ארכיון יומי: 24 ביולי 2017


אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת-קינה לט' באב

 

אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת. מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת וּמְרוֹרִים. עַתָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה  שָׂבַעְנוּ בּוּז וּמְרוֹרִים: עַל הֶרֶג הַכְּשֵׁרִים וְעַל זֶרַע יְשָׁרִים. עַל כֵּן בִּבְכִי תַּמְרוּרִים אֶשָּׂא קוֹלִי כְחוֹלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּשִּׂמְחָה. עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ בְּלֵיל זֶה קוֹל אֲנָחָה: אֲהָהּ כִּי לֹא מָצינוּ לְכַף רַגְלֵנוּ מְנוּחָה. אוֹי כִּי בָאָה צָרָה עַל כֵּן אֶשְׁכַּח מְחוֹלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שׁוֹתִים כּוֹסוֹת בִּבְרָכָה. עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה קרינו מְגִלַּת אֵיכָה: אֵיכָה בְּגָלוּת יָשַׁבְתִּי וּבָאתִי אֶרֶץ מְבוּכָה. לָכֵן אֲנִי עַל כָּכָה אֲעוֹרֵר קוֹל יְלָלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח קוֹרִין תָּמִיד הַגָּדָה. עַתָּה נֹאמַר בְּלֵיל זֶה בְּכִי תַּמְרוּר וּקְפָדָה: אוֹיָה כִּי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ וּבָא עֵת פְּקֻדָּה. אוֹי עַל קִרְיָה חֲמוּדָה וְעַל בָּתֵּי תְפִלּוֹת:  מַה  מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח נִגְמֹר תָּמִיד הַהַלֵּל. עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נְהִי מִסְפֵּד וִילֵיל: כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַתָּה לֹא נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל. כִּי בֵּית מִקְדָּשׁ מִתְחַלֵּל וְגַם חָרְבוּ הֵיכָלוֹת: מַה   מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹמְרִים שְׁפֹךְ בְּזִמְרָה. עַתָּה בְּלֵיל זֶה שָׁתִינוּ לַעַן רֹאשׁ וּמָרָה: אוֹי כִּי שִׂמְחָה נֶעְדָּרָה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת: מַה  הִתְּנַחֲמוּ בֶּגָלוּת בָּנִים יוֹשְׁבִים בְצִיוֹן אֲרוֹמִמְכֶם מִשִׁפְלוּת אָכִין עֲבוֹדַת צִיוֹן אֶבְנֶה נֵוְה אַפִּרְיוֹן אָז תִּשְׂמְחוּ בְּגִילוֹת. אֶבְנֶה

 

שאלת המעמד המשפטי של היהודים בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי

2.2 שאלת המעמד המשפטי של היהודים בתחילת הפרוטקטורט הצרפתימקדם ומים כרך ו

ארגונן מחדש של הקהילות היהודיות במרוקו בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי המשיך או השלים אפוא שינויים שהתחוללו במשך עשרות שנים בעטיה של התערבות המעצמות הזרות והארגונים הבינלאומיים היהודיים בחייהם של בני הקהילות. עם זאת, המטרות שלמענן פעל הפרוטקטורט הצרפתי היו שונות מאלה שלמענן פעלו הארגונים היהודיים והיהודים בעלי הנטיות המערביות. להלכה לא ביקש הפרוטקטורט שהטילו הצרפתים (וכן הספרדים בצפון מרוקו) לשנות את מבנה הארגונים המסורתיים המקומיים, אלא להכניס בהם רפורמות בדי להתאימם לעידן המודרני. זוהי מהותה של ״השליחות התרבותית״ (la mission civilisatrice), שבשמה דיברו הדוברים הצרפתים. מטרה זו חפפה את שאיפותיהם של היהודים הצרפתים ושל האליטה היהודית בעלת הנטיות המערביות. אולם למעשה שאפו פקידי הפרוטקטורט בעיקר להטיל את מרותם ואת פיקוחם הישיר על הארגונים הקהילתיים דרך הרפורמות הרדיקליות שהם יזמו.

 

הערת המחבר : בקזבלנקה הוקם בשנת 1907 ועד קהילה בעל סמכויות נרחבות בניהולו של יחיא זגורי, שעבד בקונסוליה הצרפתית. זגורי מונה בידי שלטונות הפרוטקטורט בשנת 1919 למפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, ומילא תפקיד חשוב במימוש הרפורמות בקהילות היהודיות השונות. כמו בן הוקמה בקיץ 1912 (לאחר חתימת הסכם הפרוטקטורט) במלאח של פאס מעין מועצה שכונתית יהודית, והיא טיפלה בעניינים הקהילתיים ובכלל זה ענייני תברואה, בדומה למועצה העירונית המוסלמית. ראה תזכירים על שני מוסדות אלה באד״צ/מרוקו, מדור מנהל העניינים השריפיים (להלן מע״ש).

חסידי ״השליחות התרבותית״ של צרפת בקרב היהודים ראו בשליחות זו ערך מכריע לשינוי דמותן של הקהילות. הם בירכו על הטלת הפרוטקטורט וראו בו צינור להשגת מעין ״אמנציפציה״ וביטול מעמד ה״ד׳מי״, וכן מכשיר לקראת ייסודה של חברה יהודית אזרחית. לכן הם חשבו, שעל הוועדים של הקהילות לפעול על בסיס אזרחי יותר ולפתח ביתר שאת את מערכות החינוך הצרפתי. התפשטותה של רשת בתי הספר הייתה אמורה להוביל, לשיטתם, ל״החייאתה״ של יהדות המזרח דרך החינוך החילוני והחינוך המקצועי. הם גם קיוו ברובם ש״החייאה״ זו תביא לקבלתם המלאה של יהודי מרוקו לחברה האירופית האזרחית, ובמיוחד תאפשר להם לקבל את האזרחות הצרפתית, כמו יהודי אלג׳יריה בשנת 1870. אך הנציב הכללי הצרפתי(Commissaire Résident général de la Répubique Française)  הראשון, גנרל ליוטה(Lyautey), הנהיג מדיניות של הענקת אזרחות לבודדים., האליטה המערבית התאכזבה ממדיניות הפרוטקטורט, שהטילה מגבלות על ה״אמנציפציה״ של יהודי מרוקו. בדרישה לאמנציפציה מדורגת מעין זו של יהודי מרוקו יצאה גם כי״ח.

עוד בתחילת הפרוטקטורט ניסתה כי״ח לשכנע את גנרל ליוטה להעניק ליהודי מרוקו מעמד משפטי מתקדם שיבטל את תלותם במח׳זן, היינו הממשל המוסלמי המקומי, וישפר את מעמדם הפוליטי. הם ביקשו שיוענק להם מעמד שווה לזה שהנהיגה צרפת לגבי יהודי אלג׳יריה שנים מעטות לאחר כיבוש ארץ זו בשנת 1830.

הערת המחבר : בשנת 1834 נקבע, שיהודי אלג׳יריה יישפטו בפני בתי הדין הצרפתיים כאשר בעלי דין יהודים יהיו נתבעים בידי צרפתים; ובשנת 1842 הוסמכו בתי המשפט הצרפתיים לדון בכל העניינים המשפטיים הנוגעים ליהודים, ובכלל זה דיני אישות (ולהוציא ענייני הפולחן הדתי), עם החובה להחיל עליהם את החוק הדתי שלהם לאחר התייעצות עם רב הקהילה. לאחר מכן הוסרה גם מגבלה זאת, עוד לפני שהיהודים זכו לאזרחות צרפתית על פי פקודת כרמיה משנת 1870. ראה ארכי״ח, תיק 2.I.J, מכתב מ־ני לוון לליוטה, 14 בפברואר 1913. ראה גם שוורצפוקס.

נציגי כי״ח נפגשו עם הנציב כבר בסתיו 1912 והציגו בפניו את המלצות הארגון; הם נתבקשו להציגן ולנמקן בכתב. לאחר התלבטויות רבות שלח נשיא כי״ח לֶוֶון את המלצות הארגון בפברואר 1913 וביקש, שיהודי מרוקו יישפטו בפני בתי משפט צרפתיים ושמעמדם יהיה שונה מזה של יהודי תוניסיה; אלה עדיין היו נתונים לשיפוט המוסלמי, בבית הדין של הווזירים במיוחד, וזה הפלה אותם לרעה ולא קיבל עדות של יהודים. לֶוֶון גם העלה את עניינם של היהודים שנהנו עד להחלת הפרוטקטורט מן החסות הקונסולרית הצרפתית והיו עלולים לאבד את מעמדם המיוחד אם לא יוכרו יהודי מרוקו כבני שיפוט בפני בתי המשפט הצרפתיים. הוא ציין שספרד, המתחרה של צרפת, העניקה מעמד משפטי מועדף ליהודים הנתונים למרותה באזור הצפוני של מרוקו. אולם ליוטה לא קיבל את המלצותיה של כי״ח. גם פנייה נוספת, שבה הועלו תהיות רבות על המדיניות של הפרוטקטורט ועל החסרונות הרבים הנובעים מן הניסיון התוניסאי המקביל, לא נענתה.

עם התחלת התבססותו קבע הפרוטקטורט הצרפתי שתי שיטות ממשל במרוקו: האחת בניהולם של הסולטן והמח׳זן שבראשו עמד הווזיר הראשון, והשנייה בניהולו של הנציב הכללי הצרפתי. על פי הצ׳היר (פקודה או צו של הממשלה השריפית) מן ה־12 באוגוסט 1913 הוקמו בתי משפט צרפתיים, עצמאיים כלפי בתי הדין של המקומיים, שמתפקידם היה לשפוט בכל העניינים שאירופים היו מעורבים בהם; בתי הדין של המוסלמים ושל היהודים הושארו על כנם, והוסמכו לדון במעמד האישי ובענייני ירושות. היהודים שנהנו לפני כן מחסות צרפתית איבדו חסות זאת, אף שבני החסות של מעצמות זרות אחרות שמרו בדרך כלל על מעמדם המיוחם. היהודים בעלי הנטיות המערביות ציפו שהעניינים המשפטיים של היהודים יידונו בפני בתי המשפט הצרפתיים, אן גם הם התאכזבו. בגלל המדיניות המרוקאית הכללית של הפרוטקטורט, ששאפה להרגיע את המוסלמים ואת השלטון המקומי המסורתי כדי להשתלט ביתר יעילות על מכלול השלטון במרוקו, הוכרו היהודים כנתיני הסולטן וכנתונים לשיפוטו של חוק המדינה, דהיינו החוק של בתי הדין של הפחות והקאדים, נציגי המח׳זן. היהודים חדלו אמנם לסבול מן התנאים שנלוו למעמד הד׳מי, לפי שמעמד זה בוטל פורמלית בידי הצרפתים, ומן הפגיעות שהיו מנת חלקם בבתי הדין המוסלמיים על פי השיטה השיפוטית המאליכית; אך הפרוטקטורט המשיך לראותם כ״בני המקוםindigenes) ), מעמד שהיהודים הממוערבים סלדו ממנו. כמו כן, גם אם להלכה שווים היו היהודים מעתה למוסלמים במרוקו, לא זכתה אזרחותם המרוקאית להגדרה ברורה, שכן שלטונות הפרוטקטורט לא קבעו להם מעמד משפטי חד־משמעי חדש במקום מעמד הד׳מי שבוטל.

אשר למערכת החינוך, רשת בתי הספר של כי״ח התרחבה באופן ניכר בעידודם של שלטונות הפרוטקטורט הללו דאגו לכך, שבתי הספר ישרתו את מטרותיהם ואת מטרות המדיניות הצרפתית במרוקו. הם הביאו בין היתר לידי שינוי מצבת המורים בבתי הספר, שכללה בתחילת הפרוטקטורט מורים לא־צרפתים רבים. מנהל שירותי החינוך של הפרוטקטורט כתב שמצבת המורים כוללת ״לא רק ספרדים, אלא גם עות׳מאנים, בולגרים ואף אוסטרים״, והמשיך: ״מתוך זהירות ומתוך התמדה בהרחבה נמשכת של ניהולנו אנו מצליחים, אגב תמיכה כספית בבתי הספר של כי״ח ופיקוחנו עליהם כמו בעבר, להגביל את פעולותיה של חברה זו, לטהר את מצבת המורים, וכתוצאה מכך להביאה לאט לאט לידי כך, שתשרת את מדיניותנו הכללית במרוקו״. במשך שנים רבות דנו שלטונות הפרוטקטורט באפשרות להקים רשת של בתי ספר יהודיים, שכונו ״בית ספר צרפתי־יהודי״ (école franco-israélite), במקום בתי הספר של כי״ח. רשת זו התחילה לפעול בשנת 1916. אולם לאחר שכי״ח עשתה ויתורים משמעותיים לשלטונות הפרוטקטורט, ובכללם מסירת תפקידי פיקוח ובקרה למנהל הצרפתי, הושג בשנת 1924 הסכם עם השלטונות שאפשר את המשך פעילותה של כי״ח ואת שיתוף הפעולה המלא שלה עם הפרוטקטורט.״

משכיל שירי הידידות-שולחן ערוף מפוייט לרבי משה אבן צור-מנהגי תשעה באב

 

מנהגי תשעה באב סימן תקנט, בסימנא טבאמשכיל שיר הידיות

קַדֵּשׁ עֲצָרָה בְּלֵיל מוֹעֵד הַמָּר           לִקְרוֹת קִינוֹת וְאֵיכָה וְסֵדֶר קְדֻושָּׁה

וְתַתְחִיל מִוְאַתָה קָדוֹשׁ                   וליל מוצאי שבת מִוִיהִי נעם תְּהִי נטושה

ועד מנחה יושבין לארץ לילו ויומו    בחרפה וּבוּשָּה

              למה הָיָה כְאֵבִי נֶצָח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה (יר׳ טו, יח)

 

אין מדליקין בלילה רק נר אחד       ואם חל מוצאי שבת כאשר יֵרְאֵיהוּ

יברך עליו ולא על בשמים              וְעַל הַכּוֹס לְבַד יַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵיהוּ

וַעֲנֵנוּ וְנַחֵם בְּקוֹל יְלָלָה                   יַעֲנֵהוּ

                     שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ(יר׳ כה, ל)

 

שָׁבוֹת יִשְׁבְּתוּ תחינות ונפילת אפים  ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה

 אם חל ביום ראשון ועת הקינות     אסור לצאת מִכְּנֶסֶת וְאָסוּר בְּשִׂיחָה

ובכנסת ישב האבל עד יגמרו          הקינות באנחה

                    יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה (זכריה ח, יט)

ביאורים לפיוט 

כיוון שבא לכתוב על דיני ימי פורענות, נראה שהוסיף את המילים ׳בסימצא טבא׳ לכותרת, כמי שמבקש שימים אלה יהיו לימים טובים, וכדברי הנביא: יצום הרביעי… וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים׳(זכריה ח, יט).

קדש עצרה: במקור יקדשו צום קראו עצרה׳, על פי יואל ב, טו ופירש רש״י שם הזמינו צום.

 עצרה: אסיפה.

מועד: על פי איכה א, טו, יקרא עלי מועדי.

קינות… קדושה: בליל תשעה באב קוראים קינות ואיכה, ולאחריהן סדר קדושה דמיושב, או״ח תקנט, ב. 2. ותתחיל… נטושה: מתחילים סדר קדושה של ובא לציון מ׳ואתה קדושי, ואם חל במוצ״ש אין אומרים ׳ויהי נועם׳, או״ח תקנט, ב.

נטושה: עניינה עזיבה, והלשון על פי יש׳ כא, טו.

ועד… ובושה: ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ, עד תפילת המנחה, או״ח תקנט, ג. למה… אנושה : הביא הפסוק בשביל המשכו ׳מאנה הרפא׳, ר״ל שתשעה באב הוא מכה אנושה שאין לה תרופה, והלשון על פי ירי טו, יח. 6-5.

 אין… אחד: מדליקין נר אחד, כדי לקרוא לאורו קינות ואיכה, או״ח תקנט, ג.

 ואם… במוצאיהו: חל תשעה באב באחד בשבת, מברך במוצ״ש ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים, ובמוצאי תשעה באב יבדיל על הכוס ולא יברך על הנר ועל הבשמים, או״ח תקנו, א. 7. ועננו… יענהו: אלו הן שתי תוספת בתפילת י״ח, ׳עננו׳ בברכת ׳שומע תפילה׳, ו׳נחם׳ בברכת ׳בונה ירושלים׳, או״ח תקנז, א.

שאוג… נוהו: לומר שהקב״ה שואג על נווהו שחרב, והלשון על פי יר׳ כה, ל.

נוה: כינוי למקדש כמו ׳נהלת בעוזך אל נוה קודשיך׳, שמי טו, יג.

שבות… אפים: אין אומרים בתשעה באב תחנון ונפילת אפיים, או״ח תקנט, ד. ואין…

ראשון: חל תשעה באב באחד בשבת, אין אומרים האבילות, או״ח תקנט, ה.

ובכנסת… באנחה: גם האבל הולך לבית הכנסת בעת אמירת הקינות, אריח תקנט, ו.

יהיו… ולשמחה: סיים בתפילה שימי הצומות יהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה, והלשון על פי זכריה ח, יטבמנחה של שבת צדקתך, או״ח תקנט, א.

ועת… בשיחה: אסור לצאת מבית הכנסת בעת אמירת הקינות, וכן אסור בשיחה, כדי שלא יפסיק לבו מן האבילות, או״ח תקנט, ה.

ובכנסת… באנחה: גם האבל הולך לבית הכנסת בעת אמירת הקינות, אריח תקנט, ו.

יהיו… ולשמחה: סיים בתפילה שימי הצומות יהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה, והלשון על פי זכריה ח, יט.

Brit-La vie Juive a Mogador-Les villageois

brit-la-vie-juive-a-mogadorLes villageois

Quant aux villageois, leur gagne-pain provenait de petits métiers. En premier lieu, le métier de savetier : les indigènes usaient rapidement leurs savates Blgha étant donné qu'ils marchaient beaucoup sur des routes qui n'existaient pour ainsi dire pas.

Les hommes préféraient user la plante de leurs pieds plutôt que le fond de leurs savates. Les femmes également usaient leurs savates brodées, richement ou pauvrement, selon la situation du mari. Ceci amena un nouvel article d'importation. C'est le cuir fait de peau de buffle, qui tout en étant dur, épais et durable, était assez souple et maniable après avoir été trempé dans l'eau. (Par la suite, il fut remplacé par les pneus des voitures automobiles).

Un autre métier consistait à fabriquer le bât des bourricots et les harnais pour mulets et chameaux. Il y avait parfois des villageois qui pratiquaient deux métiers. Le matelassier était également fabricant de harnais. D'aucuns fabriquaient d'affreux bijoux en cuivre ou en argent. Les tailleurs ou plutôt faiseurs de confection débitaient des cotonnades blanches et bleues ainsi que des burnous en laine blanche. Ainsi les colporteurs de Douar en Douar (petit village) vendaient les épices, quelques petits articles de bonneterie et des breloques.

Les souks se tenaient une fois par semaine, dans chaque région, et prenaient le nom de l'endroit où ils avaient lieu, par exemple : le dimanche, le souk se tenait dans la région du Drâa, (ne pas confondre avec la grande région du Dra) on disait El had dl Drâa ; le lundi on disait Tnin d'Imin-Tlit, le mardi on disait Tlata des Helchane et ainsi de suite. Dans ces souks, dis-je, les Juifs avaient des magasins ou des étalages et là, on faisait des échanges de marchandises, on vendait les calicots, l'épicerie, le sucre, le thé et les bougies et surtout la confection dont je parlais. En retour, on achetait des amandes, des œufs, des gommes, de la cire d'abeille en brèches etc. Dans chaque région, existait un Mellah, où habitaient les Juifs, avec leurs synagogues, leurs boutiques et leurs ateliers. En principe, ils étaient protégés par le Caïd (gouverneur) local mais seulement dans les limites de son territoire. Passé ce territoire, il ne répondait plus de la vie de "ses" Juifs. Si par malheur un Juif était volé ou même tué par les Arabes sur un territoire appartenant à un autre caïd, il était presque impossible de trouver le coupable, par conséquent il n'y avait pas lieu de prétendre à des indemnités. A la campagne, le problème commercial se posait dans les mêmes termes pour les indigènes du bled et ceux de la ville. L'Arabe était obligé de cacher sa richesse à cause de la grande part qu'il était sommé de payer au Caïd, alors il avait toujours recours aux Juifs. Il se faisait remettre une somme par le Juif devant notaire et s'engageait à faire bénéficier le Juif du résultat des moissons ou de l'élevage du bétail. Lorsque le Caïd faisait le recensement des récoltes, le propriétaire déclarait que tout appartenait au Juif. Il payait alors une dîme, et il était quitte en donnant bien entendu, sa part au Juif. Il y avait des propriétaires riches et respectés par le Caïd, qui se faisaient adjoindre un Juif par ce qu'ils croyaient que l'argent du Juif leur porterait bonheur.

Il y avait aussi des cas sociaux.

Il me semble que la mendicité, inéxistante au début, a pris de l'extension au fur et à mesure que le progrès scientifique a été introduit au Maroc.

Car tous ces portefaix, ces petits artisans ont perdu leur raison d'être. Les charrettes, les camions ont tué les transporteurs, les charretiers, les âniers etc.

Les machines ont fait de même pour la main d'œuvre. L'ouverture de deux ou trois tanneries dans notre ville, a diminué l'exportation, bien que la main d'œuvre dans l'industrie locale ait augmenté. L'importation des petits objets fabriqués, jadis faits sur place, a anéanti la petite industrie. Le pourcentage même approximatif de ces cas sociaux, secourus par la communauté juive, est difficile à évaluer. Cela dépendait de la ville, des moissons, de la période ou de l'époque. Le chiffre des cas sociaux qui n'étaient que de cinq à dix pour cent de la population est arrivé à vingt-cinq pour cent. Il faut dire aussi que le nombre allait en augmentant, car les secours étaient considérés comme un bien individuel, transmis par voie d'héritage. Quand "le cas social" décédait, il léguait la pension qu'il recevait à ses héritiers directs.

Les recettes qui alimentaient la caisse communautaire seront indiquées dans la question organisation.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר