ארכיון יומי: 25 ביולי 2017


קינות ט' באב מפי אמי מורתי….

אמי מספרת על מנהגי סעודה המפסקת של ליל ט'באב…כיצד אבי ז"ל טבל את המאכלים שלו באפר ולא במלח, ישב על הרצפה כמובן…..

יולי 2015

 

הפטרת שובה ישראל – מנחה תשעה באב – נוסח מרוקאי – היכל השבת

הפטרת שובה ישראל – מנחה תשעה באב – נוסח מרוקאי – היכל השבת

ישראל והעלייה מצפון אפריקה – מיכאל לסקר – 1948-1970

ישראל והעלייה מצפון אפריקהישראל וה עלייה מצפון אפריק

מיכאל לסקר

1948-1970

א. יעדי המחקר

בעשור האחרון נכתבו כמה וכמה מחקרים מדעיים על העליות הגדולות מארצות האסלאם בכלל וממדינות ערב בפרט. מן המחקרים המקיפים והמעמיקים ביותר יש להזכיר את המחקרים שערכו הכותבים האלה: א׳ מאיר, התנועה הציונית ויהודי עיראק: 1950-1941 משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק, 1951-1948 , ח׳ סעדון וי׳ רפל (עורכים), במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה ח׳ סעדון (עורך), בגלוי ובסתר: העליות הגדולות מארצות האיסלאם, 1967-1948 י׳ צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, ,1954-1943 וכותב שורות אלה שבין השאר כתב ספרים באנגלית, ואלו הם:

North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, and The Jews of Egypt, 1920-1970: In the Midst of 6.Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict מלבד המידע הרב שנמצא בארכיונים בשנות השמונים והתשעים, בשנים האחרונות נחשפו בישראל ובעולם המערבי מסמכים חשובים שמאפשרים לחוקרים לבנות על הקיים, להרחיב את התיקוף גם לאחר שנות החמישים ולהעמיק בענייני העלייה עד ראשית שנות השבעים. המחקרים המובאים לעיל וכן החומר החדש המצוי בספר הזה פותחים לפני קהל הקוראים בישראל — במוסדות חינוך על־יסודיים ובקרב סטודנטים במכללות האקדמיות ובאוניברסיטאות — פרספקטיבות ברורות על פרשיות ההעפלה, העלייה הלגלית והלגלית למחצה ועל היציאה הבלתי לגלית. במחקרי החדש, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, 1970-1948, השימוש ב׳צפון אפריקה׳ הוא במובן הרחב והלא קלסי. בדרך כלל נהוג לראות בצפון אפריקה את ׳המגרב׳, ובו נכללות אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו. לוב נכללת במגרב אצל חוקרים אחדים, ובה בעת אחרים ראו בה מדינה ׳ים־תיכונית׳. מצרים נחשבת למדינה ים־ תיכונית אך גם למזרח־תיכונית, והקהילות היהודיות שבה למשתייכות ל׳יהודי המזרח׳. כמובן שבמובן כוללני אפשר לראות את הדברים אחרת. אמנם מצרים משתלבת בזירה הפוליטית של המזרח התיכון, אבל גאוגרפית היא שייכת לאזור הצפוני מזרחי של צפון אפריקה בזמן שלוב, מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה נמצאות באזור הצפוני מערבי הנקרא ׳מגרב׳. כמו שהעיר ההיסטוריון, ג׳מיל מ׳ אבון־נאצר (Abun-Nasr), הצרפתים נתנו למושג Afrique du Nord את הכינוי ׳מגרב׳, אך הוא מוטעה כי נכללים בו אך ורק האזורים שהיו בשליטתם הבלעדית.

האם יש היגיון בשילוב מצרים במדינות המגרב מנקודת הראות של ארגון העלייה ותהליכיה? כמו שנראה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. למרות השוני בתנאי עבודת השליחים הישראלים והפעילים המקומיים בין מצרים למגרב, ועל אף עניין הסכסוך הערבי־ישראלי שבלט במצרים, היו התפתחויות דומות בכל חמש הקהילות היהודיות במישור הכלכלי והחברתי שהאיצו את חיסולן הדמוגרפי. בכל חמש הארצות התנהל עיקר העלייה לישראל בשנים 1970-1948. ועוד, יהודים המשיכו לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות בשנים הללו כדבר של שגרה אם כי לעתים במספרים מצומצמים, בו בזמן שהעליות הגדולות מארצות המזרח התיכון הערבי כמעט נבלמו בראשית שנות החמישים.

בעיסוק הכללי בצפון אפריקה היה עליי להתמודד עם אוכלוסייה הטרוגנית, סוגי שלטון שונים ומגוונים ומרחקים גאוגרפיים. בכל חמש הארצות נמצאו מאפיינים משותפים אך גם שונים בכל הנוגע להיחשפות היהודים לתהליכי מודרניזציה, לתרבות הקולוניאלית, לזרמים ציוניים ולבעיית העלייה. במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה סיגלו היהודים לעצמם מעט או הרבה את התרבות הצרפתית, ויהודי צפון מרוקו סיגלו לעצמם גם את התרבות הספרדית. בתוניסיה הייתה ההשפעה האיטלקית נפוצה, והדבר נכון הרבה יותר מזה בלוב, שבה ההשפעה הצרפתית נחשבה לעניין שולי. למצרים וליהודיה היה הרבה מן המשותף עם יהודי המגרב מן ההיבט התרבותי; למרות הנוכחות הבריטית בארץ זו מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בלטו ההשפעות התרבותיות של צרפת ואיטליה, בייחוד בקרב העילית וחוגי האינטליגנציה.

בחמש ארצות צפון אפריקה התפתחה שכבה יהודית בינונית, בייחוד במצרים, באלג׳יריה ובתוניסיה, והייתה לרובד מבוסס. מדינת ישראל לא השכילה להעלות משם יהודים רבים. עם זאת מכיוון שרוב היהודים השתייכו לרובד הבורגני הזעיר ולשכבות העניות, דבר שבלט בייחוד במרוקו ובלוב, הם התקשו להשתלב בחיים חדשים בצרפת, באיטליה, בספרד או ביבשת אמריקה, והיו למועמדים העיקריים לעלייה.

כמו שנראה, בכל ארצות צפון אפריקה נתבקשו רבים מן המועמדים לעלייה להיבדק בדיקות רפואיות. מבדקי הבריאות במצרים לא נחשבו לקריטריונים למיון במובן הפורמלי, ואולם כבר בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים לעתים נפסלו אנשים חולים לעלייה למשך זמן רב. הוא הדין בנוגע ללוב. משנת 1951 נעשו במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה בדיקות רפואיות בגדר מיון פורמלי, וכן נעשה מיון סוציאלי על פי נתונים מסוימים: מספר נפשות, אלמנות ומפרנסים במשפחה, בחינות מיוחדות לילדי ׳עליית הנוער׳, גיל ונכות. מדיניות המיון נומקה בקביעה כי מוסדות הקליטה בישראל לא יצליחו להשתלט על קליטת העולים הרבים שמקצתם היו חולים או לא היו מסוגלים להשתלב כראוי בחברה ובכלכלה הישראלית. באותה העת לא הנהיגה מדינת ישראל מדיניות סלקטיבית בעלייה כלפי היהודים בעיראק ובתימן שבמזרח התיכון הערבי, ואם נעשו מבדקי בריאות בקרבם, הם נועדו לצורכי מידע, ולא שימשו קריטריונים לעלייה סלקטיבית.

מלבד זאת מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקציבו ליהודי צפון אפריקה מכסות עלייה חודשיות ושנתיות מצומצמות מאוד יחסית למה שהקצו ליהודי המזרח התיכון הערבי. ליהודי עיראק הוקצבו מכסות גדולות מן הרגיל, ועלייתם התארגנה במתכונת של ׳עליית הצלה׳ או, על כל פנים, יציאה בקנה מידה נרחב. התמתנות השלטון המצרי על סף 1950 והמשך השליטה הקולוניאלית במגרב עד אמצע שנות החמישים עיכבו את ראשי הסוכנות וממשלות ישראל מלדון בעליית הצלה מצפון אפריקה, ועודדו את הגורמים הללו להוסיף ולהנהיג מדיניות סלקטיבית ומכסות יציאה מצומצמות יחסית. בישראל הצדיקו גישה זו ביציבות הפוליטית היחסית בצפון אפריקה לעומת המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בארצות המזרח. לכן מכסת העלייה החודשית ליהודי המגרב הצרפתי או מצרים לא עלתה בממוצע עד שנת 1954 על 1,200 איש, ולעתים הייתה פחות מזה, כאשר בממוצע נאמד פינוי עולים מתימן (1950-1949) ועיראק (1951) מ־2,600 עד 7,300 נפש לחודש. ברם ככל שהלך והידרדר המצב הביטחוני והסוציו־אקונומי בארצות צפון אפריקה למן המחצית השנייה של שנת 1954 — פעלו הסוכנות וישראל לרצות את היהודים ולזרז את העלייה משם.

אהרן אמוזיג בְּנֵי אמוֹזִיג מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו.

שני אבותברית מספר 23

עצי משפחה מסודרים אפשר להתחיל לבנות משני אבות משפחה, שניהם ילידי פאס, שכל בני אמוזג הידועים היום מתייחסים אליהם:

האחד ־ שם טוב בן אמוזג (נפטר בסביבות 1740-1732)

מתועד בספרים על תולדות רבני וחכמי יהדות מרוקו, כפי שיוזכרו בהמשך, והוא הראשון במשפחה שבו פותח הספר ״אברהם בכל׳ שנכתב ע״י נינו, אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה.

השני י מסעוד בן אמוזג (נפטר ב- 1855)

הנתונים עליו ועל בניו לקוחים בעיקר מן הכתוב על המצבות בבית הקברות היהודי בפאס, עצי יוחסין שהוכנו ע״י בני משפחה בדורות האחרונים, וסיפורים ורשימות של זקני המשפחה בדורות האחרונים.

על רבי שם טוב בן אמוזג.

מן הכתובים עולה דמותו של תלמיד חכם גדול, נמסר גם שעסק בקבלה. מן הספר ״אברהם בכל׳ לאברהם-חי בן אמוזג:

     ״…ויוצאי חלציו שם טוב בן אמוזג מתלמידי מהר״י ן׳ עטר [מורנו הרב יהודה בן עטר] ז״ל ושהלך הרב                      אור החיים בן עטר לעיי״ת [עיר תהילה] הנז׳ [הנזכרת] לא היה ניכר במלבושיו ונכנס לבית מדרשו של מהר״י [מורנו הרב יהודה בן עטר] הנז״ל [הנזכר לעיל,] ופלפל בחכמה וחריף שבתלמידיו השיב לו את כל תשובותיו. והוא היה הרב ש׳׳מ [שם טוב] בן אמוזג הנז״ל וממנו נולדו שני בנים אחד שמו אברהם ואחד שמו משה ״ [אברהם בכל, עמוד א׳]

הסיפור על ביקורו של ״אור החיים״ בבית מדרשו של הרב יהודה בן עטר, וההערכה שרחש כלפי הרב שם טוב בן אמוזג, נמצא גם בספר נר המערב:

״… כאשר בא ר״ח [רבי חיים] בן עטר לפאס עשה לו לר' שם-טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כ״י [כתב יד]׳׳.

[נר המערב, עמוד רא׳ וראה המקורות בסוף העמוד שם] נמצא ב״יחס פאס״, ומוסיפים כי גם למד אצל ״אור החיים״ וזה לשונו:

״חי במאה הה׳, היה תלמיד של ר׳ שמואל אלבאז, למד גם לפני ר׳ חיים בן עטר (״אור החיים״) כשקבל האחרון את הנהגת הישיבה. מחביריו ידוע לנו ר׳ שמואל בן זקן אשר הספיד אותו בפטירתו, ההספד נדפס בספרו ״פרי עץ הגן״ ח״ב (דף ל, ב), דרוש שדרשתי לפטירת אהובי אחי ורעי איש האלקים שם טוב בן אמוזיג זלה״ה״ [זכרו לחיי העולם הבא]. שנת פטירתו לא ידועה, הוא נמצא חתום בשנת התצ״ב/1732. השאיר אחריו דרושים כת״י וכנראה חיבר עוד חיבורים נוספים.

[פאס וחכמיה, עמוד 261]

הרב עמנואל מאנסאנו בסיום אחד מחיבוריו, מעיד כי את המאמר שכתב (או חלקו) הוא העתיק מהרב שס-טוב בן אמוזג. להלן מתוך ״חלמיש/קבלה״ המצטט מתוך כתב יד:

״זאת החקירה העתקתיה מכתבי החכם השלם כהה״ר [כבוד הרב, רבנו] שם טוב ן׳ [בן] אמוזיג זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא] שנפטר בק״ש [בקיצור שנים] בגזירת שוכן מעונים. כה דברי הצעיר עמנואל מאנסאנו יס״ט [יהא סיפיה טב]״.

[חלמיש/קבלה, עמוד 56]

כמו כן הוא מוזכר גם ב־ La Saga :

Shemtov Benamozeg – Rabbin à Fès, mort vers 1740 , auteur  d'un recueil de Sermons »

et d'un commentaire sur le traité Abot (Michna). ».[La Saga, Famille Amozeg, page no 48

עותק כתב היד של ספר הדרושים שלו, המחזיק כ-500 עמודים, נמצא בידי הרב ד"ר משה עמר מאוניברסיטת בר אילן, והמצפה לגואל(הוצאה לאור, דרוש תקציב..).

בניו של שם טוב בן אמוזג.

בספר ״אברהם בכל׳ קראנו כי היו לשם טוב שני בנים, משה ואברהם. אולם, על פי מניין השנים סביר מאוד שהיה עוד דור אחד או שניים בין שם טוב ומי שמוזכרים בספר ״אברהם בכל׳ כבניו, ולא כאן המקום להרחיב.

הבאתי עניין זה כדי להמחיש אחת הבעיות העומדות בפני מי שנתקל במקורות סותרים ועליו להחליט מהי האמת. במקרה זה, החלטתי להשאיר בעץ המשפחה את אברהם ומשה כבניו של שם טוב היות וספר זה הוא המקור היחיד לסדר הדורות של ענף זה. אבל צריך לזכור שיש עדיין לגשר על אי ההתאמה בשנים.

ארבעה ענפים

משני אבות אלה(שם טוב ומסעוד) עולים ארבעה ענפים: מסעוד בן אמוזג הוא אביהם של מנחם ומשה:

א. מנחם ובנו עזר – ענף ״עזר״ או הענף ״הירושלמי״

קראתי לו הענף הירושלמי משום ראשוני בני ענף זה עלו ממרוקו ארצה בשנת 1895 והתיישבו בירושלים. הגל השני עלה רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 20 ורבים מהם גרים בירושלים.

עזר היה חייט ורקם של המלך. אומרים כי גם ניגן לפניו בעוד. היו לו שלוש נשים, חנה, חנינה ותמו. חנינה אשתו השנייה, עלתה ארצה בשנת 1895 יחד עם בנם ושתי בנותיהם. על סיפורה המשולב בסיפורו הטרגי של בנה יוסף אמוזיג הי״ד שנתלה ע״י התורכים בירושלים בשנת 1916 ראה במאמר נפרד של משה עובדיה המתפרסם בגיליון זה של ״ברית״.

ב.  משה ובנו יהושוע – ענף ״יהושוע״ או הענף ״המרוקאי״

כל בני הענף הזה גרו במרוקו עד 1947. בשנים 1949-1947 הראשונים עלו ארצה (ביניהם הח״מ), ובשנות ה־50 וה-60 הגרו הנותרים לצרפת וקנדה.

שם טוב בן אמוזג הוא אביהם של אברהם ומשה:

ג. משה ובנו מרדכי – הענף "הטברייני״.

משה עלה לטבריה עוד במאה ה- 18. נכדו הוא אברהם-חי בן אמוזג שכתב את"אברהם בכל׳ על המשפחה ותולדותיו הוא. כל צאצאיו של משה רובם ככולם נולדו בטבריה.

ד. אברהם ובנו אליהו בן אמוזג [הענף ״האיטלקי׳׳]

הרב אליהו בן אמוזג מליוורנו, בנו יחידו של אברהם, הוא הידוע בבני המשפחה שלנו; רב, פילוסוף, כתב ספרים וחיבורים רבים, ונפרט עליו בהמשך.

הקשר בין שני אבות המשפחה – שם טוב ומסעוד.

לא מצאתי (עדיין) תיעוד שייקשר בין שם טוב ובין מסעוד, אבל אין ספק ששניהם באים מאותו המקור המשפחתי. על הוודאות של קשר בין שושלת שם טוב ומסעוד יעיד הסיפור הבא:

באמצע שנות החמישים של המאה שעברה לקחתי את דודתי, שהגיעה ארצה לביקור ממרוקו, לבקר את "חכם מרדכי״ בן אמוזג (נכד נכדו של שם טוב) בכולל ע״ש רבי מאיר בעל הנס בטבריה. עוד לפני שהגענו לכולל, ממרחק מה, הבחנו באיש שישב במרפסת הכניסה. דודתי הזילה דמעה, האיש דמה כשתי טיפות מים לאביה (סבי, שאותו זכרתי ממרוקו), כאחיו התאום ממש, והוא היה ״חכם מרדכי". אותה התרשמות שמעתי גם מאימא שלי שבקרה אצלו ביחד עם אבי ז״ל.

אמנון אלקבץ – הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

אמנון אלקבץברית מספר 25

הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:

 ר' שמואל אזאווי נודע כשוחט, סופר ודיין בעיר סאלי, ולאו דווקא כתלמיד חכם מובהק. כמו כן הוא לא היה מתלמידי החכמים הצנועים, ותמיד אצה לו הדרך לפרסום. בעיקר העיבו על תפקידיו יחסיו עם יתר רבני הקהילה בסאלי, שהתנהגותו כלפיהם הייתה בדרך כלל שחצנית, חצופה ומתנשאת. הסאה הגדשה מצדו כאשר התחילו להגיע שמועות שהוא שוחט בסכין פגומה, ואף נוטל שוחד מאנשי הקהילה, ותמורתו מכשיר בהמות שנטרפו בשחיטה.

זו הייתה הזדמנות מצד דייני העיר לדרוש את סילוקו מתפקידו כשוחט וכדיין, אולם דרישתם לא נענתה מצדו. הויכוח בינו ובין דייני עירו העצים וגלש לאלימות מילולית חריפה שהדיה הגיעו לרבות מקהילות ערי מרוקו. לויכוח זה שתחילתו בסאלי, נשאבו גם קהילות הערים פאס ומכנאס, והוא איים לפגוע בכל המערכת הרבנית.

בצר להם, פנו דייני סאלי לפאס, בה ישב בית-הדין שהתפרסם בדייניו המובהקים בחכמה ובתורה, בשאלת חכם בר-סמכא. לשאלתם הם צרפו גם את הסכין עליה נסב הויכוח. השאלה התגלגלה לפתחו של רי' יעקב אבן-צור, שכבר אז התפרסם כדיין מעולה בכל רחבי מרוקו ואף מחוצה לה. יעב״ץ התייחס למקרה כמו לכל מקרה אחר שהונח לפתחו, בכובד ראש הראוי והענייני, בלי משוא פנים, כי בלאו הכי לא הכיר את ר׳ ש. אזאווי. יעב״ץ, בתורו אחר האמת, חיפש בפוסקים רבים שמא יש מקום לצידוק מעשהו של ר' אזאווי, "… יתכן, הוא אומר, ובתחילה הסדק שבסכין היה רחוק מעט מחודה, מכך יתכן והייתה כשרה בתחילתה, אלא שבמשך שנות ההשחזה הרבות התקרב הסדק לחוד, והסכין נעשתה לפגומה… ויש לחוס על ממונם של ישראל". ברם עם כל רצונו להקל, לא מצא כל תימוכין לקולא. תשובתו של יעב״ץ אל דייני סאלי לא איחרה להגיע, בה כותב חד משמעית:

"… שאמת דנו דייני סאלי, ופסיקתם להדחת הדיין ר' אזאווי, מוצדקת… דאין בזה שום גמגום כלל… ולכן ברור שאין אוכלים משחיטתו של זה, שהשוחט אומר שהסכין אינה פגומה/, אם כך, אינו בקי בשיעור פגימה/, והודה השוחט שכך הייתה הסכין מימים ימימה/. ואם ידע שהסכין פגומה/, ובכל זאת המשיך לשחוט בה, הרי הוא בחזקת חשוד ופושע, ויש צורך להכשיר אפילו את הכלים בהם בושלו שחיטותיו… ״.

ר' אזאווי לא שבע נחת מפסיקתו של יעב״ץ, ובתשובתו אליו, הוא רותם לעדותו מספר חכמים שהעידו כי בדקו את הסכין, ולא נמצא בה כל פגם. אך גרוע מזה, המשך מכתבו היה התפרצות חסרת תקדים על יעב״ץ בה האשימו בגניבת דעת, וכי אפילו ר׳ שמואל הצרפתי (אחד מחכמי פאס הגדולים) התנגד לדעתו ואף נזף בו (דבר שלא היה ולא נברא). המכתב היה בוטה ומזלזל בחכמתו ובבקיאותו של יעב״ץ בתורה ובפוסקים, תוך העמדת סימן שאלה ליכולתו המשפטית. אלא שאנו מוצאים את ר' אזאווי מביע דעה אחרת שזה לא מזמן קדמה לפולמוס, בה מביע תשבחות על פסיקה מסויימת של יעב״ץ, שם הוא כותב: "… עברתי על דברי הרב הפוסק נר״ו, וראיתי שכולם בנויים על קו האמת והצדק, ודעת שפתיו מללו. והדין דין אמת. ולראיה שכך הורוני מן השמים, וקיים". (חתום ר' שמואל אזאווי).

תגובתו הבוטה של ר' אזאזווי נגד יעב״ץ, לא נשארה ללא תגובה. יעב״ץ, דיין מן המעלה הראשונה, אמן הכתיבה הבקי במכמני השפה העברית, מתפנה לענות לו במכתב מיוחד במינו, בנוי לתלפיות, הן מבחינת שפע שפתו, הסגנון, חריפות השכל החדה כתער והלשון השנונה והמליצית, עושים את המכתב לדוגמה עבור אמן במלאכת הכתיבה. ראוי שחלקו של מכתב זה יפורסם ויובא לידיעת אחינו בני המע׳רב, על הבקיאות בשפה העברית שבה התנסחו אבותינו לפני מאות שנים. ברם תחילה נכיר מעט מי היה ר' יעקב אבן-צור. (יעב״ץ).

ר' יעקב אבן-צור, או יעב״ץ, כפי שהוא חותם על רבות מתעודותיו המשפטיות, נולד ביום 13.5.1673 בעיר מכנאס ולא בפאס כפי שסבורים. ההנחה שנולד בפאס באה מזה שרבות משמונים שנות חייו עשה ברבנות בפאס, אולם ידוע שאביו, ר׳ ראובן, היה חכם גדול שהעמיד תלמידי-חכמים רבים במכנאס.

יעב״ץ היה מתלמידיו המובהקים של ר' יהודה בן-עטר ("רבי לכביריי), מי שהיה ראש אבות בתי-הדין (ראב״ד) בפאס, וסבו לעתיד של "אור החיים הקדוש", הוא ר' חיים בן-עטר. ר׳ יעקב נמנה כצאצא למשפחה מיוחסת ועתירת נכסי-רוח של סופרים וחכמים, ששורשיה מגיעים עד חכמי-ספרד שגורשו בשנת הרנ״ב (1492). משפחה זו עתידה הייתה בתוך דורות אחדים אחר הגירוש, להצמיח מתוכה את אחד מגדולי חכמיה של מרוקו שבכל הדורות, ואחד מחכמי ישראל המובהקים, הוא ר׳ יעקב אבן-צור.

בהיותו כבן אחת עשרה שנים נתייתם מאביו, וכבר בגיל שמונה עשרה אנו מוצאים אותו נושא דרשה בפני גדולי הדור, אחר פטירתו של אחד מגדולי חכמיה של פאס. בגיל עשרים מתמנה לסופר בית-דין, ובהגיעו לשלושים נבחר לדיין. אחר פטירתו של מורו ורבו, ר' יהודה בן- עטר, מתמנה יעב״ץ לראש אבות בתי הדין בפאס, תפקיד אותו ימלא עד סוף ימיו, תוך נדידות קצרות של מספר שנים כדיין במכנאס ובתיטואן, עד פטירתו ביום 8.12.1752, והוא כבן שמונים שנה.

לבד מההתייתמות בגיל צעיר, ידע יעב״ץ טרגדיות אחדות, הגדולה שבהן הייתה ש'כול ששה עשר מבניו מתוך שבעה עשר שנולדו לו. הבן היחיד שנותר לו בחיים, הוא ר' רפאל-עובד, שהמשיך זרעו עד ימינו אלה.

עד כאן היכרותנו הקצרה עם ר' יעקב אבן-צור, (יעב״ץ).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר