקדושה ולפדיון שבויים, עם שלט מיוחד על כל אחת מהן, כדי שכל איש יוכל לשים בהם כנדבת לבו; הסכום הנקבץ בקופסאות, יחד עם הנדרים במשך השנה, יעברו לידי הגבאי, שיערוך חשבון מיוחד לכל אחת מהן״.  בוירונה היו בוחרים אחת לשנה לפני ראש השנה שני גבאי ארץ ישראל. בתקנות ייסוד קהל יהודי פולין באמשטרדם משנת תל״ב (1672) הותקן (סעיף ד׳) ״שיהיו חמשה עשר כמנויים בראש; ה׳ פרנסים, ב׳ טובי העיר, ב׳ שומרי תקנות ורואי חשבונות, ב׳ גבאי צדקה, ב׳ גבאי בקור חולים ותלמוד תורה, ב׳ גבאי עניי א״י ובנין ב״ה״. ובאותן התקנות (סעיף ס״ג) מפורטים תפקידיהם של גבאי אי׳י ו ״גבאי ת״ת וכן גבאי עניי א״י מחוייבים לילך בקופה בבית־הכנסת בכל ר״ח, ואם חל ר״ח בשבת יסבבו גבאי הנ״ל ביום ב׳ שהוא יום הכניסה שלאחר זהי׳.״ בחירת גבאי א״י בדובנא נזכרת בפנקס קהילת דובנא. בוורמיישא אנו מוצאים גבאי א״י עוד בסוף המאה השש־עשרה. בקצת קהילות שימשו רבני הקהילות גזברים של כספי א״י, מתוך רצון לשמור על מעות א״י. כך היה ר׳ צבי אשכנזי, ״חכם צבי״, גבאי א״י בשלש הקהילות אלטונא־המבורג־וואנדסבק.

בארצות המזרח היו שלוחי א״י ממנים את הגבאים בקהילות ונותנים להם על כך תעודה מיוחדת הנקראת בשם ״נזר הגבאות״. מהם ראו ועשו גם הכוללים האשכנזים ששלחו לגבאים החשובים ביותר תעודות כאלה, אף שהגבאים הללו לא נבחרו ע״י אנשי א״י אלא ע״י הקהילות או המרכזים הארציים.

Il etait une fois le Maroc-David Bensoussan- La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos

il-etait-une-foisLes crises de famine furent atroces

La crise de famine de 1604 à 1606 est contée par Saul Serrero : « En cinq mois de 1606, 800 personnes sont mortes de faim… près de 600 ont apostasié. Les précieux ressortissants de Fès sont gonflés comme des outres… Celui qui reste dans la ville meurt. Celui qui en sort est tué par l'épée… Nous avons vu des gens se jeter dans le puits, d'autres se suicidant, et nous avons vu des pères jeter leurs enfants et des mères assommant leurs enfants par pitié… Des malheureux vieillards et des jeunes étaient jetés dans les rues.» Une autre crise de famine qui débuta en 1641 est contée par le rabbin Saul Ibn Danan : « Mon cœur flanche à l'idée de conter la famine et les troubles… qui suivirent la sécheresse depuis trois ans. Que ma tête devienne eau pour pleurer jour et nuit les victimes de mon peuple, les victimes de Fès la délicate, cette noble ville pleine de centres d'études…. maintenant tous dispersés dans les collines et les montagnes dans les villes et les villages pour mendier de la nourriture… Les maisons des riches étaient désertées… les voleurs vinrent et ôtèrent jusqu'aux portes, aux poteaux et aux pierres de construction… Ceux qui le purent vendirent leurs boiseries et leurs avoirs à la ville nouvelle de Fès qui ne fut construite qu'à partir des ruines du Mellah; le visage des personnes changea… Les nobles habitants de Fès s'en prirent aux détritus, les picorant tels des coqs… Deux milles moururent cette année-là; un millier de personnes apostasièrent…»

Précisons que les effets des crises de famine et des épidémies sur la population marocaine durant les derniers siècles ont été relatés par plusieurs chroniqueurs et voyageurs. Les crises de famine étaient perçues comme des punitions divines et les autorités exhortèrent l'ensemble de la population à un plus grand respect de la pratique religieuse. On demanda aux Juifs de ne pas négliger leurs prières. Durant la crise de famine qui se déclencha en 1777 et qui dura sept ans, le chroniqueur Ezziâni rapporta que les gens furent réduits à manger «des animaux morts, du sanglier et de la chair humaine…» Les épidémies de peste décimèrent une grande partie de la population en 1799 et selon James Grey Jackson, les vivants n'avaient même plus le temps d'enterrer les morts. Suite à l'épidémie de peste en 1818 attribuée aux pèlerins revenant de La Mecque et qui décima une partie importante de la population de Tanger, les pèlerinages à La Mecque furent abolis avant de pouvoir débarquer dans les ports marocains. Une épidémie de choléra de variole et de typhus se développa en 1878, suite à une des plus graves crises de famine survenue en 1877, résultant en une véritable hécatombe.

La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos

En 1903, Méïr Barchichat de Safi prit connaissance du mouvement sioniste en Europe. Dans la missive qu'il écrivit à l'Organisation sioniste mondiale, il décrivit ainsi la communauté juive du Maroc : « Nos frères qui résident dans cette diaspora sont persécutés jusqu'à l'extrême par des oppresseurs odieux, souffrent peine et misère …, sont la proie des brigandages et des pillages, des assassinats et des pertes des leurs, autant de crimes qui restent impunis. Ils sont tels des vers rampants aux yeux de la populace sauvage.»

Dans son ouvrage La communauté de Sefrou au Maroc, le rabbin David Obadia a compilé 691 documents portant sur de nombreux aspects de la vie juive. L'un de ces témoignages du père de l'auteur parle de la situation à Sefrou :« Dans la ville de Sefrou gouverne un seigneur… particulièrement cruel envers les Juifs et les Musulmans, il met qui il veut en prison, inflige des amendes injustes et frappe les Juifs ce qui est contraire à la loi et bien que les Français dominent maintenant la ville, cela ne sert à rien, car le gouverneur français ne reçoit personne et ce ministre entre et sort chez lui à sa guise, lui ment et le gouverneur le croit.»

Les Juifs d'Ouezzane écrivirent à l'Alliance Israélite Universelle pour se plaindre des abus contre eux peu avant le Protectorat français : « Permettez-nous de vous faire savoir quel est notre sort, comme nous sommes opprimés et torturés par les fils d'Ismaël dans nos corps et nos biens. Et personne ne vient nous sauver de leurs mains et présentement, leur haine envers nous augmente et ils commettent chaque jour de nouveaux forfaits en enlevant les serrures, en détruisant la synagogue, en bouchant les fenêtres des maisons de la cour; l'élite du pays a été emprisonnée, leurs pieds engagés dans les chaînes, leur cou pris dans un carcan jusqu'à ce qu'ils renoncent à leurs maisons et qu'ils soient plongés dans le désespoir…»

Il va sans dire que la méfiance était grande entre les communautés juive et musulmane. Dans la ville de Sefrou, voisine de Fès, le dicton suivant illustrait la tension sous-jacente entre les communautés juives et musulmanes du Maroc : « Ne fais pas confiance à un Musulman, même après qu'il ait passé 40 ans au tombeau. » A Mogador, un dicton similaire stipulait que, « Rendre service à un Arabe, c'est arroser du sable.» Des dictons crus et osés relatifs aux Juifs, aux Musulmans et aux Chrétiens ont été recensés dans l'ouvrage Diaspora en terre d'islam de Pierre Flamand. Soulignons que les adages de ce type sont plutôt rares dans les recueils de proverbes judéo-marocains tel celui d'Issachar Ben Ami : Mille et un proverbes juifs du Maroc.

Par ailleurs, une étude des stéréotypes prévalant entre Juifs et Musulmans a été faite par Norman A. Stillman dans l'ouvrage The ]ews in Sharifan Morocco édité par Shalom Ben Asher. Il faut dire que des dictons arabes rendaient la pareille, tout comme : « Quand un Juif roule un Musulman, cela fait le bonheur de sa journée » ou encore « Si un Juif rit avec un Musulman, sache qu'il trame quelque roublardise.» Notons que dans le chapitre dédié à l'instruction dans Les Prolégomènes, Ibn Khaldoun semble accepter le stéréotype de tromperie des Juifs mais attribue aux générations de servitude à la tyrannie le besoin de cacher ce qu'ils pensent vraiment. Par ailleurs, plusieurs voyageurs ont fait état du sens des affaires des Juifs et certains ont imputé le recours à l'usure au pouvoir de survie des Juifs fréquemment soumis à des impositions arbitraires et accablantes; l'usure étant permise à eux seuls et non pas aux Musulmans. Enfin, l'on ne pourrait clore ce sujet des dictons populaires sans souligner ceux, non moins nombreux, qui marquent la méfiance entre Berbères et Arabes : « Salue un Bédouin, et tu as perdu ton pain » ou « Ne montre pas le seuil de ta maison à un Filali (habitant du Tafilalet) ou à une souris (sous-entendu : il ne quittera pas de sitôt) » ou encore : « Le Berbère, s'il vient habiter la ville devient comme un tambourin à qui on a mis une peau (sous-entendu : il devient bruyant).» Malgré les inégalités de statut, les positions respectives étaient bien campées. Pourtant, la vie menait son train et ces attitudes n'ont pas empêché les échanges de se tenir quotidiennement : dans l'ouvrage Israël au Maroc daté de 1906, Jean Hess écrivit : « Aussi y a-t-il deux faits que les historiens dotés de sens critique doivent avoir peine à concilier : d'un côté l'excessif mépris où le Musulman tenait le Juif et d'un autre côté l'excessive confiance qu'il avait en lui.»

Bien plus ! Celui qui aurait été témoin des débordements d'affection lors de la fête de la Mimouna à la fin de la Pâque juive lorsque les voisins musulmans et les montagnards berbères inondaient les maisons juives de fleurs, d'épis de blé, de beurre et de miel, ne pourrait sciemment pas comprendre la tenue d'atrocités durant les périodes de troubles. Bien des Musulmans ont vu dans les Juifs des gens d'honneur. Dans son enfance, l'auteur de ces lignes a pu voir des Musulmans traitant leur âne de Juif ou attaquant à coups de pierre des écoliers juifs sur le chemin de l'école. Mais il a été bien plus souvent témoin de la profonde déférence que les Musulmans avaient envers les Juifs, qu'ils saluaient avec la main sur le cœur.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר