ארכיון יומי: 22 ביולי 2017


ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳-יוסף שטרית

ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳שטרית יוסף

ו. לכאורה, מציגה שירת ה׳ערובי׳ גיוון מירבי בכל הקשור למבנה התחבירי של הסטרופה, המתפקדת לרוב כפיסקה עצמאית, וזאת תוך התאמה מלאה ויעילה של המבנה לצורכי ההבעה השונים. צרכים אלה הם קודם־כול תיאוריים, הנוגעים לתכונות האהובה, ליופיו של הגן הנכסף, למפלצתיותו של האויב או לגודל הסבל, אר הם גם סיפוריים — כשאז מופיע גרעין סיפורי שלם עם התחלה וסוף, ואשר על טיבו נעמוד. אולם, עיקרה של שירת הערובי אינו בתיאור או בסיפור, אלא באותו חלק מפותח מאוד של קטעי דו־שיח, של הפניות הישירות (׳יא לאלא׳ — הו גבירתי, ׳יא באבא לחביב׳ — הו אהובי יקירי, ׳אמוממר — חמודי, וכוי), של משפטים מרובים בציווי חיובי או שלילי, של מובאות של דיבור ישיר (׳קולנא: אנא וויאף נעיסו׳ — אמרנו: אני ואתה נחיה), וכן של אותן קללות ישירות. במלים אחרות, עיקרה של שירה זו בכל אותן דרכי השיח המאפיינות את הדיבור היומיומי במצב הפשוט ביותר של תקשורת בעל־פה בין שגי בני־אדם. כמו־כן, להוציא את הקטעים התיאוריים ובעיקר את תיאור הגן ותענוגותיו, הרי רובד הלשון הרווח בשירת הערובי הוא אותו רובד של השפה המדוברת, אם כי בשל עתיקותה של מסורת שירה זו נשארו בה שיירים רבים משככות לשון קדומות יותר. בשפה זאת בולטת גם הנטייה לחקות את ההגייה של הערבית הלא־יהודית המתבטאת בהחלפת העיצור בעיצור [^1, כר שבמקום ׳קאלולי׳ אומרים ׳גאלולי/ובמקום ׳עקיילי׳ (=דעתי) אומרים ׳עגיילי׳. אמנם תופעה זו אינה אחידה ואינה עקבית אפילו אצל אותה מבצעת.

  1. מלבד אופי זה של דו־שיח יומיומי, בולטת כאן גם התופעה השכיחה של ריבוי משפטים כלליים ללא כל התייחסות מדויקת למציאות, שאינם, למעשה, אלא פתגמים הלקוחים מהשימוש בלשון המדוברת. פתגמים כאלה מופיעים במיוחד בשורה האחרונה של הבית ומביעים את הלקח שנלמד או שצריר להילמד מהמתואר או מהמסופר בסטרופה. פתגמים אלו מוסרים במישרין את העמדות ואת צורות ההתנהגות שרצוי לסגל בחברה, והטקסט, שבתוכו הם משובצים, תפקידו, קודם־כול, לשכנע את השומע בדבר תקפותו ואמיתותו הכללית של הפתגם. הדוגמאות לכך רבות, ונסתפק בכמה מובאות: ׳לגלב לוזה יעטיף כבארו׳ ( = הפגים ידווחו לר על הלב); ׳די גדדאר מא גדר גיר פי ראצו׳ (= הבוגדן אינו בוגד אלא בעצמו); יללי מא זאבו ססעד מא זאבו תתחזיר׳; ( =מה שאין המזל מזמנו אין הפיוס מביאו).

לפעמים קורה אפילו, שכל הבית בא אך ורק כדי לפתח את הרעיון המובע בפתגם הסוגר אותו, תור הדגמה חיה וציורית של תוכן הפתגם., הפתגם קורם אז עור וגידים, ומשמעותו וכן השימוש בו נעשים הרבה יותר פעילים לגבי השומע.

כּמי סררךּ, יא בנאדם, לא תוריה,     נצור סודך, בן אדם, אל תגלהו,

 ועמלו פי סנאדק וג'לק ביבאנו,      בארגז שים אותו ונעל מנעולו,

לא יזרא לף מא זרא לעוד שיח       שלא יקרה לך מה שקרה לשיח

השיח

ודי כּאן כדר ותחרקו עידאנו.         אשר ירוק היה ונחרכו ענפיו.

ומא הליכּת בנאדם גיר פממו          ואין אויבו של אדם אלא פיו

ולסאנו.  ולשונו.

הדגמה מטפורית של המשפט המסיים היא גם תפקידם של אותם בתים שזיהינו כמבנים סיפוריים. למעשה, הסיפור אינו מסופר כאן לשם הסיפור עצמו, אלא בחינת משל ופרבולה בלבד, הבאים להמחיש את תסכולו של ה׳אני׳ השר בצורה מטפורית. תסכולו, אמרנו, שכן הסיפור המיזערי הזה (או מיני־סיפור) מסתיים תמיד במפח־נפש. לדוגמה:

אנא ללי רית דזאז פי טייפור זזאז, אני שראיתי בשר עוף בצלחת זכוכית,

וחבו גלבי וגלת יאנא נפטר ביה,      לבי רצה בו, אמרתי: אסעד בו,

ורית עליה סי דביב וסי דבבאן         אך ראיתי עליו זבובונים וזבובים,

ועאפו גלבי וגולת מא גדדית עליה.  לבי סלד ממנו, ואמרתי: לא אוכל לו.

ולחביב למסרוף, יא לאלא, מא       והאהוב המשותף, גבירתי, אל

תלקיני ביה.                                        תפגישיני אתו.

  1. אופי כללי זה של התכנים הנמסרים בשירת הערובי מוצא לו ביטוי נוסף בחוסר כל גוון אישי או ייחודי הן של הדמויות הפועלות, הן של העצמים המוזכרים, הן של החלל והן של הזמן בו אמורים להתרחש הדברים המתוארים. לא תמצא כאן שמות פרטיים ואף לא פרט אחר המזהה את האני השר, מלבד הסיטואציה הכללית בה הוא נתון. אדרבא, קיים לפעמים אף נסיון לאלגוריזאציה, כאשר, למשל, במקום שם־עצם כללי אנושי ׳לעזרי׳ (=בחור, רווק), שהיה צפוי, משתמשים בשם כללי לא אנושי מקביל — ׳תאעזריית׳ (= בחרות רווקות); ובשיר פונים לרווקות ולא לרווק, שבן הטקסט אומר ׳אחדדיך אווא פזלאלא, תאעזריית׳ (= די לך כי תתרברבי, בחרות).

הערת המחבר :   יש לציין, שאחד המאפיינים הבולטים של שפת הנשים היהודיות במרוקו בהשוואה לשפת הגברים הינו שילובם של פתגמים רבים בתוך הדיבור היומיומי.

כן לא תמצא פה כמעט שמות־תואר מצמצמים ליד שמות־עצם של דוממים, או שמות־ תואר שמתפקידם להבחין בין עצם זה לאחר מאותה קטגוריה. כאן, כמעט כל שמות־התואר הם לא־מגדירים. גם תווית היידוע השכיחה בטקסטים אלה היא זו המציגה את העצם באופן הכללי ביותר, היינו היידוע הגנרי; למשל, במשפט ׳אנא לי רית דזאז פי טייפור זזאז […]׳ ( =אני שראיתי [בשר] עוף בצלחת זכוכית), שמות־העצם מוזכרים בלבד ללא כל סימון מייחד.

גם תיאור החלל והמקומות דל ביותר, מלבד אולי הגן הנכסף, אבל גם שם תיאור החלל הוא תכליתי גרידא. מוזכרים אמנם שמות של ערים במרוקו כגון ׳מראקש׳ (בירת הדרום), ׳אספי׳ (נמל בדרום) או ׳פאס, אך גם שם ללא כל ציון מזהה מלבד השם. אשר לזמן, אין כל תאריך או נקודה אחרת שתשמש כמסגרת התייחסות למאורעות מסוימים. גם מלים כמו ׳אתמול׳ (׳לבארח׳) או ׳מחר׳ (׳גדדא׳) או ׳היום׳ (׳ליום׳) חסרי כל משמעות רפרנציאלית. הכול נשאר עמום ומעורפל.

  1. ערפול זה, לדעתנו, אינו בלתי־מכוון. המטרה בשירת הערובי ליצור אווירה ולא לתאר מציאות קיימת כלשהי, לתאר רחשי לב ולא להגיב על אירועים חולפים. המטרה היא לחנך את השומעים להתמודד עם בעיות ההוויה האנושית האוניברסאלית והנצחית, ללמד לחיות ולמות בעולם של סבל המלא בו בזמן גם יופי — היופי הנשי של האהובה והי, פי האקולוגי של הגן הנכסף. בקיצור זוהי שירה המשתמשת לעתים בנושאים ליריים וארוטיים להעברת תכנים חינוכיים בתחום נסיון החיים של הקהילה ושל הפרטים המהווים אותה.

מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאח

מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאחמסמטאות המללאח 1

״שבחים״ אלה והיסודות ה״ממורטיים״ השלובים בהם על ״גיבורים מקומיים״ מוסיפים גוון ״מקומי״, אתנוגיאוגרפי, חשוב לספר. כדאי לציין, כי אחת הדמויות הפועלות במדור ״שבחי צדיקים״ הוא רבי סעיד בן עטאר, ממשפחת ר׳ חיים בן עטאר, הוא ״אור החיים״ הנודע, שנפטר בירושלים ב־1743, שנה אחרי עלייתו, וזאת לפי אגדה חסידית ״אשכנזית״, שרווחה בסביבתי המזרח אירופאית בגליציה, בשל ״מעשה שטן״ שהצליח להכשיל את פגישתו עם ר׳ ישראל בעל שם טוב, מכונן החסידות שהתכונן לעלייה בשנה זו, כדי להחיש בירושלים, יחד עם ״אור החיים״ הגדול ממנו בארבע שנים, את שעת הגאולה. דמות פועלת אחרת היא זו של ר׳ אלישע בן וואעיש, מאבותיו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל.

ג. מחזור החיים ומחזור השנה. ברכה לעצמו קובע המבוא האתנוגרפי המקיף וכץ הנתונים על חיי היהודים באזימור שמחברנו ״קיבל״ (שמע) ורשם אותם כעדויות נאמנות מפי אינפורמנטים מוסמכים מבני אזימור, והם כוללים ידיעות חשובות על אורחות חייהם של יהודי מרוקו בכלל ושל יהודי אזימור בפרט בשלושת הדורות האחרונים. המידע כלול בעיקר במבוא הנ״ל, אבל הוא מצוי גם בגופי הסיפורים (לעתים – ״בין השורות״ שלהם) ובמבואות למדורים השונים בספר, כגון זה שנזכר לעיל, על פולחן הקדושים. ככותרת פרק א׳ ב״מבוא״ משמשת ״המשפחה״, אך לאמיתו של דבר כולל פרק זה מידע מעניין וחשוב על חגים ומועדים במחזור השנה היהודית ובמחזור חיי אדם היהודיים, וכל הכרוך בשני המחזורים האלה, בתחום האמונה העממית והמנהג היונק ממנה. ואין פלא. האירועים העיקריים בשני המחזורים האלה היו מתקיימים לרוב בבית, בחוג המשפחה, ולפי עדות מחברנו שימשו החגים (מהבט הזמן היהודי) והבית המשפחה (מהבט המרחב היהודי) כזוג, אשר שני מרכיביו משלימים זה את זה ויונקים זה מזה. זיווג זה הוא הוא שיצר את הרקע להיגוד הסיפורים ולפיתגום המימרות והפתגמים הכלולים באסופה. ויש לשער שתהליך זה היה קיים גם לגבי אזימור, אם כי שירי זמר לא נכללו בו. רקע זה הוא הוא שאפשר את הנחלת המורשת העממית של אזימור ושל

קהילות אחרות מדור לדור. לפי עדותו של המחבר היו מספרים בחג הפורים סיפורי עימות בין ישראל לעמים, ״ועל ידי כך היו ממחישים את הסיפור על מרדכי היהודי והמן הרשע״, בפסח היו מספרים אגדות על אליהו הנביא. כך גם חגים ומועדים אחרים, שבהם משקף החומר ההיגודי הרווח בהם את הסביבה היהודית ומשתלב במנהגי ישראל.

לא תמיד מתלווים לכל נתון ונתון שמות האינפורמנטים והדוקומנטציה הדרושה, לפי שיטות הרישום האתנוגרפי המקובלות בימינו. אך ברור, כי החומר הגיע למחברנו ממקורות ראשוניים של תרבותו העממית, מה שאין כן הנתונים ההיסטוריים על קהילת אזימור, שרק מעט מאוד בה מבוסס על שיטת התיעוד שבעל פה.

ד. הדורות הראשונים והדורות האחרונים. בהערות המחבר ובפרקי המבוא (ולא רק בפרק ״תולדות קהילת אזימור״) קיימים שני מישורים: מישור העבר הרחוק ומישור העבר הקרוב. חקר העבר הרחוק (כל מה שקדם לשלושת הדורות האחרונים), במידה שיש מקום לחידושים בר (והמדובר הוא בדרך כלל בהשלמת התשתית ההיסטורית החסרה לנו בכל הנוגע לתולדותיה של קהילות רבות, בעיקר באסיה ובאפריקה), כרוך הן בחומר נדיר שלרוב אינו עומד לרשותנו והן בשיטות מחקר הנהוגות לגבי חומר המצוי בארכיונים ובספריות שלעתים קרובות אינם בהישג ידינו. מה שאין כן תולדות העת החדשה (בכללן נתונים על יהדות זמננו), כלומר זכרונות האצורים אצל קשישים בעלי ״תחושה היסטורית״ ו״מוטיבציה אתנית״ (נוסף על הזיכרון), שאליהם אפשר להגיע ביתר קלות, ואותם אפשר לראיין לפי שיטות ריאיון שפותחו בדורנו בתחומי התיעוד שבעל פה, הפולקלוריסטיקה האנתרופולוגיה החברתית תרבותית והאתנוגרפיה. שיטות אלו יונקות בעיקר מן הניסיונות הרבים לדובב קשישים על עצמם ועל תרבותם, ועל ההצלחות והכישלונות של הניסיונות מסוג זה בעבר.

האסופה שלפנינו, אם כי איננה כוללת הערות השוואתיות לסיפורים, שלרובם יש מקבילות בין כ־ 22,000 סיפורי אסע״י (ארכיון הסיפור העממי בישראל) באוניברסיטת חיפה (בכללם גם סיפורי יעקב אלפסי), היא תרומה חשובה, בעיקר מבחינת החקר של הדורות האחרונים. מחברנו הצליח לדובב את בני קהילתו הן בתחום הספרות העממית והיצירה האתנופואטית (יש בוודאי מקום לפרסום חומר נוסף, הכולל מלבד סיפורים ופתגמים גם שירי עם, מחזות עממיים, חידות) והן בתחום הפולקלור החשיבתי הכולל את ״מה שהיה״ ואת ״מה שנשמר בזיכרון״ בתחום האמונה והמנהג.

כל מעשה חלוצי בעולם היצירה והחשיבה ראוי לשבח, משום שהוא מפלס דרכים חדשות בתחומים אלה. עם זאת יש לו לכל מעשה חלוצי מגבלות משלו היונקות בעיקר מעצם הראשוניות הכרוכה בהעדר ניסיון, בגישושים ובאי ידיעה באיזו אופציה (קרי: נקודת מוצא, הנחה, שיטה ועוד) על ה״חלוץ״ לבחור. אנו נוטים להתייחס ל״חלוץ״ בסלחנות מפני שאנו סומכים על חלוציותו כהתחלה שאחריה יבוא המשך, ומניחים כי ההמשך הזה ישאף ליתר שלמות ע״י לימוד מתמיד ושיפורים. אנו בטוחים כי המוטיבציה הראויה לשבח, המונחות ביסוד המעשה החלוצי של אבויה ושל כל אלה שסייעו לו בקיבוץ ומחוצה לו, תוסיף לפרנס מעשי המשך משוכללים יותר, והמעשה עצמו ישמש כמודל – דוגמה ומופת לא רק לחיקוי ע״י הזולת, אלא גם להעמקה ולשכלול ע״י המחבר עצמו.

נקווה כי מחברנו שרכש לעצמו נסיון רב אגב איסוף החומר והעריכה, בכל הנוגע ליהדות אזימור בפרט וליהדות מרוקו בכלל, ירחיב את מעגליו וישכלל את דרכי עבודתו, אגב המשכה. כי אין חלוץ שוקט על שמריו, וכל המשך הוא בגדר הרחבת היריעה, העלאתה והעמקתה.

חקר הספרות העממית, אשר רישום ראוי לשמו הוא חלק אינטגראלי ממנו, עשוי ללכת בכמה וכמה כיוונים, ולכל כיווץ אסכולה משלו. הכיווץ האתנו־היסטורי בתוספת המוטיבציה הפונקציונלית, אופיינית לגישתו של יעקב אלפסי ולאסופתו, אם כי ייתכץ שהוא עצמו אינו מודע לתיאוריה אלא למעש, המצייץ גם את חייו כחבר קיבוץ. כיוון זה יתעשר בוודאי ע״י תוספת כיוונים אחרים, בעיקר בתחום האתנו־פואטיקה ויישום החומר המספק לבנים מהותיות לא רק לבניין עברה ותרבותה של החברה היוצרת, אלא גם לדרכי היצירה לעתיד לבוא ולתפקידי יישום וקליטה רוחנית.

מכאן ברכתי הנאמנה מקרב לב למחבר הספר שלפנינו, בתום העיון בו. ככל ברכה כוללת גם ברכתי דברי תודה על היש ודברי משאלה לגבי העתיד. שני הסוגים באו לביטוי בדברינו לעיל: מכאן ה״ברוך תהיה״ על ההישג ועל התרומה, ומכאן ה״מי יתך לגבי העתיד.

יבואו נא ספרים דומים לגבי קהילות ישראל שלא זכו עדיין להנצחה, ובהם חומר מוסמך שנאסף בשקדנות ובמסירות מפי יוצאי הקהילות המייצגים קשת רחבה ככל האפשר של האוכלוסייה, בכללם גם פשוטי העם אשר דמיונם היוצר שקול לפעמים כנגד הבקיאות במקורות שבכתב והשליטה בהם. דברינו לגבי המשך אמורים הן לגבי מחברנו והן לגבי אחרים, אשר מורשת התרבות של עדות ישראל יקרה להם, והם יכולים לתרום למחקרה ע״י רישום החומר, מלאכה שאינה מצריכה הכשרה מקצועית מחקרית מובהקת, כי אם הכוונה מתמדת ע״י חוקר או מוסד שאתם שומר הרושם על קשר נאמן.

לא על הרושמים לגמור המלאכה וספק גדול הוא אם יש סוף לעבודה מעין זו. אך ברור שכל מה שייאסף, יירשם וייקלט – יישמר וישמש את החוקרים, בספקו להם נתונים חשובים ובלתי ידועים, הניתנים לניצול, כלומר למחקר ולניתוח בכיוונים שונים. החומר עצמו, לא זו בלבד שיישמר מן השכחה ומן אבדון, אלא שיאפשר גם את הכרת החברה היוצרת ואת לימודה.

על מתן האפשרות הזאת בספר שלפנינו אני מביע תודה נאמנה ליעקב אלפסי בשם כל העוסקים בחקר תרבות ישראל הפלורליסטית ותרומת עדות ישראל לשילובה בפסיפס התרבותי של עם ישראל ומדינת ישראל בהווה ובעתיד.

פרופ׳ דב נוי (האוניברסיטה העברית ירושלים)

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

אף נראה שהתפתח הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש, כחלק מן התמיכה בתלמידי חכמים. יש להניח שנוהג זה היה פתח לטענות שונות ואולי אף לשחיתות מסוימת, שעל כן בשנת תרמ״ט (1889) נתכנסו יחידי קהילת צפרו והחליטו להטיל פיקוח הדוק על הדבר:

גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או ג<וף> וח<זקה> או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כלם.

פרטים מעניינים ביותר על ניהול קופת העניים מצויים בדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שכיהן תפקיד הגזבר בשנים (1910/1-1904) ראה להלן נספח א). הקופה סייעה לשלושה סוגים של צרכים בסדר זה: תלמידי חכמים, אלמנות ועניים. תלמידי החכמים והאלמנות זכו תמיכה כספית קבועה, ואילו העניים רק לעתים רחוקות. כן היה מקובל להעמיד לרשות כל שניים או שלושה תלמידי חכמים שלא קיבלו תמיכה כספית ישירה חנות אחת מהקדש הקופה, והם השכירוה לסוחר על פי הסכם ביניהם לבינו וכך נהנו מדמי השכירות. אך בדרך היו כלל הכנסות הקופה מצומצמות ביותר, אם בשל הקושי הגדול להוציא את נכס־ הקופה, הן בתים הן קרקעות, מידי אנשים שהשתלטו עליהם מכוח החזקה ולא שילמו אה השכירות הראויה לשלם, ואם בשל הצורך לטפל באחזקה השוטפת של הנכסים, במיוחד אלו שהיו נתונים לשיני הזמן והגיעו לידי התמוטטות ממש. כספי קופת העניים הפנויים לתמיכה בנצרכים הצטמצמו עוד יותר בשל המנהג לשלם מהם את ההיטלים המיוחדים שהטיל מושל העיר המוסלמי על הקהילה היהודית או את השוחד שנועד לבטל גזרות שונות שלו. גזבר קופת העניים נמצא אפוא במצוקה קשה ביותר, לפי שהצורך לסיוע היד גדול ביותר והאפשרות המעשית למלא צורך זה הייתה מצומצמת ביותר. מובן שלא היה בכך כדי לעודד אנשים להתנדב לכהן בתפקיד גזבר קופת העניים, כפי שעולה באופן ברור ביותר מדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שרק לאחר שכנוע רב ניאות לשמש בתפקיד, ולאחר שעלה בידו סוף סוף להשתחרר ממנו עם שהשלטון הצרפתי התקין סדרים חדשים בניהול ההקדשות בכלל במרוקו – המוסלמיים והיהודיים – לא נענה אפילו לבקשה לשמש חבר בוועדה בת שישה אנשים שהוטל עליה לנהל את קופת העניים.

לעתים היו מי שערערו על הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש. כך מודיע ר׳ יוסף משאש מקהילת מכנאס לר׳ רפאל אלנקאוה במכתב מחודש ניסן תרע״ג (1913), כי לאחר שפנה אליו בחודש תמוז בשנה הקודמת בעניין מגוריו בבית של ההקדש, כשנדרש לפנותו, נמסר הדבר ל״טובי העיר״, כלומר ועד הקהילה, ואלה לא חידשו את הפנייה אליו בעניין זה. אף על פי כן גונב לאוזני הרב משאש שהדרישה תועלה מחדש, ועל כן הוא מבקש מהרב אלנקאוה כי יחדש את התערבותו למענו. נראה שכל העניין התעורר באותה עת בעקבות מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו להטיל פיקוח הדוק על ניהול ההקדשות, בייחוד בקרב המוסלמים, אבל גם בקרב היהודים. יצוין, כי בחברה המוסלמית במרוקו יועדו חלק גדול מן ההקדשות למטרה מוגדרת, אמנם לא לאנשים מסוימים אלא למוסדות דת ידועים, ובעיקר למסגדים, לבתי ספר וכיוצא בכך.

בדורות האחרונים לישיבת היהודים במכנאס, לאחר הכיבוש הצרפתי, הועבר הטיפול בבתי ההקדש לחברת גומלי חסדים, שעסקה במגוון של פעולות צדקה, כגון מתן בסתר והכנסת כלה. בקצה דרב (רחוב) אלעניים, סמטה קטנה בשכונה היהודית במכנאס, הייתה חצר גדולה שנודעה בשם דאר אלאורחים, ששימשה ״אכסניה למחוסרי אמצעים ופשוטי העם, שם קבלו ארוחות חמות בחינם יום יום, וכן שימש המקום ׳מלון אורחים׳ ליהודים המזדמנים למכנאס בדרכם למקום אחר״. המקום היה קרוי גם דאר אלעניים, לפי שעל פי המסורת ״הוקדש על ידי בני ישראל הקדמונים ז״ל אשר היו מסתופפים בצל קורתם העניים והאביונים, אלמנות ויתומים וגם קצת מתופשי התורה״. בחצר שהייתה ממוקמת סמוך לשער המלאח, מדרום מערב ל " מדינה " של מכנאס, היו בדור האחרון ארבעה עשר חדרים.

Attali-Attejar-Attias

une-histoire-fe-famillesATTALI

Nom patronymique d'origine arabe, sans doute derive du patronyme precedent et ayant le meme sens: Attal, le portefaix, le porteur, métier autrefois populaire parmi les juifs des grands ports de la Méditerranée, en particulier à Salonique, Tunis ainsi qu'à Alger. A moins que cela ne soit l'indicatif d'un trait de caractère: celui qui arrive toujours en retard, le berceau de la famille est à Constantine. Le massacre de tous les membres d'une famille Attali fut un des moments les plus tragiques du pogrom de Constantine en 1934. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Constantine, Aïn-Béda, Bône, Biskra, Guwlma, Philippeville, Jemmapes, Sétif) et en Tunisie.

Rabbi Hezkel attali

Un des rabbins de Constantine au milieu du siecle dernier de la  première génération de rabbins algériens confrontés à la laïcisation de la vie quoti- r:enne sous l'influence de l'occupation française.

  EDOUARD:

 Commerçant né à Constan­tine. Un des pionniers du sionisme en Afrique du Nord. Il fut un des trois délégués qui représentèrent l'Algérie au Premier Congrès Sioniste, convoqué par Thédor Herzl à Bâle, en Suisse, en 1897.

 ABRAHAM:

 Journaliste, fondateur de "La Vérité", revue israélite hebdomadaire politique et littéraire d'Afrique du Nord qui parut à Constantine de 1915 à 1923.

 JACQUES:

 Fils de Simon. Membre du conseil d'Etat. Economiste et écrivain français très célèbre, né à Alger en 1943. Après de très brillantes études à l'Ecole Polytechnique de Paris, major la promo­tion 1963, troisième au concours de l'E.N.A, docteur d'Etat en économie, il s'engagea tout d'abord dans l'enseignement. Sous l'influence de son compatriote Georges Dayan. il s'engagea en 1974 dans la campagne du candidat socialiste à la présidence, François Mitterand. dont il n'allait pas tarder à devenir le conseiller économique écouté. Après l'élection à la présidence de François Mitterand en 1981, il entra à l'Elysée comme conseiller. 11 quitta son poste en 1990 pour celui de directeur de la B.E.R.D.. la nouvelle banque créée par les pays de l'Europe Occidentale pour financer le développement des pays de l'Est liberes du communisme. Sa gestion laxiste le contraignit a demissioner deux ans plus tard. Maître de requêtes au Conseil d'Etat, il est activement mêlé à la vie communautaire juive dans le cadre du Fonds Social Juif Unifié. Sur le plan littéraire, il a publié plus de 25 livres, dont: "Analyse écono­mique de la vie politique" (1973), "Modèles politiques" (1973), "L Anti­économique" (1974), "La parole et l'outil" (1975), "L'ordre cannibale" (1977), "L'Anti-économique" (1980), "L'Histoire du temps" (1982), "1492" (1992), "Un homme d'influence: Warbourg" (1985), "Verbatim" l (1993), "Verbatim" II (1995), "La vie éternelle", grand prix du roman de la Société des gens de lettres 1989. "Lignes d'horizon" (1990), "Le premier jour après moi" (1990), "Le Labyrinthe" (1996). Il a préfacé le livre de Joseph Tolédano sur la famille Ohana "Tadart Naît Ohana" (Casablanca 1995).

BERNARD:

Fils de Simon, né à Alger en 1943. Administrateur et économiste fran­çais. Magistrat à la Cour des Comptes. Diplômé de l'Ecole Nationale d'Adminis­tration. Ancien directeur financier du Club Méditerrannée (1980-1981). Ancien prési­dent du Conseil d'Administration de la compagnie de transport aérien UT A, puis, à partir de 1990, d'Air Inter et d'Air France, poste dont il démissionna en 1993 devant le refus du gouvernement de soutenir son plan draconien de restructuration.

ATTAL ou ATTALI : vient d’un nom arabe ‘âtal signifiant portefaix. Le suffixe -i indique l’appartenance.

ATTAR ou BENATTAR : nom de métier en arabe ( attâr)  signifiant marchand d’épices et de parfums. Avec l’affiliation ben (fils), ce nom signifie fils du droguiste. 

ATTEJAR

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une profession, le commerçant, le négociant. Comme dans l'ancien temps, le commerce était le seul moyen de faire fortune. le mot est devenu dans le judéo-arabe marocain, synonyme de riche. A rapprocher du patronyme Tajouri porté dans l'ancien empire turc. Autre orthographe: Tejar. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siecle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc.

         ATTIAS

Nom patronymique d'origine arabe, francisation de "attya", qui a pour sens cadeau, don, présent, le s final ayant été ajouté pour des raisons phonétiques avec la transcription du nom en lettres latines. Il est également porté chez les Musulmans sous sa forme arabe originelle : Atiyya. En Israël, plusieurs membres de la famille ont hébraïsé leur nom en le traduisant par Doron, le cadeau. Son équivalent en hébreu est le prénom biblique Nathan qui signifie, il a donné, sous-entendu Dieu a donné, don de Dieu. Le nom est attesté en Espagne au XlVème siècle et après l'expulsion, ses membres se sont dispersés dans toutes les directions: Afrique du Nord, Italie, Empire ottoman, Provence, et plus tard, Amsterdam et Londres. A Amsterdam, Joseph Attias fut, au XVIIIème siècle, le plus grand imprimeur d'ouvrages hébraïques, et rabbi Moïse Israël Attias fut le premier rabbin de la communauté juive de Londres après que Cromwell autorisa leur retour dans l'île, après plus de trois cents ans d'interdiction. La famille s'est illustrée dans la rabbanout, en particulier à Salonique, Amsterdam, Constantinople, Safed et Jérusalem. Autres ortho­graphes: Athia, Aitéa, Attiaz, Attyasse, Atias, Athias, Attiasse, Atiyas, Attiache. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté dans les trois pays du Maghreb, et surtout au Maroc (Fès, Meknès, Sefrou, Tanger, Tétouan, Rabat, Mogador, Safi, Oujda, Marrakech, Demnat), par émigration, du Maroc à Gibraltar, en Algérie (Alger, Oran, Constantine, Guelma, Bône, M'sila, Batna, Sétif, Souk-Akhras, Aïn Temouchent, Blida, Saint-Denis du Sig) et enTunisie (Tunis, Moknine, Djerba, Sfax, Béja, Sousse 

ABRAHAM BEN NATHAN:

dit Abou  Askar Aboutata. Naguid de la communauté de Kairouan, la première capitale de l'islam au Maghreb, où avait prospéré au Xème siècle, une importante colonie juive. Il entretint des relations étroites avec les grands rabbins de Babylone, et apporta une aide généreuse à la yéchiba de Pompédita, alors en compétition avec la yéchiba de Soura.

  1. YAACOB:

Rabbin à Dadès, dans les pentes du Haut Atlas, au sud de Marra­kech, à la fin du XVIIIème siècle. Dans une lettre adressée aux rabbins de Sefrou (reproduite par le rabbin David Obadia dans son ouvrage sur sa communauté, Sefrou), il relate la conduite héroïque des Juifs de la région qui mirent en déroute les assaillants encouragés par la politique violemment anti-juive du sanguinaire sultan Moulay Elyazid (1790-1792). Cette conduite heroique souleva un grand enthousiasme parmi la population juive, alors tant humiliée, comme devait lui écrire son correspondant de Sefrou, rabbi Shalom Abitbol: "Béni soit l'Eternel qui ne nous a pas privés de vengeurs alors que nous vivons dans l'abaissement et l'humiliation en nous remémorant notre gloire passée… C'est pour nous la meilleure des consolations de savoir qu'il y a encore des héros en Israël capables d'affronter sans peur l'ennemi, de manier la flèche et le javelot, de monter à cheval. Ce courage, vous le tirez sans doute de votre descen­dance de la noble famille des Perez" (voir Perez).

YOSSEF:

Naguid de la communauté de Fès à l'un des moments les plus drama­tiques de son histoire. En montant sur le trône en 1790, Moulay Elyazid avait fait le serment de massacrer tous les Juifs du Maroc. Mais sur les conseils de ses proches, il décida de leur laisser la vie sauve, mais de les ruiner car "un homme pauvre est pire qu'un homme mort". En arrivant à Fès, il fit savoir à ses habitants juifs qu'il avait accepté de les épargner, mais qu'ils devaient quitter leur mellah et se transporter en dehors de la ville. Les maisons du quartier juif furent attribuées à la tribu guerrière des Oudayas qui y édi­fièrent une grandiose mosquée. Le terrible exil se poursuivit même après la mort du tyran en 1792. Son successeur Moulay Sliman annula toutes les mesures contre les Juifs, mais ne put rendre immédiatement le mellah à ses propriétaires légitimes, devant l'opposition résolue des nouveaux occu­pants. Au bout de quelques mois, il demanda à la communauté de lui envoyer une délégation à Meknès pour discuter de ce sujet. La délégation, dirigée par le naguid Yossef Attias et composée de David Elkrief et Benjamin Ben Samoun, obtint finalement gain de cause, non sans que les occupants provisoires aient tout pillé avant leur départ. Ils obtinrent du sultan la destruction de la mosquée que les oulémas déclarèrent impure, car le terrain sur laquelle elle avait été édifiée avait été acquis par des moyens frauduleux.

  1. MENAHEM:

Rabbin-kabbaliste à Tétouan au XVIIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour de Fès, qui lui portait grande estime. En 1704, il fut dépêché, avec rabbi Yaacob Bibas, pour solliciter l'aide de la communauté de Fès devant le fardeau insupportable de l'impôt. Auteur de commentaires sur la Torah, publiés tardivement par des mécènes de sa ville natale, en 1936, sous le titre de "Ner hama'arabi" (La Lumière d'Occident).

  1. R. MORDEKHAY:

Rabbin à Demnat au XVIIIème siècle. Il fit ses études à Marra­kech chez le grand kabbaliste rabbi Itshak Deloya. Il immigra ensuite en Turquie, où il publia son livre de commentaires talmudiques, "Mar dror".

 MOSES:

 Fondateur de la branche de la famille à Gibraltar. Né à Tétouan en 1770, mort à Gibraltar en 1844. Son fils, Marc- Makhlouf, s'installa au Portugal, aux Açores, puis à Lisbonne.

 MESSOD ATTIAS

 Grand notable et philanthrope de la communaute de Mogador dont il fut le president au debut de ce siecle. Il se fit construire une des plus belles synagogues de la ville. Commandant en Angleterre le Heikhal et la Teba.

MARK ANTHONY ATTIAS

Fils de Abraham, universitaire, ne a Lisbonne en 1875 dans une famille originaire du Maroc, mort a Madera en 1949. Professeur a l'Institut Polytechnique de Lisbonne, il a publie une trentaine d'ouvrages scientifiques et fut nomme, en 1931, president de la "Junta Nacional de Educacion".

 MENAHEM  ATTIAS

Journaliste, ne a Tanger en 1864, il fut longtemps le redacteur de l'un des premiers journaux edites au Maroc, "El Eco Mauritanio", fonde par Isaac Laredo, Isaac Toledano et Augustin Lugrano, à la fin du siecle dernier. Il fut egalement un membre actif du Comite de la Commu­naute. Il fut chancelier au consulat du Bresil et charge d'affaires en l'absence du consul de 1898 à 1904. En 1930 il s'installa a Casablanca

RABBI SHELOMO ATTIAS

L'un des rabbins de Rabat qui se joignirent a rabbi David Bensim'on dans sa alya a Jerusalem en 1845. Il participa avec lui à la formation du Comite de la Communauté Maghrebine et a ses efforts pour se detacher de la tutelle de la vieille communaute sepharade. Il fut envoye en 1870 comme emissaire de la communaute maghrebine aux Etats-Unis. Il perit au cours de sa mission dans l'incendie de l'hotel ou il etait descendu a Louisville dans le Kentuky

  1. MOCHE

(1782-1880): Rabbin et poète à Fès, auteur d'un recueil de poèmes et ksidot très connu, "Shir Moché".

HAIM SHEMOUEL:

 Notable de la communauté de Fès, il fut élu en 1912 parmi les 15 membres du comité chargé de négocier avec les autorités françaises le dédommagement des victimes du Tritel de Fès.

SHEMOUEL GIUSEPE:

Homme d'affaires né à Tunis en 1864. Après des études à Livourne, il revint dans sa ville natale où il fonda La Banca Italianao de Credito et une grande agence d'Assurances. Il fut longtemps président de la Chambre de commerce Italienne de Tunisie. 

  1. ABBA:

 Célèbre rabbin à Fès, mort en 1932 à l'âge de 88 ans.

 ROGER:

 Juriste à Casablanca dans les années quarante et cinquante, auteur d'un article sur "La réparation des actes de spoliation au Maroc" (Noar, 1947), sur les rares textes législatifs sur le dédomma­gement des actes de spoliation, opérées pendant la période de Vichy au Maroc, jusqu'au débarquement américain (1940- 1942).

HANITA KEDAR:

 Educatrice et mili­tante du parti travailliste dans le cadre de l'organisation des Femmes Pionnières Na'amat. Née à Meknès, elle fut une des dirigeantes du mouvement de jeunesse pionnière Habonim. Avant sa alya en Israël au début des années 1950, elle fut éducatrice au château de Cambous, dans le sud de la France, dans le cadre de la Alyat Hanoar, la Alya des Jeunes. Membre du kibboutz Maagan depuis sa alya en 1955. Elle dirigea, dans les années soixante, la délégation de l'unité des Femmes de Tsahal chargée de la formation de l'équivalent du Nahal féminin en Côte d'Ivoire. La télé­vision israélienne lui a consacré une émission dans le cadre de la série "Ah, quelle vie !".

MOÏSE:

 Chanteur et compositeur en Israël, plus connu sous son nom de scène Cheikh Mouiso. Spécialiste du folklore juif marocain. Né à Meknès, il est arrivé très jeune en Israël, mais il est resté profondémment imprégné par la musique andalouse et la musique populaire du Maghreb. A sorti un grand nombre de disques et de cassettes.

  1. MEIR ELEAZAR:

Rabbin, paytan, ancien chef de la yéchiba de Guivat Olga, né à Rabat. Auteur d'une remarquable étude sur l'histoire de la musique andalouse de ses origines, sous Haroun El Rachid à Bagdad, sa maturation à Grenade, sa conservation au Maroc et partiellement en Algérie, où elle est ce qu'est la musique classique en Europe par rapport à la musique populaire. Chaque air est adapté à l'heure de la journée, ce qui laisse supposer qu'elle a été influencée au départ par le chant des Lévy au Temple de Jérusalem. Il a édité une cassette vidéo de l'anthologie du chant des Bakachot, Shir Yedidout, calqué sur des airs andalous et dirige une chorale de jeunes de toutes origines spécialisée dans le chant des bakachot du centre communautaire d'Achkelon, qui se produit dans tout le pays.

 DR ELIE:

Fils de David, médecin spécia­liste en pneumo-allergologie, ancien élève de l'Ecole Nornale Hébraïque de Casa­blanca, né à Meknès. Fondateur à Toulouse, avec son épouse, Ruth Tolédano, d'un actif cercle d'études talmu- diques pour universitaires, axé sur l'ensei­gnement de Maimonide: "La recherche ir lassable de la vérité".

GERARD JOSEPH:

Fils de Roger Athias, industriel. Assureur, né à Alger en 1928. Président directeur général de la Société d'Epargne Viagère depuis 1990. Président de la Société Fédérative Euro­péenne de Retraite et d'Epargne, AFER- Europe. Auteur de plusieurs ouvrages, dont "David et les diplodocus" (en collaboration), "Assurance-vie: suivez le guide" (Paris, 1994), en collaboration.

ALFRED:

Ministre du culte, né en à Algerie, actuellement premier Hazan officiant à la grande synagogue de la Victoire a Paris

La Crise messianique

MeknesIII. LA CRISE MESSIANIQUE

Même en reconstruisant sous d'autres cieux, et sur le même modèle, de pros­pères communautés, les Mégourachim ne pouvaient se consoler de la perte de leur paradis perdu. Le traumatisme de l'expulsion d'Espagne, la plus grande catastrophe de l'histoire juive depuis la destruction du Temple, laissait sans réponse le mystère insondable du dessein divin. Comment interpréter le dé­racinement du centre de création juive le plus fécond depuis Babylone ? Que se cache derrière la conversion, ne serait -elle que de façade, de dizaines de milliers de leurs frères qui avaient préféré l'apostat à l'exil ? Des malheurs d'une telle ampleur ne peuvent être sans explication et ne pourraient être que les signes annonciateurs de la prochaine Rédemption, la tradition faisant précéder l'arrivée du Messie des plus terribles tourments, de la guerre apoca­lyptique entre Gog et Magog ?

C'est à Safed où avaient afflué les maitres, que la Kabbala devait commencer à donner une réponse à ces questions. La Kabbale classique, méditative, spiri­tuelle, sondant les mystères de la Création, avait été vivifiée en y greffant une dimension dite pratique. Son fondateur, rabbi Itshak Lourié (1534 -1572), dit le Ari de Safed, avait introduit la dimension volontariste, donnant à l'homme une place éminente dans le tikoun, la rédemption de l'univers. Dieu a besoin de l'homme pour parfaire sa création, l'homme invité à y contribuer par sa conduite, l'accomplissement des mitsbot, les commandements, la prière, les jeûnes, l'ascèse, les exercices mystiques. Par ses bonnes actions, l'homme a le pouvoir de libérer de leurs enveloppes d'impureté les débris de la lumière di­vine restés en suspens lors du tsimtsoum, le retrait de Dieu de l'Univers pour laisser place à la Création. La rédemption viendra quand toute la lumière di­vine sera reconstituée. Ce qui est valable pour l'exil de la lumière divine, l'est également valable pour l'exil spécifique du peuple juif.

Descendue de son inaccessible piédestal de science du mystère réservée à une élite de pieux lettrés, la Kabbale devint plus accessible, entrant de plain pied dans la pratique quotidienne religieuse, imprégnant la liturgie et les pratiques quotidiennes.

Terre d'élection depuis des siècles de la Kabbale méditative qui avait atteinte son apogée avec rabbi Itshak Cordobéro, le Maroc s'était enthousiasmé pour la nouvelle Kabbale. Parmi les plus éminents disciples du Ari se trouvaient trois rabbins qui avaient quitté le Maroc pour rejoindre le centre de la Kabale à Safed : rabbi Slimane Ohana, originaire de Meknès; rabbi Messod Azoulay, dit l'Aveugle de Fès, et rabbi Yossef Teboul. Ils devaient jouer un grand rôle dans la transmission de la doctrine de rabbi Itshak Lourié, qui n'avait lais­sé aucun écrit; en apportant leur témoignage à son plus célèbre disciple, rabbi Haïm Vital qui consigna par écrit sa doctrine.

C'est en détournant cet optimisme de la kabbale pratique, le pouvoir pour l'homme juif d'accélérer la venue du Messie, et en le poussant à l'extrême, que le mouvement messianique allait conquérir les élites rabbiniques et soulever l'enthousiasme des masses accablées par les tourments sans fin de la galout, l'exil.

LE FEU VENU D'ORIENT

Le jour de Ticha Béab 1622, qui tombait cette année un shabbat, naissait à Izmir dans la famille de Mordekhay Zvi un second fils qui reçut de ce fait le prénom prédestiné de Shabataï – né le jour du shabbat. Garçon d'une pré­cocité et d'une intelligence exceptionnelles, son destin paraissait tout tracé. A 20 ans, il fut intronisé rabbin et débarrassé de tout souci financier par la fortune de son père, il se destinait aux études sacrées. Après le cursus talmudique classique, il s'enfonça de plus en dans les arcanes de la Kabbale dans sa nouvelle version pratique poussée à l'extrême. Des journées entières, il s'iso­lait dans un état d'extrême extase, dans la prière et la méditation, proche de la psychose maniaco -dépressive, caractérisée par l'alternance de périodes de créativité intense et de profonde dépression. Dans ses périodes d'euphorie, il se laisse aller à des extravagances, des actes d'enfantillage qui lui vaudront chez ses futurs opposants des accusations de folie pure et simple. Après une grande lutte contre lui -même, il franchit à 22 ans, en 1648, le premier pas en annonçant à ses proches que Dieu lui était apparu pour lui annoncer qu'il était destiné à être le Messie fils de David, chargé de délivrer le peuple juif et de le ramener sur sa terre. Le second pas irréversible fut franchi en 1654 avec la proclamation publique de sa mission. Pour preuve, il osa en plein office a la synagogue prononcer le nom ineffable de l'Eternel, YAHAVE. Le scandale était cette fois trop grand et il fut contraint de quitter sa ville natale. Commence alors une errance de plus de dix ans dans les grands centres juifs de l'Orient qui lui permettra de répandre ses idées et de recruter partout des adeptes enthousiastes. En 1664, en route pour Jérusalem, Shabtaï Zvi fit une rencontre capitale avec celui qui deviendra le prophète et l'organisateur de génie du mouvement messianique, Nathan Ashkénazi. Avec un messie sé­farade et son prophète ashkénaze, le mouvement pouvait commencer à se répandre à travers tout le monde juif.

Première implication inattendue -indirecte – du Maroc dans l'aventure shabtaïste : le jeune Nathan devait son érudition et sa formation intellectuelle au grand maître venu de Fès, rabbi Yaacob Haguiz. En effet avant de partir comme émissaire de Jérusalem en Europe et au Maroc, son père, rabbi Elisha Ashkénazi, le lui avait confié pour étudier dans sa yéchiba à Jérusalem. A la fin des études, vers vingt ans, il avait proclamé voir reçu du ciel confirmation de la mission messianique de Shabtaï Zvi et de sa propre mission comme le pro­phète annonçant sa venue. A l'opposé de l'instabilité de Shabtaï Zvi, capable de passer de l'extase à la dépression la plus profonde, il était tout d'une pièce. Organisateur hors -pair, il va être en même temps le théologien qui donne­ra quelque cohérence aux visions de son messie. Voyageur infatigable, son génie sera de rendre le message messianique ésotérique limité aux érudits accessible aux masses. Il traduisit l'idéologie en actes : maintenant que l'arri­vée du Messie est imminente, il fallait adapter la Halakha aux temps messia­niques, changer le calendrier, adopter de nouvelles fêtes, en abolir d'autres. Qu'importe, répond -il aux sceptiques, si les signes annonciateurs de l'arri­vée du Messie prévus par la tradition n'étaient pas au rendez -vous de l'His­toire : " Vous n'aurez que plus de mérite à y croire. Dieu a voulu éprouver le peuple juif pour voir jusqu'où irait sa fidélité. " Et cette arrivée, elle était annoncée pour l'an de grâce 1666. Dans toutes les communautés, d'Eretz Israël à la Russie, l'enthousiasme est à son comble, ce sont des heures d'attente exaltante, de fierté retrouvée. Ceux qui avaient raison gardé face à cette défer­lante, étaient contraints au silence. "Nous étions dans la frayeur, nous nous levions quand ils se levaient, n'osant pas les bra­ver au milieu de la synagogue. Nous étions comme un grain de sable emporté par la mer."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר