התקריות באוג׳דה ובג׳ראדה-מלחמת 1948- ירון צור
מלחמת 1948
החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין בנובמבר 1947 הגבירה את המתיחות במרוקו. ההשלכות המרחביות של הסכסוך הטביעו את חותמן הן בקהילות היהודים והן בקרב המוסלמים וההידרדרות הגיעה לשיאה עם פרוץ המלחמה בפלסטין בחורף-אביב 1948. בהיותה תנועה ערבית המחויבת לעמדת הליגה התייצבה כמובן התנועה הלאומית המרוקנית לצד הפלסטינים, ואילו היהודים המקומיים תמכו ברובם בצד היהודי בסכסוך ואף התעוררה תנועת יציאה לפלסטין, שצעיריה התכוונו להלחם שם במוסלמים. תופעת ההתנדבות למלחמה בארץ הקודש לא הוגבלה ליהודים בצפון אפריקה. בתוניסיה למשל היא לבשה בקרב המוסלמים ממדים מרשימים. במרוקו היתה ההתנדבות בקרב המוסלמים זעומה, אך היו יוזמות להתרמות לטובת הפלסטינים, להפגנות וכו'. העיתונות הערבית נתנה ביטוי רב למאורעות בפלסטין, והדבר עורר באופן טבעי חששות בקרב ההנהגה היהודית.
בפי המרוקנים עמדו כמה בעיות: איך ובאילו אמצעים יביעו את אהדתם לאחים הערבים הנלחמים בפלסטין ? איך יתגברו על הפער בין הזדהות המוסלמים המקומיים לזו של היהודים המקומיים ? איך ימנעו מן היהודים להביע את אהדתם לצד היהודי במלחמה ? ובמיוחד איך ימנעו את העלייה – שהיא בעת ובעונד אחת סיוע לצד הציוני בפלסטין ואות חותך לניכורם של יהודי מרוקו ממולדתם, מפטרונם מימים ימימה, הסולטאן, ומרעיון הלאומיות המרוקנית ?
על רקע בעיות מורכבות אלו נשא הסולטאן הצהרה זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. בראשית ההצהרה הביע הסולטאן תמיכה חד־משמעית בעמדת הליגה. המלחמה פרצה לאחר שהערבים ״נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה״ – כך הוסברה לציבור המקומי פלישת מדינות ערב, והמלך הצהיר על תמיכה ״בלב ובנפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם״. בחלק הראשון של ההצהרה הודגשו מניעיו הדתיים של הסולטאן. הוא פתח באזכור השליחות האלוהית שהופקדה בידיו ושמכוחה הוא מחויב לשמור על האינטרסים של עמו (כוונתו היתה במובלע לכל נתיניו, מוסלמים כיהודים). זירת המלחמה, פלסטין, תוארה כקדושה, ארץ שבמרכזה ירושלים, שהיא האתר הראשון שאליו כוונו תפילות המוסלמים (קבלה). מטרתם היחידה של הערבים, קבע הסולטאן, היא להגן על ירושלים ״ולהשיב על כנם את השלום והצדק לארץ הקודש, תוך שמירה על המעמד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי״ – רמז להסדר הד׳ימה.
החלק השני של ההצהרה הזכיר את היחס הדתי הצודק והמגן שבו חייבים המוסלמים, וקרא לנתיניו המוסלמים לא לזהות את היהודים המקומיים עם הציונים בפלסטין, לא להיגרר להסתה כלפיהם ולא לפגוע בהם. חלק זה בא לענות על הצורך למנוע הידרדרות בין מרכיבי העם המרוקני לפי תפישת המלך, והוא נשען על נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. המלך קרא לנתיניו המוסלמים לדבוק בנוסחה זו. עם זאת קשה שלא לחוש כבר בחלק זה של ההצהרה שהמלך היה מודע לכך שאולי אין ההפרדה הזאת מוסכמת על הציבור וכי היא דורשה דברי שכנוע מיוחדים: ״הם [המוסלמים] צריכים לדעת כי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת־פנים, ושהעירו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקני, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלסטין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב״.
מבין השיטין מצטייר העימות בין שתי התפישות הלאומיות העומדות מאחורי התחרות הלאומית על נפש היהודים. מצד אחד שרטט הסולטאן את האופציה המרוקנית של היהודים, שלפיה הם תושבי ארץ שהסבירה להם פנים זה מאות שנים ושאת נאמנותם כלפיה הוכיחו באמת המידה הקובעת: תמיכה ללא סייג בבית־המלוכה. מצד אחר הוא שרטט, אמנם בצבעים שחורים משחור, את האופציה הלאומית היהודית הציונית המדומה. אין בה דבר מלכד וחיובי לגבי היהודים אלא היא יישות הנוצרת מחסרי מולדת, מעקודים מקצווי תבל המנסים להשתלט בשרירות על פלסטין. פנייתו אל יהודי ארצו מעידה על תחושתו כי התפישה הלאומית המרוקנית החיובית איננה מטבע עובר לסוחר בקרבם:
אנו מצווים גם לנתינינו היהודים לא לשכוח שהם מרוקנים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולדיריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקנית.
לשון הדברים מלמדת לא רק שיהודי מרוקו נחשדו בנטייה לאופציה הלאומית השלילית, אלא גם שהדרך שנבחרה לעצירת הנטייה הפרו־ציונית בקרבם היתה דרך ההתראה ואפילו האיום: היהודים המזדהים בכל זאת עם הציונות יאבדו את זכויותיהם. להצהרה הסולטאן היו אפוא שני פנים: פן המגונן על היהודים ופן המאיים עליהם..
Isaac Niddam, Naïb du Mellah de Fès
Isaac Niddam, Naïb du Mellah de Fès

Le titre complet de cet article, non signé, de la Revue de l’Afrique du Nord illustrée, du 14 mars 1931, est : Isaac Niddam, Naïb du Mellah et rénovateur du cimetière israélite de Fès. Un homme vivant dans le royaume des morts.
Le cimetière ! Le seul énoncé de ce nom provoque chez ceux qui l’entendent un sentiment de crainte superstitieuse ou de tristesse.
Alors que chez nous, ce mot évoque une chose lugubre, un lieu où il est convenu d’observer l’attitude la plus recueillie, chez les musulmans au contraire le cimetière est l’endroit où les femmes indigènes aiment se retrouver, à causer. Autour des tombes que le soleil dore de sa grande lumière, elles vont et viennent, rencontrent leurs amies ou parentes, s’entretiennent de leurs joies et de leurs peines. Et pourquoi, disent-elles, le bruit de nos voix serait-il un manque d’égard vis-à-vis de ceux qui dorment là.
Pour 60 années que tu as à vivre sur terre, disait un musulman, combien de siècles as-tu à passer dessous ? Et il ajoutait avec cette philosophie orientale qui donne à sa vie sa valeur vraie : c’est pourquoi il te faudra choisir avec beaucoup de circonspection ta demeure dernière.
Le cimetière israélite, quoique d’aspect moins accueillant, n’offre pas cependant un cadre trop triste, surtout si le hasard vous conduit vers celui de Fès.
Il y a quelques années à peine, on n’osait pas entrer au cimetière israélite . Ce lieu était strictement fermé aux étrangers et ne s’ouvrait que pour les enterrements ou les jours consacrés à la visite des morts, soit lundi et jeudi matin. Les initiés se rendaient au derb El-Biro et, à travers les larges grillages, voyaient le spectacle de la route de Taza et celui d’un coin désolé : le cimetière israélite.
Tombes éparses au hasard du caprice des familles, la plupart de ces tombes mal entretenues, des herbes folles envahissant l’intervalle des sépultures, les couvrant presque, ainsi que les espaces libres, un ensemble chaotique par le fait de la configuration accidentée du terrain ayant des niveaux très différents ; voilà l’aspect général du cimetière israélite d’il y a quelques années. (Le cliché en une illustre bien cette situation, vers 1915).
Mais un homme fut frappé de cet état de choses et voulut y porter remède : ce fut M. Isaac Niddam, notable de la Communauté Israélite et Naïb du Mellah. Homme d’une douce physionomie, d’une bienveillance presque biblique, d’un esprit d’initiative et de suite remarquable ; jouissant du rare privilège d’avoir à la fois la confiance de ses administrés et de ses chefs, M. Niddam entreprit la tâche difficile et paraissant au dessus des moyens d’un seul homme de donner au cimetière israélite du Mellah un aspect propre et ordonné.
Avec une patience et un courage dignes d’éloges, il fit, pendant des années et plusieurs fois par semaine, la tournée des commerçants et notables de la Communauté, leur demandant une contribution personnelle et bénévole en faveur de la réalisation de cette œuvre religieuse et sociale. Et chacun, devant la foi et l’énergie de cet homme remarquable, répondait généreusement à l’appel, suivant ses moyens. C’est ainsi, que M. Niddam constitua la caisse spéciale qu’il administre avec prudence et intégrité. C’est avec ces moyens qu’il s’attaqua à la tâche envisagée.
Les herbes et autres plantes parasites furent rapidement arrachées. Les tombes apparurent plus nettes et leurs groupes plus pittoresques. Les sentiers devinrent plus praticables pour les familles en visite dans ces lieux sacrés. Grâce à sa douce énergie et à ses conseils persuasifs, les tombes furent élevées avec plus d’ordre et un alignement plus logique.
Restait la question la plus importante du nivellement du cimetière ; pendant des mois, des tombereaux de terre furent transportés d’un côté ou de l’autre; des plate-formes furent constituées, un mur fut même élevé pour soutenir ces plate-formes et empêcher des glissements de terrain éventuels.
Le cimetière juif au début des années 30
Auparavant, les Israélites indisposés ou malades, étouffant dans les étroits logements du Mellah, se rendaient ou étaient transportés au cimetière auprès de la tombe vénérée du Grand Rabbin Haïm Cohen, le plus Saint personnage de la contrée ; installés sous des tentes, les malades bénéficiaient du grand air, de la paix et de la bénédiction de ces lieux ; généralement, la guérison s’en suivait. Mais les parents, qui assistaient les malades, étaient mal à leur aise et risquaient d’éprouver à leur tour fatigues ou maladies. M. Niddam remarqua cette situation ; il construisit immédiatement une vaste et confortable salle dans laquelle, depuis plusieurs mois, les malades et leurs parents trouvent les mêmes avantages qu’avant, avec plus de confort et de sécurité.
Grâce à ses efforts, le cimetière israélite du Mellah de Fès peut être proposé en exemple aux autres champs de repos du Maroc par son ordonnance et sa propreté.
עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה-הירשברג
קירואן המטרופולין ונמלי הארץ
זכתה קירואן להיות המטרופולין של אפריקה הצפונית בכל אותה תכונה שופעת חיים, בשיווק תוצרת חקלאית והחלפתה במוצרי תעשייה, ביבוא תבלינים מהודו ומאיי־הים הרחוקים ובייצוא מתכת יקרה. כאן, באמצע הדרך בקירוב בין אלכסנדריה של מצרים ובין נמלי מארוקו המערבית וספרד׳ קרוב לנמל המבוצר מהדיה ובמרחק־מה מחוף הים, השומר עליה מפני נחיתות־פתע, נפגשו הסוחרים הגדולים או סוכניהם והתרכזו כל העסקות החשובות. הכול סחרו בעיר זו, אפילו הנסיכות מבית אגלב השתתפו בפעולות מסחריות.
לפיכך כשבא אבן חוקל לספר על מסחרה של אפריקה הוא מצרף את סיפורו לתיאורה של קירואן. מן המגרב שולחים למזרח בנות־תערובות (ביזאנטית־ ,ברברית־מוסלמית) ושפחות יפות, כאלה שהיו לגבירות בחצרות הכליפים, ונערים ושפחות ביזאנטיים, ענבר, משי, בגדים, צמר, שלחי עורות, ברזל, עופרת, כספית, עבדים שחורים מהסודאן, עבדים סלאוויים, שבאו בדרך הנילוס, סוסים, פרדות, גמלים, צאן ובקר. מחירי המזון בזול והארץ עשירה בבשר, בשמנים וכפירות מובחרים. ומקדסי מונה כסחורות יצוא מאפריקיה: שמן הזיתים, כרכום, תוצרת־ עור למינה כגון! מזוודות לצידה, מפות (׳אנטאע׳), נאדות, וכן פירות שונים.
במשך מאתיים וחמישים שנה, מתחילת המאה התשיעית ועד מחצית המאה הי״א, הצטבר בקירואן רכוש רב — בנכסי דלא ניידי, מסגדים מפוארים, ארמונות, הווילות בפרברים, ובנכסי דניידי, זהב וכסף ושווה־כסף. אבן עד׳ארי אל־מראכּשי מתאר בפרוטרוט את הפאר והעושר של חצר אל־מועז — זה שבסוף ימיו נחרבה קירואן — כפי שהציגם לראווה בהזדמנויות שונות, כגון חתונת אחותו, או הלוויית אמו. בהזכירו את חתונת השליט עצמו מסתפק הוא במשפט קצר: לא היתה כדוגמתה לשום מלך ממלכי האיסלאם. במזרח הארץ היתה שורה של נמלים, והחשובים ביניהם היו ברקה וטראבלם. בּרקה היתה תחנת־הביניים הראשונה בין מצרים לקירואן. לדבריו של אבן חוקל היה כאן ׳המנבּר׳ — כינוי למסגד ציבורי גדול — הראשון בדרכך ממצרים בואך אפריקיה, ואליה מזדמנים סוחרים מהמזרח ומהמערב. הסחורות המצויות בשוקיה הן; ׳קטראן׳ — עטרן, חומרי־גלם הבאים מפנים הארץ, כגון עורות בשביל בורסים במצרים, תמרים, צמד, שעווה, שמן, וכן מוצרים מוגמרים, בגדים ואריגים של צמר. כל אלה מיועדים ליצוא, וכן הבקר, הנשלח למצרים. סחורות היבוא החשובות הם בגדי־לבן הבאים מסיקיליה, הפלפל ובוודאי גם תבלינים אחרים. לדברי מקדסי נפסקה בסיקיליה תפוקת הנשדור (נושאדיר) הלבן, שהיו מייצאים למגרב ושהשתמשו בו כתרופה. אנו קוראים על משאוי של פלפל בספינה, שמכר סוחר יהודי אחד לחברו בקירואן.
אבן חוקל מרחיב במיוחד את הדיבור על טראבלס, שהיתה שייכת לפנים למחוז אפריקיה. היא מרובת שווקים, מהם מחוץ לחומה, עשירה בפירות טובים וטעימים, שאין כמעט בדומה להם במגרב, באריגי־צמר ומרבדים מפוארים בצבעים שונים. אליה פונות הספינות יומם ולילה והמסחר עם ארצות הנוצרים והמגרב פורח. אנשי המקום הם בעלי צורה נאה, ונאים גם באופיים וטיבם. הכניסה לנמל קשה בגלל הרוחות והגלים, אולם אנשי העיר מגישים את עזרתם, כדי להקל על עגינת הספינות.
אבן חוקל מתאר גם את הנמלים שבין טראבלס לתוניס! את קאבס, ספאקס, מהדיה׳ סוסה .
ירידה ושפל
בשביל מחציתה המזרחית של אפריקה הצפונית, כלומר בשביל טריפוליטאניה, תוניסיה וחלק של אלג׳יריה, נסתיימה תקופת השיגשוג והגאות הכלכלית עם פלישתם של בני הלאל, הנוודים הערביים, שהגיעה לממדים מחרידים במחצית המאה האחת־עשרה. ההיסטוריונים הברבריים־ערביים מאשרים פה אחד, כי לא היה כהרס שנגרם על־ידי הבדווים הללו. האוכלוסיה נפוצה והערים נשַמו, במקום יישובים פורחים נותרו עיי מפולת וחורבות שדודות. גם אנשי קירואן התחילו נוטשים את עירם. רק בנמלים מהדיה, סוסה, מונאסתיר, ספאקס, נמשכה עדיין הפעילות המסחרית¡ אולם גם היא נצטמקה משנותק ממנה העורף. האוכלוסיה שנתרוששה חדלה מהיות גורם בכלכלת הארץ. וכרגיל בתר פורענות אזלא פורענותא. נוסף לצרת הבדווים הערביים באו נחיתות אנשי פיזה וגינואה על מהדיה ובילבלו את הסדרים. במאה השתים־עשרה חזרו ונשנו התקפות הנורמאנדים מסיקיליה .
טוב מזה היה המצב במגרב התיכון(אלג׳יריה המערבית) והקיצוני. אמנם, גם כאן נשתבשו מערכות הכלכלה עם עלייתם של המוראבטים לשלטון — במיוחד סבלה סג׳למאסה, — אולם לא נודעה כאן השפעה שלילית תכופה למהפכה הד־ תית־חברתית, שנתחוללה אז. סג׳למאסה ירדה, ובמקומה עלו דרעה ומראכש.