ארכיון יומי: 4 ביולי 2017


סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה – נחם אילן

סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיההתחדשות ומסורת

נחם אילן

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949  כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

לקראת יום השנה החמישים להסתלקותו הוציא צעיר בניו, דוד ש׳ מלכה, ספר לזכרו, וכותרתו בתרגום לעברית היא: מדור לדור – מורשת של אמתה וסובלנות .ואכן, מעדויות שונות מתקבל הרושם כי הרב מלכה השכיל להנהיג ציבור מגוון בנסיבות מורכבות וקשות, במידה רבה בזכות סובלנותו היתרה. בדברים הבאים אני מבקש ללבן בקצרה את מושג הסובלנות, לבחון את מידת התאמתו ותקפותו לדמותו של הרב מלכה, להציג כמה מעמדותיו שלהן זיקה לסוגיית הסובלנות, להציע מנין נבעה סובלנות זו ומה הזין אותה, וכן לסמן את גבולותיה.

אקדים ואומר כבר עתה כי אין בכתביו של הרב מלכה דיון שיטתי, ואף לא אקראי וחלקי, במושג ״סובלנות״ (תסאמח – בערבית), אבל מתוך מאמריו הרבים מסתמנת עמדתו ומתבררים גבולותיה בבירור. אדגים את עמדתו כלפי שלוש סוגיות: היחס אל החילוניות, מגעים עם מנהיגים בני דתות אחרות והגישה כלפי התרבות הכללית, אך קודם לכן אבהיר מעט את המושג ״סובלנות״ ואת אפשרויותיו השונות.

לפני שנים אחדות פרסם הפרופ׳ אבי שגיא מאמר, שבו דן בתפיסה שלפיה רעיון הסובלנות ראשיתו ״בתרבות שהניחה אמת אובייקטיבית, תפיסה מונופוליסטית של ערכים ולא רלטיביזם או ספקנות״. בהמשך שרטט הפרופ׳ שגיא את ההבחנה החדה בין סובלנות ובין פלורליזם, וכן הציע חלוקה פנימית של גילויי סובלנות על־פי שתי אמות מידה: חלשה, ה״מתבטאת בכך שהסובלן אינו כופה את עמדותיו על הנסבל״, לעומת חזקה, שבה ״הסובלן אינו מפעיל מנגנוני דחייה שונים שהיו יכולים לגרום לזולת לשנות את עמדתו״; וסובלנות שלילית, אשר ״אינה מתערבת בפעילותם של אחרים״, לעומת חיובית, ה״מייצגת עמדה הגורסת שאי ההתערבות אינה מספקת. ישנן חובות המוטלות על הסובלן שבאמצעותן יובטח קיומה של העמדה הנסבלת״."

היחס אל הפילוסופיה במאמרו של הרב מלכה

הרב מלכה ראה בפילוסופיה ובחילוניות איום אסטרטגי, לא רק על עם ישראל, אלא על החברה האנושית כולה. אף שהכיר בגדולתם של הוגים יהודים דוגמת הרמב״ם וריה״ל, והכיר את חיבוריהם העיוניים(מורה נבוכים והכוזרי), יחסו לפילוסופיה הוא יחס של דחייה ופסילה. וכך כתב זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה: ״אחד מחטאינו החמורים הוא עיצוב האמונה על־פי הפילוסופיה. הם [הפילוסופים והנוהים אחריהם] מחליפים וממירים [עניינים] בדת בהתאם למה שגילו להם שכליהם הקצרים, כפי שאירע בגרמניה, בעקבות הרפורמה…״

וכעבור כשנה הוסיף:

הסיבה לכל הייסורים בעולם היא הציביליזציה הכוזבת והמדעים החדישים הנוצצים… האנשים מתייחסים כיום אל המדעים החדישים ואל הפילוסופיה החדישה כאל המוסר שלהם, ולכן אינם לומדים את ענייני דתם, אלא את הקליפות. וכך אנו שומעים מצעירים רבים מילים מעציבות, שדבר זה מובן מאליו [אפשר גם: נורמלי; טביעי – במקור], ושזה אינו מאמין באחדות ה', ואחר אינו מאמין בנסי ה׳ הנמצאים בספריו…

ומכאן קצרה הדרך אל המסקנה כי:

יש להשתחרר ממדע הפילוסופיה, אשר עניינו להכניס ספק בלבות חלושי הרצון והאמונה. עלינו להשוות את הפילוסופיה בעבר עם זו שבהווה. הרמב״ם למד פילוסופיה וידע את סתריה וסודותיה, והדבר ניכר מספרו ״מורה הנבוכים״. ועם זאת התעצמה אמונתו לדרגה גבוהה, והוא קבע לנו את שלושה־עשר עיקרי האמונה, שהם בתכלית הניגוד לפילוסופיה, שהרי הפילוסופיה אינה מכירה בתחיית המתים, והיא אחד העיקרים החזקים ביותר שקבע לנו הרמב״ם.

דומני כי בפסקה זו מבטא הרב מלכה את מצוקתו בלשון ברורה יותר מבמובאות הקודמות. מדבריו אלו מתברר שהוא רואה בפילוסופיה גורם מרכזי ומכריע בהתפתחות החילוניות, ודעה זו מעוררת אצלו קושי חמור, כיצד יש להתייחס אל יצירות עיוניות של גדולי ישראל, ובראשם הרמב״ם. הרב מלכה מודע ליצירתו העיונית של הרמב״ם ואינו יכול להכחישה או להתעלם ממנה, אבל הוא מעדיף לראות את פסגת יצירתו של הרמב״ם בשלושה־עשר עיקרי האמונה שניסח בהקדמתו לפירושו לפרק חלק במסכת סנהדרין ולא במורה נבוכים (להלן: על״;).

אפשר להניח כי מעטים מאוד מקוראי מאמריו של הרב מלכה למדו את מו"נ והכירו חיבור זה לעומקו, אבל באותה מידה קרוב לשער שרובם הכירו את י״ג העיקרים מסידור התפילה ומן הפיוט ״יגדל אלהים חי״. הרב מלכה נאחז בחיבור המוכר והפופולרי יותר ביצירתו של הרמב״ם, ובדרך כזו הקהה את ״חומר הנפץ״ הפוטנציאלי הטמון במו"נ והותיר כמסד עיוני רק את הנוסח הפופולרי והפשטני של י״ג העיקרים. לא התמודדות עם הגותו העיונית של הרמב״ם יש לפנינו, כי אם התחמקות מהתמודדות שכזו, אגב שמירת כבודו של הרמב״ם ובמחיר ״נטרול״ ערכה של הגותו הפילוסופית.

מעיון שיטתי בכל מאמריו של הרב מלכה מצטייר הרושם שהוא נקט עמדה זו לא משום שייחס בורות ותמימות לציבור קוראיו ועל כן הסתיר מפניהם ״אמת מסוכנת״, אלא מפני שכך ראה את הדברים. ככל שבדקתי, לא מצאתי בדבריו הידרשות כלשהי לחלקים הפילוסופיים והעיוניים בכתבי הרמב״ם או בכתבי ריה״ל, שנזקק להם כמה פעמים.

יתרה מזו: כבר בראשית דבריו במובאה הנידונה הבליע הרב מלכה את הטיעון כי גם אם ייחס מאן דהוא חשיבות וערך להגות הפילוסופית של הרמב״ם ושל בני זמנו, המושתתת במשתמע על הבחנה דיכוטומית בין ההגות של ימי הביניים ובין ההגות של העת החדשה. הוא לא הבהיר במפורש את טיבה של הבחנה זו, אולם דומני שאפשר להניח הנחה קרובה כי לשיטתו, התייחסו כל הפילוסופים בימי הביניים (שהכירם או שמע עליהם) אל אלוהים כאל ישות קיימת: ואילו בעת החדשה כפרו הפילוסופים אפילו בקיומו של אלוהים או, למצער, הטילו בכך ספק עקרוני.

En reconnaissance à un guide – Benzaquen

Samuel David LevyEn reconnaissance à un guide

  1. Benzaquen

Donner le nom S. D. Lévy au " Home de Vieillards", n'est que la très humble et très modeste contribution de la Communauté israélite de Casablanca, au culte que nous devons tous à la mémoire de cet apôtre de la Bienfaisance.

Il est normal qu'une de nos plus belles institutions, communautaires perpétue le souvenir de celui qui fut Ie créateur ou l'inspirateur de presque toutes nos œuvres d'entraide et ce n'est de notre part, qu'accomplir une partie de notre devoir en profitant de l'occasion qui nous est offerte aujourd'hui. La structure et le fonctionnement de notre " Home de Vieillards " ouvert depuis longtemps déjà à nos concitoyens coreligionnaires, mais dont l'adjonction récente d'une aile supplémentaire comporte un grand nombre de lits, nous autorise à parler d'inauguration, d'évoquer tous ensemble dans le recueillement et la dévotion la mémoire d'un de nos plus illustres coreligionnaires, ayant vécu toute sa vie dans notre pays.

Illustre pas ses vertus et par ses qualités morales, et illustre par son activité inlassable en faveur d'un groupement déshérité et non secouru par l'absence totale d'organisme d'entraide au moment où il commença son activité sociale. Celle-ci débuta il y a plus de 60  ans et se poursuivit sans désemparer et sans solution de continuité jusqu'à son dernier souffle, vers l'âge de 95 ans, il y a à peine 18  mois.

Cet homme, qui, s'il ne créa pas tout, inspira tout ce qui se fit dans ce domaine, sut par son  enthousiasme communicatif et son sens aigu de la charité dans la dignité, inculquer à tous nos coreligionnaires parfaitement indifférents ou peut-être effrayés par l'ampleur de la tâche le sentiment de la solidarité non pas comme une action de piété, comparable en cela aux prières religieuses ou aux actions de grâce, mais purement intrinsèquement, d'une façon absolument désintéressée donnant à l'homme le véritable sens de la vie.

A la charité de la main à la main, dégradante et discriminatoire, il substitua petit à petit, d'année en année, l'entraide collective stimulante et plus conforme à la dignité de l'homme, par la création d'organismes de routes sortes dont il patronna les comités et qui, du temps où nous étions plus de trois cent mille juifs dans ce pays, contribuèrent d'une façon substantielle à soulager nos coreligionnaires dans le besoin, et à assurer aussi leur repli ultérieur dans des conditions convenables vers d'autres régions du monde.

Actuellement, en dépit de la réduction progressive du nombre de nos coreligionnaires vivant dans ce pays, des organismes d'entraide juive nous rendent vous le savez bien, d'énormes services et ne sont que la prolongation naturelle donnée par l'impulsion initiale de leur fondateur Samuel Lévy.

Permettez-moi, Mesdames et Messieurs, afin de sortir de l'oubli quelques témoignages, parmi tant d'autres, de l'immense labeur si profondément humain de S. D. Lévy, de vous faire une rétrospective qui nous ramènera à quelques années en arrière.

En Janvier 1953, il y a donc près de 20 ans, peut-être certains d'entre vous s'en souviennent-ils, à l'occasion d'une cérémonie en son honneur parce qu'il allait très prochainement boucler ses 80 ans, un des orateurs disait ceci en substance " S. D. Lévy n'est-il pas l'alpha et l'oméga de toutes les œuvres sociales du judaïsme Marocain ? N'est-il pas le noyau magique d'où sont sortis ces rayons qui s'appellent l'Aide scolaire, la garderie d'enfants, la Maternelle, les Dispensaires de l'OSE, les bourses d'études, Abraham Ribbi, etc, etc, etc. Enfin, l'Asile des Vieillards dont la réalisation le hante maintenant et qu'il saura créer, en dépit des lenteurs et des apathies ? ".

Ainsi donc, Mesdames et Messieurs, cet asile de Vieillards, ce Home de Vieillards en plein fonctionnement ce matin, obsédait sa pensée et il en sentait la nécessité par une intuition d'inspiration divine, sans aucun doute. À ce moment là, vous ne l'ignorez pas, et il n'est pas inutile de le rappeler, le Maroc luttait pour son indépendance, et l'indépendance recouvrée, l'exode de nos coreligionnaires commençait et se poursuivait de façon rapide.

Pour notre bonheur à tous, Samuel Lévy vécut presque 18 ans encore, après cette cérémonie dont je viens de vous parler. Il ne cessa pas, comme on le prévoyait, de harceler les Comités des Communautés qui se succédèrent et qui finirent par être convaincus, avec le Joint, de la nécessité d'une telle œuvre. Grâce à la création de ce Home, ceux qui ne pouvaient pas être concernés par l'émigration parce que, handicapés physiquement ou trop vieux, y trouvèrent leur refuge naturel. Et ainsi, un autre chantier s'ouvrait à l'activité de la solidarité juive, la protection des vieillards, que malheureusement, l'indifférence ou l'égoïsme naturel des jeunes, reléguait au rayon des préoccupations mineures.

Mesdames Messieurs, le Judaïsme Marocain ne manque pas de noms illustres qui ont enrichi son histoire dans le passé et dans le présent, et apporté au prestige de cette grande communauté sépharade des fleurons glorieux et lumineux dont il nous revient d'entretenir la mémoire et de garder le souvenir. Il faut les évoquer à chaque occasion car ils sont une partie de notre patrimoine à transmettre à nos descendants. Ici et ailleurs, une flamme doit toujours être entretenue afin que jamais ne disparaisse la trace de leurs qualités et vertus et que leur souvenir soit le moteur constant de notre comportement.

Presque tous ces noms prestigieux se sont surtout illustrés et signalés par leurs écrits, par leur culture ou par leur piété. Il serait cependant injuste que nous n'engloutissions pas dans la même considération ceux, très rares, qui comme S. D. Lévy n'ont acquis le droit au respect et à l'amour de leurs concitoyens que par leur activité purement sociale, activité simplement humaine, non encadrée de considérations religieuses ou philosophiques, excluant tout développement théosophique pour ne lui conserver qu'une idée encore plus belle par sa simplicité et sa nudité, l'idée de la solidarité et de l'entraide. Ceux qui ont eu le privilège de connaître S. D. Lévy et qui ont pu le suivre jusqu'aux dernières années de sa vie, se rappelleront avec émotion et tristesse mais aussi avec ferveur ce visage au sourire lumineux, reflétant l'espérance et l'enthousiasme, la satisfaction du devoir accompli, suprême récompense offerte par la Providence, à ceux, qui spontanément ont agi comme le voulait D.ieu.

Aussi il importe que la volonté de D.ieu qui a nous envoyé cet apôtre, soit respectée et que se maintienne et se perpétue l'action bienfaisante qu'il a entreprise.

Ce Home que vous venez de visiter, dont vous avez vu les pensionnaires venus de plusieurs coins de notre pays, vous avez pu en apprécier la belle tenue et son merveilleux fonctionnement, non seulement grâce aux grandes qualités de sa directrice Madame Shlouss et de ses collaboratrices à qui je suis heureux d'adresser, en votre nom et au mien, nos chaleureuses félicitations, mais aussi grâce au labeur inlassable de notre collègue à la Communauté, notre ami, Jacques Moreno qui supervise avec une compétence et un dévouement qui mérite toute notre gratitude, la marche de cet établissement dont nous sommes tous fiers et qui fait l'admiration de tous les visiteurs venus d'Europe ou d'Amérique.

Cet établissement a été édifié et est entretenu grâce à la collaboration financière de la Communauté Israélite de Casablanca et du " J.O.I.N.T. ". La Communauté Israélite ne fait que son devoir et essaie par tous les moyens, de trouver des ressources, mais le J.O.I.N.T dont la contribution est particulièrement substantielle, suscite de notre part, une reconnaissance infinie. Je manquerais à tous mes devoirs si je ne profitais pas de cette occasion pour adresser, s'il m'est permis de le faire, au nom de toute la collectivité Juive du Maroc, nos remerciements les plus émus aux donateurs et à leurs dirigeants, ici et ailleurs pour tout le bien qu'ils font à nos coreligionnaires marocains.

Il ne nous est jamais marchandé leur soutien alors que d'autres sollicitations les réclament partout où il y a des juifs dans le monde. Aussi, en fonction d'une équitable répartition des secours, en fonction des besoins évidents et plus impérieux que les nôtres de beaucoup de nos coreligionnaires dans d'autres régions du monde, il importe que nous révisions notre propre contribution à la cause juive; il est temps que ce que nous avons appris du désir de D.ieu de voir les hommes unis par le sentiment de la solidarité, que ce sentiment ne soit pas à sens unique, c'est-à-dire, que nous devons maintenant songer à augmenter notre aide et nos efforts financiers. Nos œuvres sociales communautaires où nos communautés doivent continuer à fonctionner tant qu'il y aura des Juifs qui habitent cette terre, terre de nos ancêtres depuis plus de 2,000 ans.

L'émigration vers d'autres cieux de nos coreligionnaires, loin de diminuer nos problèmes d'entraide, nos préoccupations sociales, les a augmentés par le fait que cette émigration a surtout intéressé la population jeune et rentable et nous a laissé à charge la population inactive.

Des temps meilleurs récompenseront nos efforts, le chemin qui doit déboucher sur la suppression de la haine remplacée par l'amour de l'humanité toute entière, doit être suivi quelle qu'en soit sa longueur, avec patience et ténacité, s'appuyant pour cela sur la pensée du philosophe et qui fut le grand principe de la vie de Samuel Lévy. " Il n'est pas nécessaire d'espérer pour entreprendre, ni de réussir pour persévérer ".

Discours prononcé par Monsieur Le Docteur L. Benzaquen Président de la Communauté Israélite de Casablanca à l'occasion de l'inauguration du " Home de Vieillards " S.D.Lévy

הד המזרח יום שישי, ינואר 20, 1950- משה אשולין בן 70 שנה

 

הכתבה פורסמה בעיתון הד המזרח יום שישי, 20 בינואר , 1950אסולין משה

ביום ז' לח.ז מלאו לידידנו משח אשולין מעסקני יפו,שבעים שנה.אנו מביאים להלן את הערך שלו, כפי שנדפס בכרך א, בעמוד 191 של ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו "  ובוניו," והננו מאחלים לו שיזכה עוד שנים רבות לעסוק בצרכי צבור באמונה וימשיך במעשיו הטובים "אוהב שלום ורודף שלום" במדינת ישראל השלמה

המערכת

נולד ביפו, ביום ז' טבת תרמ"א לאביו ר' יצחק אשולין (השו"ב –  שוחט ובודק – של קהלת יפו) ולאמו חיה בת ר' לוי הכהן – מראשוני העולים ממרוקו.

בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי אמו ר' לוי הכהן ז"ל – בעל תלמוד תורה ראשון ביפו-, המשיך בתלמוד תורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל – כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם " טוב תורה עם דרך ארץ " הכניסו אביו אחר כך לבית הספר של חברת " כל ישראל חברים " – אליאנס -, ואחר כך נכנס ללמוד מלאכת חרש ברזל ( נפח ) בבית החרושת ל. שטיין על חשבון אליאנס

בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי־אמו, ר' לוי הכהן ז"ל (בעל תלמוד־תורה ראשון ביפו(  המשיך בתלמודיתורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל — כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם "טוב תורה עם דרך ארץ" הכניסו אביו אחר־כך לבית־הספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), ואהר־כך נכנס ללמוד מלאכת חרש־ברזל (גפח) בבית־ החרושת ל. שטיין על חשבון "אליאגס".

שנים אחדות עבד במלאכתו. אחר כך עבד במשך 22 שנה אצל. עורך־דין דוד מויאל כפקיד בעסקי קרקעות ועסק בקנית קרקעות מערבים ובמכירתם ליהודים לצרכי שיכון והרחבת היישוב היהודי ביפו. בהשתדלותו נוסדה השכונה "אהל משה", הנקראת כך על שמו, וכן עזר ביסוד השכונה מחנה יוסף' כרם התימנים ושכונת ברנר. בעסקי־קרקעות אלה מילאו תפקיד השוב ההון, היזמה והמרץ של יהודים רבים, והם זכו גם ברווחים הגדולים, בעוד שהוא 'הסתפק במועט וראה שכר לעמלו . בהצלחתו להשתתף במצווה, אך גם הוא זכה להקים משפחה בישוב ולבנות לו בית בתל־אביב. בתר"ס נשא לאשה את חנה בת הרב ר' אליהו שמט. כן היה פעיל בחיי הצבור והקדיש את ידיעותיו בלשון הערבים ובמגהגיהם ואת יחסיו הטובים עמהם לעזרת העולים החדשים מאירופה, להקל מעליהם את קשיי חחתאחזות ? בארץ בשל חוסר ידיעת השפה והקשרים עם תושביהעיר הותיקים. כן היה חבר באגודת "המגן" ובאגודת. "ואהבת לרעך כמוך" שפעלו בקרב הישוב החדש ביפו.

במלחמת העולם הראשונה לא יצא עם היוצאים למצרים  , אלא נשאר בארץ ונשא בכל יסורי היישוב: רעב, מחלו וגרושים ; החזיק מעמד ביפו ואחר כך גם בכפר סבא עד הרגע האחרון, לבל יתרחק מעירו ויוכל לחזור אליה עם משפחתו הגדולה בהקדם, ואחרי המלחמה חזר מהגליל לעבודתו בהכנת הקרקע להרחבת היישוב.

בשנת תרצ"ו -1936 נענה לבקשת ר' פנחס גריבסקי ז"ל מירושלים וחיבר בשביל האוסף שלו " ספר זכרון לחובבים ולעולים הראשונים " את הרשימות לזכר ראשוני עדת הספרדים והמערבים ביפו, עם 30 תמונות.

במלחמת העולם השניה שלח שלשה מבניו למערכת נגד אויבי עם ישראל : אחד בצבא היבשה, בחיל הים ואחר בשרות טכני לצבא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר