ארכיון יומי: 20 ביולי 2017


פרשת תינגיר, 1943-1944; אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים -אליה שמלה

tinghir

דה פלריה סיכם את חקירתו בקביעה שהפרשה עוררה תשומת לב רבה בכל האזור, אך לכל הדעות לא היה לתלונת היהודים שום בסיס, חוץ מאשר רצונם להמשיך לסחור בשוק השחור באופן חופשי. עם זאת דה פלריה כנראה לא היה שבע רצון לחלוטין מהתנהלות החקירה. הוא העיר שהמשימה שהוטלה עליו הייתה קשה, מכיוון שלא היו לו קשרים אישיים בטודרה ולרשותו עמד זמן מוגבל, ולכן תוצאות החקירה חלקיות בלבד. הוא לא יכול היה להתעלם מכך שכל העדויות שגבה תאמו זו את זו להפליא גם בפרטי פרטים, וסבר שעדותו של מורו, סגנו וממלא מקומו של שארייר בתינגיר, יכולה הייתה לתרום לחקירה מרכיב מעמת ומאמת רב ערך. אלא שמורו נעדר מתינגיר ביום המפקד לגביית המס הכפרי, ולכן לא יכול היה להעיד על התקרית עם המקדם.

ריבו, שלא היה לו ספק שהתלונה היא מזימה יהודית שתאוות בצע מניעה את יוזמיה, תבע לדכא מיד את הפעילות היהודית הזאת ולהעמיד לדין את מנהיגיה. עם זאת בגלל האופי הפוליטי של הפרשה, וכדי להעניק לבית הדין שידון בעניינם דימוי אובייקטיווי וחסר פניות, הוא המליץ למנות לאלתר תובע, נציג של הממשל, שאיננו מאזור תינגיר אלא קצין מחוץ לטריטוריה, ושהמינוי ייעשה בידי מפקד מחוז מראכש או מנהל העניינים הפוליטיים, וכל זאת כדי שתקרית זו לא תעיב על מה שנותר מהאוטוריטה של צרפת במרוקו. מן הדברים משתמע שריבו היה מוטרד יותר מכול ממה שנראה בעיניו במרדנות של היהודים המושחתים, אשר ניצלו את התקרית חסרת החשיבות בתינגיר והפכו אותה לפרשה בין־לאומית. היהודים הרהיבו עוז ופנו לגורמים זרים באלג׳יריה, בבריטניה ובארצות־הברית, וביקשו מהם להתערב למענם. התערבות חיצונית במדיניות הצבא כלפי אוכלוסיית הילידים במרוקו הייתה חידוש מסוכן בעיניו, ולכן ראה צורך לשים קץ לתופעה מיד, כדי שלא תהווה דוגמה לקהילות יהודיות אחרות או חמור יותר – לשבטים הברברים ולכלל המוסלמים במרוקו.

מורים וניקוף (Vanikoff) , חבר ארגון ׳גזעים וגזענות׳ (Races et Racisme )  פנה בכתב בשם ארגונו אל פואו, הנציב הכללי. הוא מחה נמרצות על דעותיו הפוליטיות של הקפטן שארייר ועל העינויים שנאלצו היהודים בתינגיר לסבול בגינו, עינויים המתאימים לגסטפו יותר מאשר למשרד לענייני ילידים. וניקוף ציין שהיהודים בתינגיר היו תמיד שוחרי שלום, חיו בצניעות ועבדו בחריצות, ולא התלוננו או באו בתביעה כלשהי. היהודים והברברים חיו במקום מדורי דורות בשכנות טובה, ולחוקים הגזעניים שהוטלו על היהודים במרוקו כמעט לא הייתה השפעה בתינגיר. שארייר, שלא יכול היה לרסן את הלהט האנטישמי שלו ואת דבקותו בנאציזם, הפר את השקט ואת הסובלנות ששררו במקום. בשל הטרור שהנהיג, היהודים חיים בפחד ובדאגה. היציאה מהכפר נאסרה, ויהודים שברחו מהכפר לפני חודשים חוששים לחזור לבתיהם מחשש שיהיו קרבנות ביזה, שיוטלו עליהם קנסות, שיולקו או שיושלכו לכלא. וניקוף קבל על כך שאף שפרטי הפרשה הועברו לידיעת הנציבות הכללית לפני מספר חודשים, עדיין לא ננקטו שום סנקציות נגד שארייר. למעשה מה־11 בנובמבר 1942 מספר הפגיעות ביהודים גדל: בקזבלנקה, במכנס, ברבאט, בפאס, בבן־אךמד, בפוו־ט ליוטי, בפום־אלךג׳מה ובמקומות אחרים, ומרביתן אם לא כולן הן תוצאה מהאכזבה והזעם שחשים שארייר והמזדהים עם דעותיו מכך שהאמריקנים הם אלה שנחתו במרוקו ולא הגרמנים כפי שקיוו. וניקוף הזהיר שאם הרשויות לא ינקטו צעדים נגד האחראים לפגיעות ביהודים, עלול הדבר לפגוע בשמו הטוב של המנהל הצרפתי במרוקו.

הגנרל אסטיה דה וילאט(de Villatte), מפקד מחוז מראכש, דיווח לנציב הכללי שיש אמת בעובדות מסוימות בתלונתם של היהודים. אולם לדעתו אין להאשים את שארייר ברדיפת נתיניו היהודים, אלא לכל היותר להוכיחו על גילויי אנטישמיות, שאינם הולמים התנהגות של קצין לענייני ילידים, שחייב להיות נטול פניות. מאחר שהתלונה נגד שארייר הייתה מוגזמת ומגמתית להערכתו, ובהתחשב בכך שהיהודים בכוונה לא פנו לרשויות המקומיות, לא הצרפתיות ולא המרוקניות, אף שהיו בידיהן אמצעים לטפל בתלונותיהם, המליץ דה וילאט להפחית בעונש שביקש הנציב הכללי להטיל על שארייר, ולהסתפק בהעברתו בעוד זמן מה מתינגיר למקום אחר.

הנציב הכללי היב על מכתבו של וינקוף ויידע אותו על הדוח של דה וילאט: מצד אחד נמצא בחקירה שאכן חלק מהתלונות נכונות, אולם אי אפשר לטעון ששארייר אחראי להן באופן ישיר: מצד אחר הוכח בחקירה שהמתלוננים הגזימו בתיאור התקריות ואולי אף עיוותו אותן במכוון. בכל מקרה הוא הבטיח שיינקטו הצעדים ההכרחיים.

אף על פי כן מצבם של יהודי תינגיר לא השתפר. הם עדיין היו נתונים לחסדיו של שארייר, והוא המשיך להטיל עליהם טרור והחזיקם כאסירים. עורכת הדין קאזס־בן־עטר, שייצגה את ועד הקהילה היהודית בתינגיר, פנתה אל הנציב הכללי וביקשה ממנו להגן על לקוחותיה החוששים לחזור למשפחותיהם, מפני שהם פוחדים מפעולות תגמול של שארייר. בוניפס, מנהל המשרד לעניינים פוליטיים, חשש שאם יהודי תינגיר ששהו בקזבלנקה זה שישה חודשים, ושקשרו קשרים עם חוגים שונים בעיר, לא יחזרו בהקדם לכפרם, הם עלולים להתסיס את האוכלוסייה היהודית ובכך לפגוע בשלום הציבור. לכן מיהר לפנות אל מפקד מחוז מראכש וביקש ממנו להבטיח שיהודי תינגיר יוכלו לשוב לכפרם מבלי שיופעלו נגדם צעדי ענישה. מפקד מחוז מראכש התבקש להודיע על כך לשלטונות המקומיים וכן לפאשא של מראכש, שלפניו יצטרכו יהודים אלה להתייצב אחרי חזרתם לתינגיר. במקביל הודיע בוניפס לקאזס־בן־עטר שהוא פנה כבקשתה למפקד מחוז מראכש. דה וילאט ביקש לפגוש את היהודים כשיעברו במראכש, ובוניפס ביקש מקזאס־בן־עטר להודיע על כך ללקוחותיה, והיא נענתה והביעה את תודתה.

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה. כעבור מספר ימים קיבל בוניפס ממיופה הכוח של הנציבות הכללית בקשה להעביר אליו את תוצאות החקירה בנושא הקפטן שארייר, כדי שיוכל להעביר את המידע לידידו ז׳ק סוסטל(Soustelle ), לשעבר הקומיסר לענייני מודיעין, שמונה לחבר ב׳ועד לשחרור לאומי׳, שניהל באותה עת באלג׳יר את השירותים המיוחדים הקשורים ל׳ועד הפעולה בצרפת׳

(Comité d'Action de France) הנושא, כך נמסר לו, הובא לידיעתו של סוסטל במכתב ששלח לו וניקוף מקזבלנקה, ב־28 באוקטובר 1943.

התערבות זו הייתה, בלשון המעטה, לצנינים בעיני אנשי מנהל וצבא במרוקו. הם סברו כאמור כי תלונתם של יהודי תינגיר חסרת משמעות ואין לה שום חשיבות. התנהגותו של שארייר הייתה בעיניהם ראויה לשבח במטרותיה, וטעותו היחידה הייתה שלא היה זהיר באמצעים שנקט. אולם הם לא יכלו להתעלם מהתקרית בתינגיר כאשר התבקש ׳ועד הפעולה בצרפת׳ באלג׳יר להתערב, ואף החליט לקיים חקירה על תפקודה של משטרת מראכש. התפתחות חדשה זו איימה לפגוע קשות ביוקרת השלטונות הצרפתיים במחוז.

בוניפס שלח למיופה הכוח סיכום של תוצאות החקירות שהתקיימו בנושא. הוא סיכם את הפרשה בכך שמדובר באירוע יחיד במינו, ׳כנראה אין מה למצוא בתקרית זו, מלבד פעילותו של מנהל לשכה, צעיר ותקיף, שהיה לו האומץ להילחם בסחר מביש׳, וציין כי מפקד מחוז מראכש משתדל לפעול אצל הפאשא של מראכש, המנהיג הטבעי של היהודים בטודרה, כדי להחזיר את התקרית לממדיה הנכונים, ואז ישובו היהודים להיות צייתנים.

מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים, סיפר בשביעות רצון לעורך העיתון ׳נוער׳ שכאשר חזר לתינגיר, אחרי שקיבל מהרשויות במראכש הבטחה שלא יאונה לו רע, הוא התייצב לפני הקפטן שארייר לבוש כולו לבן. לאיומים החדשים של שארייר ענה שאם הוא יתחיל מחדש זה עלול לעלות לו ביוקר.

Joseph Dadia – L'Ecole de l'Alliance de Marrakech Historique

ALLIANCE

En 1920, écrit M. Alfred Goldenberg, l'école s'installe pour la rremière fois à l'extérieur du mellah, près de la place des ferblantiers dans une maison appartenant à M. Meïr Amzallag, négociant. M. Falcon est revenu ; il est veuf, sa fille est son adjointe.

En 1922, l'école retourne au mellah rue Fracisco ou Francisco. C'est le nom d'un commerçant qui habite la rue. Elle s'appelle en réalité derb Attias. Jacob Attias, grand bienfaiteur de ses frères, est décédé le 15 septembre 1933 le jour de Rosh Hashana. Il entretenait des relations d'affaires et d'amitié avec le pacha de Marrakech. Ma mère, encore petite, a rencontré le pacha grâce à son proche parent, le distingué Jacob Attias. L'école est une formation Franco-Israélite installée dans la maison de M. Jacob Benhaim, rabbin de l'école de 1901. Cette maison est carrée à un étage, dont la galerie surplombe le patio. Elle est conçue selon les mêmes principes que les écoles franco-arabes : enseignement primaire donné par des instituteurs français, l'instruction religieuse étant dispensée par un rabbin. Le protectorat envoie des instituteurs à Marrakech : M. et Mme Dubascoux, M. et Mme Callandry, Mme Deschaseaux, Mlle Aymard qui, mariée, s'appellera Mme Prabis, et enfin Mme Durand. Cette école pouvait recevoir 450 élèves, selon le chiffre donné par José Bénech.

Il m'est impossible, en l'état de mes investigations, d'établir la date exacte de l'installation de l'école de l'Alliance à l'extérieur du mellah. Mais je sais depuis longtemps, par d'anciens élèves, que cette école était bel et bien installée du côté de la place des Ferblantiers. Je sais aussi que l'école a bien occupé une maison de derb Francisco. Je connais bien cette maison située au début de la me Francisco, juste en face de derb Bensimhon. La maison qui abrite l'école est sur une pente qui décroît doucement. Ce qui fait que la maison est surélevée par rapport au restant de la rue, donnant l'impression qu'elle est le plus haut bâtiment du mellah. Juste en face de cette maison-école se trouvait, dans les années 1940, le local des Bnei- Akiva que je fréquentais, tant pour les activités que ce mouvement organisait, que pour l'office du vendredi soir et de l'oneg shabbat de samedi après-midi.

Remarque de l'auteur ; II n'a pas été facile d'établir toutes ces indications en raison des sources consultées. Aïemy Haïm Hazan dit que l'école près de la place des ferblantiers fonctionnait parallèlement à celle de la rue Francisco, où il a été élève, sans autres précisions quant aux dates. Je relève différentes dates, quelque peu contradictoires, dans les écrits de M. Alfred Goldenberg : cf. le texte déjà cité p. 47-48, et son livre Souvenirs d'Alliance, éditions du Nadir de l'A.I. U., 1999, p. 50-51. De son côté, José Bénech, op. cit., p. 296 écrit : « Puis ce fut 1914 et la guerre. Pour des raisons financières, l'Ecole de l'Alliance dut fermer ses portes. En 1919, le Protectorat ouvrait dans une maison du Mellah une école franco- israélite… Cette école franco-israélite disparut en 1925. » Je pense que José Bénech a parfaitement raison quant à la date 1919.

A quel moment l'école de la place des Ferblantiers a fixé ses classes à derb Francisco, il y a des dates qui se contredisent. Me référant à un témoignage indirect, l'école de derb Francisco existait déjà en 1919, au plus tard début 1920. Les frères Tharaud dans « Marrakech ou les seigneurs de l'Atlas » consacrent le chapitre VII de leur livre au « Ghetto marocain ». Ils décrivent leur rencontre, dans sa propre maison, avec « Le patriarche de cet enfer hébraïque (qui) est le bonhomme Ischoua Corcos, l'argentier des Sultans, le millionnaire du Mellah ». En l'occurrence, c'est la suite de leur récit qui nous intéresse : « Par la fenêtre, arrivent d'une école voisine où l'on enseigne le français, des phrases qui entraînent l'esprit dans un rêve dément, et que répètent, comme un verset de la Loi, les enfants du Mellah ; « Nos ancêtres les Gaulois » ou bien encore : « Mon père, ce héros au sourire si doux… ». Alors tout danse devant moi, les deux Lions de Juda, l'arbre de Jessé sur le mur, et la fausse pendule peinte et sa clef peinte elle aussi, pendue à un clou imaginaire. Je n'écoute plus le père Corcos. Je n'entends plus ni le piano, ni la machine à coudre, ni les cris du poulet. Je n'ai d'oreilles que pour ces phrases folles, qui résonnent d'une façon tout à fait extravagantes dans ce ghetto saharien. »

La première édition de ce livre date de 1920. L'on peut présumer que la rencontre entre l'écrivain et le président Corcos a eu lieu en 1919. La distance, à vol d'oiseau, de la maison du patriarche à celle de l'école est de 50 mètres environ. Je précise que la maison Corcos est en contrebas par rapport à celle de l'école.

En 1922, trois classes quittent l'école de la rue Francisco et s'installent dans les locaux d'une nouvelle école appelée à s'grandir en quelques années. Cette nouvelle école est établie sur une parcelle de Jnan el Afia, dans le voisinage de derb el Bhira. Ces classes sont tenues par M. et Mme Dubascoux et par une monitrice, Mlle Rachel Benaïm. En 1924 arrive à Marrakech en tant qu'instituteur, âgé de 18 ans, M. Nessim Lévy, originaire d'Edrine/Andrinople (Turquie). Seuls, le directeur Falcon et lui sont juifs à l'école Francisco. En 1925, les autres enseignants appartenant au cadre métropolitain de l'Education Nationale s'en vont ; c'est toute l'école de la rue Francisco qui est transférée à Jnan el Afia. M. Falcon est le directeur de ce nouveau groupe scolaire, aidé par M. Nissim Lévy et des moniteurs : Mlle Sété Coriat, M. Nessim Sabbah et M. Boujo.2 Dans la classe du Brevet, il y avait des élèves du même âge que Nessim Lévy, aussi grands de taille que lui. En cette même année 1925, une grave épidémie de :yphus s'était déclarée au mellah. M. Falcon et les élèves les plus âgés de "école, faisant preuve d'héroïsme et bravant la contagion, ont jugulé le mal, sur les indications des médecins, en pénétrant dans les maisons pour zépister les cas douteux et épurer les centres d'infection. Leur action courageuse a sauvé le mellah et la ville d'une immense catastrophe.

(A suivre)

Joseph Dadia

קהלת צפרו – פרק שמיני – המשפחה.רבי דוד עובדיה זצ"ל

פרק שמיני – המשפחה.רבי דוד עובדיה 2

התא החברתי הקטן במרוקו איננו מורכב רק מבעל ואשה ובניהם, המשפחה בדרך כלל גדולה יותר. ההורים ממשיכים להחזיק בביתם בניהם הנשואים עם משפחתם. בשנים הראשונות לנישואיו סמוך החתן על שלחן אביו. הנוהג הקיים במרוקו, שהבנים יהיו נסמכים על שלחן אביהם, לא נבע מכח חוזה, אלא מתוך אהבת ההורים לבן. ומתוך רצון לא להפרד ממנו ולהמשיך לחיות בצוותא אתו. מאידך הכלה עזבה את בית אביה, ותופעת החתן הדר בבית חמיו אינה קיימת כמעט. אף כשהאב אינו יכול לפרנס את בניו, והבן דואג לפרנסת משפחתו ואולי אף לפרנסת הוריו. מכל מקום דר הוא בבית אביו וחי אתו בתפיסת בית אחד. ואחת ממעלותיה של הכלה היא שיכולה לחיות עם חמותה ולשמור על שלום הבית בבית חמיה.

אם מפרנסי המשפחה לא היו אמידים, עזרו הנשים לקיום המשפחה על ידי הכנסה נוספת ממעשה ידיהן. על פי רוב אין הנשים יוצאות לעבוד בחוץ, אך עושות הן בבית במלאכות המיוחדות להן. החייטים הביאו לנשים עבודות כגון : תפירת הבטנה לבגדים, עשיית כפתורי המשי ל " בדעייא ", קליעת מקלעות משי, ועשיית שרוכים ופתילים ממשי הדרושים לעבודת החייט, אחרות עשו ברקמה או עבדו בצמר החל מכביסתו, ניפוצו, טווייתו ואריגת שטיחים, שמיכות או יריעות של צמר.

בתעודה מספר 224 מביא רבי דוד את הדברים הבאים באותו נושא.

התקפ"ז – 1827. בע"ה.

בהיות כי הנשים נכנסים לנהר שבחצר הנקראת צ'אר בן עדי, ועושים צרכיהם ורוחצים ומכבסים ורוחצים ומלבנים הצמר והבגדים על שפת הנהר לצד כותל בית הרב יעקב בן חמו ומנדנדים בכח ההכאות הכותלים, ועמד רבי יעקב הנזכר וקבל לפנינו על כל הנזכר .

ובכן פסקנו לו ששום נשים שאינם מבני החצר לא יכבסו ולא יעשו צרכיהם ולא יכבסו אלא יכנסו שם לטבול במקוה טהרה לבד וימלאו המים מהנהר אבל ליבון הצמר והבגדים שמנדנדים בכח ההכאות בין מן החצר בין אחרים לא יעשו לצד כותל הרב יעקב הנזכר, ולראיה חתומים פה ביום עשירי באדר שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושמונים ליצירה וקיים

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה אבן חמו ס"ט.

הבנים, משהגיעו לבגרות, לאחר בר המצוה, הובאו לאומן, שלימדם מלאכה, ובכך הוכנו לעמידה ברשות עצמם, ותרמו לקיום המשפחה. האב, השליט במשפחתו, על פיו ישק כל דבר. משהזקין וחדל לעבוד עבר הניהול לידי הבן הגדול.

ההורים נעשים אז סמוכים על שלחן בנם הדואג לקיומם המכובד מכח המנהג ומכח הלכה. משפחות אמידות אימצו להם יתומים ויתומות, תלמידים שבאו מן הכפרים לעיר לשם לימוד תורה בישיבות העיר, וסתם עניים. אלה נשארו סמוכים על שלחן בעל הבית עד לחיתונם או לסמיכתם לרבנות. ההורים הם הדואגים לחתן, ומחפשים לו כלה מתאימה. על פי רוב לא נזקקו לשדכן. אלה שנזקקו לשדכן פנו אליו לסייע בידם והוא עשה זאת בשמחה לשם מצוה. מוס השדכנות בשכר לא קיים בין יהודי מרוקו.

ההורים חיתנו בניהם ובנותיהם בעודם קטנים. שאיפה זו הייתה נוהג של דורות. וסיבות מרובות לה. יש שמיהרו לחתן בניהם על מנת להיפטר מעול פרנסתם, אחרים רצו לראות בניהם נשואים בטרם יבוא עת פקודתם. אף הרצון למנוע בניהם מהרהורי עבירה, ומאמרי התלמוד וספרי המוסר בנושא זה, השפיעו להשריש ולהעמיק מנהג מדור לדוד. משנהפך לנוהג עשו זאת כולם, שלא יהיו יוצאי דופן.

חכמים ובני תורה היו בראש סולם המבוקשים. תלמידי חכמים שאפו להתחתן עם משפחות עשירות על מנת להקל מעליהם עול פרנסתם, והעשירים רצו בכך הן מחמת הצו הדתי, כל המשיא בתו לתלמיד חכם…כאילו מדבק בשכינה או כדי להגיע לכבוד בתוך הקהלה.

משאותרה הכלה המתאימה שלחו הורי החתן שליחים מנכבדי הקהל שביקשו את ידה. לפעמים היה זה רק צעד פורמאלי, שקדמה לו שיחת הכנה בין ההורים שבה הגיעו להסכם ביניהם. עם הסכמתם כתבו שטר שידוכין, ובו נקבע מועד החופה, סכום הנדוניה, מקום הדירה וכו….ותנאים אחרים כגון " לגלגל עמה עד שתהיה בוגרת ולא ידרוש ממנה עונה, במקרה של נישואי קטנה. בהסכם נקבע קנס לצד החוזר בו.

בכתובות קדומות ישנו סעיף הבא : " וקוש"ח מיד החתן הנזכר שיהיה מגלגל עם הכלה בעניין תשמיש מיום כניסתה לחופה ועד שתגיע לפרקה ולא יטעון עליה טענה מורדת בתשמיש " בעבר נוהגים היו לעשות את " נכטבא – בקשת יד הכלה.

כיוון שנישואי קטנות היו שכיחים מצוי היה אף מיאון. במיוחד נזקקו למיאון על מנת להנצל מייבום, שהיה מצוי אף הוא במרוקו, כדין התורה. החליצה באה רק אם היבם לא רצה ליבם. כתוצאה מנשואי קטנות היו מקרים של מורדת. כאשר הכלה גדלה ולא יכלה לסבול את הבעל שבחרו בשבילה. תלמידי חכמים ויתומות ובנות עניות נישאו מקופת הקהל. מהכנסות הגאבילא או עזר הבשר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר