ארכיון יומי: 11 ביולי 2017


ליקוטים לפרשת בלק – מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטהפריינטה יצחק...

בספר משנת הגילולים מובא מספר שבחי האר"י [אהבת שלום עמוד סע] פעם אחת נחו שני עורבים  על אילן אחד והנוצה שלהם נמרטה אמר הרב שני עורבים אלי הם בלעם ובלק שהוציאום עכשיו מגיהינום להוליכם לגיהינום אחר יותר קשה  ובאו אלי שאתפלל עליהם ואוותר על עלבונם [כשהאר"י ז"ל היה בגלגול משה] ויגער בהם הרב ויאמר להם רשעים בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל עכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם לכו לדרככם ומיד פרחו והלכו להם.

גלגול לבן בבלעם אומר משנת הגלגולים לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את[ הגל ] לעד בניהם לבן כדרכו אינו עומד בדיבורו ובגלגול בבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל אך העד[הגל] עדיין זוכר את ההסכם והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת האתון של בלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגליו אל [הגדר] שהוא בעצם [הגל] ההוא עצמו ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל 33 שנה].

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי  [כב/ב] אומר שמנה לחמו יש להקשות את בלק ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי אשר לא בדרך הטבע לכבשם וראה בלק מזה שהשם נלחם להם ואיך רצה בלק גם בלעם לקלל ולגרשם מן הארץ הלא היו חכמים גדולים וידעו וראו ושמעו מכל הניסים והנפלאות אשר עשה להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואיך אמר הנה עם יצא ממצרים משמע שיצאו מעצמם והלא הו בעצם מעיד עליהם אל מוציאו ממצרים וכי לא ידעו מכל אלה נראה שרצונם היה לקלל רק את ערב רב מפני שהיו רב מאוד וכן אמר ויגר מואב מפני העם מאוד הערב רב והיו יראים מהם ולא היו יראים מפני ישראל לפי שידעו כי השם ציווה אותם אל תצר את מואב ואל תגר בם מלחמה אבל השם הבין וידע מחשבות בלעם ואמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם אף לערב רב אל תקלל יען שדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם הערב רב ברוך הוא שכל המידבק בברוך גם הוא ברוך.

וירא בלק בן ציפור אומר ילקוט שמעון וכי בלק הוא בן ציפור- שם אביו ? אלא צפור הוא שראה, הזוהר הקדוש אומר שבלק בן ציפור עשה ציפור אחת מכסף, זהב, ונחושת, ושם של טומאה היה מונח בפיה, והיא פורחת והולכת להרי החושך ומביאה לו עתידות מלפני מלאכים [ עזא /ועזאל] , ושם הציפור נקרא [ ידוע ], כלומר שהוא מוסר לו כל מני הודעות לעתיד. בן ציפור מקליפת עשו, ציפור זו באה מהרי החושך ואמרה לו שיצא קרן לעמו ישראל מזרע בלק, והיה מכלה זרעו וזה שכתוב מהרסייך ןמחרבייך ממך יצאו, מבלק שהוא ממואב תצא רות המואבייה, שלמה ומלכות בית דוד שילחמו בגויים וכן קרן משיח בן דוד, ולכן בא בלק ובקש מבלעם, לכה נא ארה לי את העם הזה שיקלל את ישראל ולא יצא להם משיח בן דוד ולא רות המואבייה, והקללה שרצה לקלל, מה טובו אוהליך יעקב-התכוון שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא חלילה יחרבו, וכן על זה הדרך.

ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילכו הקהל את-כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מל למואב בעת ההיא [כב/ד] אומר שמנה לחמו כלחוך השור בג" וזהו [משיח בן יוסף ] שראה בלק משיח בו יוסף ולחם עם כל האומות עובדי גילולים ויחריבם והיה סובר שזה יהיה בימיו לכן אמר עתה ילחכו כלחוך השור שהוא משיח בן יוסף שנמשל לשור כמו שכתוב [דברים לג/יו]  בכור שור הדר לו ואמר לו בלעם שזה שהוא רואה לא עתה הוא ולא קרוב הוא אך באחרית הימים אז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ובלק אותיות[לקוב] שלכן נקרא שמו בלק שאמר [לקב] אויבי קראתיך.

ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא  ויקץ מואב מפני בני ישראל [כב/ג]אומר אור החמה ויגר אותיות [גיור] בלק פחד מהגיור שהיו ישראל מגיירים הבאים אליהם וחשש אולי שיגיירו כל האומות הגויים סביבותיו ויישאר הוא ואומתו לבד וזהו שאמר ילחכו הקהל הישראלי את כל סביבותינו כלחוך השור להכניסם תחת כנפי השכינה [ילחכו] בג" בחשבון קטן עולה יגיירו ומה שחשש בלק.

וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמור הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי [כב/ה]   פירוש הרב תפארת יהונתן ז"ל  בשם אור החמה שהטעם שהקיף השם את ישראל בענני כבוד משום שכל מטרת בלעם הייתה להחזיר את ישראל למצרים על ידי כשפים וכל ענייני כשפים הם תלויים במהלך החמה וכשהחמה מכוסה בעבים[עננים] אינם יכולים לעשות שום כישוף כי העננים מפסיקים  וזהו רמז הפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ובזה רומז בפסוק עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם ראשי תיבות  [בלעם הס]  על ידי זה בלעם שתק ונאלס מכישופיו.

פתורה  [פ תורה] אומר שמנה לחמו לרמוז על מה שאמרו חז"ל שגם שבעת מתן תורה שאלו בלעם שיגיד להם הפתרון מהקולות והברקים שמא השם למבול ישב והשית להם "השם עוז לעמו יתן "שנותן להם הקב"ה את התורה מפיו יתברך וזהו [פ תורה ]התורה שבעל פה ותורה שבכתב מפיו יתברך נותן להם.

כי רב הוא אומר הזוהר הנגלה כי רב הוא שבמקום עשו הנקרא רב בא בכור קדוש שנאמר בני בכורי ישראל ואם תאמר שהקב"ה  הוא רצה כן ,ואינו על פי הדין -בוא וראה עשו קליפה היה וסטרה  אחרא היה וקליפה קודמת לפרי ולכן נולד ראשון כיוון שיצא הקליפה   ועברה כדרך שמשליכים הקליפה נשאר המוח [ ונפרש עוד] העורלה קודמת לברית והיא עומדת בחוץ מכסה על הברית ועומדת להיחתך. הברית יקרה מהכול .והיא מתגלה אחר כך, אחר שחתכו את העורלה [הוא עשו].

מוסיף הזוהר שהשם חישב את שמותם של בלעם ושל בלק בבלק [בל] ובבלעם [בל] הרי [בלבל] אלו אותיות נשארו [עמק] בלבל עומק מחשבתם שלא ישלטו בעולם ולא יישארו בעולם.

ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים אולי מפני כי עתה גם-אותכם הרגתי ואותה החייתי [כב/לג] אומר רבינו בחיי מכאן שמתה האתון אחר שדיברה ,או מטעם המדרש שאומר שלא יהיו האמורים עושים ממנה עבודה זרה ,או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית ביו השמשות, כעניין שמצאנו בדג של יונה שאמר הכתוב [ יונה ב]  וימן השם דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול ,בשנים אף על פי שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון [וימן] שמנהו לכך ,מששת ימי בראשית ,וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע וכיוון שבלעו ועשה מנויין מת הדג כי לא נברא אלא לכך וזהו ששינה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב ויתפלל יונה אל אלוהיו ממעי הדגה ,ועל זה אומר מבטן שאול שוועתי.

ויפתח ה" את-פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים [כב/כח] אומר רבנו יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה מה שאמרה האתון זה שלוש רגלים ולא אמרה שלוש פעמים, יש לפרשו בדרך צחות . כי הנה אמרו חז"ל [סנהדרין קה] שעל ידי שלחצה האתון את רגל בלעם אל הקיר, נעשה חיגר באחת מרגליו. ולכן כאשר פתח ה" את פי האתון, אמרה לבלעם. מה עשיתי לך וכו…ותיבת כי היכיתני בתחילת שתי פעמים בלא פשע, עכשיו אתה זוכה ללכת על שלוש רגלים ולא על שתי. וזה המקל שהיכיתני בו. הוא יהיה לך לרגל שלישית.

למה זכה בלק שממנו תצא רות המואביה אומר ילקוט שמעון עם ישראל היה להם אחד מושיע בשם אהוד בו גרה ,משבט בנימין ,הלך ולקח מנחה ודורון  והוליך אותו למלך מואב ,עשה אהוד חרב ולה שני פיות ,והכניס אותה תחת מלבושו ,נכנס למלך עגלון מלך מואב והניח לו דורון   ואמר לו אהוד יש לי לאדוני  המלך דבר סתר  לי אליך, יש לי סוד בשבילך, המלך הוציא את כל הנוכחים אומר לו אהוד דבר אלוקים לי אליך מיד ששמע דבר השם קם לכבוד השם מכיסאו ,לקח אהוד את החרב ודקר את המלך בבטנו ,סגר הדלת ויצא וברח מהמקום, בא לפני בני ישראל בהר אפרים תקע בשופר ויצאו אחריו והרגו אלפי אנשים " ותשקוט הארץ שמונים שנה." וכאשר הורגים את המלך זהו ניצחון במלחמה, ובשכר זה שקם מהכיסא ששמע דברי אלוקים ,זכה עגלון מלך מואב ויצאה ממנו רות המואביה ונעמה העמונית אשת שלמה.

ויאמר בלעם לבלק התייצב על עולתך ואלכה אלי יקרה ה" לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי [כג/ג] אומר הזוהר הנגלה: רבי שמעון אמר: בוא וראה, מה נאמר בבלעם הרשע : " וילך שפי " מהו שפי? -יחידי, כמו שנאמר " שפיפון עלי אורח" כנחש ההולך יחידי ואורב בדרכים ובשבילים. כך היה בלעם הולך יחידי. מה הטעם?- כדי להמשיך עליו רוח טומאה. שכל מי שהולך יחידי בזמנים ידועים ואפיל בעיר במקומות ידועים, מושך עליו רוח טומאה. לפיכך, לעולם לא ילך אדם יחידי בדרך ובעיר, אלא במרום שבני אדם הולכים ושבים ומצויים שם. וזהו הטעם של " לא תלין נבלתו על העץ- שלא יהיה גוף מת בלי רוח על הארץ בלילה. לפיכך היה בלעם הרשע הולך יחידי כנחש.

ויקר אלוקים אל בלעם ויאמר אליו את-שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח [כג/ד]    אומר רבינו בחיי על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם בקורבנות כדי שיהיו לרצון לפניך ולכך הזכירם בלשון ידיעה ועל דרך המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו ועל דרך המדרש כך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם ואלו

הם : אדם/קין/הבל/נח/אברהם/יצחק/יעקוב וכל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כולם לכך הזכיר [בהא הידיעה] [המזבחות].

והנה שבעה המזבחות האלה הם כנגד שבעה ימי בראשית ,שבעה נירות המנורה ,והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

בספר משנת הגלגולים הגלעד והמצבה בין לבן [גלגולו  של בלעם] בין לבן ליעקב אבינו. לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את [הגל-לעד] ביניהם ואומר [בראשית לא/נב] עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה המצבה הזאת לרעה: לבן-כדרכו- אינו עומד בדבורו , ובגלגולו כבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל אל ישראל. אך העד [הוא הגל] עדיין זוכר את ההסכם, והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת מאוד האתון שבלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגלו אל הגדר-שהיא בעצם הגל ההוא עצמו, ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר. ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל] שנה.

כתב האריז"ל לבן הארמי נתגלגל [בבלעם] ואחר כך [באבן], ושוב חזר בגלגול ישראל [כנבל הכרמלי] וחזר ונתגלגל [בברזילי הגלעדי] לבן חוזר בגלגול אצל בו בנו [בלעם בן-בעור], ואף עתה שב על קיאו ופגם בפיו כשאומנתו לקלל את הבריות, ואף בגלגול זה הייתה נפשו רחבה ונתאווה לממון כפי שאמר " אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וכו.. ואף עתה עשה עושר ולא במשפט והתפרנס מכוחו לקלל את הבריות בלעם נהרג על ידי פנחס בן ל"ג שנים ולאחר מכן הוא מתגלגל באבן שזהו עונשו של הפוגם בפיו ומקלל או מדבר לשון הרע היות והאבן דוממת, וזהו עונשו על שלא דמם את פיו. לאחר מכן חזר ונתגלגל בנבל הכרמלי ואף כאן קלקל בפיו. וזהו שרמז הפסוק באומרו על נבל והאיש קשה ורע מעללים והוא [כלבי] שהוא ראשי תיבות כושן לבן בעור והסימן להם ולכל בני ישראל לא יחרץ [כלב] לשונו אך בזכות אברהם אבינו שנתברך באותיות [בכל] ככתוב וה" ברך את אברהם [בכל] ניצולו ישראל משלוש טומאות אלה.

לא איש  אל יכזב  ובן-אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו [ כג/ יט] אומר רבינו בחיי לפי צפה בלעם שעתיד אדם אחד בישמעאל [מוחמד] להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה.

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני שת [כד/יז] אומר הרב מליובאוויטש בספרו דבר מלכות: מהעניינים המיוחדים שבפרשת בלק ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד [ליום השבת] שבה נתפרש בתורה ביאת משיח כפי שדרש הרמב"ם " המלך המשיח. התורה העידה עליו בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל ושם הוא אומר " אראנו ולא עתה" זה דוד אשורנו ולא קרוב" זה מלך המשיח. " דרך כוכב מיעקב" זה דוד, " וקם שבט מישראל "זה מלך המשיח , " ומחץ פאתי מואב "זה דוד " וקרקר כל בני שת" זה מלך המשיח" וה" אדום ירשה " זה דוד וה" ורשה וכו.. זה מלך המשיח. ויש לומר, שבזה שהתורה העידה על משיח בפרשת בלעם שבה מודגש" שלא אבה ה" אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה" אלוקיך לך את הקללה לברכה" מרומזת הפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף [ כה/ט]  אומר אור החמה קושיא בפסוק שיש טעם [אתנח] במילת במגפה  ולפי הדקדוק לא היה צריך להיות כי עדיין לא נגמר העניין, אלא שהקב"ה עשה חסד גדול בזה שימותו 24 אלף מישראל ועירב את כל אלה שהגיע זמנם למות באותו יום בלאו הכי עם החשבון, וזהו חסד גדול . וזהו שיעור הכתוב: ויהיו המתים שבלאו הכי צריכים למות עם אלו של המגפה שנגזר עליהם ביחד 24 אלף .

י  צ  ח  ק        פ  ר  י  א  נ  ט  ה

קצצא עלא כלייאן למקדש – קינה על חורבן בית המקדש

קצצא עלא כלייאן למקדש

קינה על חורבן בית המקדשהשירה העממית

 

אידא זית נכתב הממי, מא יקדרני לא כאגט וואלא חבר

אם אבוא לרשום צרותי, לא יספיק לא דיו ולא ניירות

 

ווידא נזית אנעידו בפממי, מא אילו קייאצ וואלא עבאר

ואם אותם אספר בפי, אין לא משקלות ולא מידות

 

בעד ממא טול ייאמי, נבקא נעיד פי האד לכבאר

וכל עוד יאריכו ימי, אוסיף ואגיד באלה הבשורות

 

חין נתפככר המומי, ווזמיע כול מא זרא לקאוומי

כאשר אזכור דאגותי, וכל מה שאירע לעמי משוטני

 

ימראר עלייא טעאמי

יומררו עלי מזונותי

 

עיני בדדמעא נעמי, נבכי אומא נוזזד אצצבר

עיני בדמעות תתעוור, אבכה ואלא אכין נחמותי

 

 

נדרו ייא נאס פי חאלי, וותערפו סאיין זרא בייא

הביטו בני אנוש על רוע מצבי, ותדעו מה נגזר ולי קרה

 

וואס האגדא כונת פי אוולי, ללי כונת ראייס לענאייא

האומנם כך הייתי בימי קאשיתי, מאוד מכובד ולקאשי עטרה

 

תבדדל פי ננדרא כייאלו ודאר אזזמאן עלייא,ובית קודש לעאלי

מראה דמותי השתנה, הזמן עלי סובב, ובית מקדש הדרי

 

סאר כאלי וואנא מזלי, מסא מכאני אומאלי

לעיי חורבות היה ואני גולה, אבדה אדמתי נבזז אוצרי

 

מאתו חבאבי מעא אהלי קלבי בלהמום נדבבר

נעטבחו אהובי עם קרובי, ולבי בעוגמות מרורי

 

כרזו וונדרו ייא כוואני, סקסיוואס דאז פי דדונייא

צאו והביטו, אחי, ושאלו מה נתרחש בעולם

 

סי חדד מא דאק ניראני, והווא פהאד שוויא

איש לא טעם אש שריפתי, וכמוני זוהר אורי הועם

 

ובאס ננסא אנא גבני, יעדרני פהאד אררזייא

ואיכה אשכח אני חרפתי, ויבין תקוותי וגודלם

 

נאר האד להממ כוואתני, חתתא ללי תצווטו מצארני

רשפי הצרה הזאת צרבני, עד שאוכלו מעי

 

תהרראת בדמעא עיני, וסעדי כחאל כיף לחבר

נשחקה בדמעה עיני, ואושרי הושחר כמו דיו בלי די

 

ייא חצרא מן חין כוננא, פי עבאדת אללאה מסגגמין

חלפו הזמנים כאשר היינו בעבודת האל מאוד ישרים

 

כאן נאוור אללאה עלינא ווקלובנא ביה מסתאמנין

הדר השכינה נחו עלינו, ובו לבותינו בטוחים

 

לארד תרעעדת מננא, וחתתא עלא לומאם חאכמין

רעדה הארץ מפנינו, ואף על אומים היינו למושלים

 

וליום נחכמנא עלא דנובנא, לעביד סארו יחכמו פינא

והיום נשלטנו מפני חטאינו, וכבר עבדים רודים בנו

 

ייתמללגו עלינא וויעאיירו זמיענא

יתלוצצו עלינו ויבוזו לקהלנו ההוללים

 

חתתא ללי מראררת חייאתנא, מן כתרת למות ולקבר

חיינו הפכו לרוש ומרורים, ומה רבו קברות חללים

 

המום כתאר לינא עמלו, ווסקאוונא כאס דדופלא

תוגות רבות גרמו לנו, והשקונו כוס תרעלה

 

כול יום כא יקולו לינא, כרזו ייא ססלעא דלילא

כל יום שאגו לעברנו, צאו מזה כמו סחורה זולה

 

וועלא אוזהנא כא ידלפו, בזמיע כול מאהי חסלא

על פנינו בחוצפה ירקו, בכל מקום ופינה אומללה

 

אללי יחבבו מננא יקתלו ווללי חבבו יסנסלו

אשר להורג הרגו, ואשר לאזיקים כבלו

 

ווללי חבבו יכבבלו

ואשר חפצו, בשרשרת קשרו ולא חמלו

 

ווזמיע ליהודי ינעלו, יזיבוה ירפד לעבאר

וכל יהודי גידפו ולנשיאת משאות הובילו

 

צצננתו אהל קצייתנא, מיילו אודניכום שמעו

הקשיבו אנשי יודעי עלילתנו, הטו אוזניכם ושימעו

 

אמא קאסאוו אזדודנא, וואמא מן אהמום הומא סבעו

מה סבלו אבותינו, וכמה נהי וצער שבעו

 

וואמא רפדו מן גבינא, וואמא נכלעו וואמא בזעו

לעז בוז וחרפה ספגו, עד כמה םחדו, נחרדו ולא ענו

 

חין כתרו דנובאתנא וזא לעדו לבלאדנא

כאשר נתרבו פשעינו והגיע הצורר לארצנו

 

בלא רחמא וובלא מחננא

בלא רחמים ובלא חמלה לכלותנו

 

מא זברו חתתא מעאוונא, לא סנידא וואלא מדבבאר

לא מצאנו שום עזרה, ולא סומך במר קולנו

 

 

עמדא מא קאסא קלבהום, ומא חמלו וואמא צברו

אויה מה טרחלבם, מה נשאו ומה סבלו ועייפו

 

חין זאוו גאיירין עליהום, כיף טיור ססמא יטירו

כאשר באו הציפו אותם, כלהקות עוף שמים עפו

 

כיף אננחל דארו ביהום, וועלא בלדאנהום חסרו

כמו נחילי דבורים סובבים, ועריהם בטבעת הקיפו

 

סאיין רדד רבבי עליהום, דכלו לעדייאן לבלאדהום

כך גזר האל עליהם, וחדרו הצוררים לארצם

 

פיסאע טאחת ייאמהום, בסיוף מסלולא פידיהום

מהר נפל כוכב תפארתם, וחרב האויב שלופה בידם

 

כל וואחר וסאיין אזבר

כל אחד איך נמצו, ולאן נעלם

 

יום כאנו פדיכ לחוסרא, וותקווא זזוע עליהום

ביום בו נקלעו למכאובם, והרעב עליהם התעצם, למגרם

 

חתתא טבכו אננסא פלקדרא, דבחו אולאדהום ווכלוהום

נשותיהם בסירים בישלו, טבחו בניהם ואכלו בשרם

 

מאתו מננהום לכתרא, גיר אזזוע ווחדו פננאהום

מתו ונהרגו אין ספור, והרעב לבדו הדבירם

 

וומאתו סערא בסערא, במות זזוע למאררא

הכריעם מותם טיפין טיפין, תשושים נפלו ברעב המר

 

ווקתל בססיף מות וואערא, וולעדו וואקף בררא

הרג החרב הוא מוות איום, והאויב עומד וצר

 

גאלס בססיף כא יהבבר

יושב בזעם, וזומם על העם הנבחר

 

ראוו אולאדהום וובנאתהום, בכתרת אזזוע ייתגאשאוו

ראו בניהם ובנותם, מרוב רעב תמו לגווע

 

כא ייתבאכאוו קדדאמהום, מא קדרוסי ייתמססאוו

בבכי תמרורים לפניהם, לא יכלו לקום ןלפסוע

 

מא צאבו מא ייעטיוו ליהום, לא יפטרו וואלא ייתעססאוו

לא מצאו מה יתנו להם, לא אוכל ביום ולא סעודה לשבת

 

ראוו סללא יקדרו פיהום, כא ייבייאדו עיניהום

לא יכלו להוסיף הביט בפניהם, כי הלבינו עיניהם

 

כא ייתתנפאכו כרוסהום, בלזזוע נסחקו רוואחהום

בטניהם כנאד התנפחו, מתחלואי הרעב נפחו נשמותיהם

 

עמדא מא ראוו מן עתבאר

אויה, כי ממאוד כבדו מוראותיהם

 

מנאיין זאוו וולחקו, למדינת סלאם לעדייאן

כאשר התוקפים באו הגיעו, לארץ השלום פרצו ועלו

 

ומא חננו וואלא ספקו, לא מן אננסא וואלא מן אצבייאן

לא חננו ולא חמלו, על נשים ועל טף לא ריחמו ולא חמלו

 

כבאר לקייאד נדקו, רבטהום מתל ודייאן

גדולי הנשיאים בלשונם הביעו, ואותם כתיישים כבלו

 

סי מננהום בססיף סקקו, וסי מננהום פלכסבא עללקו

רבים מצהם בחרב ביקעו, ורבים בעמוד הקלון נתלו

 

וסי בנניראן חרקו, וסי בלזוע מא יסתקו

בלשונות האש רבים שרפו, ורבים ברעב נספו וכלו

 

וסי בקלבהום כא יינזבר

ורבים בלבבות תשושים נפלו

ויהי בעת המלאח-יוסף טולדנו – יסוד המללאח בעיר מכנאס

יסוד המללאח.שער המללאח בפאס בתחילת המאה

לאחר שזכתה ועלתה לדרגת בירת האימפריה, היה על מכנאס ללכת בתלם שתי קודמותיה פאס ומראכש, ולהציב ליהודים תחום מושב נפרד. עד אז היו חופשיים היהודים לגור לפי רצונם ולפי יכולתם. למרות שלא הייתה בכך כל חובה התרכזו במציאות רוב היהודים ברובע " הקנות " שבלב המדינה ( הוא השם הערבי של הרובע המוסלמי בערי מרוקו ). מיד עם הפיכת העיר לבירה בשנת 1679 מורה המלך ליהודים לבנות לעצמם, ובעצמם, שכונה חדשה מחוץ לחומות באזור הנקרא " ברימה ", ליד שכונת הפקידות הגבוהה. לפי עדותו של שבוי אנגלי ( המובאת במחקרו המעמיק של דוד קורקוס על הרובעים היהודיים במרוקו ), ההוראה הייתה שהיהודים יבנו בעצמם את בתיהם, אולם הם השיגו בשוחד שאחרים יעשו את מלאכתם, ( עדות למצבם הכלכלי האיתן ), והאחרים היו השבויים הנוצריים, שבויי מלחמה ובעיקר קורבנות שודדי הים מסאלי שהטילו את אימתם על האוקיאנוס האטלנטי.

בניית הרובע הייתה מתוכננת היטב ונסתיימה בשנת 1682. יסוד המללאח במכנאס, השלישי בתולדות המדינה, היה שונה משני קודמיו. אין זכר לתלונות מצד היהודים על צעד זה שנחשב בפאס ובמראכש " כגלות מרה ". כפי שראינו. אין זכר לענישה וגם לא לצורך להגן על היהודים שהביא בפאס ובמראכש לבניית הרובע היהודי בסמוך לארמון המלך. גם שיטת הבעלות הייתה שונה, מאז ומתמיד השטח עליו נבנה המללאח במכנאס היה בבעלות יהודית בלעדית כאשר בפאס ובמראכש השטח היה בבעלות הארמון. סביר להניח שהסיבה המיידית , מחוץ לצורך להפריד בין יהודים ומוסלמים, לייסוד המללאח הייתה אורבנית. ריבוי האוכלוסייה בעקבות הפיכת העיר לבירה חייב לפנות את היהודים מהמדינה ולהקצות להם שטח נרחב לקהילתם הגדלה. שכונת " הקנות " בפינו היהודים נתנה לשבויים הנוצרים הרבים שעסקו בבניית העיר כפי שאנו למדים מזכרונות כמרי הישועה הצרפתיים :

" בזמן המו"מ ערכנו מספר ביקורים אצל השבויים הצרפתיים החולים במקום בו הם לנים כל ערב לאחר יום העבודה. מקום זה נקרא " קנות " והיה מקודם רובע יהודי, וכאשר היהודים עזבוהו כדי לעבור לרובע בו הם דרים היום, ריכז כאן המלך כל השבויים הצרפתיים. כידוע יום השבת הוא ליהודים כיום ראשון לנוצרים ואנשים אלה קנאים עד כדי טירוף לקדושת השבת והעדיפו למות תחת לעשות כל מלאכה באותו יום. באותו יום שער הרובע היהודי סגור ומסוגר ונאלצנו לשלם לשומר המוסלמי כדי שיאות לפתוח לנו, עזבנו אותם כדי להגיע לרובע היהודי בו השתכנו בביתו של עבד צרפתי, שבנה בו את דירתו באישור המלך. למען יהיה בטוח וחופשי הוא בחר דווקא בשכונה זו הסגורה מכל עבר והכניסה היחידה היא תחת משמר חיילי המלך הנעזרים בכלבים גדולים ".

תיאור מאשר את הרגשת הביטחון שמעניקה החומה ליושבי המללאח. הוא גם מאשר שהרובע נחשב לשכונת יוקרה בה היו משכנים האורחים והדיפלומטים הזרים. שגריר צרפת לשיחות השלום שנכשלו, ועליהן התעכבנו בהרחבה, תיאר כך את המללאח : " המדובר בשכונה גדולה למדי אם כי לא יותר נקייה משאר הערים. היהודים חיים ברווחה ונהנים מתנאי מגורים משופרים לעומת שכיניהם המוסלמיים "

מקור צרפתי אחר, הכומר הפרנסיסקני בונו, שנשלח למרוקו ב – 1702 לפדיון שבויים, מאשר הרגשת רווחה זו : " הרחובות יותר רחבים מאלה של המדינה ואפשר לראות חנויות מלאות כל טוב. ברובעים האחרים הרחובות צרים וחנוקים בין החומות ופוגשים רק דוכנים עלובים של בעלי מלאכה או מוכרי פירות ".

את הרגשתם הטובה של היהודים מאחורי החומות, כאילו ישבו בתוכן מרצונם ולא מכוח גזירת המלכות, ביטא אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי חביב טולידאנו, " חומה זו אינה אלא מחיצה המבדילה בין קודש לחול "

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1711 אחר מחברי המשלחת האנגלית שבאה לחתום על חוזה השלום מתפעל מיופיו של בית מארחו במללאח " " המלך ביקש מאיתנו לגור בבית מפואר שבנה לעצמו היהודי חביב המלך, משה בן עטר "

אולם כמה שנים לאחר מכן התמונה משתנה תכלית שינוי. אחד מחברי המשלחת האנגלית שבאה בשנת 1717 לחידוש הסכם השלום, מתאר את הרובע היהודי בצבעים קודרים. מה שמפתיע אותו במיוחד זו הצפיפות האיומה. לפי חישוביו ישבו בעיר יותר מעשרת אלפים משפחות יהודיות כלומר כ – 50.000 יהודים, הגזמה משוועת אבל המצביעה על מחנק הצפיפות. גם אם לא נקבל מספר כה דמיוני, יש להניח שהאוכלוסייה היהודית גדלה בגלל זרם הפליטים שעזבו הסביבה עם פרוץ המלחמה לירושת מולאי אסמאעיל.

אולם ההידרדרות לא החלה עם מות המלך משך התיאור של האורח האנגלי לא משאיר כל ספק על הרעת מצב הקהילה בסוף ימיו של מולאי איסמאעיל : " היהודים ברובם עניים מרודים מכל בני אחיהם בערי הפנים, שכונתם מלוכלכת ביותר, והולכי הרגל אינם יכולים להתהלך בה מבלי לחלוץ את נעליהם וכך מתהלכים בעצם היהודים. הבתים אינם מרווחים ובכל בית גרות מספר משפחות ".

אַבִייַאץ׳ מֵן חְצֶ׳ר – סוליקה הצדקת הרוגת מלכות

אַבִייַאץ׳ מֵן חְצֶ׳רללה סוליקה...ציון הקבר

 

מתוך קובץ הקינות ״קצות האר״ש״(אלבאז, 1892).

כתובת: קצת חנה מוליכה די בלאד פאס.

תבנית: קצידה הבנויה מבתים דו־טוריים בחרוזי קבע.

חריזה: אב… (החרוז הראשון קבוע, השני משתנה לפעמים אבל נשאר עובר.)

משקל: עשר הברות בכל טור.

שינויי כתיב: הקצידה מובאת כאן בשינוי קטן, תוך הבחנה בין כ שאינה דגושה לבין כ דגושה ובתוספת מפיק בה״א עיצורית.

 

אבייאץ׳ מן חציר פי האד אצבייא / אלי עטאת רוחהא עלא רבנא אלמוג׳וד

אשרי מי שנכח [במות] הנערה הזאת / שמסרה נשמתה לריבוננו הקיים

 

כאנת מעא אומהא פדאר מרבייא / ודייאר מכלטין פי טאנג׳א ג׳מיע מסלמין ויהוד

גדלה בחיק אמה בבית / והבתים מעורבים בטנג׳יר יחד מוסלמים ויהודים

 

ראווהא למסלמין אצבייא נקייא / כרג׳ת רוחהום וקאלו האדי כסארא תבקא פי דין ליהוד

ראוהָ המוסלמים שהיא נערה תמה / יצאה נפשם ואמרו זאת חבל שתישאר בדת היהודים

 

תווג׳דו כּולהם עלא שהאדאת אזור וג׳מעו אולוף פג׳ריא / עמלו מנהום קוייאד ועדול ושהוד

התארגנו כולם בעדי שקר וכינסו אלפים בהשכם / מינו מהם שרים נוטריונים ועדים

 

קאלו בביאן האדי אלי סלמת תמשי הד׳ייא / מא תואתי גיד לצולטאן פאם אלי הווא פזין מקבוד

פרסמו גילוי דעת כי זו שהכירה באסלאם תילקח במתנה / לא תיאות אלא למלך פאס המכור ליופי

 

קאלולהא גיד סלמי ולי תקולי מקבול עלייא / נעטיווך מן אלכיר וטביך אלי תחב

מוג׳וד

אמרו לה רק התאסלמי ומה שתאמרי מקובל עליי / ניתן לך מכל טוב ותבשיל שתרצי מוכן

 

קאלתהום וחיאת ראסי מא תגרני אדנייא / מא ידום ולא יבקא גיר רבנא למוג׳וד

 אמרה להם חי ראשי לא תפתני תבל / דבר לא יתמיד ויישאר לעד זולת ריבוננו החי וקיים

 

הווא לי כלק אשמם ולקמר ותרייא / וכלק ארזק עלא לעמד מחדוד

הוא שברא את השמש ואת הירח וכימה / וברא פרנסה קצובה לחייו של אדם

 

הווא לי דרא בליתימא וכל מן הייא ולייא / והווא אלי פךּ ג׳דודנא מן שעגוד

הוא הדואג ליתום ולכל אומללה / והוא שגאל את אבותינו משעבוד

 

הווא לי כלק לטייאר וכל מא הייא חייא / אכלק אצ׳וו וצ׳למא ונג׳ום מעדוד

הוא שברא את העופות וכל בעלי החיים / וברא אורה וחשכה וכוכבים במספר

 

קאלהום אצלטאן משיוו גווייוהא צבח ועשייא / דורו ביהא יא ליסלאמייאת כיף לקרוד

אמר להם המלך לכו פתוה בוקר וערב / התקבצו סביבה הוי נשים מוסלמיות כקופים

 

משאוו ענדהא וקאלולהא קומי סלמי ותכון מהנייא / קאלתלהום גביאן מא נתומשי מן אהל [ל] יהוד – במובן משפחה, קהל, אומה

הלכו אצלה ואמרו לה קומי התאסלמי ותהיי מאושרת / אמרה להם במפורש אינכם מקהל היהודים

 

ויאך תערפו רבי פצ׳לנא על ג׳מיע אדנייא / ותנכּרוה ותג׳חדוהּ יא ג׳מאעאת אג'חוד

והלא תדעו שהבורא בחר בנו מכל העולם / ואתם מכחישים אותו וכופרים בו עדת הכופרים

 

ללאהּ ראני נחב תמשי רוחי הדייא / בסכּאת וצבר ולעקל ולפם משדוד

באלוהים הנני חפצה למסור נשמתי מתנה / בשתיקה באיפוק בשכל ובפה בלום

משיוו עלייא מא תגיווני לא בקונטאר ולא במייא / מא תנצ׳יוו מני חאג׳א יא האד אדין למפסוד

שעו ממני לא תוכלו לפתותני לא במשקל כור ולא במאה / לא תשיגו ממני מטרה זו אנשי הדת הנפסדת

 

ויאךּ אדנייא גיר סוויעא הייא / כּיף אלי יגמד עינו וינום וינוד

והרי תבל אינה אלא שעה קלה / כמו מי שיעצום עינו ויישן ויתעורר

 

צברו וואחד אסאעא ותג׳וז [א]דגיא / ולי עטאני רבי מקבול מרפוד

התאפקו שעה אחת ותחלוף מהר / ומה שייתן ויגזור עליי האל מקובל ונסבל

 

קאלולהא וואש הייא אלוולייא / ג׳אוובתהום וקאלתלהום מא ענדי גיר כּלמא וחדא ואלאה וואחד

אמרו לה האם את הראשונה / השיבה להם ואמרה אין לי אלא מילה אחת ואל אחד

 

קאלולהא יהדיךּ אלאהּ יא וולייא / תכסר דאךּ זין אדריף אלמנעות

אמרו לה האל ירגיעך ידידה / [אל] תקלקלי אותו יופי נחמד ונעים

 

טלב חאג׳א די תוואתיךּ מן לחריר ולכרייא / וברוכּאדו לג׳ול די מאהושי מוג׳וד

בקשי דבר מה שיהלמך ממשי וכותנה / ובדי ברוקד ו״גול״ שאינם מצויים לרוב

בְּרוֹקָד

(ז') [מספרדית: brocado; מאיטלקית:broccato ] אָרִיג מַבְרִיק וְהָדוּר שֶׁשְּׁזוּרִים בּוֹ לְעִתִּים חוּטֵי זָהָב וְכֶסֶף. מִלּוֹן אֶבֶן־שׁוֹשָׁן הַמָּלֵא

המשך………..

سوليكا هاتشويل- شابة يهودية مغربية من مواليد مدينة طنجة سنة 1817

سوليكا هاتشويلסוליקה הקדושה

 

شابة يهودية مغربية من مواليد مدينة طنجة سنة 1817م، يسميها اليهود بالاسم المختصر (سول ) ويسميها المسلمون (زوليخا)، اشتهرت بايمانها القوي وتضحيتها ومأساتها في سبيل تمسكها بدينها اليهودي، بالرغم من صغر سنها، فوهبت حياتها، وأعدمت في ساحة عامة بمدينة فاس عام 1834م، وكان عمرها لا يتجاوز 17 عاما. وقد تم تنفيذ الحكم فيها بتهمة الرِّدة عن الاسلام، وفيما يلي عرض لأطوار قضيتها كما تداولتها كتب التاريخ.

ابتدأت قصة سوليكا المأساوية عندما بلغت سن 14 سنة، حيث تشاجرت مع والدتها المسماة شميحا، لأنها قطعت شعرها الطويل بدون رغبتها، وغادرت أسرتها في غضب، والتجأت الى بيت صديقتها الجارة المسلمة تدعى الطاهرة المسعودي، وكان للطاهرة هذه أخ، أعجب بجمال سوليكا، وهَامَ في حبّها حتى الجنون ، فعرض عليها الأموال والهدايا من كل الأشكال ، إن أسلمت وقبلت أن تتزوجه، لكنها رفضت عطاياه وإغراءه، فوقع هذا الرفض في نفس هذا الشاب موقعا مسّ أعماق نفسه، فقرر أن ينتقم لشرفه، فأشاع كذبته بين الناس أن سوليكا دخلت الى الاسلام بسبب حبّها له، ولما انتشر الخبر بين الناس ، نفت كل ذلك، بأنها لم تسلم، وإن صاحب الإشاعة هو أخ الجارة الذي تحرش بها وأراد أن يغريها بالمال لترتبط به، شريطة إعلان إسلامها، وهذا ما رفضته مطلقا، وما فعَلَهُ ذلك الشاب ما هو إلا للإنتقام.

وقد دفع مركز الشاب الاجتماعي حيث كان من الأغنياء، أن يشتري شهود الزور ، الذين شهدوا بأن الفتاة أسلمت فعلا، عن طيب خاطرها دون أية ضغوط من أحد، واعتبرت مسلمة مرتدة عن الاسلام، وهذه التهمة فظيعة في الدين الاسلامي تقتضي الحكم بالاعدام، فردّت عليهم أمام الملأ بقولتها الشهيرة : (أنا يهودية، وقد ولدت يهودية، وأريد أن أموت يهودية).

وفي سنة 1831م، وبناء على تهمة الردة عن الاسلام الكاذبة، رُفعت قضيتها الى قاضي مدينة طنجة، الذي أمر سوليكا أن تحال الى باشا طنجة العربي عسيدو، وأثناء استجوابها حوْل قضيتها دار بينهما الحوار التالي :

وعَدَ الباشا سوليكا إن تراجعت عن رِدّتها، سوف يحميها من انتقام والديها، وستنال ما يحلو لها من الجواهر والحرير ، وسيزوجها من شاب وسيم، وإذا أصرت على موقفها الرافض، هدّدها الباشا بما يلي : سآمر بأن تقيّدي بالسلاسل ، وتُرمَى للحيوانات البرية المفترسة لتمزيق جسدك، ولن تري ضياء النهار بعد اليوم، وسوف تموتين من الجوع، وسوف تشعُرين بالصرامة في الانتقام، والسخط على من تسبب في غضب النبي.

جواب سوليكا :

أنا سأصبر على تحمل وزن سلاسلك وسوف أقدم أعضائي إلى الحيوانات المفترسة لتمزيقها، وسأتخلى عن ضوء النهار الى الأبد. وسأهلك من الجوع، ومتى سيتم تراكم جميع مصائب الحياة عليّ بأوامرك، سأبتسم لسخطك وغضبك للنبي، لأنه لا هو ولا أنت قادر على التغلب على امرأة ضعيفة، ومن الواضح أن السماوات لن تساعدك في نشر إيمانك.

ووفقا لوعده، قرر الباشا وضع الفتاة في زنزانة بدون نوافذ ولا ضياء، مع سلاسل حول العنق واليدين والرجلين.

ولما استعطف والداها الباشا أن يفك اسرها، هدّدهما بافتدائها بغرامة تعجيزية كبيرة، أو الرجوع الى الاسلام، وأمام عدم قدرتهما على ذلك، عرضا قضيتهما على نائب قنصل اسبانيا بطنجة يدعى (دون جوسي ريكو)، والذي حاول افتكاكها بدون جدوى، وأمام صعوبة قضيتها العويصة، قرر الباشا أن يبعثها الى السلطان مولاي عبدالرحمن بن هشام العلوي بفاس ، لينظر في شأنها، واشترط على والد الفتاة تأدية صوائر النقل والاقتضاء أو يجلد هو 100 جلدة (بالفلقة) على أرجله، ولعدم قدرته على الأداء، قرر القنصل الإسباني خوسي أن يؤدي عنه تلك المصاريف.

وفي سنة 1831م، مَثُلت سوليكا في فاس أمام السطان ، فعين لها القاضي الذي سيتولى النظر في في قضيتها، فاستدعى القاضي حكماء الطائفة اليهودية من الربيين الكبار بفاس ، وعلى رأسهم الربي السرفاتي ، وأنذرهم بأن الفتاة إن لم ترجع الى دينها الاسلامي، فسيقطع راسها، وسيعاقبون هم أيضا، وعلى الرغم من النصائح التي أسداها حكماء الحاخامات إليها، والضغط عليها للرجوع الى دين الاسلام، لإنقاذ حياتها، وإنقاد الطائفة اليهودية أيضا من العقاب، رفضت كل ذلك، فتقرر إدانتها قضائيا كأثيمة مسلمة، وإجبار والدها على أداء واجبات تشييعها، وهناك رآها ابن السلطان وانبهر بجمالها، وحاول هو أيضا إرشادها بالرجوع الى الاسلام، وواجهته بالرفض القاطع، وحكم عليها بالاعدام بقطع رأسها.

وفي سنة 1834م، أي بعد ثلاث سنوات من عمر القضية، تم تنفيذ الحكم بقطع رأسها في الساحة العامة بفاس ، وكان مقررا أن تحرق جثتها بعد موتها، لكن أحد الحاخامات الكبار يدعى رفائيل اتصل بكبار أعيان فاس المتنفذين ورجال المخزن من أصحاب القرار ، وأعطاهم أموالا طائلة، مقابل انتشال جثة التعيسة الصغيرة من المحرقة، لتدفن حسب الشريعة الموسوية.

وقد دلوه على حيلة لأخذها، بحيث لما وضعت الجثة في المحرقة، ألقى الحاخام قطعا نقدية ذهبية كثيرة في الهواء، فاتجهت أنظار المكلفين بحرق الجثة الى جمع النقود المتناثرة على الأرض، وفي تلك اللحظة تمكن أعوان الحاخام من سرقة جثة الفتاة من بين أيديهم، لتدفن في المقبرة اليهودية بفاس  كصِدّيقة عظيمة، ودفنت خفية في مقبرة بيت حاييم في الملاح بفاس ، قرب ضريح ربي يوداه بن عطار .

وقد وصف (روميو) هذه المأساة، وتأثُّر وحُزن جميع سكان أهل فاس في يوم إعدامها، وكان ذلك اليوم من جهة أخرى يوم فرح بالنسبة للمتعصبين للدين الاسلامي أمام تعصب الفتاة لدينها اليهودي، أما اليهود بفاس فقد عاشوا في حزن عميق وكآبة مريرة لعدم مقدرتهم على فعل أي شيء، أما فيما يتعلق بموقف السلطان ، فقد أمر الجلاّد أن لا يقتلها في أول الأمر ، بل يصيبها بجرح، لعلها تخاف في آخر لحظة، ومن تم ترجع عما تتمسك به، لكنها رفضت أيضا، وقالت للجلاد كلماتها الأخيرة : (لا تجعلني أنتظر ، إقطع رأسي بضربة واحدة، بذلك سأموت، أنا بريئة من كل جريمة، إله ابراهيم سينتقم لموتي ).

وقد هال الطائفة اليهودية بفاس أمر حياة وممات هذه الفتاة، ووجب عليهم الأداء لاستعادة جثتها المضرجة بالدماء، ورأسها، والتربة التي ستواري جسدها في المقبرة اليهودية، واعتبرت منذ ذلك الحين شهيدة الايمان .

وتأثر لموتها اليهود والمسلمون على السواء، فسماها اليهود بعد ذلك (الصديقة) أي المستقيمة، في حين سماها المسلمون (لالة زوليخا) وأصبح قبرها مقصدا للزوار اليهود والمسلمين معا.

أما وقد أصبحت هذه الفتاة ولية صالحة بالنسبة للعرب، وأصبحت قديسة بالنسبة لليهود، وقبرها مزار يحج اليه الناس من كل مكان، قد يبدو ذلك غريبا نوعا ما، وهذا ما فسّره الكاتب ليون غودار في كتابه (وصف وتاريخ المغرب) المنشور في عام 1860م فقال : وعلى الرغم من عدم تسامحهم، فالمغاربة مع تناقضهم على الأقل كما يبدو ، يكرّمون قديسي الديانات الأخرى، أو يطلبون ممن يدعونهم بالكفار البركات من صلواتهم، وفي فاس ، يُحيي الشباب نوعا من الطقوس إحياء لذكرى فتاة طنجة سوليكا اليهودية، التي لقيت حتفها في عصرنا تحت التعذيب الوحشي ، لتتخلي عن شريعة موسى ، أو تجددها كما تقدمت به، مقابل الرضوخ لإغراءات الحب والملذات.

وقد نقش على شاهد قبرها العبارة التالية بالعبرية والفرنسية: {هنا ترقد الآنسة سوليكا هاتشويل المولودة في طنجة سنة 1817م، رافضة الدخول في الدين الاسلامي، وقد قتلها العرب في فاس سنة 1834م، انتزعوها من عائلتها، والجميع يأسف لهذه الطفلة القديسة}.

وذكر الرحالة اسرائيل جوزيف بنجامان عندما زار المغرب في أواسط القرن 19م، أن جيران هذه الفتاة حكوا له عنها فقالوا : أبدا لن يَشرق ضوء شمس افريقيا على جمال أكثر كمالا من هذه الفتاة، إنها خطيئة إنسانية في حق هذه الجوهرة الكريمة، التي يملكها اليهود، وسوف تكون هذه جريمة من سمحوا في هذا الجمال .

وصارت مع الزمن، تضحية سوليكا هاتشويل بحياتها، مصدر إلهام للرسامين والأدباء والكتاب، وقد كتب أحد الكتاب تفصيلا لما حدث استنادا إلى مقابلات شهود عيان من قبل يوجينيو ماريا روميرو. كما نشرت شركة مارتينو استشهاد الشابة اليهودية في عام 1837م، وقامت احدى دور الأوبرا بتشخيص هذه الحادثة في مسرحية بعنوان (خادمة من طنجة) وقصتها أيضا موضوع أغنية فرانسواز  بعنوان الرومانسيات السفارديم، وساندرا وجون ماكلين في ألبوم الأغاني اليهودية في عام 1860م، والفنان الفرنسي ألفريد دهودينك، الذي رسم لوحة مستوحاة من حياة وموت هاتشويل رسم فيها تنفيذ الحكم على اليهودية المغربية، في لوحة عرضت في المتحف اليهودي في عام 2012م.

وللشابة سوليكا هاشويل أخ أكبر يدعى عاشر هاتشويل ، وكان والدها حاييم تاجرا يدير مدرسة دينية صغيرة في المنزل ، بهدف الحفاظ على المعتقدات اليهودية.

وإذا حللنا هذه القضية تحليلا معمقا، نخلُص الى أن أصل هلاك هذه الضحية المسكينة، يعود بالأساس الى ذلك الشاب اللئيم الخبيث الذي نظر الى مظهرها الخارجي، ولم يتدبر في أعماقها وأخلاقها وايمانها، ولم ينظر إليها بعين العطف والإنسانية، ولنتساءل هنا، تُرى هل تتبع هذا المجرم من طنجة مصير جارته الصغيرة بفاس ، وهل ندم على فعلته الشنيعة، وهل لديه شجاعة سوليكا فيطير الى فاس ويقف أمام الملأ في يوم الإعدام، ويعلن بأعلى صوته أن هذه الطفلة بريئة، وأنا الذي راودتها عن نفسها فاستعصمت، ولن أتسبب اليوم في قطع رأسها، وسلب روحها الزكية، ووضع حد لنفسها الطاهرة.
وربما ستنقلب الأمور رأسا على عقب، وستكون بادرته فرجا وحلا لسلسلة من المواقف المرتبطة ابتداء من حيرة السلطان ورأفة ابنه الأمير وموقف الباشا وتدخل نائب القنصل ومسؤولية القضاة وعجز الحاخامات وحزن والدي الفتاة، وسيكون شخصه عند العامة محترما ونبيلا.
أما الشابة سوليكا بعد تحرير رقبتها سيكون لديها موقف آخر من سماحة الديانات الاسلامية واليهودية والمسيحية، وأنها ديانات سماوية نزلت على الإنسانية بالبراهين الساطعة، وهي الكتب المقدسة القرآن والتوراة والانجيل، وربما ستنظر أيضا الى هذا الشاب المنقذ لحياتها والمعلن براءتها، نظرة أخرى ملؤها التقدير والاحترام، وستعلن بملء شفتيها الصغيرتين، وتقول : الآن حصحص الحق ، وأشهد أن لا إله إلا الله وأشهد أن محمدا رسول الله، وأشهد أن موسى وعيسى وسائر الأنبياء رسُل الله.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר