ארכיון יומי: 30 ביולי 2017


מולאי אסמאעיל: ידידות צרת־עין

מולאי אסמאעיל: ידידות צרת־עיןיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

מולאי אסמאעיל, אח חורג למולאי רשיד ומושל העיר מכנאס, הקדים את כל הטוענים־לכתר ותפס את השלטון פחות משבוע אחרי מות אחיו. הוא הצליח בכך הודות לאיש־סודו, סוחר יהודי עשיר בשם יוסף מימרן, שבישר לו את הבשורה הרבה קודם שיגיע הרץ הרשמי. יוסף עצמו שמע על כך מפי אחיו מימון, שבסתר שיגר אליו שליח ממראקש, אשר בה התגורר. מיד לווה מולאי אסמאעיל כסף מידידו היהודי כדי להעמיד חיל־צבא ולצאת לפאס, מקום שם המליכו אותו העולמא, חכמי־ההלכה, ביום 16 באפריל 1672.

לא פחות מארבע־עשרה שנה דרושות היו לו למולאי אסמאעיל עד שהכריע את כל יריביו. אבל חמישים־וחמש שנות מלכותו, הארוכה במלכויות בתולדותיהן של ארצות האיסלאם, היו מן הפורחות והבטוחות מכל שידעה מארוקו, לפחות עד סף המאה החדשה, סמוך ל־1700. לאחר מועד זה נאחז הסולטן שיגעון־גדלות ללא מצרים, ועתיד היה להחריב את ארצו כדי לספק את צרכיו הכספיים שלא ידעו שובעה – והחורבן לא פסח על היהודים.

אך לפי־שעה – עדיין עומדים אנו בשנת 1672 – אין ענן מעיב על האידיליה בין מולאי אסמאעיל והיהודים. סופרי־הקורות הנוצריים מאותה תקופה לא שכחו לציין עד כמה היה הסולטן נחוש בעמדתו משעה שמדובר היה בהגנה על נתיניו היהודים:

״כאשר יהודי מהלך ברחובות״, קוראים אנו בספרי הזיכרונות שלהם, ״תמיד עינו פקוחה שמא יבואו להתעמר בו, ובמקרה זה ייקוב בשמו של מולאי אסמאעיל. קריאה זו, אם תבוא בעוד מועד, תחולל נפלאות, שכן המאורים מתייראים ממלכם עד כדי כך שדי בהשמעת שמו בלבד לעכבם מלהכות והזרוע המורמת מקפחת את כל כוחה ומתייבשת כביכול״.

מולאי אסמאעיל לא הקל ראש בבטחונם של נתיניו – בלי הבדל דת ואמונה – גם אם לשם כך היה עליו להעניש בלי רחם את בנו עצמו־ובשרו, כמו שאנו למדים מפסקה זו בדברי הימים של פאס:

 באותו שבוע באה שמועה אלינו שמולא׳ עבד ל׳א אחיו של מתאכי׳ל היה משולח ומשוטט בדווא׳ר א׳ של עראב שראגא, ושבה מהם בתולה א׳ מבנות הגדולים שלהם וילך אליו אחיו למתוכא׳ל הנ״ז להביאו. ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים. ויבוא השר אשר הוא שליט בסראג׳ה למסיר״ה ויאמר לו: אדוני המלך כו״כ עשה בנך, וישלח מסיר״ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלאו 2 קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א׳ בצווארו וקופה ב׳ ברגליו וישליכו אותו ברהטים בשקתות המים ותכף ומיד נחנק ומת…

מולאי אסמאעיל לא היה מהסם להשליך את נפשו מנגד כדי להשליט סדר. סופרי־הקורות הנוצריים מייחסים לו אכזריות מרובה, וטוענים אפילו שבמו ידיו רצח 36,000 נתינים מוסלמים ועבדים נוצרים. ההיסטוריונים המארוקאים והיהודים בני אותה תקופה מעדיפים להתעלם מצד זה באישיותו, וכנגד זה הם מדגישים את תקיפותו ואת רגש־הצדק שלו. היהודים רחשו לו חיבה יתרה, על־כל־פנים בחלק הראשון של מלכותו. כך, למשל, כתב הרב שמואל אבן דנאן, ב־1699, לאחר שנודע כי בדרך־נם ניצל הסולטן מציפורניה של לביאה:

" ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום סוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויין־שרף (מחיה), והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפילתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאל׳ (העיר הישנה) ולא דיבר עימהם שום אחד.

באשר ליהודים, לא היה מולאי אסמאעיל מוכן, כמוסלמי אדוק, לפשרות ביחס לחוקות הד׳ימים. הוא שמר על חוקה זו בקפידה, אך גם ביושר. היועצים היהודים מילאו תפקיד נכבד בחצר המלוכה, אבל הורחקו מכל כהונה רשמית. בנימוס ניסה הסולטן לשכנעם לקבל את דת האיסלאם. אך כלום לא ניסה ידו בכך גם עם ג׳יימס השני מלך אנגליה ועם לואי הי״ד מלך צרפת? חרף ניסיונות מוגזמים אלה לעשיית־נפשות, שהם כשלעצמם מתורבתים היו בתכלית, מעולם לא סטה מולאי אסמאעיל מסובלנותו המסורתית של האיסלאם כלפי עמי־הכתב.

כולנו מבניו של אדם הראשון ולפיכך אחים הננו – כך שם בפיו סופר־הקורות שלו – ורק הדת מבדילה בינינו. כאח, וכמי שמקיים את מצוות תורתי, הריני להודיעכם בחסד וברחמים כ׳ דת־האמת היא דת מוחמד, היא היחידה אשר בה יוכל אדם להיוושע. זאת אני מודיעכם כדי לצאת ידי חובת מצפוני ולמען אהיה רשאי להאשימכם בבוא יום־הדין. מולאי אסמאעיל, מצביא שהצטיין בכוח פיזי אדיר, נהג להעביר על מידותיו ביחסיו עם הד׳ימים החלשים שהיו נתיניו, אך בוז לא בז להם. כמדינאי ממולח ידע עד כמה יוכל להפיק מהם תועלת למימוש שאיפותיו הריכוזיות. אויב היה לכל השאיפות המקומיות לעצמאות, בתוך השאר לשאיפתם של הברברים, כמו גם של כל המתיימרים לקחת חלק בשררה, ונדר נדר לכוף את שלטונו במישרים על כל הכוחות שבארץ. הוא ידע שיוכל לסמוך על נאמנותם של היהודים, שהם נתיניו האישיים.

הכלי העיקרי למימוש שאיפה זו לכוח ולשררה, הרעיון הגדול של המלכות, היה הקמת צבא מקצועי שקציניו וחייליו פטורים יהיו מכל קשר־נאמנות שבטי, אזורי או חברתי. לפיכך בנה את הצבא הזה על עבדים שחורים. הוא התקרא בשם ״המשמר השחור״ ומנה לא פחות מ־150,000 אנשי־חיל, כולם מסורים אישית למלכם ולו לבדו. אבל קיבולת כזאת מצריכה ציוד ואספקה שבהכרח יובאו מבחוץ. ומי מוכשר יותר מן היהודים לעסוק בכך?

שכבות הצמרת של היהודים, שמורגלות היו בשיטות של סחר־חוץ, שקשרי־משפחה היו להן בנמלים הגדולים של אירופה, שבקיאות היו בשפות זרות ולא היה בהן משום סיכון פוליטי כלשהו, הן שהיו המאגר האנושי שממנו גייס מולאי אסמאעיל את הטובים שבסוכניו ובסרסוריו בסחר־החוץ. סוחרים יהודים ממונים היו גם על אספקת הצידה לגייסות, ומשולבים היו בכל מסעי־המלחמה.

סוחרים יהודים (אך גם צרפתים) שקיבלו מונופול מן המלכות ייבאו איפוא מאירופה תותחים, רובים ותחמושת, שנחוצים היו לסולטן לא רק כדי להגן על גבולותיו מפני האנגלים, הספרדים ולימים גם התורכים, אלא גם כדי לגבות את המס. רובם שייכים היו למשפחות המכובדות של מכנאם כגון משפחת טולידאנו (אותם שלא היו רבנים סתם), שהתמחו בסחר עם הולנד, או כדוגמת בני משפחת מימרן, שקשורים היו יותר לצרפת, או כדוגמת משה בךעטר, איש המסחר עם גיברלטר ואנגליה.

כל המשפחות הללו, שהעמידו את כשרונותיהן המסחריים לשירות הדיפלומטיה השריפית, צברו הון בלתי־מבוטל. בני המשפחות הללו מילאו מאחורי הקלעים את תפקידם כיועצים, תפקיד שקנה לו חשיבות דווקא משום שמולאי אסמאעיל שלט לבדו, בלי להזדקק לווזירים. הנה כך שוגרו לא פעם האחים טולידאנו, יוסף וחיים, בשליחות ללונדון ולהאג, ושם ראו בהם שגרירים רשמיים־למחצה. אף־על־פי־כן התעלמו רוב ההיסטוריונים מן התפקיד שמילאו אותם סוחרים־דיפלומטים, שבגלל מעמדם כד׳ימיס אסור היה להם לשמש בכהונות רשמיות !

כדי שנשתכנע בהשפעה הניכרת שקנו להם, די לנו שנעיין בדוחותיהם של הדיפלומטים הזרים שעמדו במגע עמהם. השגריר ההולנדי, שבאחד הימים ביקש להסביר לממשלתו את התפקיד שממלא יוסף מימרן בחצר המלכות, נתפס להשוואה מחניפה זו: ״מימרן הנ״ל זוכה אצל המלך להשפעה שווה לזו שזוכה לה קולבר הגדול בצרפת״.

ידוע לנו אפילו מקרה אחד (שאמנם נשאר יחיד במינו) שבו התעלם יהודי אחד כביכול ממעמדו כד׳ימי ומילא תפקיד רשמי כאשר חתם משה בן־עטר, ב1721, על חוזה־השלום־והמסחר עם אנגליה, חוזה שאת המשא־ומתן עליו ניהל בצורה מזהירה בתנאים קשים ביותר.

שליטתם של היהודים בחילופי־הסחורות של מארוקו עם העולם החיצון – יבוא אריגים ונשק, יצוא דונג, גופרית, זהב ונוצות־יענים הגיעה לידי כך שביום־השבת היו נמליה של מארוקו סגורים. הנזירים הבנדיקטינים, שמטפלים היו בפדיונם של שבויים נוצרים גם זה סחר מכניס־רווחים לסולטן ולאנשי־הביניים היהודים שלו העידו על כך בספרי הזיכרונות שלהם:

אשר לסחר שמנהלים הסוחרים הנוצרים בחבל־הברברים הזה, כל כמה שהוא כדאי להם, כדאי הוא יותר למלך של מארוקו, למאורים וליהודים, נתיניו. אלה האחרונים מנהלים כמעס את כל סחרה של ארץ זו, בין בעצמם ובין על־יד׳ מאורים שהם כלי־שרת בידם, כדי שיוכלו ליצור את הרושם שאין להם נכסים כלל, וזאת בשל המסים שהם אנוסים להעלות בלי הרף, עד כדי כך שבחג־הפסח שלהם, כמו גם בשבתותיהם, חוגגים גם המאורים והנוצרים.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה.מיכאל לסקר

היקף העלייה מחמש ארצות המגרב לא היה שווה או אחיד כלל וכלל. ככל שהתקרב מועד עצמאות אלג׳יריה, נאלצו ישראל וה עלייה מצפון אפריקרוב יהודיה לבחור בהגירה, אך יעדם היה בעיקר צרפת. כמחצית מיהודי תוניסיה וכ־60% מיהודי מצרים בחרו שלא לעלות לארץ ישראל, והיגרו לארצות אחרות. רוב יהודי תוניסיה שלא עלו לישראל השתקעו בצרפת, ויהודי מצרים שוויתרו על החיים בישראל היגרו לאירופה, לאוסטרליה, לצפון אמריקה ולאמריקה הלטינית. לעומת זאת, קהילות שלמות, או על כל פנים, כשני שלישים מהן עלו רק ממרוקו ומלוב.

בכל אחת מחמש ארצות צפון אפריקה פעלה הסוכנות היהודית על כל מחלקותיה בתחומי ההכשרה הציונית והחלוצית, הגנה עצמית (׳מגן׳), עלייה כללית, ו'עליית הנוער׳; בתוניסיה, במצרים ובמרוקו תואמה הפעולה עם שליחי המוסד לעלייה ב׳. אם נשווה את הפעילות הזאת עם מה שנעשה בארצות ערב במזרח התיכון, נמצא שהעבודה הציונית וארגון העלייה בלוב, במצרים ובמגרב הצרפתי — למעט הכשרה ל׳מגן׳ — לא התנהלו בתנאי מחתרת חמורים ברציפות. פעילות מחתרתית חמורה התנהלה במרוקו רק בשנים 1949-1947 ובשנים 1961-1956. הפעילות בלוב בשנים 1952-1949 התנהלה במתכונת חוקית או חוקית למחצה, וזו הייתה המציאות גם באלג׳יריה ובתוניסיה בשנים 1962-1949. פעילות השליחים הארץ־ישראלים במצרים לא הייתה חוקית, ואולם היא נעשתה בהתעלמות השלטונות הבריטיים והמצריים עד מאי 1948. אמנם המעבר לתנאי מחתרת במחצית השנייה של 1948 בהנהגת המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון של הסוכנות הציב מכשולים מסוימים בדרכי הפעילים במצרים, ברם, לדברי שלמה הלל, שליח המוסד לעלייה ב׳ ב־ 1951, זו הייתה ׳מחתרת דה־לוקס׳; השלטונות ידעו על אודותיה, ולא הפריעו לעבודתה כל עוד נעשתה בדיסקרטיות.

בעידן הקולוניאלי, על כל פנים, פעלו המוסדות הציוניים המקומיים בצפון אפריקה ביתר חופשיות מאשר במזרח. עד מחצית 1948 הייתה הפעילות הציונית במצרים גלויה וחוקית(להבדיל מעבודת השליחים שנעשתה בדיסקרטיות), ומשרדי הפדרציה הציונית פעלו בחופשיות. הפדרציה הציונית במרוקו והאגודות השונות המסונפות אליה לא השיגו מעמד חוקי מן השלטונות הקולוניאליים, אך הם פעלו בהשגחתם כגופים ׳נסבלים׳. בתוניסיה ובאלג׳יריה הפעילות הציונית המקומית התארגנה ללא מגבלות ובמתכונת חוקית או חוקית למחצה. בלוב היא נעשתה בחסות המוסדות הקהילתיים. מכל מקום, לא מדובר ב׳ציונות של מרתפים׳, כמו שאילצה המציאות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן מראשית שנות הארבעים ואילך.

לבד מהגדרת צפון אפריקה בהקשר הגאוגרפי הכולל ומתיאור מקיף במיוחד על עליית יהודיה, המחקר שלפנינו ייחודי מעוד סיבות. ראשית, נעשה בו שימוש מקיף בשלל מקורות ראשוניים בשפה הערבית — הן מסמכים רשמיים מטעם השלטונות שטרם פורסמו: הן עיתונות, ובכלל זה ביטאתי המפלגות הלאומיות ועיתונים בלתי תלויים. כן נבדקו בקפדנות כל עיתוני צפון אפריקה גם של קהילות יהודיות שנכתבו בשפות אירופיות, וזאת מלבד העיתונות בצרפת, באיטליה, בארצות הברית ובישראל.

לבד מראיונות עם פעילי עלייה ועם אישים מרכזיים שסייעו בקידומה ומאיסוף עדויות בכתב, הסתמכתי על שאלוני מחקר שהכנתי והעברתי לסטודנטים שלי במכללה האקדמית אשקלון בשנים 2001-1998 ובאוניברסיטת בךגוריון, ששם לימדתי בשנים האלה. שאיפתי הייתה לתת ממד נוסף למחקר: מידע מפי העולים ולא אך ורק מפי העילית היהודית(אינטלקטואלים וראשי קהילות) או מפי השליחים שהיו גורם חיצוני. השאלונים חולקו להורי הסטודנטים ולקרובי משפחותיהם שעלו לישראל בשנות החמישים והשישים למילוי פרטים. השאלות התמקדו בקשרי יהודים־מוסלמים, בסיבות לעלייה, בגישת השלטונות, במיון עולים, בענייני רכוש, בתנאי החיים במחנות המעבר ובחבלי קליטה ראשוניים. רוב הנשאלים התגוררו בעת המשאל בקריית־גת, באשקלון, במושבי צפון הנגב וחבל לכיש ובבאר־שבע. למיטב ידיעתי, אין מחקרים היסטוריים על העלייה הצפון אפריקנית שהסתמכו על שיטת מחקר כזאת. במשך השנים 2001-1998 נאספו לא פחות ממאתיים שאלונים. השימוש במידע העשיר הזה נעשה כמובן בקפדנות, ונבחרו אך ורק נתונים רלוונטיים ואמינים במיוחד. עם זאת גם חומר שלא צוטט סייע בהבנת עמדת העולים והאתגרים שעמם נאלצו להתמודד.

עיקר המידע במחקרי מבוסס על ארכיונים, שבעה עשר במספר, רובם ישראליים, אמריקניים, צרפתיים ובריטיים, ובכללם ארכיון מדינת ישראל, ארכיון ק־גוריון, הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון הדיפלומטי הצרפתי(משרד החוץ של צרפת), ארכיוני הג׳וינט בירושלים ובניו יורק, ארכיון מפא׳׳י בבית ברל וארכיון תולדות ההגנה. העניין המרכזי הוא העלייה הכללית ו׳עליית הנוער׳, אך המידע המגוון האצור במקורות הראשוניים מאפשר לנו לתעד את עבודת הסוכנות על כל היבטיה ואת הארגונים היהודיים הבין־לאומיים שסייעו בהכנת העולים לפני צאתם, ונלחמו למען זכויותיהם הפוליטיות ולחקרם.

ממחקרנו הוסקו שש תזות מרכזיות. הראשונה והחשובה מכולם המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו היא ההערכה שלמרות המגרעות, המחדלים והליקויים בארגון העלייה, במה שנוגע לצפון אפריקה, זה היה סיפור הצלחה. לאחר עשרים שנות מחקר, עשרות מאמרים וכמה ספרים שקשורים במישרין ובעקיפין לעלייה הצפון אפריקנית הסקתי שאין די בניואנסים מסוימים מאוד ובציטוטים חסרי טעם של בכירים בסוכנות ובממשלות ישראל מלפני כחמישים שנה כדי לראות בהם דברי גזענות קשים, שסותרים את רעיון ׳קיבוץ גלויות׳, והוכחה ש׳הממסד האשכנזי׳ לא היה מעוניין בעולים. אכן קשה להתעלם מן העובדה שכמה אנשי מפתח בהנהלת הסוכנות, בכנסת, בדרג הממשלתי ובקרב העיתונאים הכפישו את היהודים מארצות האסלאם, קבעו להם סטראוטיפים שליליים חסרי שחר טרם עלייתם, והעדיפו עלייה מארצות הברית וממזרח אירופה. אבל את מפעל העלייה אין לשפוט לפי ציטוטים נבחרים, אלא במובנים כוללניים, דרך עיון יסודי בהחלטות שנתקבלו בישיבות הנהלת הסוכנות. הציטוטים וההתבטאויות חסרי הטקט ובעלי הנעימה הגזענית ככל שהיו, לא קבעו מדיניות אלא היו דעות אישיות שאפשר להתעלם מהם בעת קבלת החלטות קשות. בסופו של עניין, ההחלטות בנושאי עלייה וקליטה התעלו באמת מעל רגשות של יחידים. לא פעם אנו מוצאים שבכירי הסוכנות חזרו בהם מדבריהם הקודמים, והסכימו עם מסקנות אוהדות כלפי העלייה הצפון אפריקנית: דוגמה מאלפת היא משה קול, יושב ראש מחלקת ׳עליית הנוער׳, ולימים שר בממשלות ישראל.

מדובר במפעל שרצה להעלות יהודים מכל מקום למרות המגבלות הכספיות והמחסור בשליחים מיומנים. שליחי העלייה ופעילי שטח מקומיים סיכנו את חייהם מאוד: אחדים נרצחו בעת פעולתם(רצח שליחים באלג׳יריה ב־1958 בידי המורדים האנטי־צרפתים); אחרים הוכו וגורשו, כמו בקיץ 1957, בידי אנשי משטרת תוניס. גם עולים נפגעו במאמצים שנעשו להעלותם, דוגמת התרסקות מטוס ׳עליית הנוער׳ שעשה את דרכו מתוניסיה לתחנת ביניים באוסלו(1949) וטביעת ספינת ׳אגוז׳ (1961). עבודת השליחים נעשתה במסירות רבה גם אם אחדים הואשמו בהתנהגות חסרת אחריות, דוגמת שליחי המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון בתוניסיה ובמרוקו בשנים 1951-1950. המדיניות של הסלקציה הרפואית והסוציאלית ושל המכסות החודשיות הנוקשות שגרמו עגמת נפש ודמורליזציה בקרב מועמדים רבים לעלייה לא נועדה לבלום את פינוים. מצד אחד, היה אפשר להגדיל את מכסות העולים ולרכך את כללי המיון, ובכך לפנות בעוד מועד עוד יהודים ממרוקו, למשל, לפני שהתממשה עצמאותה והתקבלה החלטה להפסיק את העלייה. מצד אחר, בלי להמעיט בחומרת המחדל הזה, מדינת ישראל ושליחיה העלו בשנים 1971-1948 יותר מ־250 אלף יהודים ממרוקו (כ־85% מכלל הקהילות), וזאת מלבד העלאתם של עולים מארצות אחרות — 35 אלף יהודים מלוב, מקהילה שהיו בה כ־40 אלף נפש, 35 אלף עולים ממצרים בקהילה של לפחות 65 אלף איש, כ־50 אלף מתוניסיה בקהילה של יותר מ־100 אלף איש, ועוד כ־12 אלף מאלג׳יריה מכלל 140 אלף יהודיה. כיצד אפשר לטעון שישראל הפקירה את העולים או לא חפצה בהם, שהרי עם סגירת שערי העלייה במרוקו הוטל על ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ להמשיך ולהוציא את יהודיה בנתיבים מחתרתיים ובאסטרטגיות חשאיות. יהודים שנותרו בצפון אפריקה בחרו בזה מרצונם או העדיפו להגר למדינות אחרות. הדבר נכון בייחוד בנוגע לאלג׳יריה שרוב תושביה היהודים השתקעו בצרפת.

תפוח ההריון-יישכר בן עמי- גורלו של האח הצעיר

תפוח ההריון - עותק

לפני שנים רבות חי עשיר אחד ולו שלושה בנים. הרגיש האב כי קרבו ימיו ללכת בדרך כל הארץ.

הוא קרא לבניו ואמר להם: ״בניי, הנה זקנתי ושבתי ולא ידעתי את יום מותי. עכשיו אני מצווה עליכם, לבוא אליי מחר, כדי שאחלק לכם דברים חשובים שיעזרו לפרנסתכם״.

למחרת, באו שלושת הבנים אל אביהם כדי לראות מה יתן להם. נכנסו אליו לחדרו. הוא שכב על המיטה ועל ידו היו שלוש תיבות. ישבו לפניו הבכור בבכורתו והצעיר בצעירותו. אמר להם אביהם: ״בניי, הנה מה שאני מוריש לכם. אתה בכורי, קח נא את הקופסה הזו ואל תפתח אותה אלא אחרי מותי״. לבן השני, נתץ את התיבה השניה ואמר לו כדבריו לבן הראשון. גם לשלישי נתץ ארגז וביקש ממנו שלא יפתח אותו עד אחרי מותו.

אחרי שבוע מת אביהם. הם ספדו לו ואחרי שעברו ימי האבל, נפגשו הבנים ואמרו: "הבה יפתח כל אחד את התיבה שנתן לנו אבינו ז״ל״. פתח הראשון את תיבתו ומצא כי היא מלאת עפר. חרה לו מאוד, כי

חשב על אבנים טובות ומרגליות. השני פתח ומצא עצמות של בהמה דקה וגסה. השלישי פתח ומצא ניירות מקופלים בכל מיני צורות. חרה להם מאוד על האכזבה שהנחיל להם אביהם. הם בכו במר נפשם, כי לא הבינו מה משמעותם של הדברים האלה.

פתח הקטן שבהם ואמר: ״הבה נלך אל היועץ הטוב שבעירנו ויורנו מה האותות האלה שהשאיר לנו אבינו ז״ל ״. הלכו ליועץ, ישבו לפניו וסיפרו לו על אודות התיבות שהנחיל להם אביהם בירושה.

ענה היועץ ואמר: "הראשון יהיה חקלאי, השני יהיה סוחר בהמות והשלישי יהיה מנהל חשבונות וסופר. זהו מה שרמז לכם אביכם המנוח״. יצאו שלושת האחים מאת היועץ.

אמר אחד האחים: ״הבה אחיי, ניפרד איש מאת אחיו וכל אחד ילך לדרכו, כי שינוי מקום יביא לשינוי מזל״. בכו האחים הרבה ונפרדו, וכל אחד הלך לדרכו. הקטן הלך בדרך הארוכה ביותר והגיע לנחל, ושם ישב לנוח מיגיעת הדרך. הוא ראה אבנים קטנות המתרוצצות בתוך המים ואבנים גדולות עומדות. הוא רשם את הפלא הזה בפנקסו. הוא קם והלך עוד כברת דרך. הוא הגיע למקום אחד והנה מולו שתי תעלות. באחת המים נקיים מאוד ומהם שתתה סוסה רזה מאוד. בתעלה השניה היו מים עכורים מאוד, מהם שתתה סוסה שמנה מאוד. תמה מאוד הצעיר על הדבר הזה ורשמו בפנקסו.

הוא נח מיגיעת הדרך, קם והמשיך בדרכו עד בוא הערב. הוא פגש שני אנשים, האחד רזה וחלש והשני גדול וחזק. הוא תמה מאוד על מראיהם של שני האנשים המשונים האלה. הוא קם ללכת והנה קרא לו אחד מהם: "לאן אתה הולך? מי אתה ומאיץ תבוא״? סיפר להם את כל קורותיו. אמר לו האיש החלש: ״בוא איתי הביתה, תנוח אצלי ותתארח אצלי שלושה ימים״. הלך עימו הביתה. כשהם עמדו בפתח הבית, יצאה אשתו לקראתו בצעקות: "היכן היית עד עכשיו ומה הבאת לי"? ענה בעלה: "הבאתי היום את האיש הזה להתארח אצלנו״. ענתה האשה בעזות פנים: ״זה מה שאתה יודע, רק להביא אנשים״. שתק הצעיר והשתומם על מה שרואות עיניו. הוא ישב איתו שלושה ימים ואכל איתו.

ביום השלישי, הבחין האורח הצעיר בנערה מלוכלכת מאוד על יד תנור הפחם. כשהאורח נכנס, צעקה האם: ״תיכנסי מהר לתנור ותתלכלכי עוד. למה את יוצאת החוצה״?

רשם הצעיר את כל הדברים האלה בפנקסו, הוא הודה לאיש על האירוח וביקש ממנו שילך איתו לאיש השני. אמר לו האיש החלש: ״לך אליו, הוא אחי״. הלך אליו ולפני היכנסו יחד עם בעל־הבית, יצאה האשה לקראתם בשמחה ובטוב־לב: ״ברוך הבא אורחנו הנכבד. שב איתנו שלושה ימים ושלושה לילות ושמח איתנו". גם שם הוא ראה ילדה טובה מאוד. אמרה לה אימה: ״בתי, קומי ולבשי שימלתך היפה כדי שהאורח ירגיש בטוב״. שמח האורח מאוד בבית הזה וייטב לבו מאוד.

אחרי שלושה ימים, ביקש האורח מבעל־הבית רשות לשאול שלוש שאלות. ענה לו בעל־הבית: ״שאל בני, שאל״. אמר לו: "ביום ראשון לצאתי מביתי, הגעתי לנחל אחד והנה אבנים קטנות מתרוצצות במים, ואילו האבנים הגדולות עומדות במקומן״. ענה בעל־הבית לאורח הצעיר: ״בני, האבנים הקטנות הן משולות לגיל הבחרות, כמוהן אתה רץ מכאן ולכאן. הגדולות הן כמונו, זקנים ולא יכולים עוד להתרוצץ, רק יושבים בבית״. הוסיף הצעיר: "ביום השני, הייתי הולך עד שהגעתי למקום אחד והנה לפניי שתי תעלות. באחת מהן המים נקיים מאוד, וסוסה אחת שותה והיא רזה מאוד. ואילו בתעלה השניה, המים עכורים מאוד וסוסה אחת שמנה שותה מהם״.

השיב בעל־הבית לאורח הצעיר: ״שמע בני, הסוסה הרזה דומה מאוד לאשה. אם היא קנאית, אפילו שיהיה לה כל־טוב שבעולם, היא רזה מרוב הקינאה שבלבה. הסוסה השמנה ששותה מהמים העכורים היא דוגמה לאשה טובה. אם היא טובה ואשת־חיל, היא מסתפקת במה שיש עד שהמצב משתפר. זו היא דרכו של עולם בני היקר". הוסיף עוד האורח: ״ראיתי עוד פלא כאן. הראשון שאצלו התארחתי, אשתו צעקה עליו על שהוא הכניס אורח. בתו הייתה מלוכלכת מאפר התנור, והאמא לא ביקשה ממנה שתנקה את עצמה. הוא חלש ואתה גדול ובריא״.

ענה בעל־הבית לאורח: ״דע לך שהאיש שאיכסן אותך הוא בני". אמר לו האורח: ״ולמה הוא אמר שאתה אחיו"?

ענה בעל־הבית: ״כי הוא התבייש להגיד לך שהוא בני, מפני שהוא הזקין במהרה בגלל אשתו, שעושה לו צרות ולא נותנת לו מנוח. הדאגות הן שהזקינו אותו מאוד. ועכשיו בני, ראית את ההבדל הגדול ביני ובינו. אני עדיין חזק ובריא אולם, ואילו בני חלש מרוב אנחות ודאגות, והכל בגלל האשה. אשתי היא אשת־חיל המכבדת אורחים ושמחה בהם כל הימים״.

רשם הנער את כל הדברים בפנקסו. אמר הנער הצעיר: ״אם נא מצאתי חן בעיניך, תן לי את בתך לאשה״.

ענה בעל־הבית לאורח: ״אנא בני, בתי היא סומאת״ אמר: ״אני מקבל אותה״. אמר האב: ״היא חרשת״. ענה: ״ אני מקבל אותה״. אמר: ״היא מכוערת״. ענה: ״אני מקבל אותה״. ראה בעל־הבית שהוא מקבל עליו את כל המומין האלה, ואמר לאורח: ״טוב בני. יש לי רק עוד תנאי אחד. אם אתה רוצה את בתי, אתן לך אותה בתוך תיבה ולא תפתח אותה עד שתגיע למקום מגוריך״. אמר הנער: ״טוב הדבר״. שמח הבחור והודה לאיש שאירח אותו בכבוד כה גדול. הצעיר נפרד ממארחיו ויצא לדרך. הוא הלך כברת דרך ויצרו פיתה אותו. אולי בכל זאת אפתח את התיבה לראות את הילדה הזאת, חשב הצעיר. והנה יצא קול מן התיבה: "אדוני, אל נא תעבור על שבועת אבי שהשביעך שלא תפתח את התיבה, עד אשר תגיע למקום מגוריך״. האח הצעיר הגיע לעירו שממנה הוא יצא. הוא נכנס לביתו, פתח את התיבה וראה את פני הנערה, והן ממש כפני החמה. התפלא מאוד ושמח בלבו: הלא אביה אמר שהיא מליאת מומים שבעולם. אכן הוא בחן אותי, ונוכח שאני חכם ואוכל לעמוד בכל הצרות שעדיין עתידות לבוא עליי.

הוא אמנם שמח מאוד אבל בלבו הייתה דאגה, כי לא היה מה לאכול בבית וכל כספו אזל במסעו.

הבינה הנערה־אשתו את מבוכתו. לפני צאתה מבית אביה, ציווה עליה האב, שתשתול בשערותיה אבנים טובות ומרגליות וכך עשתה. אמרה לבעלה: ״ראה, אני יודעת שאתה בן־עשירים, שמרוב הצרות שעברו עליו נהפך לעני. עכשיו קח נא אבן טובה זו, מכור אותה וקנה לנו אוכל כדי שנסעד את לבנו״.

הוא לקח מידה את האבן הטובה ויצא לשוק. הוא מישכן אותה אצל צורף אחד, קנה דברי אוכל ושב אל אשתו. אכלו ושתו מתוך שמחה. למחרת, שוב נתנה לו שתי מרגליות ואמרה לו: "לך תזמין פועלים ותבנה לנו ארמון מול ארמונו של המלך״. יצא והכריז על רצונו להעסיק קבלן שיבנה לו ארמון. אם שכרו מאה שקל, הוא מוכן לשלם כפליים. באו אדריכלים ובנאים ובנו את הארמון תוך שישה חודשים. הוא נכנס לארמון ושמחו מאוד הוא ואשתו. אמר לאשתו: ״רעייתי היקרה, את יודעת שעלי לקיים את מצוות אבי המנוח וללמוד הנהלת חשבונות ולבלרות". אמרה לו: "אישי, בעלי יקירי, טוב מאוד הדבר, אבל עכשיו, כל האבנים הטובות והמרגליות שהבאתי אזלו. עתה, קח נא את האבן הטובה האחרונה הזו. לך לשוק הצורפים ומכור את האבן הטובה במחיר הגבוה ביותר. קנה לי צמר־גפן, כותנה וצמר, כדי שאוכל לעבוד בבית ולא ישעמם לי".

הלך בעלה לשוק, קנה את כל מה שדרשה ממנו אשתו והביא לה הביתה. הכינה לו כותנות יפות ונתנה לו למכור בשוק. היא אמרה לו: ״אל תמכור בהצעה הראשונה אלא בהצעה העשירית״. וכך היה. היה מוכר כל כותונת במחיר גבוה עד שאספו מספיק כסף. אמרה לו אשתו: ״עכשיו בעלי, ביכולתך ללכת וללמוד את אשר ציווך אביך".

הלך למדינה רחוקה כדי ללמוד לבלרות וחשבונות. והנה פעם, עבר הנסיך על־יד הארמון החדש ועיניו ראו את האשה הזאת שהייתה סורקת שערותיה. הנסיך התעלף מרוב תדהמה על היופי שה' נתן לאשה הזאת. אמר לו המשנה של אביו: ״מה לך בן־המלך כי התעלפת פתאום״? ענה הנסיך: ״ראה ראיתי אשה מהארמון החדש הזה ונפשי חשקה בה״. אמר לו המשנה: ״אביא לך אותה, רק אל נא תדאג בן המלך״. הלך המשנה ודפק על דלת ביתה של האשה. שאלה אותו האשה: ״מה רצונך אדוני״? ענה לה: ״אני משנהו של המלך. בנו הנסיך ראה אותך והוא חושק בך. לכץ ציווני לבוא ולקחת אותך אליו״.

אמרה האשה: ״יסלח לי אדוני, אני אשת־איש ואיני יוצאת מביתי״. ענה המשנה: ״הלא דבר המלך הוא ודינא דמלכותא דינא". חששה האשה לנפשה ויצאה איתו. הוא לקח אותה לביתו ואמר לה: ״אני בעצמי רוצה אותך. הבה נאכל, נסעד ותהיי אשתי״.

אמרה לו האשה: ״אם רצונך בי, בוא עימי אל בית־הדין והדיין ישיא אותנו״.

לקח אותה אל הדיין וגם הוא חמד אותה. אמר למשנה: "לך עד מחר״. הוא ניסה לפתותה בדברים. אמרה לו: ״לפחות תביא עדים נאמנים, כדי שיידעו שאני אשתך״. הלך והביא עדים. ראו העדים את האשה כי יפה היא מאוד וחמדו אותה בלבם.

אמרו לדיין: ״יש להביאה למשפט בבוקר״. בערב ניסו העדים לפתות את האשה בדברים. אמרה להם כך: "איני מסכימה. קחו אותי למלך והוא ידון בינינו. מי שיבחר בו המלך, לו אהיה לאשה".

לקחו אותה למלך. גם המלך חמד אותה בלבו ואמר לאנשים: ״לכו לבתיכם, יופי כזה נועד רק למלכים״. המלך אהבה, הירבה תפארתה ודיבר על לבה להיות לו לאשה. ענתה האשה בחוכמתה ואמרה: "אם תבנה לי ארמון מתפוחי זהב, אהיה לך לאשה״.

בנה המלך את הארמון מתפוחי זהב.

אמר לה: ״האם השבעתי את רצונך״? השיבה לו: ״בערב אהיה לך לאשה".

מה עשתה? בערב, בדיוק שעה לפני בואו של המלך, יצאה מהארמון ונעלמה. היא הלכה בפחד ביערות ובמדברות עד שעבר נחש גדול וביקש ממנה: "אנא עשי לי טובה, קחיני וחגרי אותי מסביב מותנייך.

כשיעבור נחש אחר וישאלך אם ראית נחש שעבר, הגידי לו ׳אכן ראיתי, אבל הוא נכנס לחור הזה' ״.

נכמרו רחמי האשה על הנחש, לקחה אותו וחגרה בו את מותניה. לפתע בא נחש ארוך וזועם. שאל: ״אשה, אולי ראית נחש שעבר מפה״? השיבה לו: ״אכן ראיתי והוא נכנס לחור הזה״. נכנס הנחש לחור ולא מצאו, יצא וחבט עצמו באבנים עד שנפחה רוחו. נגעה בו האשה וכשראתה שהוא מת, שחררה את הנחש אשר אמר לה: ״תודה לך על שהצלת אותי. עכשיו בואי איתי אל בית הוריי. אני בת־זוגו של הנחש האכזר הזה. הוא רצה להרוג אותי ולכן ברחתי ממנו. אילולא את, הייתי מתה עכשיו. ועתה, לכי איתי להוריי ותנוחי. כשתרצי לעזוב, הם יודו לך מאוד על שהצלת אותי, וישאלו אותך מה את רוצה לקחת. תשיבי להם: ׳איני רוצה דבר מלבד הפמוט הזה׳ ״. הלכה האשה אחרי הנחש עד שהגיעו לבית ופתאום הנחש נהפך לאשה. ההורים בירכו את בתם ואת האורחת בסבר פנים יפות. שאלו את בתם: ״מי הביאך לכאן? הלא את נשואה". סיפרה להם את מה שקרה לה עם הנחש ושהאשה הזאת הצילה אותה מידיו. הם הודו לה מאוד. היא נשארה איתם שלושה ימים לאירוח כדרך כל הארץ.

אמרו לה: ״לאחר שהצלת את בתנו ממוות, בקשי מאיתנו כל אשר תחפצי וניתץ לך״. ענתה האשה ואמרה: ״איני רוצה דבר, אך אם מצאתי חץ בעיניכם, תנו לי את הפמוט הזה".

אמרו לה: "גברתי, הקשית לשאול. אלמלא הטובה שעשית לבתנו, היינו משמידים אותך כאן מתחת לאדמה. עכשיו, הטובה שעשית לנו הקדימה את רצוננו. עתה, קחי לך את הפמוט. אם תהיי בצרה, תדליקי אותו והכל יבוא על מקומו".

נפרדה מהם. היא הלכה מכפר לכפר וממדינה למדינה עד שהגיעה למדינה שממנה היא ברחה.

היא התחפשה לגבר, קנתה בית־מרחץ והכריזה: ״כל מי שרוצה להתרחץ חינם, יכול לבוא לבית־המרחץ שבמקום פלוני״. שמעו תושבי המדינה על בית־המרחץ הזה. מי לא יבוא להתרחץ חינם? אחרי זמן־מה, בעלה של האשה, לאחר שלמד לבלרות וחשבונות, חזר לביתו, לארמונו, והנה אשתו לא נמצאת בבית. הוא צעק צעקה גדולה ומרה, על אשתו היפה שאיננה ואשת־החיל שהלכה מאיתו. יצא החוצה כדי לשאול את השכנים, פגש את המשנה למלך וסיפר אודות אשתו. ענה המשנה: "אכן ראינו את אשתך. אני והמלך חמדנו אותה. אני הבאתי אותה לביתי, דיברתי על לבה שתעתר לי והיא השיבה לי: עד שנלך לדיין. הלכנו לדיין, גם הדיין חמד אותה״. המלך ואני שאלנו את הדיין: "איפה האשה״? אמר להם: "כשחמדתי אותה, אמרה לי: עד שיבואו עדים. העדים באו והם לקחו אותה ממני״.

הוא הלך יחד עם המשנה והדיין אל העדים ושאלו אותם: ״היכן האשה שלקחתם מידי הדיין״?

אחד מהם השיב: ״כן, היא אמרה לי: לא אהיה שלך עד שתיקח אותי למלך ויחליט למי מכם אני שייכת. לקחתיה אל המלך, והמלך גם כן חמד אותה, אמר שיופי כזה נועד רק למלכים, לקחה מאיתנו ולא ידענו מה קרה לה״.

כולם הלכו אל המלך ושאלוהו על האשה שלקח. סיפר להם, שהוא חמד אותה. ״היא התנתה איתי לעשות ציפוי מתפוחי זהב לארמונה ועשיתי כל מה שהיא ביקשה. לעת ערב, התחלקה מהחלון בעזרת התפוחים ולא ראיתיה מאז".

התעצבו כולם על הדבר הזה ואמרו איש אל רעהו: "הבה נלך אל בית־ המרחץ החדש, נתרחץ ונפיג את צערנו". הלכו יחד לבית־המרחץ החדש. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות. היא הכירה אותם מיד והם לא הכירוה, כי חשבוה לאיש. נכנסו למרחץ, התרחצו, יצאו ואז אמרה להם: ״שבו בבקשה לשתות כוס תה״. הם שתו, דיברו ביניהם על הצרות ועל אובדן האשה היפה שנעלמה מהם.

לעת ערב, אמרה להם האשה המחופשת לגבר: ״שבו, אני אדליק את הפמוט הזה ויאיר לנו״. הדליקה את הפמוט, והפמוט התחיל לדבר ואמר להם: ״הבה יספר כל אחר את סיפורו עד אור הבוקר״. ענו האנשים: ״ספר אתה ראשון, פמוט״. הפמוט התחיל לספר ואמר: "היה היה עשיר אחד ולו שלושה בנים״. הסיפור דמה לסיפורו של הצעיר והוא התחיל לרעוד וחשב אולי שזה מקרה. המשיך הפמוט לספר עד אשר הגיע לעניין המשנה. צעק המשנה ואמר: ״זה בדיוק הסיפור שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לדיין. הדיין נבהל ואמר: ״גם זה המקרה שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לעדים. העדים נבהלו גם הם ואמרו: "זה בדיוק מה שקרה לנו". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע למלך. המלך היה מאוד מופתע וגם הוא ואמר: ״זה המקרה        שלי".

          כולם תמהו על הדבר הזה.

          שאלו האנשים את הפמוט: ״אולי תואיל בטובך לגלות לנו היכן

האשה"?

          ענה הפמוט ואמר: "זאת היא האשה שהתחפשה לגבר והיא בעלת

המרחץ״.

          בכו כולם על הדבר הזה שקרה להם, ושמחו מאוד על אשר לא עשו

דברים רעים לאשה, וה' הצילם מעשות רע לאשת־איש.     

אמר לה בעלה: ״אשתי יקירתי, האם אנשים אלה פגעו בך"?

          אמרה לו: "חס ושלום. לא נגעו בי אפילו באצבע קטנה. אנא, מחל

להם על הצער שגרמו לי״.         

מחל להם הצעיר ונפרדו איש מרעהו בשלום.

          הם האריכו ימים בטוב ושנותיהם בנעימים.

קורות היהודים בצפון אפריקה- נתן א. שוראקי-פרק שמיני – חיי התרבות.

פרק שמיני – חיי התרבות.אנדרי שוראקי 2

החיים הרוחניים והתרבותיים של יהודי צפון אפריקה שיקפו את סגולתה העמוקה ביותר של פינת עולם זו, שהיא צומת דרכים בין ארץ ישראל, המזרח הערבי, ספרד, אירופה וארצות אפריקה, שמדרום לסאהארה. עוד נראה איך התבטא מצב בסיסי זה בחיים הדתיים של יהודי צפון אפריקה.

חיי היהודים היו שזורים ומשוזרים בחייהם של המוסלמים; הם דיברו בלשונם שותפים היו עמהם באורח חייהם, מעורים היו היטב בחיים הכלכליים של הארץ. משום כך אין בכך משום הפתעה שהמרכזים החשובים ביותר של חיי התרבות היהודיים קמו בסמוך לבתי המדרש המוסלמיים הגדולים.

קירואן.

קירואן (  ערבית,   القيروان צרפתית Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס,  והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לרביעית בקדושתה לאסלאם לאחר מכה, אל-מדינה וירושלים בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לוויתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, והיא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670,ושמה בא מהמילה "קרוואן" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".

קירואן, מצודת הפלישה הערבית, שנוסדה בשנת 670 על ידי עוקבה אבן נאפע, מילאה בתולדותיה של יהדות צפון אפריקה תפקיד של מתווך בין המזרח – בבל, ארץ ישראל ומצרים -, בו היו לימודי היהדות עומדים על גובה רב כל כך, ובין המגרב. קריה מופלאה זו, נוה מדבר של דקלים וצל, בירת שערי המדבר, משכה אליה מראשיתה הרבה והרבה משפחות יהודיות, וזאת בזכות החסות שהובטחה להן מצד הערבים. עוד במאה השמינית נמצאה כאן קהילה חשובה ששקדה, בדרגה גבוהה עד מאוד, על לימודי היהדות ועל כל ענפי המדע.

כאן אנו נוגעים בעצם התהליך שהתחולל בכל העולם הערבי בעקבות הקמתה והתחזקותה של הקיסרות המוסלמית : עם הקמתן או פיתוחן של הערים החדשות בכל רחבי העולם המוסלמי הפכו היהודים, שעד אז היו עובדי אדמה וסוחרים זעירים, להיות עירוניים, סוחרים שעד מהרה קנו להם בקיאות בשיטות המסחר הבינלאומי, וכיוון שעשו חיל ומצאו עניין וחפץ במשמעויות הנעלות ביותר של תרבותם היהודית כמו גם בענפי החוכמה השונים. כך החלה באפריקה הצפונית ובספרד תחיית הלשון והתרבות העברית ב " תור הזהב " של הגלות.

מראשית המאה התשיעית ועד שקיעתה של בבל היו תמיד קשרים הדוקים בין קירואן לבתי המדרש הגדולים של בבל, שאז עמדו בראש התרבות העברית. על פי פנייה מקהילות קירואן כתב רב שרירא גאון, בסוף המאה העשירית, את אגרתו המהוללת שהייתה מכוונת אל יעקב בן נסים, על מקורות המשנה והתלמוד. גדולי החכמים של ישיבות בבל נהגו כבוד ביהודי קיירואן, כי לדבריהם נצטרפה בהם חכמת חול עם חכמת הקודש, רוב השאלות והתשובות של גדולי היהדות מופנות היו אז לקהילות שבאפריקה ומשם היו פסיקותיהן נפוצות באירופה. חכמי בבל באו אפילו להשתקע בצפון אפריקה. שם העמידו להם תלמידים בלימודי התורה. אחד הראשונים שאנו נתקלים בשמו, נתן בן חנניה, קיים עוד בסוף המאה השמינית חליפת מכתבים הדוקה על גדולי בבל.

כאן המקום להזכיר מה עז היה ההד שעורר בואו של אלדד הדני לקיירואן בשנת 880. אורח זה התיימר להיות צאצא לאחד מעשרת השבטים, שבט דן, שעקר מארץ הקודש כאשר קרע ירבעם את בממלכה, כדי שלא לקחת חבל במלחמת האחים, שאיימה אז על ממלכת שלמה. הוא בא מארץ החוילה, מעבר לנהרות כוש; השבט שלו מובדל היה משבטי נפתלי, גד ואשר ומן החויים, בני משה, על ידי נהר של חולות וסלעים השוטף בעוצמה מבהילה, ויש בכוחו לטחון הררי ברזל ( המדובר היה כמובן בנהר הסמבטיון, העומד מזרום ביום השבת ). אדירת כוח הייתה אותה מלכות של בני ישראל, ולוחמיה השכילו להדוף את כל התקפות אויביהם. אלדד לא ידע לאוּת בתיאור מולדתו הדמיונית ובתיאור הרפתקאותיו בדרך. סיפור המעשה שלו התעופף מפה לפה עד קצוי המגרב. בליל הגלות החשוכה נשא עמו את כל מאורות התקווה.

ועד היום יש שבאשמורת הלילה יספר זקן בא בימים מילידי צפון אפריקה, בגיל ורעדה, על הנסים של אלדד הדני.

הרבה מיהודי קיירואן עשו להם שם בלימודי קודש. מהם נזכיר את יעקב בן נסים בו יאשיה, שהקים בה בית מדרש גדול; את יוסף בן ברכיה, חכם מהולל, שבסוף המאה העשירית עמד בחילופי אגרות עם רב האי ועם שמואל בן חפני. את חושיאל בן אלחנן, שייסד אסכולה, שנמכר בקיירואן על ידי שודדי ים, משׂכיריו של כליף קורדובה – לימים נעשה חכם זה סמכות רוחנית, במגרב שאין עליה עוררין. הפזורה כולה פנתה אליו ודרשה בעצתו. ממשיכו, חננאה, כתב פירוש בהיר מאוד על התנ"ך ועל התלמוד, ששימש מופת למפרשים שלעתיד לבוא, בפרט לאלפסי והרמב"ם. הוא הסתמך על משנתו של רב סעדיה גאון.

עוזרו, נסים בר יעקב, משך לקיירואן תלמידי חכמים, שבאו מספרד ומאיטליה. שמואל הנגיד הכתיר אותו בתואר מאור אמת ותפארת ישראל. בקיאותו הגדולה בתורה באה לידי גילוי בחיבורו, " המפתח לתלמוד ". באותה מידה, גדול היה כוחו בערבית ורמה הייתה קרנו בעיני המוסלמים. בתו של נסים נועדה להיות לאישה ליוסף בן שמואל הנגיד, והדבר נתן לאותו קיירואני הזדמנות לבקר בגראנאדה, שם הכיר את שלמה אבן גבירול, שעדיין היה משורר צעיר.

בצד חכמים בלימודי קודש, היו בקיירואן יהודים שעשו להם שם בשאר תחומים של חוכמה. היו בה רופאים מהוללים. שניים מהם יצא להם מוניטין בעולם כולו ולאורך ימים; יצחק בן עמרם המוּסַלַם, ותלמידו יצחק ישראלי ( אמצע המאה האחת עשרה ). זה האחרון, שרווק מושבע היה, נהג להכריז, שחיבוריו יבטיחו לו תהילה יותר משיוכלו לעשות זאת בן או בת. ואכן עבודות על " מיני הקדחת " ו " מיני התזונה " תורגמו במאה האחת עשרה ללטינית ולימדו אותן באוניברסיטאות בשם  Opera Omnia Isaci Judaei. הן זכו לשימת לב ולהוקרה מצד ההיסטוריונים של הרפואה אפילו בימינו. ספרו " מוסר הרופאים " נותן עצות על הדך לטיפול בחולים; הוא עומד בין הרפואה לאמיתה ובין התיאולוגיה המוסרית. חיבורו התיאולוגי, חיבור על יסודות הטבע, מרחיב את הדיבור על המדע הגשמי. הוא היה ממכניסי הניאו אפלטוניות למחשבת ימי הביניים. פירושו לפסוקים הראשונים של בספר בראשית עורר עליו את ביקורתו של אברהם אבן עזרא.

שניים מתלמידיו של יצחק ישראלי זכו לשם גדול : האחד, מוסלמי, התפרסם בכתביו הרפואיים, והאחר, דונש בן תמים, רופא פילוסוף גדול בבלשנות ומומחה במדעי המתמטיקה – הומניסט כגון אלה שעתידה הייתה יהדות צפון אפריקה וספרד להקים מתוכה, בשעותיה הטובות ביותר. במאה האחת עשרה היה נגיד קהילת קיירואן, אברהם בן נתן אבן עטא, רופא מפורסם גם משפחת אֶשמה, המוזכרת בכמה מקומות בפנקסי קיירואן, העמידה לצפון אפריקה רופאים, פילוסופים, גדולי תורה והיסטוריונים.

במאה האחת עשרה עמדה קיירואן בשיא תפארתה : סולטאן אחד גזר לעשותה עיר קדושה לאסלאם, ומאז נאסר על יהודית לשבת בה. הללו גלו לגאבס, לג'רבה ולתוניס. לפני יציאתם הגדולה של יהודי תוניס היו רק כמה משפחות יהודיות משוטטות סביב העיר הקדושה של דרום תוניסיה, שכיום אין בה כל נוכחות יהודית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר