ארכיון יומי: 5 ביולי 2017


הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו-יוסף תדגי

  1. הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לר׳ ידידיה מונסונייגועיונים בתרבותם של יהודי צפון אפרקיה

הפיוט ״מי כמוך״ נכתב לשבת חנוכה בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ב]. במרכזו תיאור סיפור החשמונאים ונם פך השמן. הפיוט מורכב מעשרים ושמונה מחרוזות הפותחות בנוסח הקבוע ״מי כמוך ואין כמוך / מי דומה לך ואין דומה לך״, והמחרוזת הראשונה פותחת ב״אלהים גדול כח ועצמה״.

מעיון בכתובת המובאת בראש הפיוט אפשר ללמוד לא רק על ייעודו של השיר אלא גם על נסיבות חיבורו ואת ההצדקה למספר המחרוזות:

סיפור הנם לחנוכה יסדתיהו אני ובני ידידי הי״ו [ה׳ יחייהו ויזכהו] כי״ר [כן יהי רצון] שתעמוד לנו זכות מתתיה ובניו ויקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' [ישעיה נט 21]. ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קיא 16. ובראשי הבתים רמוז שמותינו אנחנו שנינו. וזה סי׳ [סימן] אני אני ידידיה בן רפאל אהרן חזק חזק.

מתוך הדברים שבכתובת אנו למדים שהפיוט נכתב בידי שני משוררים – ר׳ רפאל אהרן ור׳ ידידיה מונסונייגו. ברם הואיל והפיוט נושא את חתימת ר׳ ידידיה מונסונייגו, ייחסנוהו לבן ולא לאב. יש לשער שהשיר חובר בשלב שבו היה ר׳ ידידיה עדיין צעיר ומתלמד לחבר פיוטים, ולכן מודגש בכתובת שהשיר נכתב בידי האב והבן. הדגשה זו מלמדת על דרך החינוך בזמנו של המשורר, על אווירה אוהדת לפיוט ועל תרבות שירה בקהילה. ואולי לא מיותר לציין שאמנות המליצה וכתיבת השירים תפסה מקום חשוב בחינוך היהודי במרוקו. כידוע, במשפחות הרבנים המיוחסות עברה משרת הרבנות בירושה מדור לדור, והרבנים העניקו בעצמם לבניהם את עיקרי החינוך וההוראה. ולא בכדי מצטט הרא״ם את דברי הפסוק ״יה״ר [יהי רצון] […] שיקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'״.

המשורר כפל את תיבת אני בראש הפיוט ואת מילת הברכה חזק בסופו כדי לתאר בהרחבה את סיפור החשמונאים. וגם לזה הוא מוצא רמז וסמך בכתובים: ״ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קי 6]״, במילים אחרות – חובתו של כל אחד ואחד לפרסם את מעשי ה׳.

הערות המחבר :  כבר בימי הביניים תפסו המליצה והשירה מקום נכבד בחינוך היהודי במגרב. בספרו ״אדב אלמעלם ואלמתעלם״(=חינוך ומוסר למורה ולתלמיד) עורך רבי יוסף אבן עקנין – בן דורו של הרמב״ם שברח מספרד ונפגש עמו בפאס – הרצאה על שיטת החינוך הרצויה ומונה את המקצועות מן הקל אל הקשה, לפי מידת תפיסתם של התלמידים. בין המקצועות תופס השער (=שירה) מקום נכבד אחרי לימוד התנ״ך, הדקדוק והמשנה. ראו הירשברג, תולדות, א, עמי 269-267; חזן, השירה, עמי 25. בקהילות מרוקו מסורת המליצה והשירה טופחה במשך הדורות ועד ימינו אלה. בחיבוריהם של תלמידי החכמים משתקפת בקיאות ושליטה יוצאים מן הכלל גם בסגנון המשובש והמשורשר וגם בתורת השיר באופן כללי. משיחה עם הרב ציון אבן דנאן(אב בית הרין האחרון ברבאט, 1999-1919) למדתי שהתלמידים שהגיעו לרמה הגבוהה בלימודי ״ארבעא אלכבירה״ בבית הספר ״אם הבנים״ בפאס היו מייחדים זמן מעתותיהם לעיון באיגרות ובמכתבים שונים ולהעתקתם כדי להתרגל לסגנון וללמוד לרקום שיבוצים ולכתוב כתיבה מחורזת. לפי עדותו של הרב אבן דנאן, פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי, כל תלמיד נהג להגיש איגרת מנוסחת בסגנון מדויק, מחורז ומשובץ ממקורות לשוניים מגוונים. על תכניות החינוך בתלמודי התורה ובישיבות של מרוקו ראו זעפרני, החינוך, עמי 101-31. על הכשרת תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 104-95, 116-110.

61 על הורשת התפקידים הרבניים והקהילתיים בחברה היהודית במרוקו ראו זעפרני, אלפיים שנות חיים, עמי 133-132; בר־אשר, בתי כנסת; דשן, אנשי המלאח, פרק ז.

  • על חשיבותה של המליצה בהכשרתם של תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 270-267. לא סתם העיר זעפרני(יהודי מרוקו, עמי 276): ״כל תלמיד חכם עשוי היה להיות לעתים גם משורר״.

ראוי להעיר שבן אחר של הרא״ם, ר׳ אליעזר מונסונייגו, הצטיין גם הוא כמשורר מחונן ופורה. פיוטיו מפוזרים בכמה כתבי יד. בן־נאיים לא הקדיש לו ערך בספרו ״מלכי רבנן״. ראו עליו אצל תדגי(משפחת מונסונייגו). במבוא למהדורת הספר ״לשון לימודים״ לר׳ רפאל בירדוגו משה בר־אשר מתאר את כתבי היד ששימשו תשתית למהדורת הספר, ובתיאורו את כתב היד פ(כ״י 4265 8° Heb, בית הספרים הלאומי בירושלים) הוא מציין שבחיבור גם ״לקט ארוך של פיוטים וקינות״, ומדגיש בהערה (עמי 152 הערה 9): ״אולי לא מיותר להעיר שרוב הפיוטים והקינות נכתבו בידי פייטן ששמו אליעזר; האקרוסטיכון של שמו מופיע ברובם ככולם״. אנו רשאים להניח שמדובר בר׳ אליעזר מונסונייגו. הוכחה לכך ברברים שכתב פייטן זה(בדף 191 ע״א של כ״י פ): ״הה ליום המר והנאנח על הלקח ארון הקדש זה סיני כמוהד״ר ידידיה אחי וראשי ז״ל, ביום שני בש׳ ה׳ לכסלו ש׳ תרכ״ח לפ״ק״. אף על פי ששם המשפחה של האח אינו מהכר, אין ספק שמדובר בר׳ ידידיה מונסונייגו – פייטננו, שהרי תאריך הפטירה המופיע בכותרת זו תואם לזה החרוט על המצבה. אני מודה לפרופסור משה בר־אשר על שהעיר את תשומת לבי לכתב יד זה.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן-משה בר-אשר

חקר מערב

אין צורך לחזור אחורנית חזרה מופלגת בזמן כדי לראות שמסורות עוברות שינויים. למשל במאה העשרים התחוללו שינויים משינויים שונים במסורתם של יהודי מרוקו. הנה לדוגמה, אנו יודעים היטב כי בכל הקהילות במרוקו השווא אחרי מה שאנו מכנים ״תנועה גדולה״ נהגה כשווא נח עד ראשית המאה העשרים, ובהרבה קהילות – עד הדור האחרון לישיבתם של רוב היהודים שם; למשל המילים תולדות, ושמרו נהגו,visamru/wisamru ,toldot אבל במקומות רבים בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים כבר נהגו tolidot  או  toledot  וכן wisamiru או visameru/visamiru. המסקנה הזאת התבססה היטב בעבודת הדוקטור של נטלי אקון. חדירתם של ספרי דקדוק, שבהם הוגדר השווא הזה כשווא נע, ובואם למרוקו של מורים לעברית שלימדו להגות כך את השווא הזה הם שחוללו את השינוי המתואר. רק בפיהם של חכמים מאזורי הפריפריה שלא נחשפו לספרי הדקדוק האלה ולהוראת העברית על פי הספרים האלה נשמרה ההגייה המקורית עד הדור האחרון.

ברור, כי בתיאור כל מסורת שתועדה במאה העשרים מן הדין לראות מה מקוריה משקף מציאות קדמונית, ומה מקוויה משקף צורות מאוחרות יותר. בהיעדר עדויות קדומות נותרות בידינו שתי דרכים לחשיפת תופעות קדומות:

(א) הדרך האחת היא השוואת הממצאים במסורת הנחקרת לממצאים בכתב ובעל פה במסורות אחרות בעלות רקע היסטורי דומה. תופעה המתגלה במסורות של קהילות בעלות רקע היסטורי דומה, שישבו במרחקים גדולים זו מזו היא בדרך כלל תופעה קדומה ביותר החוזרת אחורנית מאות בשנים עד לראשית האלף השני ולפניו. למשל, אנו יודעים על קיומה של ההכפלה בעיצור ש במידה לא מבוטלת בקריאת המשנה ובמילים שנכנסו ממנה לערבית היהודית שהייתה מדוברת בפי בני הקהילות בצפוךאפריקה, כגון הקריאה ערוב, ערובין. וכך נהגתה הצורה הזאת כמילה שאולה בערבית המדוברת בכל הלהגים – לערוב. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שתועדו במסורות של הקהילות במזרח – בסוריה, בעיראק ובארצות אחרות – ועם הממצאים במסורת תימן. הנתונים האלה, שתועדו בהרבה ארצות רחוקות זו מזו, דיים כדי לקבוע שזה קו לשוני קדום בכל המסורות. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים הודות לממצאים בכתבי יד קדומים של המשנה שנכתבו בראשית האלף השני למניין הרגיל. הכוונה היא לכ״י פרמה ב (פר) של המשנה, שהתופעה הזאת מתועדת בו, כגון גרע(כלים יב, ד), מסורס (נידה ג, ה).27

(ב) הדרך השנייה היא חשיפת קווים קדומים במסורות הלשון באמצעות יסודות עבריים, שהם חלק מהמרכיב העברי שבלשונות הדיבור של בני הקהילות, כגון ההגייה שתיעדתי במרוקו, בתוניסיה ובתימן – סרוחה במקום אסרו חג. לפי דעתי, הצורה סרוחה משתלשלת בקהילות האלה מתקופת הגאונים. מכאן ואילך ארחיב את הדיבור על הדרך השנייה.

מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן.נוהג בחכמה

ג. מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן. מ״כ בליקוטים שבם׳ ליצחק ריח, או״ח, מערכת נון אות יוד, ז״ל: ניסן מ״כ בכ״י להרה׳׳ג מו״ה שמואל אלבאז זלה״ה, ז״ל: שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב עירנו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן, ואנחנו ג״כ מנהגינו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה, להיות כי בחודש הזה הוציאנו אלקינו ממצרים מבית עבדים ובאה המצוה בתורה זכור את היום הזה אשר וכו', ולהיות ידוע מאמר חז״ל אבא משכח לכן נהגו באכילת הזיתים איסור, אחרי אשר באכילתם נמצא נזק השכחה, וכעת אנחנו מחוייבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצוה בשעתה בעת ובזמן שנעשו הנסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה. וטעם השחורים לבד, להיות על הרוב עשיית השמן מהם, ולא אמרו אבא משכח אלא בזית דיש בו ברא דמפקח. ותו רובא דשכיחי בזה״ז הם השחורים, אבל הירוקים לא שכיחי ומילתא דשכיחא גזרו בה ודלא שכיחא לא גזרו בה, וברור עכ״ל.

ואני המאסר אומר טעם אחר לדבר, כי הזיתים השחורים נוהגים לאוכלם באבילות, והחודש הזה כולו שמחה, כי בו הוקם המשכן וכן נגאלו אבותינו ממצרים ובו עתידים ליגאל. לכן אין עושים דברים שהם סימני אבילות. ולכן אין אוכלים זיתים שחורים דוקא. וסמך וחוזק לדברי אלה דטעם מניעת אכילת הזיתים הוא משום אבילות, דמצאתי למהר״ י פאלאג׳י זצ׳׳ל, בס׳ יפה ללב, בקונטרס אחרון ליוד״ע, סי׳ קיו, אות יוד, וז״ל: אך בזיתים מצאתי להם תרופה כזית הנטופה שראיתי להרב מו״ק, בא״ח, סי׳ קע, שכ' שלא נאמרו דברי הגמרא שהזית משכח, אלא באוכלן לחין חיין וקובע סעודתו עליהן. משא״כ באלו הכבושין שאין אוכלים אותן אלא לקינוח. וראיה לדבר שאין חשש בזיתים כבושין. מר׳׳י בן גודגודה, פ״ק דיבמות נטו ב], ור״י דאכל זית מליח פב״מ, יעו״ש. וכשאני לעצמי אינו כ״כ ראיה מאלו אדונים שהיו מכוונים, שכ׳ בסידור תפלה שערי רחמים, להמהר״ח הכהן ומהר״ש עכאדי דף עג ע״ב, האוכל בכוונה מותר לו לאכול זיתים ואינם גורמיו לו שכחה אדרבא יוסיפו לו זכירת מאחר שהוא מעלה אותם ומתקנם ע״י כוונותיו, עיי״ש. לא לנו כמונו שאין אנחנו יודעים לכוין כראוי, עכ״ל. לפי דברי הרב דבכבושים אין בהם משום שכחה, ואינם נאכלים אלא כבושים א״כ ודאי הטעם למנהג שאין אוכלים אותם בניסן הוא, רק משום אבילות. וגם המנהג הוא בזיתים שחורים, והמה מה שאוכלים באבילות ולא הירוקים.

מנהג הרוב נוהגים לאכול ליל שישי מאכלי חלב, הטעם כדי לחבב אכילת בשר שיאכלו אותו בליל שבת לתיאבון.

מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון

מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון, ואומרים מפני שהביצה אוכלים אותה באבילות ולא מסמנא מילתא. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שהביא איזה מנהגי א״י, ושם כ׳ מנהג שאין רוצים לאכול ביצה בליל מוצאי שב״ק אפילו מתבשיל שבת, עיין להעה״ש, או״ח, סי׳ תעב, מ״ש בשם התשב״ץ ז״ל. ועיין א״ח סי׳ טז וסי׳ רסא. ועיין כף החיים, סי׳ לד, אות גן. וע״ע בהשמטות כף החיים, שבספר לב חיים, ח״ב סי׳ לה אות דן. ועיין ספר טוב עין, דט״ו ע״ב. ועיין חיים לראש, דכ׳׳ח ע׳׳ב, זהי חיים שנים, דס״ט ע״ב [ראה לעיל ערר אכילה, ב, וראה בם׳ חסידים, סימן כט, השולל מנהג זה, מ״ע].

      מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

יש אוכלים בשר בשבת חזון, בשר חי שנשחט ביום ששי. ויש שקונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומטגנים אותו עד שיצטמק, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון. ויש שאינם אוכלים כ״א שמן זית דוקא, ואין אוכלים בשר כלל. ויש קונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומשהים אותו במילחו כבוש עד ערב שבת חזון ורוחצים אותו, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון, ומניחים אותו במקום קר שלא יסריח. ויש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר משבעה עשר בתמוז עד עבור ת״ב. ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפס מחדש, חאו׳׳ח, סי׳ ק״ג, מ״ש בזה ובדין אשה שנתאלמנה אם חוזרת למנהג משפ׳ בית אביה. ועיין מרן סי׳ תקנא ס״ט. ועיין חיים שאל, ח״א, סי׳ כה. ועיין קול אליהו, ח״א, סי׳ מה. וכל אחד זריז במנהגו שלא ישנה אותו בשום אופן, אשריהם ישראל. השי״ת  יביא לנו משיח צדקנו ונאכל בשר ונשתה בחודש הזה וכמאמר הנביא יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אכי״ר נעל מנהג זה ראה מוהר״ר ידידיה מונסונייגו, דבר אמת, פאס תשט״ז, סימן ג; ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה, כאזאבלאנקא תר״ץ, סימן מט, מוהר״ר שמואל מרציאנו, ויען שמואל, ירושלים תשי״ט, עמי רו—רז, מ״ע].

מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב

ז. מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב, כתב בלקוטי דינים לאו״ח, בס׳ ויאמר יצחק, הל׳ תשעה באב, אות ב, וז״ל: ולענין אכילת בשר ושתיית יין מנהגינו שלא לאכול מר״ח ויום ר״ח בכלל. וכ״כ בני חיי, סי׳ תקנז. וליל עשירי ויום עשירי עד חצות, ואין שוחטין כ׳׳א ביום ה׳ קודם שבת חזון אחר חצות היום. ואין מוכרין הבשר רק אחר קריאת אלעאס״ר. וביום עשירי אין שוחטין רק אחר חצות. וכ' בס׳ מחב״ר סי׳ תקנח, שיראי ה׳ נהגו להחמיר שלא לאכול בשר ויין כל היום כמ"ש מרן, ווכן נמי לענין תספורת וכיבוס. ובאות ג, כתב בענין הכיבוס המנהג לאסור .בשבוע שחל ת״ב דוקא ולאחר התענית מכבסין ומסתפרין ביום עשירי :בבוקר, אבל בלילה הכל אסור, אפי׳ אם חל בשבת ונדחה מפני האבילות של יום, עכ״ל. ועיין בשו״ת בני חיי, סי׳ תקנז, שכתב שאין אוכלים בר״ח עצמו.

אמר המאסף משפחתינו נוהגין שאין אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו, ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם אוכלים ביום ר״ח עצמו. ושאר בני עירינו אוכלים ביום ר״ח. וכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן סאמון ׳זצ״ל בשו״ת עדות ביהוסף, ח״ב, סי׳ מא בענין המנהג שנוהגים במערב שלא לאכול מר״ח, אם ר״ח בכלל, ושם משא ומתן של הלכה על דברי מרן :או״ח, סי׳ תקנא, ס״ט, בסברא אמצעית שכתב, ויש מוסיפין מר״ח עד ׳התענית. וכתב שם שמנהג מדינת המערב כסברא אמצעית שכ׳ בשו״ע. שנחלקו בני המערב בדין יום ר״ח אב עצמו מה דינו, לפי מנהג סברא זו אם ג״כ אסור בבשר ויין.

ושקיל וטרי בזה בתשו׳ ארוכה ובסוף התשו׳ כתב: כבר יש בידינו ׳הרב מג״א ז״ל, וה׳ אליה רבה ז״ל, שכתבו הם בפי׳ דיום ר״ח אב עצמו הוא בכלל מנהג איסור האכילה, וכמ״ש לעיל וכלשון מריש ירחא הנז׳ .בגמרא בתענית דף יז ע״ב, שהוא כולל יום ר״ח עצמו וכמש״ל, עיי״ש. וראיתי בס׳ מעשה בראשית, וז״ל: טעם שנוהגים שלא לאכול גם בר״ח, אע״ג דאיתא בסי׳ תיט דסעודת ר״ח מצוה, משום שמת אהרן הכהן ויש ׳שמתענין בו כמ״ש בסי׳ תקף או״ח, סי׳ תקנא, בשם נזירות שמשון.

מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים

ח. מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים, ומנהג זה יש לו עיקר. עיין להרה״ק מוהר״א אזולאי ז״ל, בם׳ חסד לאברהם, מעין חמישי, עין משפט, נהר ו, וז״ל: כל הימים האסורים בעשיית מלאכה ובנפילת אפים, נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בו ולאכול בשר ולשתות יין. ובזמן הגלות שהמקדש בחורבנו ואין שמחה למעלה, לא היה ראוי לשמוח למטה דדיו לעבד להיות כרבו. אמנם ע׳׳י אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים לבד וכו', עיי״ש. ובודאי מפני זה נתייסר המנהג שבכל סעודה אוכלים ביצה קודם, וגם אם אין אוכלים אותה בעיניה עושים הביצים מבושלים טרופות עם תפוחי האדמה ושמין חתיכות בשר. ובימים הללו נוהגין להתחיל בסעודה ולא יעבור דגים, או מבושלים עם קרביהן ושמן זית וראשי בשמים, או מטוגנים בשמן זית, ואפשר דגם לזה יש סיבה, דבאבילות אוכלים דגים (עיין קונטריס זה להלן בס״ד ערף קבר וקברנים, כד) טעם לזה ולזכרון האבלות של החרבן אוכלין דגים שנאכלים באבילות, גם שבאבילות יש סיבה אחרת עיי״ש.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר