-Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952 Tekanots-Regime matrimonial –
Regime matrimonial ( Interpretation )
L'article 4 de la Takana adopté par le Concile des Rabbins de 5710, relative au régime matrimonial, stipule que la femme ou ses héritiers ont la faculté de prendre, à la place du partage prévu, le restant du trousseau existant lors du partage.
Il arrive que la femme possède, en outre du trousseau, des « biens propres » (Nikhsé mélog) qui sont compris dans l'esprit de l'article 4 en question.
Dans le but d'éviter toute erreur d'interprétation, le Concile décide de modifier comme suit le dit art. 4 :
L'art. 4 de la Takana du Concile des Rabbins de l'an 5710, relative au régime matrimonial, est ainsi modifié :
« Dans tous les cas sus-énoncés, la femme ou ses héritiers ont l'option de prendre, à la place du partage prévisé, ce qui reste des apports (pris en charge par le mari) et de ses biens piopres »
Du Levirat
La loi mosaïque prescrit le mariage du lévir avec la veuve de son frère mort sans postérité.
Le Concile de 5710 a adopté certaines dispositions à ce sujet compte tenu des contingences actuelles.
Considérant d'une part qu'à notre époque il est révoltant pour une femme d'être contrainte au mariage et, d'autre part, que les levirs se prêtant à cette pratique, n'agissent pas très souvent par la seule conviction religieuse mais par intérêt ;
Il est apparu opportun d'apporter les modifications suivantes aux dispositions déjà prises :
Si la veuve ne s'y prête pas, le levirat ne sera pas exercé, le lévir sera soumis alors au déchaussement ;
- S'il refuse cette formalité, il n'y sera pas contraint, mais sera tenu aux obligations pécuniaires prévues aux articles 2, 3 et 4 du 2e Concile de l'an 5709, page 7.
Lorsqu'il n'existe aucune des trois raisons mentionnées au 2e Concile étayant le refus de la veuve et que le lévir accepte cependant le déchaussemnt, il aura l'option de payer le douaire ou de procéder au partage (des biens du défunt).
פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא- יוסף שטרית
3.5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא
השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.
מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.
השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.
המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.
הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילון של כתב היד
החלק העברי של השיר
אשיר בשיר וּמַהֲלָל, / לעיר ציון המהֻולל.
אויבינו בים צלל, / בעיר ציון בנויה.
נלך לעיר טבריה, / לעיר ציון בנויה.
נא האל, שלח לנו / אליה לבשרינו
5 במהרה בימינו / יוציאנו לרויה.
יה נקום נקמתינו / מן העמים אויבינו,
ולציון יעלינו / מקרב כל אֻומייא.
מלכנו שמו וַיְזְמָאן, / מתנקם בעם האלמן;
כמו מרדכי בְּהָמָן / הרג אותם בִּצְדִיָּיה,
10 יעשה למען שמו, / יפדה לישראל עמו,
מתחת יד צרימו / בזכות בני עלייה.
מדשן ביתך ירויון / כל ישראל בציון.
לפני המלך בן גוריון, / ירום דגלו לשמייא.
והשם יעזור ציונים / להוליך לאבות ובנים,
15 במכונות המזומנים / של עיר הקדש טבריה.
נאקת בני ישראל / תעלה לפניך אל,
להביא לנו הגואל, / משיח ואליה.
מלכנו מגלות יפדינו / לעלות לארצינו,
לראות נקמת אויבינו / אֻומַיָיא וְלִישָׁאנַיָּיא.
מקורות וביאורים
2 בים צלל: על פי שמות טו, י; בעיר ציון בנויה: בתוך גבולות הארץ לאחר פלישת צבאות ערב.
מלכנו שמו ויזמאן: הכוונה לנשיא חיים ויצמן. שם הנשיא הותאם לצליליו של שם משפחה יהודי רווח בדרום מרוקו:
מתנקם בעם האלמן: נקם את נקמת עם ישראל באויבים, שמן הראוי שיהיו אלמנים. הכוונה לעמים האויבים שיצאו למלחמה נגד
עם ישראל בארצו. כאן אין התיאור ״האלמן״ בא לתאר אלא לציין קללה ואיחול של המשורר כלפי אויבי ישראל. שימוש
כזה של שם התואר רווח בערבית היהודית, מלכנו: ״מלך׳ כאן במובן של מנהיג.
הרג אותם בצדייה: על פי במדבר לה, ב. ( במארב )
בני עלייה: כנראה עם ישראל ככלל, ולא רק אלה שנלחמו בפועל באויבי ישראל.
- מדשן ביתך ירויון: על פי תהלים לו, ט.
- והמלך בן גוריון: גם דוד בן־גוריון מכונה כאן בשם ׳מלך במובן של מנהיג ולאו דווקא
במובנו הראשון.
יעזור ציונים: הכוונה לאנשי המפלגות הציוניות שפעלו להקמת המדינה ומנהיג כעת את עצמאות ישראל.
במכונות המזומנים: הכוונה כנראה לאמצעי תחבורה בין יבשתיים שהספיקו בזמן כתיבת
השיר להוביל מאות אלפי עולים לישראל.
נאקת בני ישראל: במובן של תפילה (שמות ו, ה).
מלכנו: הכוונה לאלוהי ישראל.
אומייא ולישאנייא: אומות העולם הדוברות בלשונות רבות.