ארכיון יומי: 19 ביולי 2017


״התחיה,, – מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקי – שמואל רפאל

פעמים מספר 82 – חכמת נשים – תש"ס

״התחיה,, – מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקיהתחיה

שמואל רפאל

עם התרחבות העיסוק המחקרי בתנועה הציונית בקהילות יהודי ספרד והמזרח, הולך ומתברר בשנים האחרונות גיוון הפנים ושפע התחומים שהגדירו לעצמם היהודים הספרדים, בהעמידם את החזון הציוני בראש מעייניהם. במאמרים ובחיבורים מדעיים נחשפים אפיקי הפעולה, ברובם מקוריים, שבהם פעלו יהודי ספרד והמזרח, אשר ביקשו לתת תנופה לפעילות הציונית בכל מאודם. במאמר רחב היקף, ״אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח״, בחן יצחק בצלאל את ההקשר הפוליטי והתרבותי שבתוכו החלה מקבלת תנופה העשייה הציונית בקהילות יהודי ספרד והמזרח. בסקירתו, שהיא משום מסד להמשך דיון ענף בחקר הציונות במזרח, הציג המחבר את התחומים שבהם פעלו הציונים במזרח, כגון מודרניזציה בחינוך ובהשכלה, פרסום כתבי עת ופעילויות ספרותיות בשפה העברית, בשפות יהודיות ובשפות אירופה, ולבסוף חיזוק הקשר המסורתי עם ארץ ישראל. מקום נרחב למדי תופסת במאמר של בצלאל הסקירה על אודות פעילותם של כתבי העת כְּזָרָזִים של הגשמת הרעיון הציוני. לדבריו:

יותר מכל תחום ביצירה רוחנית ובתרבות, היו יהודי ספרד והמזרח פעילים בתחום כתבי העת. פעילות זאת היתה בשני אפיקים: האחד בכותבים בעיתונים, עבריים בעיקר, מרכזיים באירופה ובארץ ישראל… האפיק האחר הוא פועלם בהוצאת עיתונים משלהם כמו״לים וכעורכים. כתבי העת לא היו בהכרח ציוניים בתוכנם, אבל היה מספר ניכר של כתבי עת ציוניים: בצפון אפריקה ארבעים וחמישה… בבולגריה (עד 1918) עשרים ושבעה… בסלוניקי, בתורכיה, במצרים וכמובן בארץ ישראל, ומספר קטן יותר בתפוצות אחרות… הסקירות הביבליוגרפיות והמחקרים המעטים המפורטים בתחום זה מציינים שפע של תכנים ונושאים מעוררים עניין: עיתונים סוציאליסטים וקומוניסטיים, מאבקים קהילתיים, מחלוקת בענייני לשון, עיתונים מיוחדים שנאבקו נגד עלילות דם או נגד אנטישמיות… כתבי עת אלה גם העמידו ציבור של קוראים לספרות חולין, יצרו דעת קהל ועוררו הלכי מחשבה: לאומיים והיפוכם, דתיים וחילוניים, שמרניים וסוציאליסטים. הם עדות ומקור בעלי חשיבות לתהליכי התמורות ביהדות זו.

גם במחקרה של אסתר בנבסה על אודות תהליכי התמערבותה של היהדות העות׳מאנית בראשית המאה העשרים, הושם דגש על תפקיד העיתונות בשירות הרעיון הציוני. מדבריה עולה כי תכניות בתחום העיתונות בקהילות דוברי הלאדינו זכו גם לתמיכת העיתונות היהודית בארץ ישראל, שבה הודגשה החשיבות של הפצת המפעל הציוני בקרב הריכוזים היהודיים באימפריה העות׳מאנית, באמצעות מיגוון של עיתונים. סכומי כסף גדולים גויסו כדי לקדם את ענף העיתונות היהודית ובמקביל הוקמו ועדים לענייני תרבות ועיתונות, דוגמת זה שפעל באיסטנבול. תפקיד הוועד היה לסייע בחלוקת הכספים לעיתונים קיימים באיסטנבול ובסלוניקי, ולסייע בביסוסם של עיתונים חדשים. בהדרגה גדל מספר המתעניינים בעיתון הציוני, ומספר המנויים – שגדל בהתמדה – היווה קנה מידה להתעניינות הציבור ברעיון הציוני ובאימוץ העיתון כמסגרת ספרותית להפצת רעיונות הציונות. לדברי בנבסה, אט אט ״השתלטה״ הציונות על מספר ניכר של כתבי עת, ובייחוד על עיתונים עממיים קטנים, וזאת משום שעיתוני המחנה הציוני נקטו בדרן התעמולה העממית, ולשונם היתה פשוטה. הם קראו לתקן עוולות, וכל אירוע קהילתי – גם אירועים חסרי חשיבות – שימש הזדמנות להציג בפני הקוראים את הרעיונות המרכזיים של התנועה הציונית בסגנון דידקטי ותוך התבססות על דוגמאות מוחשיות.

מאמר זה יבחן פרסום אחד מפרסומי הלאדינו של אגודת הנשים ״התחיה״, שראה אור בסלוניקי בחודש שבט תר״ף (1920), וכותרתו: ״התחיה – ריקולייו ליטירארייו ג׳ידייו אידיטאדו פור לה סוג׳יטה די דאמאס ׳התחיה״׳, דהיינו ״מאסף ספרותי־יהודי ערוך על ידי אגודת הנשים ׳התחיה״׳. מדובר במאסף ספרותי־יהודי, שנתייחד בכן שנוספו בו אחדים מסממניו של כתב עת: מערכת, כותבים שונים, מאמרים על נושא מוגדר ומספור שוטף. על אף נדירותם של דפוסי לאדינו בימינו, נותרו מן הפרסום עותקים מרובים, באופן יחסי: לדוגמה, ב״ארכיון ספרות הלאדינו״ שבמחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר־אילן מצויים שישה עותקים מהגיליון. אפשר שהדבר מעיד על תפוצת ״התחיה״ ועל הציבור הרחב של המתעניינים בו כבמה ספרותית אידאולוגית וכתנועה

גיליון זה יעמוד במרכז העיון להלן, שכן הוא היה לגיליון המייצג של ״התחיה״, בזכות היותו הפרסום הבשל, המגובש והממוקד ביותר שפרסמה התנועה.

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות – הילדה נסימי

פעמים 108

כן היה גם בחברת האנוסים. בקרב משפחות האנוסים היו הנשים השליחות הראשונות לצורך גישושים בהשתדכות בקשר נישואין, ואשה היתה הולכת כדי להזמין את הקרואים לשמחות. השתתפותן של הנשים בכל טקסי המעבר, החל מהשידוכין, דרך הטבילה במקווה ערב החתונה, דרך הטקס בחודש השביעי של ההריון במהלך הציפייה לתינוק, ועבור להשתתפות בלידה עצמה, היו אירועים מיוחדים לנשים בקהילת האנוסים. גם בטקסים שכללו השתתפות של הגברים, ואפילו היתה השתתפותם נחשבת יותר מבחינת תפקידה הדתי, היא חייבה לעתים קרובות גם הגשת תקרובת, ובתוקף זאת הכנה מוקדמת על ידי נשים, שנעשתה תמיד בשיתוף בין נשים שונות, ולא רק בנות הבית. כך בטקסי ברית מילה, כך בטקסי החתונה המרובים וכך גם בטקסי האזכרה.״ אירועים אלו של ריכוזי נשים, לבד מהדבק החברתי שהם חיזקו, יצרו גם הזדמנויות להחלפת ידיעות על בני משפחה ואחרים בקרב הקהילה – והחלפת הידיעות יצרה הן דבק חברתי נוסף הן מערכת לכפיית הצופן החברתי המקובל בקהילה. חברה שהיתה בעלת צופן התנהגות של עזרה הדדית, תמיכה ושיתוף, הגדילה את יכולתה של כל משתתפת בודדת. כך בקרב האנוסות המשהדיות – שרה זלפה כהן זוכרת את עבודות הבית לקראת הפסח כעניין חברתי שהפיג את שממונו של החורף ועשה אותן לאירוע חברתי.

נוסף לכך, חשיבותה היתרה של המשפחה במסגרת קהילת האנוסים הבטיחה ביתר שאת את העצמת מעמדה של האשה תוך קיום תפקודיה המגדריים, וחשיבות זו ניכרת בראש ובראשונה בתחום הנישואין. נישואים פנים עדתיים הם כלי מרכזי בחישוקה של המשפחה וכוחה: גם המאבק באונס הדתי על ידי יחידים שמתגבשים לכלל קהילה, יכול לגרום לתופעה דומה: הוא מעלה את חשיבות המשפחה כזירה התורמת להתגבשותה של היחידה החברתית החדשה, של הזהות החדשה, ובעקבות זאת של הנשים כשותפות המחוללות התהוות זו. נישואים פנים עדתיים מאפיינים לא רק קהילות אנוסים אלא מיעוטים אתניים ודתיים בכלל; אפילו מומרים יהודים שלא היו אנוסים נטו להמשיך ולהתחתן עם משפחות של מומרים אחרים. העדפת המשפחה מתבטאת בנישואים פנים עדתיים אבל היא גם פעולה מתמשכת: בהעדפת בני משפחה על פני אחרים בהעסקה ובמארג החברתי." קלוד לוי־שטראוס תיאר בהרחבה את הקשר בין נישואין והיווצרות סולידריות חברתית עד כדי יצירת קשר המאפשר היווצרותם של קיבוצים מורחבים, ״בספקו את האמצעים לקשירת גברים זה לזה ולהטלת קשרים מלאכותיים… של התקשרות המוכתבת על ידי תקנה״. גם ג׳ורג׳ מוסה, בעקבותיו, תיאר את הקשר בין המוסר המשפחתי הבורגני ובין עליית הלאומיות.

אנוסים נוטים באופן מיוחד לאנדוגמיה, –נישואין עם בני אותה יחידה חברתית בלבד –  
בתוך קבוצתם המצומצמת – הם הרי מנועים מלהתחתן בבני דתם החדשה, מעצם רצונם להמשיך לקיים את דתם הישנה בסתר ביתם. הם גם עשויים להיות מנועים מלהתחתן בבני דתם הישנה, בין אם משום שאלה עשויים לא להבין כהלכה את הליכותיהם לפי דתם החדשה בציבור, ובין אם משום שמי שיכלו לחיות כיהודים לא ירצו לקבל על עצמם את המגבלות של המרת דת אפילו אם היא רק מן השפה ולחוץ. אבל לא רק גורמים שליליים דחפו לנישואין פנים קבוצתיים: נישואים כאלה הם דרך להגביר סולידריות דתית ובזאת לשמר ערכים, גישות, אמונות ומסורות, המשותפים לקהילת האנוסים ומייחדים אותה. בחילופי הצאצאים בקשרי נישואין נוצרת רשת הגנה הדוקה. כמובן, במצב זה נישואין בתוך הקבוצה נעשו גם עניין של נוחות. מצד שני, השותפות בחיי סכנה נסתרים עשתה את מארג הנישואין הקהילתי למעין תנועת מחתרת, שמאוחדים בה כל המשתתפים בתחושה של אחים לנשק.

רפאל פטאי, שכתב את תולדות קהילת משהד בתקופת האונס שלה, סבור כי החיים הנפרדים שהקהילה ניהלה היו ״טבעיים לסביבתם״, שהיתה אמונה כביכול על הפרדה של כל קבוצה אתנית לעצמה. פטאי התעלם בזה מן הכעס וההתמרמרות שרחשו וגעשו לפעמים מתחת לפני השטח, ולעתים התפרצו, בקרב האוכלוסייה המוסלמית נגד ההפרדה האתנית של הקהילה היהודית המחתרתית. מכל מקום, עוינות זו חיזקה מצידה את הנטייה של האנוסים למערכת של נישואין פנים עדתיים, אפילו אם יחידים או יחידות יכלו להגיע להשתלבות מלאה בחברת הרוב המוסלמית. מייקל פישר מציין אף הוא כי נישואין – אפילו בתוך המשפחה – היו מאפיין בחברה האיראנית. בקבוצות אוכלוסייה מרבדים חברתיים שונים ביזד ובסביבתה הנישואים הפנים משפחתיים היו בין עשרים ותשעה לארבעים ושמונה אחוז מכלל הנישואים, הן בקרב המוסלמים הן בקרב הזרתושתרים. גם בקרב יהודי יזד היחס היה דומה: שלושים וארבעה אחוז. בקרב המשהדים בדיקה כזו למעשה בלתי אפשרית: כל הנישואים שמתקיימים בתוך הקהילה הם נישואי קרובים, גם אם אלה אינם אלא קרובים רחוקים. בין אם היתה זו תוצאת הדלתות הסגורות של חברת הרוב הסובבת, תוצאה של בחירה חופשית או שילוב בין השניים, השפעת הנישואים הפנים קהילתיים היתה טיפוח של זהות קהילתית חדשה. שמירת אמונים דתית ונאמנות משפחתית היו ל״סימביוזה של קשר דם ואמונה״. סימביוזה זו חיזקה את קשרי הדם בקשר המחויבות המשותפת לדת הנרדפת, אבל גם שינתה קשרים דתיים לקשרי דם באיחוד קהילתי שמעבר להבדלים הנובעים משינויי מיגדר או שינויים חברתיים וכלכליים. הרדיפה הדתית טיפחה לכידות קהילתית מיוחדת במינה בקרב האנוסים.

יום טוב עסיס – על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

 

פעמים 132יעקב בן אלעזר, שחי בטולדו במחצית השנייה של המאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה היה משורר, מדקדק ופילוסוף, ואף שהתחנך בטולדו הנוצרית הוא ספג את התרבות הערבית. ספרו בערבית על הדקדוק העברי, ׳כתאב אלכאמל (ספר השלם) ידוע לנו רק מציטטות. חשוב במיוחד תרגומו לקובץ הסיפורים ׳כלילה ורמנה׳, חיבור שמקורו בהודו, ושבן אלעזר תרגמו מערבית לעברית.

במאה השלוש עשרה נטלו יהודים בקסטיליה חלק נכבד בתרגום חיבורים יווניים־ערביים מערבית לקסטיליאנית. עוד לפני עלייתו לכס המלוכה ביקש אלפונסו מרופאו יהודה מתקה, שידע גם לטינית, לתרגם עבורו מערבית לקסטיליאנית את הספר ׳האבנים היקרות׳.יהודה בן משה הכהן, שאף הוא פעל בשירות אלפונסו העשירי, תרגם מערבית לקסטיליאנית בשנות החמישים של המאה השלוש עשרה את ׳ספר הכוכבים׳ לאבן סינא ועוד מספר חיבורים. יהודי אחר, יצחק בן סיד או סייד (ובמקורות שונים: סאג, Çag), שהיה החזן באחד מבתי הכנסת בטולדו והיה בקי מאוד באסטרונומיה ומתמטיקה, הכין עבור אלפונסו העשירי את ׳הלוחות האסטרונומיים׳(Tablas Alfonsies), והם תורגמו מאוחר יותר לעברית. הוא אף תרגם מערבית לקסטיליאנית חיבורים רבים יותר מכל מתרגם אחר בשירות המלך, והמלך ביקש ממנו שוב ושוב לתרגם לקסטיליאנית בהירה וברורה. אברהם, המוכר בשמו הפרטי בלבד, יהודי נוסף שנטל חלק במפעל התרגומים בימי אלפונסו העשירי, תרגם שני חיבורים מערבית, וכן ידוע על שמואל הלוי ודון משה שתרגמו חיבורים מערבית על פי הזמנותיו של אלפונסו העשירי.

מתורגמנים יהודים, שהיו כ־40 אחוז מכלל המתורגמנים אשר פעלו בשירותו של אלפונסו העשירי בטולדו, תרגמו כ־75 אחוז מכלל החיבורים שתורגמו ביזמת המלך. הן בקסטיליה והן בארגוניה היה ליהודים חלק חשוב מאוד בתרגומים מערבית לשפות הרומאניות, קסטיליאנית וקטלאנית. יהודי ספרד הנוצרית לא הרגישו צורך לתרגם לעברית חיבורים שנכתבו בערבית־יהודית, שכן רבים מהמשכילים היהודים ידעו ערבית. אך בפרובנס תרגמו יהודים יוצאי אלאנדלוס חיבורים כאלה לעברית למען הציבור המלומד שלא ידע ערבית.

בקסטיליה נכתבו תקנות רבות של הקהילה בערבית־יהודית גם במאה השלוש עשרה. אחת התקנות המפורסמות, תקנה בדבר ירושת אישה, שהייתה סלע מחלוקת בין הרא״ש לר׳ ישראל ישראלי בתחילת המאה הארבע עשרה, נכתבה בערבית־יהודית. ישראלי טען כי הרא״ש לא יכול היה לפרש נכונה את התקנה בגלל אי ידיעת שפת התקנה:

לשון ערב שנעשה בו תקנת הנישואין ושהורגלו סופרי ארצנו לכתוב [בה] שטרי הודאות והלואות ומקח וממכר וכל מיני חיזוקין וקיומין – אינה הלשון שמדברים בה ההמון, לא זה [זו] הדרך ולא זו העיר; לפיכך התניתי תחילה שמי שישא ויתן בדין זה צריך שיהא בקי בלשון ערב האמיתי, היא הנקראת מערבה, שנכתבו בו ספרי החכמות החיצוניות בחידות ערב ומליצותיהם ומשליהם ושיריהם; ולשון ההמון נקרא הוליא.

מדבריו של ישראלי עולה כי תלמידי חכמים בקסטיליה ידעו ערבית ספרותית־מדעית, ואילו ההמון השתמש בערבית העממית. מעמד השפה הערבית בקסטיליה התחזק מאמצע המאה השתים עשרה כאשר באו לספרד הנוצרית ובעיקר לקסטיליה פליטים רבים של רדיפות המואחדון. אמנם בציבור הרחב הייתה ירידה מתמדת בידיעת השפה הערבית, אך ספרד הנוצרית הייתה ידועה כארץ שהערבית לא הייתה בה לשון זרה בחברה היהודית. על פי מקור מחוץ לספרד משנת 1277 ׳אין בקיאין בלשון הזה היום אלא מעט מהרבה ואפילו בספרד… שלשון ערב הולך ומתמעט׳.יהודי קסטיליה ובעיקר טולדו המשיכו להשתמש בערבית־יהודית לצרכים יומיים ולמטרות הגותיות עד סוף המאה הארבע עשרה. יהודים בטולדו המשיכו לנסח חוזים מסחריים בערבית־יהודית במאה השלוש עשרה – הארבע עשרה. יוסף אבן וקאר, שחי בטולדו במאה הארבע עשרה, ושנודע בניסיונותיו למצוא דרך פשרה בין הזרמים השונים שפילגו את הוגי הדעות היהודים בספרד, כתב את חיבוריו בערבית־יהודית. החשוב שבספריו, בגלל השפעתו במאה הארבע עשרה – החמש עשרה, היה ׳אלמַקַאלה אלג׳מיעה בין אלפלספה ואלשריעה׳ (המאמר המסכים בין הפילוסופיה והתורה), שניסה לפשר בין הקבלה, הפילוסופיה והאסטרולוגיה. החלק בחיבור זה שדן בקבלה ובסמליה זכה לתפוצה נרחבת, אף כחיבור עצמאי, ונודע בכינויים שונים, ׳ספר השורשים׳, ׳יסוד הקבלה׳, ׳שורשי הקבלה׳ ועוד.

ללימוד הערבית, וגם העברית, היה מקום חשוב במוסדות להשכלה בחצי האי האיברי, בעיקר לצורכי מיסיון. במאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה נוסדו בתי ספר  (studia) ללימוד ערבית ועברית, ואף שמספר התלמידים הדומיניקנים היה קטן, מוסדות אלה מעידים על החשיבות שייחסו המיסיונרים לשפות השמיות. העילית האינטלקטואלית היהודית המשיכה להשתמש בערבית־יהודית עד המחצית השנייה של המאה הארבע עשרה.

שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו

רקע כלליפעמים 122-123

משחר ההיסטוריה הים הוא אחד ממקורות הקיום החשובים של המין האנושי. בשנת 1989 סיכם פרנק ברז(81-0626), חוקר הפעילות הימית האנושית, את פעולת הגומלין שבין האדם למשאב זה שבטבע בשש קטגוריות מרכזיות:

(א) הים כמרחב ביולוגי המספק תועלת כלכלית, למשל תעשיית הדגה;

(ב) האוקיינוסים כנתיבי תחבורה משניים, חלופיים או ראשיים להובלת סחורות ואנשים;

 (ג) הים כזירת מאבק של מעצמות ימיות בינן לבין עצמן על שליטה, השפעה והגנה על האינטרסים שלהן במרחב הימי;

(ד) הים כמרחב גאוגרפי הנבחן על פי תורת האקלים, הגאוגרפיה של האוקיינוסים והים וכדומה והים כמרחב לשימוש בטכנולוגיה ייחודית, הבאה לידי ביטוי למשל בהתפתחות כלי שיט;

(ה) תרבות הפנאי שהתפתחה לאורך החופים, כשחייה, שיט יכטות ועוד;

(ו) הים כמקור השראה לתרבות ולאמנות.

נראה שהקטגוריה הראשונה ברשימה, הקטגוריה הביולוגית־הכלכלית, מגלמת אחת מהזיקות הקדומות ביותר שבין האדם לים: מראשית הציוויליזציה היה הדיג ענף מרכזי להספקת מזון למין האנושי. עמי קדם – יוונים, רומאים, מצרים וסינים – עסקו בדיג, ועדויות לכך מצויות במקורות חזותיים עתיקים כציורי קיר, בממצאים ארכאולוגיים כציוד דיג וביצירות בכתב כשירה קדומה. הידיעות הראשונות על פעילות של היהודים בענף הדיג הן מן האלף הראשון לפסה״נ, תחילה עסקו בכך בארץ כנען, במקביל להתיישבותם של שבטי ישראל. מאז חורבן בית ראשון ואילך נוסדו קהילות ים גם מחוץ לגבולות כנען, תחילה במצרים ועל גדות נהר הפרת, מראשית הספירה הנוצרית בדרום איטליה, ובעקבות גירוש ספרד אף בתחומי הממלכה העות׳מאנית.

 

הדייגים היהודים של סלוניקי בעידן העות'מאני

 

מסוף המאה השש עשרה ועד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה בסלוניקי קיבוץ איתן ומושרש של דייגים יהודים.

צירוף של גורמים תרם לקיומו של משק דיג יהודי בסלוניקי בכל התקופה הנדונה. הראש והראשון שבהם היה קשור במוסד הגילדה.- איגוד מקצועי, איגוד בעלי מלאכה, אגודת סוחרים, חבירה לשם קבלת הגנת זכויות –  יש מקום לסברה כי היאחזותם של יהודים בדיג עמדה ביחס ישיר למידת יכולתה של הגילדה לכפות את הנהגים המונופוליים שלה בים. ההתארגנות הקורפורטיבית של אומנים, בעלי מלאכה וסוחרים הייתה עקרון יסוד בהתנהלותם של חיי הכלכלה והמסחר בעיר העות׳מאנית מאז המאה החמש עשרה לערך, והייתה בגדר חובה מצד השלטונות. לנוכח חולשת מנגנון הממלכה העות׳מאנית בניהול הערים, הפכו הגילדות למתווך מהמעלה הראשונה בין האוכלוסייה היצרנית לשלטון המרכזי; ובאמצעותן הצליחה הממלכה לשמר יסודות של בקרה ושליטה בתחום הפיסקלי (מיסוי) ובענייני מנהל (סדר ציבורי, משפט).

העדויות המוקדמות ביותר על התלכדותם של דייגים יהודים בגילדות נשתמרו בספרות הרבנית מן המאה השמונה עשרה, שנדרשה לשאלות שנבעו מתנאי עבודתם המיוחדים של הדייגים." עבודת הדיג הצריכה שהייה ארוכה בים, ולעתים שטה קבוצת הדייגים מרחק ניכר מן העיר ושבה אליה רק בערבי שבת ומועד. שגרת מלאכה זו לא אפשרה לקבוצות הדייגים לפקוד את בתי הכנסת בימי החול, ועל כן חיברו רבני העיר נוסח תפילה שהיה שקול למצווה זו. כן הוזכרה הסכמה שאסרה על קבוצות הדייגים לעבוד בבוקר יום שישי אם היו בעיר.

הערת המחבר : להלן נוסח התפילה: ׳ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שבראת את הכל, את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בים, ואתה מושל בכל ומפרוס את כל הבריות שבראת בעולמך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהי ואלוהי אבותי שתשלח לי את מזונותי בידך הרחבה ולא מידי בשר ודם. ברוך אתה ה' שלא חסרו מזונותינו ולא יחסרו גם להבא.

 

אחת המטרות המרכזיות של ההתארגנות בגילדות הייתה להשיג מונופול מקצועי, ובהתאם לכך התנהלה פעילותן. להלן אסקור את האמצעים והשיטות שסייעו לגילדות הדייגים היהודים בהשגת המונופול על הדיג במפרץ סלוניקי, ודבריי בעניין זה מבוססים במידה רבה על מחקריו החלוציים של ההיסטוריון גבריאל בר על התפתחותן של הגילדות העות׳מאניות, הרכבן, עקרון המונופול שהשליטו ותחומי פעילותן הסוציאליים.

 

אחד מסימני ההיכר הבולטים של גילדות הדייגים היהודים היה קשר הדם. רבות מהגילדות העות׳מאניות התגבשו על בסיס זיקות משותפות של דת, מוצא אתני וקשרי משפחה, וזיקות אלו היו יסוד מרכזי גם בגילדות במפרץ סלוניקי. בספרי הזיכרון של הקהילה היהודית הסלוניקאית מופיעים שמות של בתי אב רבים שהתפרנסו מענף הדיג, כמשפחת מאנו, אלמושנינו, גלידי, נחום, קאפון, סרגוסי ואף משפחת ברכה, אחת משתי המשפחות שהיגרו לארץ־ישראל באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. המקצוע היה עובר מאב לבן, והדבר תרם לשימורה של מלאכת הדיג לאורך דורות בחזקתה של הקהילה היהודית ולהתקבעות הזיהוי בין היהודים לים.

חלק מהמשפחות עסקו במשלח יד זה עוד לפני התיישבותן בסלוניקי. נראה שיש רגליים לסברה שרבות ממשפחות הדייגים באו לסלוניקי מדרום איטליה. ר׳ עובדיה מברטינורא ביקר במסעו מאיטליה לארץ־ישראל (1488-1485) ב׳פאלירמו היא העיר הגדולה וראש מלכות ציציליאה׳, ומצא שם אוכלוסייה יהודית שרובה התפרנס בעבודות כפיים שונות, ובהן ׳משיבת הדוגיאות ליבשה׳. קיבוץ יהודי אחר שהתפרנס מדיג נמצא בעיר הנמל סירקוזה שבדרום־מזרח סיציליה. התיישבות זו באה לקצה בשנת 1493, עם גירושם של יהודי האי על ידי המלכים הקתולים. פתיחת שערי הממלכה העות׳מאנית על ידי הסלטאן בַּאיֵזִיד השני סללה את נתיב נדידתם של גולים מספרד, מפורטוגל ומדרום איטליה לתחומי הממלכה העות׳מאנית. נראה שלכל המאוחר בשנת 1497 התיישבו בסלוניקי מהגרים מסיציליה, ובהם דייגים. עדות נוספת למוצאן של אחדות ממשפחות דייגים יש בשמות המשפחה. השם סרגוסי או סרחוסי התפרש כאיש סירקוזה שבסיציליה. מאות בשנים נהגה משפחה זו לציין בי״ח בשבט מאורע הצלה היסטורי של הקהילה היהודית בסירקוזה אשר אירע בתחילת המאה החמש עשרה, והקרוי חג ׳איל פורים דילוס סאו־אחוסיס׳ (פורים של אנשי סירקוזה). המאורע נחוג בבית הכנסת ׳סיציליה ישן׳, מרכז רוחני שנוסד בסלוניקי על ידי יהודים שהיגרו אל העיר מסיציליה ברבע הראשון של המאה החמש עשרה, עשרות שנים לפני גירוש ספרד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר