ארכיון יומי: 5 ביולי 2017


ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

כל המעוניין לקבל ישירות לדואר האלקטרוני שלו את פרשת השבוע מאת יצחק פרינטה הי"ו יפנה כאן בתגובות…

ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטהפריינטה יצחק...

בספר משנת הגילולים מובא מספר שבחי האר"י [אהבת שלום עמוד סע] פעם אחת נחו שני עורבים  על אילן אחד והנוצה שלהם נמרטה אמר הרב שני עורבים אלי הם בלעם ובלק שהוציאום עכשיו מגיהינום להוליכם לגיהינום אחר יותר קשה  ובאו אלי שאתפלל עליהם ואוותר על עלבונם [כשהאר"י ז"ל היה בגלגול משה] ויגער בהם הרב ויאמר להם רשעים בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל עכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם לכו לדרככם ומיד פרחו והלכו להם.

גלגול לבן בבלעם אומר משנת הגלגולים לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את[ הגל ] לעד בניהם לבן כדרכו אינו עומד בדיבורו ובגלגול בבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל אך העד[הגל] עדיין זוכר את ההסכם והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת האתון של בלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגליו אל [הגדר] שהוא בעצם [הגל] ההוא עצמו ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל 33 שנה].

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי  [כב/ב] אומר שמנה לחמו יש להקשות את בלק ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי אשר לא בדרך הטבע לכבשם וראה בלק מזה שהשם נלחם להם ואיך רצה בלק גם בלעם לקלל ולגרשם מן הארץ הלא היו חכמים גדולים וידעו וראו ושמעו מכל הניסים והנפלאות אשר עשה להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואיך אמר הנה עם יצא ממצרים משמע שיצאו מעצמם והלא הו בעצם מעיד עליהם אל מוציאו ממצרים וכי לא ידעו מכל אלה נראה שרצונם היה לקלל רק את ערב רב מפני שהיו רב מאוד וכן אמר ויגר מואב מפני העם מאוד הערב רב והיו יראים מהם ולא היו יראים מפני ישראל לפי שידעו כי השם ציווה אותם אל תצר את מואב ואל תגר בם מלחמה אבל השם הבין וידע מחשבות בלעם ואמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם אף לערב רב אל תקלל יען שדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם הערב רב ברוך הוא שכל המידבק בברוך גם הוא ברוך.

וירא בלק בן ציפור אומר ילקוט שמעון וכי בלק הוא בן ציפור- שם אביו ? אלא צפור הוא שראה, הזוהר הקדוש אומר שבלק בן ציפור עשה ציפור אחת מכסף, זהב, ונחושת, ושם של טומאה היה מונח בפיה, והיא פורחת והולכת להרי החושך ומביאה לו עתידות מלפני מלאכים [ עזא /ועזאל] , ושם הציפור נקרא [ ידוע ], כלומר שהוא מוסר לו כל מני הודעות לעתיד. בן ציפור מקליפת עשו, ציפור זו באה מהרי החושך ואמרה לו שיצא קרן לעמו ישראל מזרע בלק, והיה מכלה זרעו וזה שכתוב מהרסייך ןמחרבייך ממך יצאו, מבלק שהוא ממואב תצא רות המואבייה, שלמה ומלכות בית דוד שילחמו בגויים וכן קרן משיח בן דוד, ולכן בא בלק ובקש מבלעם, לכה נא ארה לי את העם הזה שיקלל את ישראל ולא יצא להם משיח בן דוד ולא רות המואבייה, והקללה שרצה לקלל, מה טובו אוהליך יעקב-התכוון שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא חלילה יחרבו, וכן על זה הדרך.

ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילכו הקהל את-כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מל למואב בעת ההיא [כב/ד] אומר שמנה לחמו כלחוך השור בג" וזהו [משיח בן יוסף ] שראה בלק משיח בו יוסף ולחם עם כל האומות עובדי גילולים ויחריבם והיה סובר שזה יהיה בימיו לכן אמר עתה ילחכו כלחוך השור שהוא משיח בן יוסף שנמשל לשור כמו שכתוב [דברים לג/יו]  בכור שור הדר לו ואמר לו בלעם שזה שהוא רואה לא עתה הוא ולא קרוב הוא אך באחרית הימים אז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ובלק אותיות[לקוב] שלכן נקרא שמו בלק שאמר [לקב] אויבי קראתיך.

ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא  ויקץ מואב מפני בני ישראל [כב/ג]אומר אור החמה ויגר אותיות [גיור] בלק פחד מהגיור שהיו ישראל מגיירים הבאים אליהם וחשש אולי שיגיירו כל האומות הגויים סביבותיו ויישאר הוא ואומתו לבד וזהו שאמר ילחכו הקהל הישראלי את כל סביבותינו כלחוך השור להכניסם תחת כנפי השכינה [ילחכו] בג" בחשבון קטן עולה יגיירו ומה שחשש בלק.

וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמור הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי [כב/ה]   פירוש הרב תפארת יהונתן ז"ל  בשם אור החמה שהטעם שהקיף השם את ישראל בענני כבוד משום שכל מטרת בלעם הייתה להחזיר את ישראל למצרים על ידי כשפים וכל ענייני כשפים הם תלויים במהלך החמה וכשהחמה מכוסה בעבים[עננים] אינם יכולים לעשות שום כישוף כי העננים מפסיקים  וזהו רמז הפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ובזה רומז בפסוק עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם ראשי תיבות  [בלעם הס]  על ידי זה בלעם שתק ונאלס מכישופיו.

פתורה  [פ תורה] אומר שמנה לחמו לרמוז על מה שאמרו חז"ל שגם שבעת מתן תורה שאלו בלעם שיגיד להם הפתרון מהקולות והברקים שמא השם למבול ישב והשית להם "השם עוז לעמו יתן "שנותן להם הקב"ה את התורה מפיו יתברך וזהו [פ תורה ]התורה שבעל פה ותורה שבכתב מפיו יתברך נותן להם.

כי רב הוא אומר הזוהר הנגלה כי רב הוא שבמקום עשו הנקרא רב בא בכור קדוש שנאמר בני בכורי ישראל ואם תאמר שהקב"ה  הוא רצה כן ,ואינו על פי הדין -בוא וראה עשו קליפה היה וסטרה  אחרא היה וקליפה קודמת לפרי ולכן נולד ראשון כיוון שיצא הקליפה   ועברה כדרך שמשליכים הקליפה נשאר המוח [ ונפרש עוד] העורלה קודמת לברית והיא עומדת בחוץ מכסה על הברית ועומדת להיחתך. הברית יקרה מהכול .והיא מתגלה אחר כך, אחר שחתכו את העורלה [הוא עשו].

מוסיף הזוהר שהשם חישב את שמותם של בלעם ושל בלק בבלק [בל] ובבלעם [בל] הרי [בלבל] אלו אותיות נשארו [עמק] בלבל עומק מחשבתם שלא ישלטו בעולם ולא יישארו בעולם.

ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים אולי מפני כי עתה גם-אותכם הרגתי ואותה החייתי [כב/לג] אומר רבינו בחיי מכאן שמתה האתון אחר שדיברה ,או מטעם המדרש שאומר שלא יהיו האמורים עושים ממנה עבודה זרה ,או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית ביו השמשות, כעניין שמצאנו בדג של יונה שאמר הכתוב [ יונה ב]  וימן השם דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול ,בשנים אף על פי שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון [וימן] שמנהו לכך ,מששת ימי בראשית ,וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע וכיוון שבלעו ועשה מנויין מת הדג כי לא נברא אלא לכך וזהו ששינה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב ויתפלל יונה אל אלוהיו ממעי הדגה ,ועל זה אומר מבטן שאול שוועתי.

ויפתח ה" את-פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים [כב/כח] אומר רבנו יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה מה שאמרה האתון זה שלוש רגלים ולא אמרה שלוש פעמים, יש לפרשו בדרך צחות . כי הנה אמרו חז"ל [סנהדרין קה] שעל ידי שלחצה האתון את רגל בלעם אל הקיר, נעשה חיגר באחת מרגליו. ולכן כאשר פתח ה" את פי האתון, אמרה לבלעם. מה עשיתי לך וכו…ותיבת כי היכיתני בתחילת שתי פעמים בלא פשע, עכשיו אתה זוכה ללכת על שלוש רגלים ולא על שתי. וזה המקל שהיכיתני בו. הוא יהיה לך לרגל שלישית.

למה זכה בלק שממנו תצא רות המואביה אומר ילקוט שמעון עם ישראל היה להם אחד מושיע בשם אהוד בו גרה ,משבט בנימין ,הלך ולקח מנחה ודורון  והוליך אותו למלך מואב ,עשה אהוד חרב ולה שני פיות ,והכניס אותה תחת מלבושו ,נכנס למלך עגלון מלך מואב והניח לו דורון   ואמר לו אהוד יש לי לאדוני  המלך דבר סתר  לי אליך, יש לי סוד בשבילך, המלך הוציא את כל הנוכחים אומר לו אהוד דבר אלוקים לי אליך מיד ששמע דבר השם קם לכבוד השם מכיסאו ,לקח אהוד את החרב ודקר את המלך בבטנו ,סגר הדלת ויצא וברח מהמקום, בא לפני בני ישראל בהר אפרים תקע בשופר ויצאו אחריו והרגו אלפי אנשים " ותשקוט הארץ שמונים שנה." וכאשר הורגים את המלך זהו ניצחון במלחמה, ובשכר זה שקם מהכיסא ששמע דברי אלוקים ,זכה עגלון מלך מואב ויצאה ממנו רות המואביה ונעמה העמונית אשת שלמה.

ויאמר בלעם לבלק התייצב על עולתך ואלכה אלי יקרה ה" לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי [כג/ג] אומר הזוהר הנגלה: רבי שמעון אמר: בוא וראה, מה נאמר בבלעם הרשע : " וילך שפי " מהו שפי? -יחידי, כמו שנאמר " שפיפון עלי אורח" כנחש ההולך יחידי ואורב בדרכים ובשבילים. כך היה בלעם הולך יחידי. מה הטעם?- כדי להמשיך עליו רוח טומאה. שכל מי שהולך יחידי בזמנים ידועים ואפיל בעיר במקומות ידועים, מושך עליו רוח טומאה. לפיכך, לעולם לא ילך אדם יחידי בדרך ובעיר, אלא במרום שבני אדם הולכים ושבים ומצויים שם. וזהו הטעם של " לא תלין נבלתו על העץ- שלא יהיה גוף מת בלי רוח על הארץ בלילה. לפיכך היה בלעם הרשע הולך יחידי כנחש.

ויקר אלוקים אל בלעם ויאמר אליו את-שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח [כג/ד]    אומר רבינו בחיי על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם בקורבנות כדי שיהיו לרצון לפניך ולכך הזכירם בלשון ידיעה ועל דרך המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו ועל דרך המדרש כך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם ואלו

הם : אדם/קין/הבל/נח/אברהם/יצחק/יעקוב וכל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כולם לכך הזכיר [בהא הידיעה] [המזבחות].

והנה שבעה המזבחות האלה הם כנגד שבעה ימי בראשית ,שבעה נירות המנורה ,והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

בספר משנת הגלגולים הגלעד והמצבה בין לבן [גלגולו  של בלעם] בין לבן ליעקב אבינו. לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את [הגל-לעד] ביניהם ואומר [בראשית לא/נב] עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה המצבה הזאת לרעה: לבן-כדרכו- אינו עומד בדבורו , ובגלגולו כבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל אל ישראל. אך העד [הוא הגל] עדיין זוכר את ההסכם, והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת מאוד האתון שבלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגלו אל הגדר-שהיא בעצם הגל ההוא עצמו, ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר. ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל] שנה.

כתב האריז"ל לבן הארמי נתגלגל [בבלעם] ואחר כך [באבן], ושוב חזר בגלגול ישראל [כנבל הכרמלי] וחזר ונתגלגל [בברזילי הגלעדי] לבן חוזר בגלגול אצל בו בנו [בלעם בן-בעור], ואף עתה שב על קיאו ופגם בפיו כשאומנתו לקלל את הבריות, ואף בגלגול זה הייתה נפשו רחבה ונתאווה לממון כפי שאמר " אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וכו.. ואף עתה עשה עושר ולא במשפט והתפרנס מכוחו לקלל את הבריות בלעם נהרג על ידי פנחס בן ל"ג שנים ולאחר מכן הוא מתגלגל באבן שזהו עונשו של הפוגם בפיו ומקלל או מדבר לשון הרע היות והאבן דוממת, וזהו עונשו על שלא דמם את פיו. לאחר מכן חזר ונתגלגל בנבל הכרמלי ואף כאן קלקל בפיו. וזהו שרמז הפסוק באומרו על נבל והאיש קשה ורע מעללים והוא [כלבי] שהוא ראשי תיבות כושן לבן בעור והסימן להם ולכל בני ישראל לא יחרץ [כלב] לשונו אך בזכות אברהם אבינו שנתברך באותיות [בכל] ככתוב וה" ברך את אברהם [בכל] ניצולו ישראל משלוש טומאות אלה.

לא איש  אל יכזב  ובן-אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו [ כג/ יט] אומר רבינו בחיי לפי צפה בלעם שעתיד אדם אחד בישמעאל  [מוחמד] להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה.

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני שת [כד/יז] אומר הרב מליובאוויטש בספרו דבר מלכות: מהעניינים המיוחדים שבפרשת בלק ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד [ליום השבת] שבה נתפרש בתורה ביאת משיח כפי שדרש הרמב"ם " המלך המשיח. התורה העידה עליו בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל ושם הוא אומר " אראנו ולא עתה" זה דוד אשורנו ולא קרוב" זה מלך המשיח. " דרך כוכב מיעקב" זה דוד, " וקם שבט מישראל "זה מלך המשיח , " ומחץ פאתי מואב "זה דוד " וקרקר כל בני שת" זה מלך המשיח" וה" אדום ירשה " זה דוד וה" ורשה וכו.. זה מלך המשיח. ויש לומר, שבזה שהתורה העידה על משיח בפרשת בלעם שבה מודגש" שלא אבה ה" אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה" אלוקיך לך את הקללה לברכה" מרומזת הפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף [ כה/ט]  אומר אור החמה קושיא בפסוק שיש טעם [אתנח] במילת במגפה  ולפי הדקדוק לא היה צריך להיות כי עדיין לא נגמר העניין, אלא שהקב"ה עשה חסד גדול בזה שימותו 24 אלף מישראל ועירב את כל אלה שהגיע זמנם למות באותו יום בלאו הכי עם החשבון, וזהו חסד גדול . וזהו שיעור הכתוב: ויהיו המתים שבלאו הכי צריכים למות עם אלו של המגפה שנגזר עליהם ביחד 24 אלף .

י  צ  ח  ק        פ  ר  י  א  נ  ט  ה

הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו-יוסף תדגי

  1. הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לר׳ ידידיה מונסונייגועיונים בתרבותם של יהודי צפון אפרקיה

הפיוט ״מי כמוך״ נכתב לשבת חנוכה בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ב]. במרכזו תיאור סיפור החשמונאים ונם פך השמן. הפיוט מורכב מעשרים ושמונה מחרוזות הפותחות בנוסח הקבוע ״מי כמוך ואין כמוך / מי דומה לך ואין דומה לך״, והמחרוזת הראשונה פותחת ב״אלהים גדול כח ועצמה״.

מעיון בכתובת המובאת בראש הפיוט אפשר ללמוד לא רק על ייעודו של השיר אלא גם על נסיבות חיבורו ואת ההצדקה למספר המחרוזות:

סיפור הנם לחנוכה יסדתיהו אני ובני ידידי הי״ו [ה׳ יחייהו ויזכהו] כי״ר [כן יהי רצון] שתעמוד לנו זכות מתתיה ובניו ויקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' [ישעיה נט 21]. ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קיא 16. ובראשי הבתים רמוז שמותינו אנחנו שנינו. וזה סי׳ [סימן] אני אני ידידיה בן רפאל אהרן חזק חזק.

מתוך הדברים שבכתובת אנו למדים שהפיוט נכתב בידי שני משוררים – ר׳ רפאל אהרן ור׳ ידידיה מונסונייגו. ברם הואיל והפיוט נושא את חתימת ר׳ ידידיה מונסונייגו, ייחסנוהו לבן ולא לאב. יש לשער שהשיר חובר בשלב שבו היה ר׳ ידידיה עדיין צעיר ומתלמד לחבר פיוטים, ולכן מודגש בכתובת שהשיר נכתב בידי האב והבן. הדגשה זו מלמדת על דרך החינוך בזמנו של המשורר, על אווירה אוהדת לפיוט ועל תרבות שירה בקהילה. ואולי לא מיותר לציין שאמנות המליצה וכתיבת השירים תפסה מקום חשוב בחינוך היהודי במרוקו. כידוע, במשפחות הרבנים המיוחסות עברה משרת הרבנות בירושה מדור לדור, והרבנים העניקו בעצמם לבניהם את עיקרי החינוך וההוראה. ולא בכדי מצטט הרא״ם את דברי הפסוק ״יה״ר [יהי רצון] […] שיקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'״.

המשורר כפל את תיבת אני בראש הפיוט ואת מילת הברכה חזק בסופו כדי לתאר בהרחבה את סיפור החשמונאים. וגם לזה הוא מוצא רמז וסמך בכתובים: ״ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קי 6]״, במילים אחרות – חובתו של כל אחד ואחד לפרסם את מעשי ה׳.

הערות המחבר :  כבר בימי הביניים תפסו המליצה והשירה מקום נכבד בחינוך היהודי במגרב. בספרו ״אדב אלמעלם ואלמתעלם״(=חינוך ומוסר למורה ולתלמיד) עורך רבי יוסף אבן עקנין – בן דורו של הרמב״ם שברח מספרד ונפגש עמו בפאס – הרצאה על שיטת החינוך הרצויה ומונה את המקצועות מן הקל אל הקשה, לפי מידת תפיסתם של התלמידים. בין המקצועות תופס השער (=שירה) מקום נכבד אחרי לימוד התנ״ך, הדקדוק והמשנה. ראו הירשברג, תולדות, א, עמי 269-267; חזן, השירה, עמי 25. בקהילות מרוקו מסורת המליצה והשירה טופחה במשך הדורות ועד ימינו אלה. בחיבוריהם של תלמידי החכמים משתקפת בקיאות ושליטה יוצאים מן הכלל גם בסגנון המשובש והמשורשר וגם בתורת השיר באופן כללי. משיחה עם הרב ציון אבן דנאן(אב בית הרין האחרון ברבאט, 1999-1919) למדתי שהתלמידים שהגיעו לרמה הגבוהה בלימודי ״ארבעא אלכבירה״ בבית הספר ״אם הבנים״ בפאס היו מייחדים זמן מעתותיהם לעיון באיגרות ובמכתבים שונים ולהעתקתם כדי להתרגל לסגנון וללמוד לרקום שיבוצים ולכתוב כתיבה מחורזת. לפי עדותו של הרב אבן דנאן, פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי, כל תלמיד נהג להגיש איגרת מנוסחת בסגנון מדויק, מחורז ומשובץ ממקורות לשוניים מגוונים. על תכניות החינוך בתלמודי התורה ובישיבות של מרוקו ראו זעפרני, החינוך, עמי 101-31. על הכשרת תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 104-95, 116-110.

61 על הורשת התפקידים הרבניים והקהילתיים בחברה היהודית במרוקו ראו זעפרני, אלפיים שנות חיים, עמי 133-132; בר־אשר, בתי כנסת; דשן, אנשי המלאח, פרק ז.

  • על חשיבותה של המליצה בהכשרתם של תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 270-267. לא סתם העיר זעפרני(יהודי מרוקו, עמי 276): ״כל תלמיד חכם עשוי היה להיות לעתים גם משורר״.

ראוי להעיר שבן אחר של הרא״ם, ר׳ אליעזר מונסונייגו, הצטיין גם הוא כמשורר מחונן ופורה. פיוטיו מפוזרים בכמה כתבי יד. בן־נאיים לא הקדיש לו ערך בספרו ״מלכי רבנן״. ראו עליו אצל תדגי(משפחת מונסונייגו). במבוא למהדורת הספר ״לשון לימודים״ לר׳ רפאל בירדוגו משה בר־אשר מתאר את כתבי היד ששימשו תשתית למהדורת הספר, ובתיאורו את כתב היד פ(כ״י 4265 8° Heb, בית הספרים הלאומי בירושלים) הוא מציין שבחיבור גם ״לקט ארוך של פיוטים וקינות״, ומדגיש בהערה (עמי 152 הערה 9): ״אולי לא מיותר להעיר שרוב הפיוטים והקינות נכתבו בידי פייטן ששמו אליעזר; האקרוסטיכון של שמו מופיע ברובם ככולם״. אנו רשאים להניח שמדובר בר׳ אליעזר מונסונייגו. הוכחה לכך ברברים שכתב פייטן זה(בדף 191 ע״א של כ״י פ): ״הה ליום המר והנאנח על הלקח ארון הקדש זה סיני כמוהד״ר ידידיה אחי וראשי ז״ל, ביום שני בש׳ ה׳ לכסלו ש׳ תרכ״ח לפ״ק״. אף על פי ששם המשפחה של האח אינו מהכר, אין ספק שמדובר בר׳ ידידיה מונסונייגו – פייטננו, שהרי תאריך הפטירה המופיע בכותרת זו תואם לזה החרוט על המצבה. אני מודה לפרופסור משה בר־אשר על שהעיר את תשומת לבי לכתב יד זה.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן-משה בר-אשר

חקר מערב

אין צורך לחזור אחורנית חזרה מופלגת בזמן כדי לראות שמסורות עוברות שינויים. למשל במאה העשרים התחוללו שינויים משינויים שונים במסורתם של יהודי מרוקו. הנה לדוגמה, אנו יודעים היטב כי בכל הקהילות במרוקו השווא אחרי מה שאנו מכנים ״תנועה גדולה״ נהגה כשווא נח עד ראשית המאה העשרים, ובהרבה קהילות – עד הדור האחרון לישיבתם של רוב היהודים שם; למשל המילים תולדות, ושמרו נהגו,visamru/wisamru ,toldot אבל במקומות רבים בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים כבר נהגו tolidot  או  toledot  וכן wisamiru או visameru/visamiru. המסקנה הזאת התבססה היטב בעבודת הדוקטור של נטלי אקון. חדירתם של ספרי דקדוק, שבהם הוגדר השווא הזה כשווא נע, ובואם למרוקו של מורים לעברית שלימדו להגות כך את השווא הזה הם שחוללו את השינוי המתואר. רק בפיהם של חכמים מאזורי הפריפריה שלא נחשפו לספרי הדקדוק האלה ולהוראת העברית על פי הספרים האלה נשמרה ההגייה המקורית עד הדור האחרון.

ברור, כי בתיאור כל מסורת שתועדה במאה העשרים מן הדין לראות מה מקוריה משקף מציאות קדמונית, ומה מקוויה משקף צורות מאוחרות יותר. בהיעדר עדויות קדומות נותרות בידינו שתי דרכים לחשיפת תופעות קדומות:

(א) הדרך האחת היא השוואת הממצאים במסורת הנחקרת לממצאים בכתב ובעל פה במסורות אחרות בעלות רקע היסטורי דומה. תופעה המתגלה במסורות של קהילות בעלות רקע היסטורי דומה, שישבו במרחקים גדולים זו מזו היא בדרך כלל תופעה קדומה ביותר החוזרת אחורנית מאות בשנים עד לראשית האלף השני ולפניו. למשל, אנו יודעים על קיומה של ההכפלה בעיצור ש במידה לא מבוטלת בקריאת המשנה ובמילים שנכנסו ממנה לערבית היהודית שהייתה מדוברת בפי בני הקהילות בצפוךאפריקה, כגון הקריאה ערוב, ערובין. וכך נהגתה הצורה הזאת כמילה שאולה בערבית המדוברת בכל הלהגים – לערוב. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שתועדו במסורות של הקהילות במזרח – בסוריה, בעיראק ובארצות אחרות – ועם הממצאים במסורת תימן. הנתונים האלה, שתועדו בהרבה ארצות רחוקות זו מזו, דיים כדי לקבוע שזה קו לשוני קדום בכל המסורות. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים הודות לממצאים בכתבי יד קדומים של המשנה שנכתבו בראשית האלף השני למניין הרגיל. הכוונה היא לכ״י פרמה ב (פר) של המשנה, שהתופעה הזאת מתועדת בו, כגון גרע(כלים יב, ד), מסורס (נידה ג, ה).27

(ב) הדרך השנייה היא חשיפת קווים קדומים במסורות הלשון באמצעות יסודות עבריים, שהם חלק מהמרכיב העברי שבלשונות הדיבור של בני הקהילות, כגון ההגייה שתיעדתי במרוקו, בתוניסיה ובתימן – סרוחה במקום אסרו חג. לפי דעתי, הצורה סרוחה משתלשלת בקהילות האלה מתקופת הגאונים. מכאן ואילך ארחיב את הדיבור על הדרך השנייה.

מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן.נוהג בחכמה

ג. מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן. מ״כ בליקוטים שבם׳ ליצחק ריח, או״ח, מערכת נון אות יוד, ז״ל: ניסן מ״כ בכ״י להרה׳׳ג מו״ה שמואל אלבאז זלה״ה, ז״ל: שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב עירנו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן, ואנחנו ג״כ מנהגינו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה, להיות כי בחודש הזה הוציאנו אלקינו ממצרים מבית עבדים ובאה המצוה בתורה זכור את היום הזה אשר וכו', ולהיות ידוע מאמר חז״ל אבא משכח לכן נהגו באכילת הזיתים איסור, אחרי אשר באכילתם נמצא נזק השכחה, וכעת אנחנו מחוייבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצוה בשעתה בעת ובזמן שנעשו הנסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה. וטעם השחורים לבד, להיות על הרוב עשיית השמן מהם, ולא אמרו אבא משכח אלא בזית דיש בו ברא דמפקח. ותו רובא דשכיחי בזה״ז הם השחורים, אבל הירוקים לא שכיחי ומילתא דשכיחא גזרו בה ודלא שכיחא לא גזרו בה, וברור עכ״ל.

ואני המאסר אומר טעם אחר לדבר, כי הזיתים השחורים נוהגים לאוכלם באבילות, והחודש הזה כולו שמחה, כי בו הוקם המשכן וכן נגאלו אבותינו ממצרים ובו עתידים ליגאל. לכן אין עושים דברים שהם סימני אבילות. ולכן אין אוכלים זיתים שחורים דוקא. וסמך וחוזק לדברי אלה דטעם מניעת אכילת הזיתים הוא משום אבילות, דמצאתי למהר״ י פאלאג׳י זצ׳׳ל, בס׳ יפה ללב, בקונטרס אחרון ליוד״ע, סי׳ קיו, אות יוד, וז״ל: אך בזיתים מצאתי להם תרופה כזית הנטופה שראיתי להרב מו״ק, בא״ח, סי׳ קע, שכ' שלא נאמרו דברי הגמרא שהזית משכח, אלא באוכלן לחין חיין וקובע סעודתו עליהן. משא״כ באלו הכבושין שאין אוכלים אותן אלא לקינוח. וראיה לדבר שאין חשש בזיתים כבושין. מר׳׳י בן גודגודה, פ״ק דיבמות נטו ב], ור״י דאכל זית מליח פב״מ, יעו״ש. וכשאני לעצמי אינו כ״כ ראיה מאלו אדונים שהיו מכוונים, שכ׳ בסידור תפלה שערי רחמים, להמהר״ח הכהן ומהר״ש עכאדי דף עג ע״ב, האוכל בכוונה מותר לו לאכול זיתים ואינם גורמיו לו שכחה אדרבא יוסיפו לו זכירת מאחר שהוא מעלה אותם ומתקנם ע״י כוונותיו, עיי״ש. לא לנו כמונו שאין אנחנו יודעים לכוין כראוי, עכ״ל. לפי דברי הרב דבכבושים אין בהם משום שכחה, ואינם נאכלים אלא כבושים א״כ ודאי הטעם למנהג שאין אוכלים אותם בניסן הוא, רק משום אבילות. וגם המנהג הוא בזיתים שחורים, והמה מה שאוכלים באבילות ולא הירוקים.

מנהג הרוב נוהגים לאכול ליל שישי מאכלי חלב, הטעם כדי לחבב אכילת בשר שיאכלו אותו בליל שבת לתיאבון.

מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון

מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון, ואומרים מפני שהביצה אוכלים אותה באבילות ולא מסמנא מילתא. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שהביא איזה מנהגי א״י, ושם כ׳ מנהג שאין רוצים לאכול ביצה בליל מוצאי שב״ק אפילו מתבשיל שבת, עיין להעה״ש, או״ח, סי׳ תעב, מ״ש בשם התשב״ץ ז״ל. ועיין א״ח סי׳ טז וסי׳ רסא. ועיין כף החיים, סי׳ לד, אות גן. וע״ע בהשמטות כף החיים, שבספר לב חיים, ח״ב סי׳ לה אות דן. ועיין ספר טוב עין, דט״ו ע״ב. ועיין חיים לראש, דכ׳׳ח ע׳׳ב, זהי חיים שנים, דס״ט ע״ב [ראה לעיל ערר אכילה, ב, וראה בם׳ חסידים, סימן כט, השולל מנהג זה, מ״ע].

      מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

יש אוכלים בשר בשבת חזון, בשר חי שנשחט ביום ששי. ויש שקונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומטגנים אותו עד שיצטמק, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון. ויש שאינם אוכלים כ״א שמן זית דוקא, ואין אוכלים בשר כלל. ויש קונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומשהים אותו במילחו כבוש עד ערב שבת חזון ורוחצים אותו, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון, ומניחים אותו במקום קר שלא יסריח. ויש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר משבעה עשר בתמוז עד עבור ת״ב. ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפס מחדש, חאו׳׳ח, סי׳ ק״ג, מ״ש בזה ובדין אשה שנתאלמנה אם חוזרת למנהג משפ׳ בית אביה. ועיין מרן סי׳ תקנא ס״ט. ועיין חיים שאל, ח״א, סי׳ כה. ועיין קול אליהו, ח״א, סי׳ מה. וכל אחד זריז במנהגו שלא ישנה אותו בשום אופן, אשריהם ישראל. השי״ת  יביא לנו משיח צדקנו ונאכל בשר ונשתה בחודש הזה וכמאמר הנביא יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אכי״ר נעל מנהג זה ראה מוהר״ר ידידיה מונסונייגו, דבר אמת, פאס תשט״ז, סימן ג; ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה, כאזאבלאנקא תר״ץ, סימן מט, מוהר״ר שמואל מרציאנו, ויען שמואל, ירושלים תשי״ט, עמי רו—רז, מ״ע].

מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב

ז. מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב, כתב בלקוטי דינים לאו״ח, בס׳ ויאמר יצחק, הל׳ תשעה באב, אות ב, וז״ל: ולענין אכילת בשר ושתיית יין מנהגינו שלא לאכול מר״ח ויום ר״ח בכלל. וכ״כ בני חיי, סי׳ תקנז. וליל עשירי ויום עשירי עד חצות, ואין שוחטין כ׳׳א ביום ה׳ קודם שבת חזון אחר חצות היום. ואין מוכרין הבשר רק אחר קריאת אלעאס״ר. וביום עשירי אין שוחטין רק אחר חצות. וכ' בס׳ מחב״ר סי׳ תקנח, שיראי ה׳ נהגו להחמיר שלא לאכול בשר ויין כל היום כמ"ש מרן, ווכן נמי לענין תספורת וכיבוס. ובאות ג, כתב בענין הכיבוס המנהג לאסור .בשבוע שחל ת״ב דוקא ולאחר התענית מכבסין ומסתפרין ביום עשירי :בבוקר, אבל בלילה הכל אסור, אפי׳ אם חל בשבת ונדחה מפני האבילות של יום, עכ״ל. ועיין בשו״ת בני חיי, סי׳ תקנז, שכתב שאין אוכלים בר״ח עצמו.

אמר המאסף משפחתינו נוהגין שאין אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו, ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם אוכלים ביום ר״ח עצמו. ושאר בני עירינו אוכלים ביום ר״ח. וכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן סאמון ׳זצ״ל בשו״ת עדות ביהוסף, ח״ב, סי׳ מא בענין המנהג שנוהגים במערב שלא לאכול מר״ח, אם ר״ח בכלל, ושם משא ומתן של הלכה על דברי מרן :או״ח, סי׳ תקנא, ס״ט, בסברא אמצעית שכתב, ויש מוסיפין מר״ח עד ׳התענית. וכתב שם שמנהג מדינת המערב כסברא אמצעית שכ׳ בשו״ע. שנחלקו בני המערב בדין יום ר״ח אב עצמו מה דינו, לפי מנהג סברא זו אם ג״כ אסור בבשר ויין.

ושקיל וטרי בזה בתשו׳ ארוכה ובסוף התשו׳ כתב: כבר יש בידינו ׳הרב מג״א ז״ל, וה׳ אליה רבה ז״ל, שכתבו הם בפי׳ דיום ר״ח אב עצמו הוא בכלל מנהג איסור האכילה, וכמ״ש לעיל וכלשון מריש ירחא הנז׳ .בגמרא בתענית דף יז ע״ב, שהוא כולל יום ר״ח עצמו וכמש״ל, עיי״ש. וראיתי בס׳ מעשה בראשית, וז״ל: טעם שנוהגים שלא לאכול גם בר״ח, אע״ג דאיתא בסי׳ תיט דסעודת ר״ח מצוה, משום שמת אהרן הכהן ויש ׳שמתענין בו כמ״ש בסי׳ תקף או״ח, סי׳ תקנא, בשם נזירות שמשון.

מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים

ח. מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים, ומנהג זה יש לו עיקר. עיין להרה״ק מוהר״א אזולאי ז״ל, בם׳ חסד לאברהם, מעין חמישי, עין משפט, נהר ו, וז״ל: כל הימים האסורים בעשיית מלאכה ובנפילת אפים, נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בו ולאכול בשר ולשתות יין. ובזמן הגלות שהמקדש בחורבנו ואין שמחה למעלה, לא היה ראוי לשמוח למטה דדיו לעבד להיות כרבו. אמנם ע׳׳י אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים לבד וכו', עיי״ש. ובודאי מפני זה נתייסר המנהג שבכל סעודה אוכלים ביצה קודם, וגם אם אין אוכלים אותה בעיניה עושים הביצים מבושלים טרופות עם תפוחי האדמה ושמין חתיכות בשר. ובימים הללו נוהגין להתחיל בסעודה ולא יעבור דגים, או מבושלים עם קרביהן ושמן זית וראשי בשמים, או מטוגנים בשמן זית, ואפשר דגם לזה יש סיבה, דבאבילות אוכלים דגים (עיין קונטריס זה להלן בס״ד ערף קבר וקברנים, כד) טעם לזה ולזכרון האבלות של החרבן אוכלין דגים שנאכלים באבילות, גם שבאבילות יש סיבה אחרת עיי״ש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר