ארכיון יומי: 6 ביולי 2017


הראשונים לציון – אברהם אלמליח

הראשונים לציון

כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי והכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.

ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה — בשנת תרס״ד — מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי "אגודת צעירי ירושלים״ ו׳אגודת צעירות ירושלים״ — צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם ״אהבה ואחוה״ שבמיסדיה בשנת תר״ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר״ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון — שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי״ס כי״ח,אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם ״שפה ברורה״, אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת״ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.

ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. בחודש חשון תרס״ד נדפס מאמרו הראשון ב״השקפה״ שערך בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו״ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין — בעתון ״העברי״ — ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון ״העולם״. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטילינית — הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל״אידיש״ של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג׳יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.

הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע״א—תרע״ב לחבר המערכת של ״המבשר״ שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של ״הפועל־הצעיר״ בשנות תר״ע—תרע״ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון ״החרות״, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־־עטר עורך "החרות" ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את ״היהודי הספרדי״ בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך "דאר־היום״, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף גם העתון הערבי ״בריד אליום״, תרגום ״דאר היום״ בערבית. בספרדית ערך את העתון "איל ליביראל״ שפרושו ״החרות״ בספרדית.

במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד״ר שמעון מויאל והעו״ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזנגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע״ג—תרע״ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם ״המגן״. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת הרוח הלאומית היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה,שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הרא­שונה עם ראשית פעולת ״ועד הצירים״ בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע״ט— תרפ״א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז׳בוטינסקי.

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אבן חלדון-בול ממרוקו

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

כשם שאבן־ח׳לדון עומד מבודד כלפי העבר והרקע התרבותי שלו, כך עומד הוא מבודד כלפי התפתחות המחשבה בדורות שלאחריו. הפעילות הספרותית בלשון הערבית נידלדלה והלכה מתקופתו ואילך. אצל ההיסטוריונים אל־מקריזי(1364- 1442) , אל־סח׳אוי(1497-1427) ואל־מקריזי(נפטר 1631) אפשר אמנם להכיר מידה של השפעה מתורתו של אבן ח׳לדון ומראייתו ההיסטורית, אך הם לא פיתחו את רעיונותיו ובכלל לא הלכו בדרכי הניתוח והמחשבה שלו. ׳כדי להבין את אבן־ח׳לדון הבנה של ממש – אומר רוזנטאל – היה דרוש עם שעיקר עיסוקו, כרומאים לפניו, במדיניות, ולפיכך הוא נותן את דעתו על ההיסטוריה. עם כזה היו התורכים העות׳מאנים׳. ואמנם קמו בתורכיה העות׳מאנית מלומדים, אשר התחרו זה בזה בהתעניינותם ביצירתו של אבן־ח׳לדון וברעיונותיו. המלומד התורכי ז. פ. פינדיקאוגלו אף מכנה אותם בתואר ׳האסכולה האבן־ה׳לדונית בתורכיה׳, והרחיב את הדיבור עליהם בהרצאתו בקונגרס המזרחנים באיסטנבול בשנת 1951  ההיסטוריון חאג׳י־ח׳ליפה (מת 1657) מהרהר על ׳השלבים׳ בהיסטוריה ומגדיר את תכליתה של ההיסטוריה כדרך שהגדירה אבן־ח׳לדון; ההיסטוריון מוסטפא נעימה (מת 1716) מבקש ליישב את התורה הדטרמיניסטית של אבךח׳לדוין עם וולונטאריזם תיאולוגי. הוא סבור כי ירידת הממלכה, העלולה לבוא אחרי הדור החמישי, יכולה להיעצר על־ידי אישים בעלי כושר מדיני יוצא־מן־הכלל, הפועלים על־פי ׳דרך האלוהים׳(סונת־אללה); ההיסטוריון אחמד מוּנַגִ׳ם באשי(מת 1702) מדגיש את חובת ההיסטוריון לשמור על הצד המיתודולוגי בעבודתו – והשיטה אינה אלא חדירה למהותה של תרבות־היישוב (׳עומראך); שורה זו של תלמידים תורכיים לאבן־ח׳לדון מסתיימת בפיריזאדה סאחב (מת 1749), שתירגם את ה׳מוקדימה׳ לתורכית לשימושם של המדינאים, פרחי הפקידות הממשלתית והמשכילים התורכים הצעירים.

אולם עם כל חשיבותה של אסכולה זו בתורכיה, ברור שהיא לא תרמה להתפתחות מדעי־החברה בעולם המחשבה האירופית. בהתפתחות זו לא תופסת תורתו של אבן־ח׳לדון שום מקום, שהרי ספרו נתפרסם באירופה לראשונה בשנים 1868-1862. אך לפלא הוא, שגם אחרי כן, ואף בימינו אלה, הוא אינו נזכר כלל אצל רבים מחוקרי תולדות הרעיון המדיני. כך כותבים למשל פיש וברגין בהקדמה לתרגום ׳המדע החדש׳ של ג׳אמבאטיסטא ויקו: ׳המדע החדש של ויקו הוא אחת היצירות המעטות בכל תולדות המחשבה החברתית שיש בהן מקוריות אמיתית. הוא הניסיון המרשים והמעניין ביותר לפני קונט להעמיד מדע מקיף על־אודות החברה האנושית׳.

אותם חוקרים שעסקו באבן־ח׳לדון – והם אינם מעטים – הישוו את תורתו לתורו­תיהם של הוגים רבים, החל בויקו ומאקיאבלי וכלה במארכס, ברייזיג וויליאם ג׳יימס. ההשוואה המעניינת ביותר היא זו שבין אבךח׳לדון ובין ג׳אמבאטיסטא ויקו, פילו­סוף והיסטוריון איטלקי, שחי בנאפולי בשנים 1744-1668. כבר עצם השם שקרא לספרו – ׳המדע החדש׳ – מזכיר את אבן־ח׳לדון. יתר על כן, יסוד חשוב בתורתו הוא רעיון המחזוריות (Corso e ricorso): ההיסטוריה – כך מגדיר לֶוִית את תורת ויקו בעניין זה – אינה מכירה קץ, שלימות, גאולה או פתרון, אלא במהלכה שלטת המחזוריות. המהלך הנורמאלי הוא גם טבעי וגם היסטורי. גם תורת השלבים וההתנוונות מצויה אצל ויקו : ׳תחילה חשים בני־אדם במה שנחוץ, אחרי־כן הם נותנים את דעתם על מה שמועיל להם, אחרי־כן הם שמים לב למה שנוח להם, אחרי־כן משתעשעים הם בנעימות, אחרי־כן המותרות משחיתים אותם, לבסוף הם משתוללים ומבזבזים את עיקר־מהותם׳.

הכלכלן והמזרחן הצרפתי בוסקה, שהוציא לאור לקט של הקטעים הכלכליים של ה׳מוקדימה׳ בתרגום צרפתי, מציין את ההקבלה בין אבן־ח׳לדון ובין תורתו של הסוציולוג והכלכלן האיטלקי־שווייצי פאריטו(1923-1848 ,Pareto), באותם שני פרטים: תורת המחזוריות (המכונה אצל פאריטו ( la circulation des élites ותורת ההתנוונות. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה זהה עם זו של פאריטו – מסכם בוסקה – אבל מבחינות רבות הריהי מקרה מסוים של תורתו הכללית.

היו שביקשו לראות באבן־ח׳לדון את חלוץ הלאומיות המודרנית. כך פירש למשל פון-קרמר בשנת 1879 את המושג ׳עצביה׳: תודעה לאומית; כותרת הפרק הראשון של החלק השלישי (עמי 115 בתרגומנו) היא לפי גירסתו: ׳המלוכה והממשלה קמות רק בזכות ליכוד שבטי ותודעה לאומית חזקה׳. גם ח׳מירי סבור שהעצביה משמעה לאומיות ׳במובנה הרחב ביותר׳.

אולם ׳התודעה הקיבוצית׳ של אבן־ח׳לדון רחוקה מאוד ממושג הלאומיות של ימינו. רגש לאומי – מסביר הסוציולוג בּוּתּוּל – לא היה בנמצא אצל שום עם מן העמים שאבן־ח׳לדון הכירם. לכל היותר אפשר היה לדבר על זיקה או נאמנות לשושלת. יתירה מזו: המדינות בתקופה ההיא היו מורכבות מהמון בלתי־מגובש ופאסיבי של בני ערים וכפרים. בני־השבטים החזקים והסוערים היו מוכנים תמיד להתמרד על־פי קריאתו של כל מתיימר־למשול. השושלת השלטת יכלה לסמוך בפועל־ממש רק על בני משפחתה שלה. מושג הלאומיות של ימינו יש לו משמעות טריטוריאלית; המלה פאטריוטיזם נגזרה לא מן פטר (כלומר: אב) כי אם מן פטריה, מולדת. ׳התודעה הקיבוצית של אבן־ח׳לדון – אומר גוטייֶה – היא הרחבה של תחושת המשפחה, היא גאווה גזעית; ה׳קלאן׳ הוא קבוצה של דורות אנושיים, ללא זיקה מושגית לשטח־קרקע מסוים. הקשר הוא קשר־דם, לא קשר־אדמה׳.

Palais et jardins-David Elmoznino

PALAIS ET JARDINSPalais et jardins

A Marrakech, l'art architectural arabo-andalou avait atteint des sommets remarquables et s'était pleinement exprimé dans la construction de palais et jardins dans cette ville. Chaque dynastie royale avait, selon les canons esthétiques de son époque, apportée sa contribution au patrimoine architectural marocain, en érigeant des édifices imposants, chargés de motifs décoratifs, d'ornements espagnols et d'agréments arabes.

Celui qui s'est particulièrement distingué dans la restauration de ces palais somptueux, fut le Sultan de Marrakech, Abd-el-Rahmân, un seigneur régnant au pouvoir absolu, le premier à avoir eu recours aux talents de maîtres artisans juifs spécialisés dans la restauration de résidences royales. Les Juifs de la Médina, la vieille ville de Marrakech, détenteurs d'un art ancestral transmis de père à fils, le revêtement mural, utilisaient la technique exclusive du Tadellakt. Le Sultan découvrît cette technique particulière du haut de son cheval, en parcourant les ruelles de la Médina, au milieu de passants intimidés, impressionnés et apeurés. Les couleurs saisissantes l'enthousiasmèrent. Il décida de faire venir les maîtres juifs au palais, en pleine rénovation générale, une de plus, pour en recouvrir les murs selon leur art. Après avoir habillé une bonne moitié des murs du palais, les peintres juifs furent déplacés vers l'aile Nord-Est, où se dressait le sérail, le quartier des dames, reconstruit à neuf selon une nouvelle conception rappelant le style des Mille et une Nuits.

Le palais des femmes se trouvait sous la surveillance constante d'eunuques. Le gynécée abritait une centaine de personnes, concubines et épouses du seigneur et maître. Elles étaient choisies, à différentes époques du règne du Sultan, parmi les plus belles représentantes de la gent féminine du royaume. Les eunuques, au service du roi, se préoccupaient de satisfaire tous leurs besoins, y compris en matière de produits de beauté, parfums et huiles diverses pour les soins de leurs corps sublimes et de leur peau au grain pur.

Le roi était le gouverneur suprême détenteur du pouvoir absolu, le maître incontesté de tout le pays. Tout était soumis à son bon vouloir et à son autorité. Toutes les terres lui appartenaient, tous les habitants étaient ses sujets obéissants, ses servants fidèles et dévoués. Le roi régnait en maître absolu, asservissait le peuple et nul n'était autorisé à s'immiscer dans les affaires du souverain. Et c'est ainsi que les plus belles jeunes filles du royaume étaient destinées, condamnées à être appréhendées et, honneur insigne, enfermées dans le palais du monarque. De gré ou de force. Et généralement, elles n'étaient pas consentantes. Pas du tout prêtes à se séparer de leurs familles, de leurs foyers et de leur mode de vie. Il y avait autant d'épouses royales que de jours dans l'année. Elles ne devaient cultiver qu'une seule vertu, la beauté.

Une fois à l'intérieur du palais, la captive était tenue de soigner cet attribut à tout prix. Entretenir et préserver par tous les moyens sa capitale beauté et la jeunesse de son corps, l'enduire d'huiles et de parfums, et patienter. Patienter des jours durant, avant de voir ses efforts récompensés et peut-être entr'apercevoir l'ombre, un pan du manteau royal. La vie des femmes dans le Harem, source de frustration pour une honnête femme, ressemblait à la vie d'un oiseau enfermé dans une cage doré. Les jours coulaient uniformément. Insipides et maussades, monotones et pleins d'ennui, dans la solitude et au milieu de jalousies et de rivalités entre belles. Dans de telles conditions, les femmes du palais finissaient par sombrer dans la tristesse et l'amertume, dépérissaient et se flétrissaient au bout de quelques années.

A la suite de quoi, il devenait impératif de renouveler et de rafraîchir la maison de plaisir du grand seigneur par l'apport à intervalles réguliers, de jeunes et belles vierges cueillies aux quatre coins du royaume. Pour remplir cette tâche, le Sultan utilisait une police spéciale et certains ministres de son royaume, qui, chevauchant leurs montures rapides, des pur-sang arabes, s'en allaient débusquer et ravir de belles jeunes femmes, les arrachant à leurs foyers. Un beau matin, le roi fit appeler ses ministres au palais et, causant une certaine surprise, leur demanda de lui faire amener les plus belles femmes du royaume, les plus belles certes, mais ce faisant, ignorer les jeunes femmes issues de familles honorables et fortunées et ne retenir que les plus humbles parmi les gens du peuple. Le roi expliqua qu'il avait l'intention de se trouver une épouse qui serait appelée à devenir reine. Seulement, cette Reine-là, il désirait en faire sa création, son oeuvre personnelle. En partant de zéro et en assurant lui- même son éducation. Il voulait devenir un roi de contes et de légendes.

Les ministres et les agents arpentèrent les faubourgs du royaume et au bout de trois semaines, ramenèrent au roi trente-huit élues choisies parmi les plus démunies du peuple. Très belles. Belles à en pleurer. Tremblantes de peur et remplies de crainte, elles  furent amenées devant le roi. Le monarque les examina l'une après l'autre, s'immobilisa, réfléchit, regarda à travers la fenêtre et lança à ses ministres : "Je veux cette femme ! "

Il tendit le bras et pointa son doigt, au-delà de l’embrasure de la fenêtre, sur une très belle jeune fille en train de franchir l'entrée du palais. Elle tenait entre ses mains le repas destiné à ses deux frères, maîtres artisans au service de Sa Majesté. Cette jeune fille était Solika Hatouel la juive, qui ne comprenait pas ce qu'il lui arrivait. Un instant auparavant elle avait apporté, comme chaque jour, le déjeuner à ses deux frères et aussitôt après, la voilà campée et exhibée devant le roi, sur le point d'être séparée définitivement de sa famille. "Le voilà mon mauvais œil," se dit-elle alors qu'on l'entraînait vers l'intérieur de la cour. Les parents de Solika Hatouel s'étaient efforcés de la préserver de cette malédiction, du mauvais oeil, tout au long de sa vie.

Parce qu'elle était belle, belle à rendre fou tout celui qui portait les yeux sur elle, ses parents l'avaient mise en garde : "Il est préférable de te faire voir le moins possible. Moins de regards des gens, moins de mauvais œil !"

Le père de Solika était le rabbin de la ville, Rabbi Shlomo Hatouel.

La nouvelle se répandit comme une traînée de poudre. Solika la fille du rabbin a été prise au palais des femmes du roi et avait renié sa religion. Rapidement, elle atteignit et submergea le quartier juif.

A l'intérieur du palais, Solika immobile et figée, regardait autour d'elle, ses yeux s'obscurcirent. La richesse et la beauté des lieux ne l'impressionnaient guère. Ni la mosaïque chatoyante ni l'eau claire des fontaines. Elle n'aimait ni les grenadiers ni la céramique fine de la salle de bain. Elle n'avait aucune intention de renier sa religion. Tout au long de la journée, elle répéta inlassablement aux ministres : "Veuillez dire au roi que, si je n'avais pas été juive, j'aurais répondu avec la plus grande joie à sa proposition et à l'honneur qu'il veut me faire, que j'aurais quitté le Mellah sale et surpeuplé pour venir vivre ici. Mais je suis juive et ne renierais jamais ma religion."

A trois heures du matin, après qu'elle eut répété ces paroles un nombre incalculable de fois, Sa Majesté le roi en personne vint au-devant de la rebelle. Dans sa mansuétude et sa magnanimité, il tenta une dernière fois de l'influencer, de la convaincre et d'infléchir sa décision, qu'elle renonce à sa foi, qu'elle devienne son épouse. Il déclama quelques extraits du "Cantique des Cantiques", traduits en arabe : " Te voici belle, ma compagne, te voici belle aux yeux de palombes."

Et Solika, la fille du Rabbin, de répondre dans la même langue : "Vous êtes le roi, le roi des rois, vous vivrez à jamais. Vous avez planté des vignes et des vergers. Entrepris de grands ouvrages et érigé des édifices pour la postérité. Celui qui aime l'argent n'est pas rassasié par l'argent. Vanité des vanités, tout est vanité. Le roi s'est fait un palanquin en bois du Liban. Il a fait ses colonnes d'argent, sa tapisserie d'or, ses montants de pourpre, son intérieur pavé d'amour par les filles de Jérusalem. Il y avait soixante reines et quatre-vingts concubines et des jeunes filles sans nombre. Et voici, tout est fumée, pâture de souffle et poursuite du vent. Pourquoi ne suis-je pas mort au sortir du sein, n'ai-je péri aussitôt enfanté ? Tout n'était que poussière et redeviendra poussière. Toutes les richesses du monde ne sont rien au-devant du Tout Puissant de Vérité et de Sa religion sacrée. Je suis née juive et je mourrais juive.

En refusant la conversion, elle scellait son sort et signait son arrêt de mort.

Elle fut tout d'abord soumise pendant de longs jours à la torture et, ayant persisté dans son refus décisif d'abjurer sa foi, on l'amena sur la grande place de la ville où elle fut mise à mort.

Cette nuit-là, les Juifs du Mellah secouèrent et malmenèrent les grilles du palais royal. Déchirants, leurs cris de douleurs montèrent jusqu'au ciel. Ils s’emparèrent du corps de Solika la belle et le confièrent au repos éternel. Son père, le Rabbin Hatouel fut inhumé à ses côtés peu de temps après. Il ne pouvait plus vivre sans sa fille et succomba rongé par la douleur, le coeur brisé.

Depuis, une flamme éternelle brûle sur la sépulture de la jeune martyre Solika Hatouel, la Sainte du Mellah. Du monde entier, des Juifs, nombreux, viennent régulièrement se recueillir sur sa tombe, lui rendre un dernier hommage et saluer son exemplarité pour l'éternité.

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיהו יובֵל

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניותהאנוסים-ירמיהו יובל

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה ?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם (המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוַויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול ?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן

מאז נתקלתי בעדויות רבות אחרות, ושרידיה של חוויית האנוסים עדיין צצים ומופיעים פה ושם. צייר אחד מקולומביה, למשל, סיפר לי שפעם אחת נשאר ללון בכפר בהרי האנדים, וראה על לוח האח פיסת קלף קרועה כתובה עברית. מארחו, כפרי קתולי, הסביר שזה קמע שעובר במשפחתו דורות רבים. סיפורים שכאלה שכיחים מאוד. עמית ידוע שלי, נתן ושטל, מצא עקבות רבים לאנוסים ביערות האמזונס, ואניטה נובינסקי מצאה אותם בתרבות העירונית של ברזיל. בשנים האחרונות התפשטה אופנה בספרד ובפורטוגל לגלות(ולפעמים לבדות) אבות קדמונים אנוסים, לאחר מאות שנים שמידע שכזה הודחק ועורר בושה חברתית(והיה כרוך בסכנה גדולה). וישנה קהילת האנוסים החיה, הממשית, בבלמונטה שבצפון פורטוגל, שאירחה בלבביות את אשתי ואותי בשנת 1986 (ראו פירוט באפילוג).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר