ארכיון יומי: 9 ביולי 2017


Concile des rabbins du Maroc Des10-11 Juin 1952

מועצת הרבניםConcile des rabbins du Maroc DES 10-11 Juin 1952

TABLE DES MATIÈRES

Page

Cérémonie d'ouverture………………………………………………       1

Rapport moral………………………………………………………………. 3

Conseil des Communautés…………………………………………       6

Motion de Sympathie à M. BOTBOL…………………………..       7

Clôture………………………………………………………………………… 8

TEKANOTS

Procédure des KIDOUCHIN ou fiançailles religieuses             9

Inscription sur un registre ad hoc des enfants non

légitimes………………………………………………………         10

Régime matrimonial……………………………………………………… 11

 Impossibilité d'exercer le « lévirat » contre le

gre de la belle-sœur…………………………………………….         12 

Droit à la succession de la fille mariée……………………….        13

Faculté aux nouveaux ménages de ne pas habiter

avec les parents du mari…………………………………         14

Majoration des indemnités extra—matrimoniales .                  15

Droit de la femme divorcée pour stérilité …                            10

Paiement sans rabais des douaires……………………………..         17

Entretien des ascendants …. …                                                 18

RECOMMANDATIONS

Réglementation de la pratique de la circoncision                     19

Règlement notarial en matière de témoignage                          21

Unification des règles de la « chéhita » au Maroc                    22

Création et attributions d'un corps de juges-notaires                23

Enseignement religieux……………………………………………        24

Bassins rituels d'immersion………………………………………         26

Orientation religieuse de la jeunesse…………………………..        27

Invité d'honneur                                                                               28

Ceremonie d'ouverture

Il est 9 heures lorsque Monsieur De la Tour du Pin, Conseiller du Gouvernement Chérilien, suivi de Monsieur Péquin, son adjoint, et de Monsieur Botbol, Inspecteur des Institutions Israélites, font leur entrée dans la salle du Congrès.

Monsieur le Conseiller exprime sa joie d'assister en compagnie de Monsieur Péquin à la séance d'ouverture du quatrième concile rabbinique.

Il fait l'éloge de la religion ancestrale des illustres patriarches ABRAHAM, ISAAC et JACOB, et déclare qu'elle est un bouclier contre les forces démoniaques qui menacent l'Homme

Il rend hommage à Monsieur le Grand-Rabbin Saul DANAN, Monsieur BOTBOL et Monsieur DAHAN, trio bien­faiteur qui se consacre sans relâche à l'œuvre humanitaire juive.

Il rappelle aussi avec émotion ie souvenir du Grand- Rabbin Mardocliée LEYY, ex rabbin-délégué de Taouriri, décédé il y a un mois.

Il fait part enfin à l'assemblée de la nomination de M. le Grand-Rabbin Haïm BENSOUSSAN, Président du Tri­bunal Rabbinique de Casablanca, dans l'ordre de la Légion d'Honneur et de M. Joseph ELMALEH, Greffier en Chef du Haut Tribunal Rabbinique, dans l'Ordre du Ouissam Alaouite. Il annonce en même temps l'avancement au premier échelon de leur grade de MM. les Grands-Rabbins Haïm SERERO et Baruk TOLEDANO, respectivement présidents des tribunaux rabbiniques de FES et MEKNFS.

Après avoir souhaité réussite totale aux travaux du concile, il termine son allocution en citant les paroles bibli­ques du roi David : « METS TA CONFIANCE EN DIEU FAIS LE BIEN ET TU VIVRAS LONGTEMPS ».

Monsieur DAHAN lui succède pour exprimer l'honneur qui lui échoit de prendre la parole devant cette assemblé et remercie M. le Conseiller de la considération qu'il témoi­gne à l'œuvre humaine du concile ainsi que M. Botbol, pour l'activité juste et appréciée qu'il déploie.

Il rend hommage au président DANAN pour la sympa­thique compréhension dont il fait preuve envers lui toute; les fois qu'il le consulte sur un sujet nécessitant certaines modifications, et félicite tous les grands rabbins pour leurs efforts de participation au mouvement d'évolution qui a com­mencé avec l'institution des conciles rabbiniques.

Rappelant l'entente et la collaboration qui régnent entre le rabbinat et le conseil des communautés ,il se piaît à af­firmer qu'il n'y a aucune barrière entre ces deux organismes. Déjà, dit-il, au cours du précédent congrès des communautés, nous avons solennellement déclaré que le judaïsme maro­cain ne constitue qu'un seul corps uni et indivisible.

Il promet de continuer à travailler avec le rabbinat la main dans la main et de rapporter aux assises du judaïsme français les résultats positifs obtenus grâce aux conciles rabbiniques dans les domaines, par exemple, du certificat pré­nuptial et le mariage des mineures, etc…

C'est au tour du Grand-Rabbin DANAN d'exprimer son hommage déférent à notre Auguste Souverain, S. M. SIDI MOHAMED BEN YOUSSEF, Dieu le glorifie, et au Général GUILLAUME, Commissaire Résident Général de France au Maroc.

Il témoigne en outre toute sa gratitude aux représen­tants de l'Administration qui ont bien voulu honorer de leur présence les assises du rabbinat marocain.

S'adressant à M. le Conseiller, il se plaît à dire que l'ex­pression de son visage si rayonnant n'est que le reflet de la pureté de son cœur et la sérénité de son âme. Nous sommes certains, poursuit-il, que son concours bienveillant nous sera toujours accordé comme il l'a été jusqu'à présent.

C'est avec joie qu"il retrace également les mérites de M. l'Inspecteur Maurice BOTBOL, juste et intègre, qui consacre tout son temps à faire le bien.

Après avoir exprimé sa reconnaissance à M. DAHAN pour l'estime sincère qu'il nourrit pour le rabbinat, il pré­sente ses souhaits de bienvenue à tous les membres du concile.

Il dit aussi toute sa joie de voir inaugurer les nouveaux bâtiments du Haut Tribunal par une réunion de Grands Rabbins, coïncidence symbolique qui l'incite à prier Dieu de faire résider Sa Gloire sur ces locaux.

Avant de prendre congé des congressistes, Messieurs De LA TOUR DU PIN et PEQUIN serrent la main à chacun d'entre eux, que M. BOTBOL leur présente.

  1. le Conseiller leur adresse des paroles de sympathie et d'encouragement auxquelles ils sont extrêmement sensi­bles.

Après une courte suspension de séance les travaux com­mencent sous la présidence de M. BOTBOL et du Grand Rabbin DANÀN.

מועצת הרבנים במרוקו-משה עמאר

נאום הפתיחה להרב הראשי כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״אמועצת הרבנים -אסיפה השנייה

ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע

רבותי הגדולים. גדולי רבני ישראל הנבחרים. אחי ורעי. שרפי קדש הלולים לבי רחש בקרבי כגלי ים הומה. רצוא ושוב יתפלא בי. קול לי קול אלי באמרם כל היום עלי מי שמך לאיש שר ושופט עלינו תולעת ולא איש. גם בעיני יפלא ואזני תצלה. אף רוחי בקרבי עמדה ודברה בי לאמר הנה היושבים פה מקטן ועד גדול ראשי שבטי ישראל הם. היו עם משה בשמעו מפי הגבורה בקהל גדול ועצום, והם עצמם אש אוכלה, ומי ילך במו אש ולא יכוה, כויה תחת כויה, היא העולה למעלה ובאתר די זקוקין דנורא ובעירין דאשא תמן מאן עייל בר נפחא לתמן, ושתיקותי יפה מדבורי. אמת יודע אני בעצמי כסף סגים טב ליה דלא אברי. אולם ידידי ורבותי, עשירי ואדירי התורה מפז נבחרה, הנכם יודעים כי ההכרח אלצני, וחוץ ממחיצתי הוציאני. לעמוד תור אסיפתכם הקדושה והמהוללה כנסיה שהיא לש״ש. ברשות גדולת מעכ״ת וברשות אחינו ושרנו, שר לו נאמר, נשיא אלהים בתוכנו, השר והטפסר, הממונה מהממשלה יר״ה. ויותר שהוא המצמיחה והמולידה, האדון מוס׳ מ. בוטבול ישצ״ו יחש״ל. לעמוד על המשמר באסיפתנו זאת לפתוח ולברך בתורה תחלה. והנה אף כי כלכם חכמים, כלכם שרי ואלופי התורה ועבודת ה/מצוה עלינו להיות כלנו לב א׳ שלם שלם. לא נעלם כי שמו של הקב״ה שלום. אך אם יהיו בינינו איזה סכסוכי דברים ועפ״י הרוב יהיו נחתכים באשר הוא האמת ושפת אמת תכון לעד, עכ׳׳פ לא ישאר שום רושם שנאה וקנאה, וכר בלבבכם משא לעייפה, רק את והב בסופה, כולם שוים לטובה נפש היפה, ויהיו אמיצים וטהורי לב. כל אחד ומה שקבלה נשמתו, זה לסתור וזה לבנות, ולא יטה אותו שוחד דברים, ובלי משים, או משנאתו של זה או מאהבתו של זה יפסוק הדברים הפך דעתו חלילה, רק יעמוד על דעתו בלי שפת חנף בשפה רפה כיאות לנכבדי התורה כמוכם, ראשי אלפי ישראל, זולתי אם יהיה הרוב נגדו אז ליזמיר וליזיל כאלו הוא לשטתו.

לא נעלם כי כל נפשות אנשי מארוק בידכם היום, די הוה צבי הוה מחי וכו׳ משפט כלל ישראל הוא, והנה הוא נשאר לדורות, אכן, מלתי אמורה שהמוותר על דבריו בלב שלם אשרהו מטח׳ מן גורלו, כמאמרם ז״ל חכם שמחל וכד מתנאי מפורש כנז״ל, בלי שיהיו תוקעים את עצמם לדבר הלכה, בדברי חכמים בנחת וכו׳ מדעתו ורצונו, בלי שום מרמה ח״ו וכו׳ ובלתי זרוע נטויה לו׳ קבלו דעתי. ויה״ר שמן השמים יעמידו האמת במה שהוא, אמת לאמיתו כפי דתנו הק׳. ואל יקנא לבנו בחטאים וזהו מאמר התנא בפר״א על ג״ד העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. ר״ל הדין יהיה אמת לאמיתו והכל יהיה בשלום בלי שנאה ואיבה ח״ו לא לפניהם ולא לאחריהם. ואז יתעלה שמו הרמוז באמת ובשלום, כשיהיו רועי צאן ה׳ באמת ובשלום, עוסקים עם הצבור לש״ש, אז סופה להתקיים . יאריכו ימים על ממלכם תרב גדולתם.

והנני מסיים בכי טוב יען דאין בי כח ובריאות ולשון מדברת גדולות להתחרות את המלכים הנוראים כמלאכי עליון , כידוע לרבותי. לכן, הננו נותנים ראשות כל דבר בהתנהלות האסיפה הזאת במועצה הזאת, וכל הדברים הנחוצים לה לידידי חיי רוחי. אחי וראשי, מפים וחפים, מזה בן מזה, מחזה שדי יחזה הרה״ג וכו׳ וכו׳ כקש״ת כמוהר״ר שאול אבן דנאן יחש״ל חי ובריא אולם. ויה״ר שלא ישלוט שטן במעשנו יהיו לרצון וכו׳ ויהי נועם וכו׳.

הקבלה בצפון אפריקה למן הנאה הט"ז-סקירה היסטורית ותרבותית- משה חלמיש

 אהרן בן יוסף ן יבגי.הקבלה בצפון אפריקה

המאה הט״ז או הי״ז. כתב שיר על עשר ספירות עם פירוש ארוך, מובא בספר מאור ושמש, שבסופו כתוב: ״עכ״מ [= עד כאן מצאתי] מהרב אהרן ן׳ יוסף ן׳ יבגי ז״ל שקבל מרבותיו ומסר לחביריו״ וכו'. וראה גם ר׳ רפאל אלבאז, עדן מקדם (פאס ת״ש, קטז ע״ב), ממנו אתה למד שר׳ אהרן מוצאו מדרעא: ״כן מ״כ [= מצאתי כתוב] במוסתגאב שחיבר על דרך האמת הרב המקובל כמוה״ר אהרן בן יבגי מעיר דרעא זלה״ה״. החיבור מצוי גם בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1650, דפים 108א-135ב, משנת תנ״ג, על שם: ״המקובל האלהי הה״ר אהרן ברכ״ה בר יוסף בן יבגי״, וכותרתו ״שיר על דרך האמת כולל דרכי הקבלה״. אך כתב־היד מטושטש, וברובו נשרף הנייר מחמת הדיו. בכתב־היד ישנה הקדמה בת 7 שורות, שכאמור, רובה נאכלה, אך בשוליים מבצבצים השמות: מסעוד, ביטון, אליעזר. הקדמה זו לא נדפסה במאור ושמש, אך השמות שם מקבילים בחלקם לנדפס, בסוף דף יב ע״א. כתב־היד קטוע בסופו, ונפסק במקביל לנדפס, יב ע״א שו' 15. פיסקה מן הפירוש הוכנסה כאינטרפולציה לגנת ביתן, כ״י ביה״ד בלונדון 121, משנת תנ״ז, דף סו ע״א.

אהרן הסבעוני בן ישועה. נפטר לפני תל״ג.

 מחכמי סאלי. ״עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו״ (מ״ר, כ ע״ב. וראה עוד להלן: משה אלבז בר מימון). נראה לי, ש״הענו והחסיד המקובל האלוהי מהר״ר אהרן ישועה אשר מברביריאה״, אשר לפי עדותו של ר׳ מנשה בן ישראל ״בא למחננו קדוש השנה הזאת״, הוא הוא ר׳ אהרן הסבעוני. אך לא מצאתי במקורות אחרים המספרים על יציאתו של מקובל זה לאמשטרדם. שמא קשורה יציאתו בהדפסת ספר היכל הקדש של ר״מ אלבז, שהגהות שלו(על דרך קבלת האר״י) משולבות בתוכן. אהרן מאיר מויאל. בספר מבוא שערים, שנעתק בידי המעתיק הידוע, דוד בן ישועה נטף, בח בכסלו תצ״ט, והוא בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1684, נמצא בשולי כמה עמודים (כגון: 8ב, 109ב) הגהות, ועליהן חתם שמו.

אליהו אלעג׳מי. תרל״א-כ באייר תרפ״ז.

״מרבני המערב שהתישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת ׳בית אל׳ ומראשי עדת המערבים בירושלים׳׳."

אלעזר אלחדאד הכהן. מחוז מראכש.

מקובל חסיד וקדוש (מ״ר, כג ע״א). אפרים מונסוניגו בן אברהם. המאה ה־18. תחילה בפאס ואחר־כך בתטואן. בהקדמת תלמידו, ר׳ יעקב בן־נאיים, לשו״ת זרע יעקב (ליוורנו תקמ״ד), הוא מכונה ״הרב הגדול המקובל האלוהי עיר וקדיש״. ברוך אסבאג. נפטר ג באדר ב׳ תש״ו. ספר הדינים שלו מנחת משה (קזבלנקה חש״ד [תש״ו]), מכיל דברי קבלה. ספרו האחר, מנחה בלולה (כאזאבלאנכא תרצ״ז, ודפוס־צילום חמוש״ד), מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות ׳מקור ברוך׳, ושם נזכרים מקובלים הרבה. יצוין כי רוב הדינים לקוחים מתוך כף החיים.

דוד אביחצירא בן מסעוד בן יעקב. תרכ״ו – יד בכסלו תר״ף, תאפילאלת.

נרצח בידי ערבים. חיבוריו: שכל טוב, פירושים לפסוקים, מזמורי תהלים ודרושים לנפטרים (ירושלים תרפ״ג); פתח האהל, פירוש רחב על התורה (ירושלים תרפ״ג); רישא וסיפא (ירושלים תרפ״ח), ״על ס׳ בראשית ושמות מחבר ראש הפרשה עם סופה, רמזים ע״פ הקבלה והפשט״. פיוטיו לרשב״י נדפסו בספר יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב, עמי קג־קז. וראה הקונטרס ״כבור מלכים״ שבסוף מלכי רבנן, יט ע״ג. בספר אני לדודי (כאזאבלאנכא תש״ר, וד״צ ירושלים תשכ״ח) מאת יחייא אדהאן, נדפסו פיוטים לכבודו, וכן קינות לזכרו. ספריו נסקרים בשני פיוטים, שם, כא ע״ב-כב ע״א. פיוט לכבודו מאת יוסף נחמיאס, נדפס ביגל יעקב, עמי קי-קיא; ופיוט אחר בכתם פז, מאת מכלוף פד׳יד׳א, עמי קג-קד.

דוד אלקאיים. מאות 19-18. אצווירא.

הסכמה ממנו נמצאת בספר מאזר ושמש, דף ה. ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על ר׳ יהודה ן׳ עטר, בעל מנחת יהודה. שירו על רשב״י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד אלשקר. לפני המאה הי״ז.

בלקוטי סודות שהוסיף מעתיק גנת ביתן (כ״י ביה״ד בלונדון 121, טו ע״א), נמצא: ״וכתב הה״ר משה [בן אברהם] ז״ל, וקבלתי מר׳ דוד אלשקר שבכל שמטה ושמטה״ וכו'. כתב־היד הועתק בשנת תנ״ז, אך באותו עמוד שציטטנו ממנו, מובאים גם דברי ר׳ שלמה בן אברהם שהעתיק מר׳ משה. לפי זה קבענו שחי לפני המאה הי״ז. יש לציין כי גם ר׳ יעקב איפרגאן מזכיר(מנחה חדשה, דף 507א) את ר׳ דוד בעניין השמיטות (אם כי מייחס לו את ספר צפנת פענח).

דוד אלשקר. נפטר בשנת תע״ז

 לפי הכתוב על מצבתו(כך הודיעני הרב ד״ר מ׳ עמאר). הילולות רבות־משתתפים נערכות ליד קברו, והוא מכונה מולאי אגגי.

דוד אסבאג. המאה הי״ט-כ.

ערך ספר תקונים משגב לעתות (כאזאבלאנכא תש״ח), והוא ״תקונים לעתות הצריכים״ בהזדמנויות שונות. משתמש גם בספרי חסידים.

דוד גיגי בן אברהם בן דוד בן אברהם. מאה י״ח.

 בכ״י ירושלים 113 4°, שהוא פירושו של ר׳ יהודה בן עטר, מנחת יהודה, נשתלבו ליקוטים מספרים רבים בסוף כל פרשה, בשם אוצר נחמד, מאת דוד גיגי, משנת תקכ״ז. כמו כן, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1541, הוא קיצור חמדת ימים בשם משבצות זהב, שנכתב אמנם בשפרעם בתקל״ג, אך לפי המסופר בהקדמה עלה עם משפחתו ״מח״ל [= מחוץ לארץ]״, ו״נתיישבנו זה ימים בארץ הזאת שפרעם תבנה״. לפי חשבון השנים האמור, קרוב לוודאי שהורתו של הספר במארוקו.

אגדת חייו של רבי חיים בן עטר.אור החיים הקדוש – יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

לכבוד יום ההילולה של הצדיק, אני מביא בפניכם את סיום הספר הזה שנכתב על ידי יצחק גורמזאנו…

26

שלא כמשה, שלא זכה להיכנס לארץ, ושלא כיהודה הלוי שאולי מנעוהו השמיים מבוא אל ארץ תאוותו, זכה ר׳ חיים בן עטר לדרוך על אדמת ארץ ישראל ולחון את עפרה. אולם לא נעשה הדבר בלי קשיים ועיכובים. כבר באלכסנדריה, בדרך לארץ ישראל, נתבשרו הוא ושלושים התלמידים שעמו, שמגיפה משתוללת בירושלים, ועל־כן לא הביאם רב־החובל ליפו, שאף היא היתה נגועה, אלא לעכו. בעיר זו נשתהו כמעט שנה עד אשר נתבשרו שהמגיפה בעיר הקודש שככה. בינתיים ביקר ר׳ חיים בגליל, השתטח על קברות המקובלים בצפת, והתארח אצל ר׳ חיים אבולעפיה, ראש הישיבה בטבריה. הרב אבולעפיה היה זקן שבע־ימים. הוא הציע לר׳ חיים בן עטר לבוא לשבת איתו, וליטול ממנו את המנהיגות על הישיבה. אולם ר׳ חיים לא היה מוכן לוותר על החלום הגדול לייסד ישיבה בין חומות הקדושה בערים, מרכז העולם, היא ירושלים. מלבד זאת, הן התחייב לפני נכבדי ליוורנו להקים ישיבה בירושלים דווקא, וזכותם לדרוש ממנו שלא יסטה ימינה או שמאלה. הוא לא נסוג מהחלטתו זו גם כאשר הופיעה לפניו פאסוניה, כולה נסערת, וסיפרה לו שבחלום הלילה נתגלה לה כי שנה לאחר שיתגשם הנשגב בחלומות בעלה, יתבקש לישיבה של מעלה. היא התחננה לפניו לוותר על ירושלים ולקבל את הזמנתו של ר׳ חיים אבולעפיה, כי לדעתה — מאת השם הדבר, כדי להצילו מגורל מר. בדבריה הוסיפה שגם טבריה היא בחזקת ארץ ישראל, ונמנית היא עם עריה הקדושות. אולם ר׳ חיים בן עטר לא שעה לאזהרותיה, והצהיר באוזניה שוויתור על ירושלים למען טבריה אינו אלא המעטת החלום. ״ואם נגזר עלי למות, האם קיים מקום טוב מירושלים לעלות משם בדרך הקצרה ביותר אל כיסא הכבוד?״

בשלהי שנת תק״ב – 1742 נכנס ר׳ חיים בן עטר לראשונה בין חומות העיר המקודשת. ״כנסת ישראל״ הוא שם הישיבה שהקים. חלומו נתגשם. יושב הוא בין חומותיה של עיר דוד ולומד תורה עם בחירי התלמידים בעולם היהודי! ״ואולי…״ השמיעה אסתר את משאלתה הכמוסה באוזני פאסוניה, ״ואולי תעמוד לנו זכותה של ירושלים ונזכה להקים יורש למשפחת בן עטר הגדולה?״ ״אני סופרת את הימים וחרדה על כל רגע שעובר. האם יוציא אישנו את השנה ?״ פאסוניה קשרה על עצמה תפילין ונתעטפה בטלית, והתפללה לשלום בעלה, ואילו אסתר כבשה עיניה. בבל פעם שפאסוניה העזה לעטות על עצמה טלית ותפילין בדרך הגברים, היתה אסתר נחרדת, אך לא היה לה האומץ למחות באוזניה. ואילו חיים בן עטר עצמו היה נתון כמעט כל העת בהארה. בעת לימודו היה מתנתק כליל מן הסובב אותו ומפליג אל עולמות עליונים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה׳ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום. באחד

ממכתביו אל חברי ועדת ״מדרש כנסת ישראל״ בליוורנו, תיאר ר׳ חיים בן עטר בהתלהבות גדולה את יום הכיפורים הראשון בירושלים, סמוך לבואו בגבולה: ״ותיכף הלכנו לבית־הבנסת, וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן־עדן. כל כך הארה שהיתה בבית הכנסת… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם הארה כאותה שעה.״ ובל אותה עת פאסוניה סופרת את הימים וחרדה: האם יוציא את השנה? וכל אותה עת מוסיפה אסתר לקוות שתעמוד לה זכותה של ירושלים ובן ייוולד לר׳ חיים בן עטר.

ואילו ר׳ חיים בן עטר עצמו עשה בישיבה לילות כימים. לילה אחד למדו הוא ותלמידיו תורה כל הלילה. עם עלות השחר, רצו תלמידיו להפסיק כדי להתפלל שחרית, אבל ר׳ חיים בן עטר התנגד ואמר להם, שלא הם באו בגבול היום, אלא היום בא בגבולם, ואור התורה בהיר יותר מאור השחר…

ר׳ חיים בן עטר נפטר ביום שבת באמצע חודש תמוז תק״ג, היא שנת 1743 למניינם, ונקבר למחרת היום בהר הזיתים. בן ארבעים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה ונפטר ביום השביעי, היא שבת קודש. אור התנוצץ על פניו, ורוח טהורה נחה עליו.

 הוא לא הוציא את השנה.

הוא לא השאיר אחריו בנים או בנות.

אולם ספריו וְזִכְרו נותרו לדורות. 

באותו יום, בפודוליה הרחוקה, אמר הבעל־שם טוב לתלמידיו: ״בשעה זו כבה נר מערבי.״ דממה נשתררה, ובצאת השבת שאלוהו תלמידיו לפשר דבריו. השיב להם הבעש״ט בי כוונתו שר׳ חיים בן עטר המערבי איננו. שאלו התלמידים: וכי מניין לו לרבי ? השיב להם: ״יש כוונה אחת בעת נטילת ידיים שאין מגלים אותה אלא לאחד בדורו והיא היתה עד עתה גלויה רק לר׳ חיים בן עטר ז״ל, ועתה, בשעת נטילת ידיים לסעודה השלישית, נתגלה לי הסוד. אות הוא כי רבנו כבר איננו.״

באותו יום, בטבריה, שהה ר׳ חיים אבולעפיה בבית הכנסת. לאחר שסיים את תפילתו, השעין את ראשו כמחצית השעה על השולחן. אחר כך קם על רגליו ואמר: ״רבי חיים בן עטר נסתלק. ליוויתי אותו עד שערי גן־העדן.״ 

סוף דבר

המאה הי״ח במרוקו היתה תקופת פריחה לקהילה היהודית שם. באותם ימים ניתן היה לפגוש בתוך ה׳׳מלאח״, היא השכונה היהודית, גדולי תורה, מדינאים, דיפלומטים, משוררים־פייטנים וסוחרים גדולים. בזירה זו מתרחשת העלילה שבספר. העובדות על חייו של ר׳ חיים בן עטר, ששימשו בסים לכתיבת רומן ביוגרפי זה הן:

1696 — נולד בעיר סאלי למשפחה נכבדה שמוצאה מספרד. סבו, ר׳ חיים בן עטר הזקן, היה ראש ישיבת סאלי. דודו, שם־טוב בן עטר, היה נגיד יהודי סאלי.

 1705 — משפחת בן עטר עברה למכנאס הבירה, שם התארחה בבית ר׳ יצחק די אבילה. אחותו של חיים בן עטר נישאה לשמואל די אבילה נכדו, ומחברם של הספרים ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. לימים נולד להם בן — אליעזר. בשנה זו נפטר ר׳ שם־טוב בן עטר.

 1710 — נפטר ר׳ חיים בן עטר הזקן.

 1715 — ר׳ חיים בן עטר נשא את פאסוניה, בתו של משה בן עטר. משה היה בנו של שם־טוב בן עטר, והוא שימש כשר ושגריר לשליט מרוקו, הסולטן מולאי איסמאעיל. ר׳ חיים יסד ישיבה בבית חותנו והרביץ בה תורה. בעיקר לבני עניים, אך לא ויתר, עם זאת, על לימוד מלאכה — רקמת טליתות.

1721 — משה בן עטר הצליח במשימה דיפלומטית עדינה עבור מלכו: חתימת חוזה שלום עם ג׳ורג׳ הראשון מלך אנגליה. אף־על־פי־בן, כעבור זמן לא רב סר חינו בעיני הסולטן, והוא עמד להיות מוצא להורג. הסולטן היה מוכן לפדותו מהגרדום תמורת כופר ענק. על אף הצלתו והחזרתו למשרתו הרמה, נפטר משה בשנת 1724 שבע- מרורים ורוגז.

בעקבות פטירת חותנו ומיטיבו, נקלע חיים בן עטר למערבולת משפטית שנמשכה שבע שנים. בסופו של עניין נותר מרושש.

עקב היות,בני הזוג בן עטר חשוכי־בנים, נשא לו ר׳ חיים אשה שנייה — אסתר לבית ביבאס, אולם גם היא לא התברכה בפרי־בטן.

1732 — ידוע על פרסום ספריו ״חפץ הי״ ו״פרי תואר״. באותה שנה נאסר, בנראה בגלל תככים של מתנגדיו, ונאלץ לברוח לעיר פאס, שם שהה עד 738ו. ״אור החיים״ היא יצירתו הפרשנית הגדולה. 1739 — נטש את מרוקו כדי לעלות לארץ ישראל. הגיע לליוורנו שבאיטליה והתקבל שם בכבוד רב. רבני איטליה כתבו עליו: ״זאת הפעם השמש ממערב(מרוקו) יצאה על הארץ״. מגמתו היתה — לעשות נפשות בליוורנו לעלייה.

 1741 — הגיע לארץ ישראל ועמו ״שלושים אנשים נשים וטף״. שהה כל אותה שנה בגליל, ורק אחר־בך עלה ירושלימה, משאת נפשו, והקים בה את ישיבת ״כנסת

ישראל״. זכה לעמוד בראשה רק שנה אחת, אבל הספיק להקים דור של תלמידים גדולי תורה, שהגדול בהם הוא ר׳ חיים דוד אזולאי(החיד״א).

בשנותיו האחרונות היה בקשרים עם ר׳ ישראל הבעל־שם־ טוב, מחולל החסידות, ושניהם העריכו מאוד זה את זה. ספרו של ר׳ חיים בן עטר ״אור החיים״ הפן לחם־חוק בקרב קהילות היהודים באירופה.

1743 — נפטר ביום שבת י״ד בתמוז תק״ג ונקבר למחרתו בהר הזיתים.

רגשי תודה לד״ר אלעזר טוויטו שהואיל לעבור על כתב־היד. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר