ארכיון יומי: 19 ביולי 2017


בס"ד ליקוטים לפרשת מטות – מסעי מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת מטות מאת יצחק פריאנטהפריינטה יצחק...

איש כי ידור נדר לה" או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו [ל\ג] יעשה אומר שמנה לחמו [הרב אשר בן יעקב] סופי תיבות[אלול] ישר למפרע ,רומז שבחודש אלול קודם ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים צריך לקיים נדריו מה שנדר למפרע בשנה העבר ,וגם צריך לבטל כל נדרים מה שינדור להבא ,ולרמז מה שאמרו חז"ל  בריש פ"ג דנדרים  הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לדור יהא בטל ,ולאו דווקא בראש השנה אלא הוא הדין בכל עת שירצה ובכל זמן שיקבע ,ואנחנו נוהגים לעשות זאת בסוף אלול קודם ראש השנה, וגם ביום כיפור לומר כל נדרי ולבטל כל הנדרים.

איש כי ידור נדר לה" אומר רבינו בחיי אשר על דרך הקבלה נדר מלשון [דירה] לשם הוא דירתו של עולם ,אלוהים שבבראשית שברה העולם ,והשבעה נאצלים משם ,והמקים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה ,כשתשוב נשמתו שם והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה דירה, וזהו לשון נדר שמשמע דבר והפכו ,קביעות דירה והסרת דירה, וכן לשון נשבע כי המקים שבועות נכנס בתוך השבעה ועובר עליה מוסר מהם .[כי המצוות מתוך השבעה נתנו והם שבעה קולות שבמתן תורה].

ואשה כי תדור נדר לה" ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה [ ל\ד] בנעוריה אומר שמנה לחמו  בנעוריה אותיות [ נערה יב]   בית אביה אותיות [ בת יב היא] רוצה לומר אם היא עד בת י"ב שנה  אז נקראת נערה ,ואז היא בבית אביה, כלומר ברשות אביה , ונדריה נבדקין ,  [אותיות בת י"ב היא] ואם היא בת י"ב ויום אחד, אינה צריכה ליבדק.

ושמע אישה ביום שומעו  והחריש לה וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו [ ל\ח] אומר שמנה לחמו הפסוק מתחיל באות [ו] ומסתיים באות [ו] ,וגם בפסוק [טו] ואם החריש יחריש לה אישה מיום אל יום…גם הפסוק מתחיל ומסיים ב[ו] והם 4 ווין מספר [ כ"ד 24]  רומז למה שאמרו רבותינו  ז"ל הפרת נדרים כל היום ,יש בדבר להקל ולהחמיר ,שיש לו זמן להפר מעת לעת 24 שעות ,כגון אם נדרה בתחילת הלילה, וזהו 4 ווין 24 שעות, ולפעמים יש לו רק זמן מועט להפר עד שתחשך.

אמר השם למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים  אחר תאסף אל-עמיך [לא\ב] אומר הזוהר הנגלה לך ראוי ולכה נאה .את מואב אני מניח עד שיצאו מהם שתי מרגליות [רות המואביה ונעמה העמונית] .דוד בן ישי הוא ינקום נקמת מואב ,וירחץ את הקדירה המלאה מצואת פעור, זהו שאמר  הכתוב: מואב סיר רחצי .ועד שאותן שתי מרגליות לא יצאו -לא נענשו כיוון שיצאו ,בא דוד ורחץ את הקדירה מטינופם , וכולם נענשו -מדין בימי משה ,ומואב בידי דוד .

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את-אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב [לא\ה] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי אלעזר : בלעם הרשע, מי העז להורגו וכיצד נהרג ? אמר רבי יצחק : פנחס וסיעתו הרגוהו ,שנאמר : הרגו כל חלליהם .ושנינו : בלעם עשה בעיר מדין בחוכמת כשפיו שפרחו באוויר הוא ומלכי מדין . ולולי ציץ הקודש ותפילת פנחס שהפילו אותם על חלליהם לא היו יכולים להם . זהו הכתוב : על חלליהם ,ונאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם. כיוון שירד אותו רשע  לפני פינחס, אמר לו: רשע כמה גלגולים רעים עשייתה על העם הקדוש . צווה על צליה: בוא והרוג אותו: בשם הקדוש, שאין הוא ראוי להזכיר עליו קדושה עליונה, כדי שלא תצא נשמתו ותתכלל בדברי הדרגות הקדושות, ויתקיים בו מה שאמר תמות נפשי מות ישרים.  באותה שעה עשה בו כמה מיני מיתות ולא מת, עד שלקח חרב שהיה חקוק עליה נחש מצד אחד ונחש מצד שני. אמר לו פינחס: בחרבו תהרוג אותו, ובשלו ימות, אז הרגו ויכל לו. לפי שכך דרכו של צד הטומאה, מי שהולך אחריו, בו מת, ובו תצא נשמתו ובו תתכלל. וכך מת בלעם, ודנים אותו בדינים בעולם הבא, ולא נקבר לעולם. כל גופו נרקב ונעשו ממנו כמה נחשים מזוהמים המזיקים לשאר הבריות, ואפילו התולעים שאכלו את בשרו נעשו נחשים.

וידבר השם אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסוף אל עמיך אומר אור החמה [לא\ב] [הרב משה חורב] פירש הרב שלמה מזרחי ז"ל במה שכתבו חז"ל שמשה נקבר מול בית פעור לפי שקליפת פעור רוצה לקטרג ורואה קברו של משה ונכנעת ,וזהו שאמר:  נקום נקמת וכו. אף אחר שתיאסף ,שבהיות שקברו שם מכניע  קליפתה ,וזהו  : [נקמתם] ויש רמז אחר : תאסוף אל עמך סופי תיבות [לכפר] ,לומר שקברו  שם הוא כלי כפרה וסיבה להכנעת הקליפה ההיא.

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס  בן-אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו [לא\ו]   אומר רבינו בחיי פנחס היה שקול כנגד כולם . ולמה הלך הוא ולא אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצווה גומרה ,הוא השיב את חמתי והיכה את המדינית הוא יגמור את המצווה ,אבל משה שנתגדל במדין וישב על הבאר לא הלך, אומרים אל תירק בבאר ששתתה ממנו מים.;

ונבח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נובח בשמו [לב\מב] אומר אור החמה.יש לרמוז בזה מה שמובא בגמרא [יומה פג] שרבי מאיר היה בודק בשמות האנשים לדעת תכונותיהם ומזגיהם וזהו שאמר: ויקרא לה בגי" במספר קטן כמספר [מאיר] נובח אותיות [בוחן] בשמו של אדם .

ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם [ לא\יט]  אומר אור החמה  כל הורג נפש ראשי תיבות [כהן]  רמז למה שאמרו המפרשים הטעם שאסר הכתוב לכהן גדול לשאת אלמנה ,משום שכהן גדול ידע שם המפורש ובידו להעניש לבני אדם על ידי שם המפורש ,וחשש הכתוב פן ואולי ייתן עניו באשת חברו ויהרוג בעלה כדי שישאנה, ולכן  אסר עליו הכתוב אלמנה .וזהו  שרמז : כל הורג נפש ראשי תיבות [כהן] שהכהן יש בידו להרוג נפש.

ואלה החוקים אשר צווה ה" את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה [לא\יז] אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי  כתב בספר כסא רחמים שפסוק זה מרמז על ירמיהו הנביא שהיה ניצוץ משה רבינו כמו שפירש רש"י על הפסוק נביא אקים להם- אקים ראשי תיבות אשר קדש ידיד מבטן, שנקרא קדוש מבטן כמו שכתוב: בטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, משה נקרא נער כמו שכתוב: והנה נער בוכה, וירמיה נקרא נער כמו שכתוב: כי נער אנכי, משה ניבא ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, וירמיה ניבא על חורבן בית המקדש, ואמר איכה ישבה בדד, משה הוריד כביכול את הקב"ה על הר סיני במתן תורה, שנאמר: וירד ה" על הר סיני , וירמיה הגלה כביכול את השכינה, ירמיה אותיות [ ירים-יה] שבימיו נפרד שם הויה, ובימיו נחרב בית המקדש, וזה הפירוש אלה החוקים בין איש הוא משה. ולאשתו: זה ירמיהו שתשש כוחו כנקבה, שהיה ניצוצו, המשך הפסוק בין אב לבתו, שרשעי הדור שהיה מוכיח אותם ולא מקבלים תוכחתו, את ירמיה הנביא תפסו בבית מרחץ וגרמו לו לשפוך זרע לבטלה באונס, הלכה בתו של ירמיה לטבול וקלטה הזרע ונתעברה, וילדה בן והוא בן-סירא. זהו הרמז ששאל הקב"ה מה אתה רואה ? אמר מקל שקד אני רואה [מקל] נוטריקון מוציא קרי לבטלה, וכמו אילן שקד שעושה פרי במשך 21 יום, כך יבוא בין המצרים שהוא 21 יום משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, ועוד שאל מה אתה רואה? אמר סיר נפוח אני רואה מלשון סירה, כלומר הקרי הזה לבטלה יהיה בר סירא, בחודש אב יחרב בית המקדש בעוונות של רשעי הדור וזה שכתוב בן אב לבתו, ביתו: זה בית המקדש, שנשרף בלבת אש.

ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא  לה נובח בשמו [לא/מב] אומר אור החמה תיבת [הלך] ראשי תיבות לשון הרע כלב .לרמוז מה שדרשו חז"ל בסוף הפסוק ויקרא לה נובח בשמו ,תיבת [לה] נוטריקון   לשון הרע שהמדבר לשון הרע יתגלגל בכלב נובח .וזהו : ונובח מי -שמדבר לשון הרע ,כשילך לעולמו יתגלגל בכלב רח"ל.                                                                                                                                                                                                             כמו שכתוב גם לא יחרץ כלב לשונו שעשו בזה רצונו יתברך ניתן להם שכרם ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון שיש ללמוד לשמור פיו מלשון הרע ולעשות רצונו יתברך

וידבר משה אל-העם לאמרה חלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על-מדין לתת נקמת ה" במדין [לא\ג]   אומר רבינו בחיי  חגרו חלוצכם ,אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר לא עיכב .ואמרו במדרש יהושוע לא עשה כן ,כשבא להילחם על ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד אני מת ,כשם שארע למושה מיד שניצח  מלכי מדין מה עשה התחיל באחד ומעכב במלחמתו ,שנאמר: ימים רבים [יהושוע יא] עשה יהושוע את כל המלכים  האלה מלחמה ,אמר לו הקב"ה  וכך עשית , אני מקצר לך שנותיך עשר שנים ,שראוי היה לחיות ק"כ שנה כמשה רבינו ולא חיה כי אם ק"י שנה הדא הוא דכתיב  [ משלי יט] רבות מחשבות בלב איש ועצת ה" היא תקום.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את-ארץ יעזר ואת-ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה [ לב\א] אומר רבינו האר"י ז"ל בספרו הליקוטים סוד בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה לא נכנסו לארץ. סוד הענין , דע שיעקב אבינו כשמזדווג עם לאה, היה סבור שהיא רחל כנודע, ונשמתו של ראובן היתה מסוד הדעת. ומפני שהיה זווג יעקב שלא מדעת, לכן לא נכנסו בניו של ראובן לארץ ישראל. ובני גד גם כן, לפי שגד היה גם כן בלא דעת יעקב, לפי שכשנתנה רחל בלהה שפחתה ליעקב, נטלה ממנו רשות, שנאמר [בראשית ל] בא נא אל שפחתי, אבל לאה כשנתנה שפחתה זלפה ליעקב, היה בלא רשות, שנאמר ותיקח את זלפה שפחתה ותיתן אותה ליעקב לאשה , לקחתה בדברים, והביאה אותה אצל יעקב, והיה סבור שהיא לאה, ונזדווג עמה באותה הלילה ובא גד שלא מדעת. והיתה נשמתו גם כן מסוד הדעת העליון, על כן קראה שמו בגד חסר א, שהיה סוד הדעת. וכשבא אשר, תיקן הדעת שהוא בראש, ולזה אשר הוא אותיות [ראש], על כן לא נכנסו בניו של גד לארץ. וחצי שבט המנשה: דע שיוסף נשא אסנת בת דינה, שנתעברה משכם, והיה חציה קליפה מצד שכם, וחציה קדושה מצד דינה, ויוסף כולו קדושה, נזדווג עם אסנת, נולד מנשה, ולקח מצד אמו החצי שבה שהיא מהקליפה, ולקח מאביו החצי של הקדושה. וכשבא אפרים, לקח הקדושה חציה מצד אמו, וחצי הקדושה מצד אביו, והיה כולו קדוש. ועל כן כשהביאם יוסף למנשה ואפרים אצל אביו כדי לברכם, נטל אפרים בימינו משמאל ישראל ומנשה בשמאלו מימין ישראל כנודע. ואמר לו יעקב ידעתי בני ידעתם כנודע. ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט המנשה, וסימניך [מלכים ו\ו] כי מגערות נתן לבית חוצה, נוטריקון [מנשה\גד\ראובן].

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.[לב\א] אומר מדרש תנחומה ילמדנו רבנו כמה מתנות נבראו בעולם. כך שנו רבותינו, שלוש מתנות ברא הקב"ה בעולם, חכמה \וגבורה \ועושר. זכה אדם לאחד מהם, נוטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה, זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר, זכה בכל. אמתי, בזמן שהם מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקב"ה, אבל גבורתו ועושרו של אדם אינה כלום. שכן אמר שלמה, שבתי וראיתי תחת השמש [קהלת ט\יא]. וכן ירמיה אמר, כה ה", אל יתהלל חכם [ירמיה טז\כב] ומתנות אלו בשעה שאינן מן המקום, סופם לפסק ממנו .שנו חכמים, שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. אחיתופל מישראל, ובלעם מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם הזה, ומן העולם הבא, שני גיבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. שמשון מישראל, וגוליית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. קורח מישראל, והמן מאומות העולם , ושניהם אבדו מהעולם. למה, לפי שלא הייתה מתנת מן הקב"ה, אלא היו חוטפין אותה להן. וכן את מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר: ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי ומי גרם להם. על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. ומנין, ממה שקראו בענין ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.

ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו  [לב\טז] אומר שמנה לחמו הקדימו המקנה קודם לטפם ,לפי שדבר זה היה עיקר הסיבה מה שגרם להם שיבקשו בעבורם את חלק אחוזתם ונחלתם שם ,לפי שהיה להם מקנה רב ועצום מאוד, והארץ הייתה שם מקום מקנה, לפיכך הקדימו המקנה לטפם ,אבל משה אמר להם שלא יאות לכם לדאוג על הצאן בראשונה ,כי אם על הטף בראשונה ,לכן אמר להם בנו לכם ערים ליטפכם תחלה ,ואחר כך גדרות לצאנכם ,וכמו שפירש רש"י.

י  צ  ח  ק    פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 בס"ד

ליקוטים לפרשת מסעי מאת יצחק פריאנטה

אלה מסעי בני ישראל  אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן [לג\א] אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי  נוטריקון [א מ ב י ] מרמז על גלות עם ישראל לאחר גלות מצרים[ רדו ] שנים דום/ מדי/ בבל/ יון/ ,וכדי לכפר על עוונות שנשארים מארץ מצרים היה צורך שוב לגליות נוספות ,[מסעי ]ראשי תיבות ייסורים מכפרים עוונות ספקות [אלה ]ראשי תיבות הנסתרות לה" אלוהינו  ועל הנגלות צריך וידוי ותענית ותשובה . והאדם בעולם הזה לא מוצא מנוחה לכף רגליו ,כפי שכתוב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ,היונה מסמלת את עם ישראל אשר נמצא מגלות לגלות עד לקץ הימין ,וכל אלו הגלויות הן לטובת עם ישראל כי בזה מזדככים, ותחילתם צער וסופם שלוה .יש רמז במסעות כפי שכתוב וייסעו מתרח ויחנו במתקה , אדם סובל צרות וחוליים שטורח בעולם הזה אך אחר כך ויחנו במתקה סוף הדרך יהיה מתוק.

אלא מסעי בני ישראל אומר רבינו  האר"י ז"ל בספרו הליקוטים [לג\א] דע, כי אלו הם שמות אדם העליון. שער שבו שהוא חכמת האדם, נקרא תגע"ץ ויטבטה. הראש נקרא אגב"ץ וגדגודה. עין ימין, אכתריא"ל י"ה אלהי ישראל, ועציון גבר. עין שמאל, אלהים ובני עקן. יד ימין, שדי. יד שמאל, אדנ"י וחצרות ותבערה.  ומשם יוצאים הנשמות, ונקראים הערבה. אבר מכלכל כל הגוף, אדירירו"ן ונחל ארנון, והוא מקום הרינה והמופת, והחכמה וכנרת, כי העטרה נקראת משבצות ונחל העברים. אות ברית של האדם הוא ניקוד שלישי של הויה. יש מקום היראה ונקראת אגל"א , ותבערה מקום הענווה, נקרא שם המנוחה. והדריא"ל אלהי ישראל. ונקרא משה, מקום השמחה נקרא מע"ה, ונקרא מקום קברות התאווה וחשבון, והחכמה גם כן נקראת חשבון.[זה הדרוש הוא מספר ברית מנוחה].

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה" ואלה מסעיהם למוצאיהם [לג\ב] אומר רבנו בחיי כשתבוא הגאולה העתידה בקרוב יוליך השם את ישראל דרך אותו המדבר בדיוק אותן המסעות שהלכו ישראל בצאתם ממצרים ,ככתוב והוצאתי אתכם אל מדבר העמים, וכל מקום ומקום יעצרו ויראו ויברכו  את ברכת אשר עשה ניסים לאבותינו במקום זה ועתיד הקבר"ה יהפוך המדבר להיות ישוב על זה שקיבל את עם ישראל והישוב יהפוך למדבר שנאמר [מלאכי א] ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה המדבר ישוב שנאמר [ישעיה מ"א] אשים מדבר לאגם מים אתה מוצא עכשיו שאין אילנות במדבר ולעתיד יהיו שם אילנות שנאמר שם אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן ועתיד להיות שם דרך שנאמר אשים במדבר דרך וכתיב והיה שם מסלול ודרך עד כאן מדרש תנחומה יש לפרש בדרך רמז על פי מה שידוע מדברי רבותינו המקובלים שיש [ע"ב] שמות הקודש היוצאים מהתיבות של מסעי בני ישראל וזהו שאמר משה למסעיהם על פי השם רוצה לומר שנרמז בשמות המסעות שם השם ותיבת [ואלה] בג: [מ"ב] שהם מ"ב מסעות.

ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות [לג\כה] אומר אור החמה יש לפרש דרך רמז על פי שאמרו חז"ל בגמרא [ברכות נד] ארבעה צריכים להודות : חולה\חבוש\הולכי מדבר\ויורדי הים. וזהו שאמר ויסעו מחרדה נוטריקון חבוש רעה [רמז לחולה שנקרא שכיב מרע] דרך [רמז להולכי מדבר] ה ים 4 אלו כשנסעו וניצולו מן הסכנה, יחנו במקהלות- להודות לשמו יתברך בתוך קהל ועדה ולברך הגומל. וראשי תיבות וסופי תיבות של [ ויחנו במקהלות ] עולים בגי" תודה עם הכוללי מלאך של רחמים [גבריאל] השולט בארץ. אמר רבי יצחק: אם כן, במה נשתבחו משה אהרן ומרים, שנאמר: בהם על פי ה"- שלא מתו על ידי אותו מלאך המשחית: ואתה אמרתה שכל המתים בארץ ישראל אינם מתים על ידי מלאך המשחית? אמר לו רבי יהודה: כך הוא בוודאי : ושבחם של משה אהרן ומרים יותר מכל בני העולם, שהם מתו מחוץ לארץ הקודש, וכולם מתו במדבר על ידי מלאך המשחית, חוץ ממשה אהרן ומרים שלא מתו אלא על ידי הקב"ה. אבל אותם המתים בארץ הקודש אינם מתים על ידי מלאך משחית, שהרי ארץ הקודש אינה עומדת ברשות אחר, אלא ברשות הקב"ה לבדו. ועל כן נאמר: יחיו מתך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר. יחיו מתך- המתים בארץ הקודש, שהם מתים של הקב"ה ולא של אחר, שאין שולט שם סטרא אחרא כלל. ועל כן נאמר: מתיך. נבלתי יקומון- המתים בארץ נכריה אחרת על ידי מלאך המשחית. ועל כן כל אלו שיצאו נשמותיהם בארץ הקדושה, לא יצאו על ידי מלאך המשחית, כי אינו שולט שם: אלא על ידי מלאך של רחמים, שארץ הקודש עומדת בחלקו.

בחודש החמישי באחד לחודש [לג\לח] אומר רבנו בחיי זה ראש חודש שבו נפטר אהרן, ובתשעה בו נשרף בית המקדש והתורה עמו, ובשבעה באדר לשנה הבאה אחר זו נפטר משה רבינו שכן כתוב בספר יהושע [ד] שעברו ישראל הירדן בעשור לחודש הראשון, צא מהם למפרע שלושה ימים של הכנה צדה ושלושים יום לבכי אבלו של משה נמצאו כלים בשבעה באדר.

אלה מסעי בני ישראל אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה  אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותיהם ביד משה ואהרון 70 פנים לתורה אמרו חז"ל גלות מכפרת עוון ואלה המסעות כדי לכפר על עונות הנשארים מארץ מצרים על מה שהיו מתלוננים בכל מסע ומסע על הקב"ה ועל משה עוד אמרו חז"ל שאלו המסעות רמז לארבע גלויות [אלה-מסעי-בני-ישראל] ראשי תיבות אדום די –בבל –יון, וגלות מצרים כבר עבר ומי שמקבל על עצמו יסורין ומכתת רגליו והולך ממקום למקום ללמוד תורה מכפר עונות הנסתרים שיש לאדם אבל עונות הידועים על האדם צריך וידוי ,תענית ,תשובה , בזה יתיישב לנו על הסיבה מה שישראל מפוזרים בין העמים .ומה שאמר הפסוק הלא אח עשיו ליעקב הכול עניין אחד ,זהו אמרו ,הקב"ה הוא שלח את ישראל בין העמים בתור חוב והכרח גדול להוציא ניצוצות קדושה מתוך הקליפות, ולהפריד הטוב מן הרע ולא שלח אותם שיקבלו צרות  וגזרות חס ושלום ,זהו שאמר הפסוק ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי, זהו כוונת  אמרו אתם תהיו נזהרים בשתיקה ובכבוד בית כנסת אזי שום אומה ולשון לא יכולים לעשות לכם מאומה ,ודבריהם גחלי אש.

ואת הערים  אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח  ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר [לה\ו] אומר אור החמה ובזה יש לרמוז שהמילה [שמה] אותיות [משה] רמז שגם משה עשה כדין הורג נפש בשגגה [כשהרג את המצרי] וברח למדין.

ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה  והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר-אדר ועבר עצמונה [לד\ד]   אומר שמנה לחמו לפי דעת הרב יהוסף שווארץ ז"ל בספרו תבואות הארץ הוא ציני הר הברזל הנזכר בריש פ"ג דסוכה ,ששם נמצאו הרבה דקלים ,כי כן תרגם יונתן טורי פרזלא ,ולי נראה שאפשר שהיא העיר צנה או צנעא אשר היא בארץ תימן, שהיה אז ארץ אדום והוא בנגב ארץ ישראל ,וכן נקרא שמה צנה עד היום.

וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב [לד \יב] אומר שמנה לחמו מתחיל הגבול מן ים המלח וסיים בים המלח ,אבל לעתיד לבוא בגבולי יחזקאל מתחיל מן הים הגדול שהוא מן המערב, וסיים בים ,להורות שארץ ישראל מסובב בימים ובנהרות מכל רוחותיה, הים הגדול למערבה ,ונהר פרת לצפונה ,וים כנרת והירדן וים המלח למזרחה ,ונחל מצרים לדרומה, להורות בזה שארץ קדושה וטהורה היא ,ושצריך לטהר קודם שיכנסו לארץ הקדושה ההיא ,כאן קורא אותו ים המלח ,אבל בגבולי יחזקאל קורא אותו בשם ים הקדמוני ולא ים המלח ,לפי שאז עתיד להתרפאות ים המלח כמו שכתוב שם [מז ח] ונרפאו המים ,ותחת כי עתה אין בים המלח שום בעל חי ,יהיה שם לעתיד לבוא דגים רבים מאוד ,כמו שכתוב [שם מט] והיה הדגה רבה מאוד כי באו שם המים האלה וירפאו וחי, כי על ידי המים שיהיו מן המקדש ויפלו שמה ירפאו המים ויהיו שם דגים רבים.

והערים אשר תתנו שש-ערי מקלט תהיינה לכם [לה\יג] אומר אור החמה מובא במסרה : שש ערי מקלט. " שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב." יש לפרש על פי מה שכתב הרב כרם הצבי שמובא במדרש רבא כיוון שאמר הקב"ה למשה להבדיל ערי מקלט אמר לו: למה? אמר לו למי שהורג נפש בשגגה ינוס שמה. אמר משה: צריך אני לומר שירה שאף בו הרע דבר זה שהרגתי את המצרי, ואמר שירה שנאמר: אז יבדיל משה, ואין אז אלא שירה, שנאמר: אז ישיר משה, ע"כ. וזהו רמז בעל המסרה. שש ערי מקלט-להורג נפש בשגגה לנוס שמה, וכששמע משה דבר זה אמר: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב." כי גם הוא ברח כשהרג המצרי ועשה כדין. ובזה יש לרמוז הפסוק לפני זה, ונס שמה רוצח שמה אותיות [משה], רמז שגם משה עשה כדין הורג נפש בשגגה וברח למדין.

ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח [לה\טז] אומר אור החמה כאן לא נאמר אשר ימות בו כמו שאמר בכולם ועין לרש"י. ונראה לי לומר כפי מה שאמרו חז"ל [מדות פג\מד] שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, ולכן לא אמר אשר ימות בו כיוון שהוא כשלעצמו מקצר ימיו של אדם, הוי דבר ידוע שכל ברזל ימות בו האדם.

והצילו העדה את-הרוצח מיד גואל הדם והשיבו אותו העדה אל-עיר מקלטו אשר-נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש [לה\כה] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה שהוא בא להשרות השכינה בישראל. המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה כי טעם מה שאמרה התורה וישב בה עד מות הכהן הגדול, כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול זה מימין וזה משמאל וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה איש אחד לבוש הבדים[יחזקאל ט\ב] והא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח המקבל מן שמאל הוא היפך לכהן גדול שהוא משרת למטה, ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו, והוא ידוע ענין זה כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק שאין כאן דוחה.

זה הדבר אשר צוה ה" לבנות צלופחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם [לו\ז] תהיינה  לנשים אומר שמנה לחמו  לטוב בעיניהם תהיינה ראשי תיבות  [לבת]  רומז למה שאמרו חז"ל [סוטה ב\א] ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין בת פלוני לפלוני, וכבר נזכר עליהם ברקיע שינשאו  לבני דודיהם לנשים. לטוב בעיניהם בגי" [ואלה היו לבני דודיהם] תהיינה לנשים נזכר בפסוק שני פעמים תהיינה לנשים רומז למה שאמרו רבותינו [יבמות מד\ב]  שאם נישאת לבעל ומת ונישאת לבעל שני ומת לא תינשא עוד ,שהיא בחזקת קטלנית ,שהלכה כרבי שבשני פעמים הוי חזקה. לכן תהיינה לנשים רק שתי פעמים.

ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי-איש בנחלתו ידבקו מטות בני-ישראל [לו\ט] אומר רבינו בחיי מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ. והיו 12 שבטים למטה כנגד 12 שבטים של מעלה, כל שבט ושבט בפני עצמו, ואלו היה שבט זה מוכר נחלתו לאחד משאר שבטים היה בזה ערבוב הכוחות, אבל בארץ-ישראל שהוא כלל כל הכוחות לא הקפיד.

אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה" ביד משה אל-בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו [לו\יג] אומר רבינו בחיי הספר השלישי, הוא ספר ויקרא הנקרא תורת כוהנים, נחתם בפסוק " אלה המצות אשר צווה ה" את משה, הספר הרביעי הזה נחתם בפסוק אלא המצות גם כן, והוסיף המשפטים לפי שהזכיר משפטי הנחלה ומשפטי הרוצחים. ויש לך להתבונן למה הזכיר שם את משה ולא הזכיר ביד משה אבל כאן הזכיר ביד משה, והעניין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסיבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקים הברית בין ה" ובניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ירתק, במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהילה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה, ומזה תמצא בסוף התורה פסוק ערב. אלה דברי הברית אשר כרת ה" את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.

ס ל י ק   ס פ ר  ב מ ד ב ר .

י  צ  ח  ק      פ  ר  י  א  נ  ט  ה

״התחיה,, – מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקי – שמואל רפאל

פעמים מספר 82 – חכמת נשים – תש"ס

״התחיה,, – מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקיהתחיה

שמואל רפאל

עם התרחבות העיסוק המחקרי בתנועה הציונית בקהילות יהודי ספרד והמזרח, הולך ומתברר בשנים האחרונות גיוון הפנים ושפע התחומים שהגדירו לעצמם היהודים הספרדים, בהעמידם את החזון הציוני בראש מעייניהם. במאמרים ובחיבורים מדעיים נחשפים אפיקי הפעולה, ברובם מקוריים, שבהם פעלו יהודי ספרד והמזרח, אשר ביקשו לתת תנופה לפעילות הציונית בכל מאודם. במאמר רחב היקף, ״אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח״, בחן יצחק בצלאל את ההקשר הפוליטי והתרבותי שבתוכו החלה מקבלת תנופה העשייה הציונית בקהילות יהודי ספרד והמזרח. בסקירתו, שהיא משום מסד להמשך דיון ענף בחקר הציונות במזרח, הציג המחבר את התחומים שבהם פעלו הציונים במזרח, כגון מודרניזציה בחינוך ובהשכלה, פרסום כתבי עת ופעילויות ספרותיות בשפה העברית, בשפות יהודיות ובשפות אירופה, ולבסוף חיזוק הקשר המסורתי עם ארץ ישראל. מקום נרחב למדי תופסת במאמר של בצלאל הסקירה על אודות פעילותם של כתבי העת כְּזָרָזִים של הגשמת הרעיון הציוני. לדבריו:

יותר מכל תחום ביצירה רוחנית ובתרבות, היו יהודי ספרד והמזרח פעילים בתחום כתבי העת. פעילות זאת היתה בשני אפיקים: האחד בכותבים בעיתונים, עבריים בעיקר, מרכזיים באירופה ובארץ ישראל… האפיק האחר הוא פועלם בהוצאת עיתונים משלהם כמו״לים וכעורכים. כתבי העת לא היו בהכרח ציוניים בתוכנם, אבל היה מספר ניכר של כתבי עת ציוניים: בצפון אפריקה ארבעים וחמישה… בבולגריה (עד 1918) עשרים ושבעה… בסלוניקי, בתורכיה, במצרים וכמובן בארץ ישראל, ומספר קטן יותר בתפוצות אחרות… הסקירות הביבליוגרפיות והמחקרים המעטים המפורטים בתחום זה מציינים שפע של תכנים ונושאים מעוררים עניין: עיתונים סוציאליסטים וקומוניסטיים, מאבקים קהילתיים, מחלוקת בענייני לשון, עיתונים מיוחדים שנאבקו נגד עלילות דם או נגד אנטישמיות… כתבי עת אלה גם העמידו ציבור של קוראים לספרות חולין, יצרו דעת קהל ועוררו הלכי מחשבה: לאומיים והיפוכם, דתיים וחילוניים, שמרניים וסוציאליסטים. הם עדות ומקור בעלי חשיבות לתהליכי התמורות ביהדות זו.

גם במחקרה של אסתר בנבסה על אודות תהליכי התמערבותה של היהדות העות׳מאנית בראשית המאה העשרים, הושם דגש על תפקיד העיתונות בשירות הרעיון הציוני. מדבריה עולה כי תכניות בתחום העיתונות בקהילות דוברי הלאדינו זכו גם לתמיכת העיתונות היהודית בארץ ישראל, שבה הודגשה החשיבות של הפצת המפעל הציוני בקרב הריכוזים היהודיים באימפריה העות׳מאנית, באמצעות מיגוון של עיתונים. סכומי כסף גדולים גויסו כדי לקדם את ענף העיתונות היהודית ובמקביל הוקמו ועדים לענייני תרבות ועיתונות, דוגמת זה שפעל באיסטנבול. תפקיד הוועד היה לסייע בחלוקת הכספים לעיתונים קיימים באיסטנבול ובסלוניקי, ולסייע בביסוסם של עיתונים חדשים. בהדרגה גדל מספר המתעניינים בעיתון הציוני, ומספר המנויים – שגדל בהתמדה – היווה קנה מידה להתעניינות הציבור ברעיון הציוני ובאימוץ העיתון כמסגרת ספרותית להפצת רעיונות הציונות. לדברי בנבסה, אט אט ״השתלטה״ הציונות על מספר ניכר של כתבי עת, ובייחוד על עיתונים עממיים קטנים, וזאת משום שעיתוני המחנה הציוני נקטו בדרן התעמולה העממית, ולשונם היתה פשוטה. הם קראו לתקן עוולות, וכל אירוע קהילתי – גם אירועים חסרי חשיבות – שימש הזדמנות להציג בפני הקוראים את הרעיונות המרכזיים של התנועה הציונית בסגנון דידקטי ותוך התבססות על דוגמאות מוחשיות.

מאמר זה יבחן פרסום אחד מפרסומי הלאדינו של אגודת הנשים ״התחיה״, שראה אור בסלוניקי בחודש שבט תר״ף (1920), וכותרתו: ״התחיה – ריקולייו ליטירארייו ג׳ידייו אידיטאדו פור לה סוג׳יטה די דאמאס ׳התחיה״׳, דהיינו ״מאסף ספרותי־יהודי ערוך על ידי אגודת הנשים ׳התחיה״׳. מדובר במאסף ספרותי־יהודי, שנתייחד בכן שנוספו בו אחדים מסממניו של כתב עת: מערכת, כותבים שונים, מאמרים על נושא מוגדר ומספור שוטף. על אף נדירותם של דפוסי לאדינו בימינו, נותרו מן הפרסום עותקים מרובים, באופן יחסי: לדוגמה, ב״ארכיון ספרות הלאדינו״ שבמחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר־אילן מצויים שישה עותקים מהגיליון. אפשר שהדבר מעיד על תפוצת ״התחיה״ ועל הציבור הרחב של המתעניינים בו כבמה ספרותית אידאולוגית וכתנועה

גיליון זה יעמוד במרכז העיון להלן, שכן הוא היה לגיליון המייצג של ״התחיה״, בזכות היותו הפרסום הבשל, המגובש והממוקד ביותר שפרסמה התנועה.

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות – הילדה נסימי

פעמים 108

כן היה גם בחברת האנוסים. בקרב משפחות האנוסים היו הנשים השליחות הראשונות לצורך גישושים בהשתדכות בקשר נישואין, ואשה היתה הולכת כדי להזמין את הקרואים לשמחות. השתתפותן של הנשים בכל טקסי המעבר, החל מהשידוכין, דרך הטבילה במקווה ערב החתונה, דרך הטקס בחודש השביעי של ההריון במהלך הציפייה לתינוק, ועבור להשתתפות בלידה עצמה, היו אירועים מיוחדים לנשים בקהילת האנוסים. גם בטקסים שכללו השתתפות של הגברים, ואפילו היתה השתתפותם נחשבת יותר מבחינת תפקידה הדתי, היא חייבה לעתים קרובות גם הגשת תקרובת, ובתוקף זאת הכנה מוקדמת על ידי נשים, שנעשתה תמיד בשיתוף בין נשים שונות, ולא רק בנות הבית. כך בטקסי ברית מילה, כך בטקסי החתונה המרובים וכך גם בטקסי האזכרה.״ אירועים אלו של ריכוזי נשים, לבד מהדבק החברתי שהם חיזקו, יצרו גם הזדמנויות להחלפת ידיעות על בני משפחה ואחרים בקרב הקהילה – והחלפת הידיעות יצרה הן דבק חברתי נוסף הן מערכת לכפיית הצופן החברתי המקובל בקהילה. חברה שהיתה בעלת צופן התנהגות של עזרה הדדית, תמיכה ושיתוף, הגדילה את יכולתה של כל משתתפת בודדת. כך בקרב האנוסות המשהדיות – שרה זלפה כהן זוכרת את עבודות הבית לקראת הפסח כעניין חברתי שהפיג את שממונו של החורף ועשה אותן לאירוע חברתי.

נוסף לכך, חשיבותה היתרה של המשפחה במסגרת קהילת האנוסים הבטיחה ביתר שאת את העצמת מעמדה של האשה תוך קיום תפקודיה המגדריים, וחשיבות זו ניכרת בראש ובראשונה בתחום הנישואין. נישואים פנים עדתיים הם כלי מרכזי בחישוקה של המשפחה וכוחה: גם המאבק באונס הדתי על ידי יחידים שמתגבשים לכלל קהילה, יכול לגרום לתופעה דומה: הוא מעלה את חשיבות המשפחה כזירה התורמת להתגבשותה של היחידה החברתית החדשה, של הזהות החדשה, ובעקבות זאת של הנשים כשותפות המחוללות התהוות זו. נישואים פנים עדתיים מאפיינים לא רק קהילות אנוסים אלא מיעוטים אתניים ודתיים בכלל; אפילו מומרים יהודים שלא היו אנוסים נטו להמשיך ולהתחתן עם משפחות של מומרים אחרים. העדפת המשפחה מתבטאת בנישואים פנים עדתיים אבל היא גם פעולה מתמשכת: בהעדפת בני משפחה על פני אחרים בהעסקה ובמארג החברתי." קלוד לוי־שטראוס תיאר בהרחבה את הקשר בין נישואין והיווצרות סולידריות חברתית עד כדי יצירת קשר המאפשר היווצרותם של קיבוצים מורחבים, ״בספקו את האמצעים לקשירת גברים זה לזה ולהטלת קשרים מלאכותיים… של התקשרות המוכתבת על ידי תקנה״. גם ג׳ורג׳ מוסה, בעקבותיו, תיאר את הקשר בין המוסר המשפחתי הבורגני ובין עליית הלאומיות.

אנוסים נוטים באופן מיוחד לאנדוגמיה, –נישואין עם בני אותה יחידה חברתית בלבד –  
בתוך קבוצתם המצומצמת – הם הרי מנועים מלהתחתן בבני דתם החדשה, מעצם רצונם להמשיך לקיים את דתם הישנה בסתר ביתם. הם גם עשויים להיות מנועים מלהתחתן בבני דתם הישנה, בין אם משום שאלה עשויים לא להבין כהלכה את הליכותיהם לפי דתם החדשה בציבור, ובין אם משום שמי שיכלו לחיות כיהודים לא ירצו לקבל על עצמם את המגבלות של המרת דת אפילו אם היא רק מן השפה ולחוץ. אבל לא רק גורמים שליליים דחפו לנישואין פנים קבוצתיים: נישואים כאלה הם דרך להגביר סולידריות דתית ובזאת לשמר ערכים, גישות, אמונות ומסורות, המשותפים לקהילת האנוסים ומייחדים אותה. בחילופי הצאצאים בקשרי נישואין נוצרת רשת הגנה הדוקה. כמובן, במצב זה נישואין בתוך הקבוצה נעשו גם עניין של נוחות. מצד שני, השותפות בחיי סכנה נסתרים עשתה את מארג הנישואין הקהילתי למעין תנועת מחתרת, שמאוחדים בה כל המשתתפים בתחושה של אחים לנשק.

רפאל פטאי, שכתב את תולדות קהילת משהד בתקופת האונס שלה, סבור כי החיים הנפרדים שהקהילה ניהלה היו ״טבעיים לסביבתם״, שהיתה אמונה כביכול על הפרדה של כל קבוצה אתנית לעצמה. פטאי התעלם בזה מן הכעס וההתמרמרות שרחשו וגעשו לפעמים מתחת לפני השטח, ולעתים התפרצו, בקרב האוכלוסייה המוסלמית נגד ההפרדה האתנית של הקהילה היהודית המחתרתית. מכל מקום, עוינות זו חיזקה מצידה את הנטייה של האנוסים למערכת של נישואין פנים עדתיים, אפילו אם יחידים או יחידות יכלו להגיע להשתלבות מלאה בחברת הרוב המוסלמית. מייקל פישר מציין אף הוא כי נישואין – אפילו בתוך המשפחה – היו מאפיין בחברה האיראנית. בקבוצות אוכלוסייה מרבדים חברתיים שונים ביזד ובסביבתה הנישואים הפנים משפחתיים היו בין עשרים ותשעה לארבעים ושמונה אחוז מכלל הנישואים, הן בקרב המוסלמים הן בקרב הזרתושתרים. גם בקרב יהודי יזד היחס היה דומה: שלושים וארבעה אחוז. בקרב המשהדים בדיקה כזו למעשה בלתי אפשרית: כל הנישואים שמתקיימים בתוך הקהילה הם נישואי קרובים, גם אם אלה אינם אלא קרובים רחוקים. בין אם היתה זו תוצאת הדלתות הסגורות של חברת הרוב הסובבת, תוצאה של בחירה חופשית או שילוב בין השניים, השפעת הנישואים הפנים קהילתיים היתה טיפוח של זהות קהילתית חדשה. שמירת אמונים דתית ונאמנות משפחתית היו ל״סימביוזה של קשר דם ואמונה״. סימביוזה זו חיזקה את קשרי הדם בקשר המחויבות המשותפת לדת הנרדפת, אבל גם שינתה קשרים דתיים לקשרי דם באיחוד קהילתי שמעבר להבדלים הנובעים משינויי מיגדר או שינויים חברתיים וכלכליים. הרדיפה הדתית טיפחה לכידות קהילתית מיוחדת במינה בקרב האנוסים.

יום טוב עסיס – על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

 

פעמים 132יעקב בן אלעזר, שחי בטולדו במחצית השנייה של המאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה היה משורר, מדקדק ופילוסוף, ואף שהתחנך בטולדו הנוצרית הוא ספג את התרבות הערבית. ספרו בערבית על הדקדוק העברי, ׳כתאב אלכאמל (ספר השלם) ידוע לנו רק מציטטות. חשוב במיוחד תרגומו לקובץ הסיפורים ׳כלילה ורמנה׳, חיבור שמקורו בהודו, ושבן אלעזר תרגמו מערבית לעברית.

במאה השלוש עשרה נטלו יהודים בקסטיליה חלק נכבד בתרגום חיבורים יווניים־ערביים מערבית לקסטיליאנית. עוד לפני עלייתו לכס המלוכה ביקש אלפונסו מרופאו יהודה מתקה, שידע גם לטינית, לתרגם עבורו מערבית לקסטיליאנית את הספר ׳האבנים היקרות׳.יהודה בן משה הכהן, שאף הוא פעל בשירות אלפונסו העשירי, תרגם מערבית לקסטיליאנית בשנות החמישים של המאה השלוש עשרה את ׳ספר הכוכבים׳ לאבן סינא ועוד מספר חיבורים. יהודי אחר, יצחק בן סיד או סייד (ובמקורות שונים: סאג, Çag), שהיה החזן באחד מבתי הכנסת בטולדו והיה בקי מאוד באסטרונומיה ומתמטיקה, הכין עבור אלפונסו העשירי את ׳הלוחות האסטרונומיים׳(Tablas Alfonsies), והם תורגמו מאוחר יותר לעברית. הוא אף תרגם מערבית לקסטיליאנית חיבורים רבים יותר מכל מתרגם אחר בשירות המלך, והמלך ביקש ממנו שוב ושוב לתרגם לקסטיליאנית בהירה וברורה. אברהם, המוכר בשמו הפרטי בלבד, יהודי נוסף שנטל חלק במפעל התרגומים בימי אלפונסו העשירי, תרגם שני חיבורים מערבית, וכן ידוע על שמואל הלוי ודון משה שתרגמו חיבורים מערבית על פי הזמנותיו של אלפונסו העשירי.

מתורגמנים יהודים, שהיו כ־40 אחוז מכלל המתורגמנים אשר פעלו בשירותו של אלפונסו העשירי בטולדו, תרגמו כ־75 אחוז מכלל החיבורים שתורגמו ביזמת המלך. הן בקסטיליה והן בארגוניה היה ליהודים חלק חשוב מאוד בתרגומים מערבית לשפות הרומאניות, קסטיליאנית וקטלאנית. יהודי ספרד הנוצרית לא הרגישו צורך לתרגם לעברית חיבורים שנכתבו בערבית־יהודית, שכן רבים מהמשכילים היהודים ידעו ערבית. אך בפרובנס תרגמו יהודים יוצאי אלאנדלוס חיבורים כאלה לעברית למען הציבור המלומד שלא ידע ערבית.

בקסטיליה נכתבו תקנות רבות של הקהילה בערבית־יהודית גם במאה השלוש עשרה. אחת התקנות המפורסמות, תקנה בדבר ירושת אישה, שהייתה סלע מחלוקת בין הרא״ש לר׳ ישראל ישראלי בתחילת המאה הארבע עשרה, נכתבה בערבית־יהודית. ישראלי טען כי הרא״ש לא יכול היה לפרש נכונה את התקנה בגלל אי ידיעת שפת התקנה:

לשון ערב שנעשה בו תקנת הנישואין ושהורגלו סופרי ארצנו לכתוב [בה] שטרי הודאות והלואות ומקח וממכר וכל מיני חיזוקין וקיומין – אינה הלשון שמדברים בה ההמון, לא זה [זו] הדרך ולא זו העיר; לפיכך התניתי תחילה שמי שישא ויתן בדין זה צריך שיהא בקי בלשון ערב האמיתי, היא הנקראת מערבה, שנכתבו בו ספרי החכמות החיצוניות בחידות ערב ומליצותיהם ומשליהם ושיריהם; ולשון ההמון נקרא הוליא.

מדבריו של ישראלי עולה כי תלמידי חכמים בקסטיליה ידעו ערבית ספרותית־מדעית, ואילו ההמון השתמש בערבית העממית. מעמד השפה הערבית בקסטיליה התחזק מאמצע המאה השתים עשרה כאשר באו לספרד הנוצרית ובעיקר לקסטיליה פליטים רבים של רדיפות המואחדון. אמנם בציבור הרחב הייתה ירידה מתמדת בידיעת השפה הערבית, אך ספרד הנוצרית הייתה ידועה כארץ שהערבית לא הייתה בה לשון זרה בחברה היהודית. על פי מקור מחוץ לספרד משנת 1277 ׳אין בקיאין בלשון הזה היום אלא מעט מהרבה ואפילו בספרד… שלשון ערב הולך ומתמעט׳.יהודי קסטיליה ובעיקר טולדו המשיכו להשתמש בערבית־יהודית לצרכים יומיים ולמטרות הגותיות עד סוף המאה הארבע עשרה. יהודים בטולדו המשיכו לנסח חוזים מסחריים בערבית־יהודית במאה השלוש עשרה – הארבע עשרה. יוסף אבן וקאר, שחי בטולדו במאה הארבע עשרה, ושנודע בניסיונותיו למצוא דרך פשרה בין הזרמים השונים שפילגו את הוגי הדעות היהודים בספרד, כתב את חיבוריו בערבית־יהודית. החשוב שבספריו, בגלל השפעתו במאה הארבע עשרה – החמש עשרה, היה ׳אלמַקַאלה אלג׳מיעה בין אלפלספה ואלשריעה׳ (המאמר המסכים בין הפילוסופיה והתורה), שניסה לפשר בין הקבלה, הפילוסופיה והאסטרולוגיה. החלק בחיבור זה שדן בקבלה ובסמליה זכה לתפוצה נרחבת, אף כחיבור עצמאי, ונודע בכינויים שונים, ׳ספר השורשים׳, ׳יסוד הקבלה׳, ׳שורשי הקבלה׳ ועוד.

ללימוד הערבית, וגם העברית, היה מקום חשוב במוסדות להשכלה בחצי האי האיברי, בעיקר לצורכי מיסיון. במאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה נוסדו בתי ספר  (studia) ללימוד ערבית ועברית, ואף שמספר התלמידים הדומיניקנים היה קטן, מוסדות אלה מעידים על החשיבות שייחסו המיסיונרים לשפות השמיות. העילית האינטלקטואלית היהודית המשיכה להשתמש בערבית־יהודית עד המחצית השנייה של המאה הארבע עשרה.

שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו

רקע כלליפעמים 122-123

משחר ההיסטוריה הים הוא אחד ממקורות הקיום החשובים של המין האנושי. בשנת 1989 סיכם פרנק ברז(81-0626), חוקר הפעילות הימית האנושית, את פעולת הגומלין שבין האדם למשאב זה שבטבע בשש קטגוריות מרכזיות:

(א) הים כמרחב ביולוגי המספק תועלת כלכלית, למשל תעשיית הדגה;

(ב) האוקיינוסים כנתיבי תחבורה משניים, חלופיים או ראשיים להובלת סחורות ואנשים;

 (ג) הים כזירת מאבק של מעצמות ימיות בינן לבין עצמן על שליטה, השפעה והגנה על האינטרסים שלהן במרחב הימי;

(ד) הים כמרחב גאוגרפי הנבחן על פי תורת האקלים, הגאוגרפיה של האוקיינוסים והים וכדומה והים כמרחב לשימוש בטכנולוגיה ייחודית, הבאה לידי ביטוי למשל בהתפתחות כלי שיט;

(ה) תרבות הפנאי שהתפתחה לאורך החופים, כשחייה, שיט יכטות ועוד;

(ו) הים כמקור השראה לתרבות ולאמנות.

נראה שהקטגוריה הראשונה ברשימה, הקטגוריה הביולוגית־הכלכלית, מגלמת אחת מהזיקות הקדומות ביותר שבין האדם לים: מראשית הציוויליזציה היה הדיג ענף מרכזי להספקת מזון למין האנושי. עמי קדם – יוונים, רומאים, מצרים וסינים – עסקו בדיג, ועדויות לכך מצויות במקורות חזותיים עתיקים כציורי קיר, בממצאים ארכאולוגיים כציוד דיג וביצירות בכתב כשירה קדומה. הידיעות הראשונות על פעילות של היהודים בענף הדיג הן מן האלף הראשון לפסה״נ, תחילה עסקו בכך בארץ כנען, במקביל להתיישבותם של שבטי ישראל. מאז חורבן בית ראשון ואילך נוסדו קהילות ים גם מחוץ לגבולות כנען, תחילה במצרים ועל גדות נהר הפרת, מראשית הספירה הנוצרית בדרום איטליה, ובעקבות גירוש ספרד אף בתחומי הממלכה העות׳מאנית.

 

הדייגים היהודים של סלוניקי בעידן העות'מאני

 

מסוף המאה השש עשרה ועד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה בסלוניקי קיבוץ איתן ומושרש של דייגים יהודים.

צירוף של גורמים תרם לקיומו של משק דיג יהודי בסלוניקי בכל התקופה הנדונה. הראש והראשון שבהם היה קשור במוסד הגילדה.- איגוד מקצועי, איגוד בעלי מלאכה, אגודת סוחרים, חבירה לשם קבלת הגנת זכויות –  יש מקום לסברה כי היאחזותם של יהודים בדיג עמדה ביחס ישיר למידת יכולתה של הגילדה לכפות את הנהגים המונופוליים שלה בים. ההתארגנות הקורפורטיבית של אומנים, בעלי מלאכה וסוחרים הייתה עקרון יסוד בהתנהלותם של חיי הכלכלה והמסחר בעיר העות׳מאנית מאז המאה החמש עשרה לערך, והייתה בגדר חובה מצד השלטונות. לנוכח חולשת מנגנון הממלכה העות׳מאנית בניהול הערים, הפכו הגילדות למתווך מהמעלה הראשונה בין האוכלוסייה היצרנית לשלטון המרכזי; ובאמצעותן הצליחה הממלכה לשמר יסודות של בקרה ושליטה בתחום הפיסקלי (מיסוי) ובענייני מנהל (סדר ציבורי, משפט).

העדויות המוקדמות ביותר על התלכדותם של דייגים יהודים בגילדות נשתמרו בספרות הרבנית מן המאה השמונה עשרה, שנדרשה לשאלות שנבעו מתנאי עבודתם המיוחדים של הדייגים." עבודת הדיג הצריכה שהייה ארוכה בים, ולעתים שטה קבוצת הדייגים מרחק ניכר מן העיר ושבה אליה רק בערבי שבת ומועד. שגרת מלאכה זו לא אפשרה לקבוצות הדייגים לפקוד את בתי הכנסת בימי החול, ועל כן חיברו רבני העיר נוסח תפילה שהיה שקול למצווה זו. כן הוזכרה הסכמה שאסרה על קבוצות הדייגים לעבוד בבוקר יום שישי אם היו בעיר.

הערת המחבר : להלן נוסח התפילה: ׳ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שבראת את הכל, את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בים, ואתה מושל בכל ומפרוס את כל הבריות שבראת בעולמך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהי ואלוהי אבותי שתשלח לי את מזונותי בידך הרחבה ולא מידי בשר ודם. ברוך אתה ה' שלא חסרו מזונותינו ולא יחסרו גם להבא.

 

אחת המטרות המרכזיות של ההתארגנות בגילדות הייתה להשיג מונופול מקצועי, ובהתאם לכך התנהלה פעילותן. להלן אסקור את האמצעים והשיטות שסייעו לגילדות הדייגים היהודים בהשגת המונופול על הדיג במפרץ סלוניקי, ודבריי בעניין זה מבוססים במידה רבה על מחקריו החלוציים של ההיסטוריון גבריאל בר על התפתחותן של הגילדות העות׳מאניות, הרכבן, עקרון המונופול שהשליטו ותחומי פעילותן הסוציאליים.

 

אחד מסימני ההיכר הבולטים של גילדות הדייגים היהודים היה קשר הדם. רבות מהגילדות העות׳מאניות התגבשו על בסיס זיקות משותפות של דת, מוצא אתני וקשרי משפחה, וזיקות אלו היו יסוד מרכזי גם בגילדות במפרץ סלוניקי. בספרי הזיכרון של הקהילה היהודית הסלוניקאית מופיעים שמות של בתי אב רבים שהתפרנסו מענף הדיג, כמשפחת מאנו, אלמושנינו, גלידי, נחום, קאפון, סרגוסי ואף משפחת ברכה, אחת משתי המשפחות שהיגרו לארץ־ישראל באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. המקצוע היה עובר מאב לבן, והדבר תרם לשימורה של מלאכת הדיג לאורך דורות בחזקתה של הקהילה היהודית ולהתקבעות הזיהוי בין היהודים לים.

חלק מהמשפחות עסקו במשלח יד זה עוד לפני התיישבותן בסלוניקי. נראה שיש רגליים לסברה שרבות ממשפחות הדייגים באו לסלוניקי מדרום איטליה. ר׳ עובדיה מברטינורא ביקר במסעו מאיטליה לארץ־ישראל (1488-1485) ב׳פאלירמו היא העיר הגדולה וראש מלכות ציציליאה׳, ומצא שם אוכלוסייה יהודית שרובה התפרנס בעבודות כפיים שונות, ובהן ׳משיבת הדוגיאות ליבשה׳. קיבוץ יהודי אחר שהתפרנס מדיג נמצא בעיר הנמל סירקוזה שבדרום־מזרח סיציליה. התיישבות זו באה לקצה בשנת 1493, עם גירושם של יהודי האי על ידי המלכים הקתולים. פתיחת שערי הממלכה העות׳מאנית על ידי הסלטאן בַּאיֵזִיד השני סללה את נתיב נדידתם של גולים מספרד, מפורטוגל ומדרום איטליה לתחומי הממלכה העות׳מאנית. נראה שלכל המאוחר בשנת 1497 התיישבו בסלוניקי מהגרים מסיציליה, ובהם דייגים. עדות נוספת למוצאן של אחדות ממשפחות דייגים יש בשמות המשפחה. השם סרגוסי או סרחוסי התפרש כאיש סירקוזה שבסיציליה. מאות בשנים נהגה משפחה זו לציין בי״ח בשבט מאורע הצלה היסטורי של הקהילה היהודית בסירקוזה אשר אירע בתחילת המאה החמש עשרה, והקרוי חג ׳איל פורים דילוס סאו־אחוסיס׳ (פורים של אנשי סירקוזה). המאורע נחוג בבית הכנסת ׳סיציליה ישן׳, מרכז רוחני שנוסד בסלוניקי על ידי יהודים שהיגרו אל העיר מסיציליה ברבע הראשון של המאה החמש עשרה, עשרות שנים לפני גירוש ספרד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר