ארכיון יומי: 28 ביולי 2017


בס"ד מוסר בלערבי פרשת דברים ביהודית-תוניסאית

בס"ד מוסר בלערבי פרשת דברים

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת דברים. פיהה 2 מצוות לא תעשה.1] באש מה נחטושי דיין אלי מושי באהי. מאענאהה ענדו פלוס האו מעארף האו חכם פי באעץ' חכמות אוכרין. ילזמנה נכטרו דיין אלי יערף התורה 2] הדיין מה יכאפשי מן בעל הדין. וכל וקת אלי מאזאל מה יערפשי לחק מעה האשכון ינזם יקול מה נחבשי נחכם. לאכן אידה כאן ערף לחק מעה האשכון חראם מה יקולשי עלא כאטר יכאף מלוכר.
סדר דברים יסתממה משנה תורה. אלי פיה משה רבינו כמל קאל לישראל התורה. ופי אוול לפרשה. בדאלום בדברי מוסר. כיף מה פסר הרש"י ז"ל. אלי בדא קאלום עלא לבלאייץ אלי עמלו פיהם דנוב ברמז. ומן באעד קאלום עלא כל שיי בתפציל. אלי פלאוול קאלום חנחכיו עלא למוצ'וע האדה. ומן באעד בדא יחכיה בתפציל.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. מערופה הנשדה. אלי נלקאו כלאם מותאנאקד. אלי הרש"י ז"ל פסר עלא לפסוק לאוול מתאע לפרשה במדבר בערבה וכו'. אלי מן סירת לקצ'ר מתאע ישראל בדא ירץ' עליהם ברמז. ולאכן מן באעד נשופו אלי עאוודהם לכל בווצ'וח. עלאש. יאכי ופא לקצ'ר. נשדה אוכרה. מערוף אלי כלמת וידבר הווא בלקווה. וכלמת ויאמר הייא כלאם משאייש. ואידה כאן משה רבינו חיתכלם מעאהם בלקצ'ר. עלאש בלקווה אלה הדברים.
לאכן מערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי עם ישראל קדושים וענדהם נשמה קדושה אלי תחב תעמל כאן למצוות ותהרב מן לעבירות. לאכן יצר הרע הווא אלי יגר בינה ויכלינה נעמלו הדנוב. ולאכן וקתלי נסמעו האשכון ירץ' עלינה בדברי מוסר פי וקתהה נרזעו. והאדאך עלאש רבבי וצאנה הוכיח תוכיח. ולאכן תממה חאזאת מה יכליוושי דברי מוסר ידכלו  ללקלב מתאענה. לחאזה לאוולה אידה כאן אחנאן נעמלו לעבירות ונזיו נרצ'ו עלא נאס אוכרין וקתהה מה יסמענא חד אלי יקולולנה בארה צאווב רוחך ומן באעד. חאזה אוכרה אידה כאן לעבירה האדיך עמלנאהה קדאש מן מררה מה עדשי נקבלו דברי מוסר. אלי תתביינלה חלאל. לחאזה התאלתה אידה כאן נסמעו דברי מוסר מה עמלנאהושי אחנאן. מה ידכלשי למכנה ויתביינלנה קאעדין יתפיסכו עלינה. ובהאדה וצאונה לחז"ל באש נרצ'ו באלנה פתלאת חאזאת האדון. מה נרצ'ושי עלא צחאבנה כאן באעד מה נצאוובו רוחנה. נרצ'ו עלא צחאבנה מן לאוול מה נכליווהושי יגלט ויתמאדה ומן באעד נרצ'ו עליה. מה נתכלמושי מעה עלא חאזה הווא מה עמלאשי. איכה נכליוו מה עדשי יסמע כלאמנה.

משה רבינו וקתלי זא יקול דברי תוכחה לישראל. חייתכלם מעאהם עלא חאזאת אלי הומאן מה עמלוהמשי. חייתכלם מעאהם עלא אלי עמלו אבאתהם. אלי דור המדבר מאת פלמדבר והאדון זגארהם אלי כאן עמרהם אקל מן 20 סנה. וכיפאש יעמלום באש יסמעו לחאזאת האדון מה עמלוהמשי הומאן. מה חייחטושי באלהם באש יתצנטו. ובהאדה עמל חאזתין. לחאזה לאוולה תכלם בלקווה באש יסמעו. לחאזה התאנייה תכלם מעאהם ברמז באש יחאוולו יפאהמו הרמז. ומן באעד בדא יווצ'חלהם הדנוב אלי עמלו באש הומאן מה יעמלוהושי. ורש"י ז"ל פסר וזאד. אלי דווה מעאהם ברמז מן סירת לקדר מתאע ישראל. באש הומאן ישופו קדאש משה רבינו יקדרהם ויחטו באלהם באש יתצנטו.

אכוואני לעזאז. למדה האדי דכלוני פלווטצאפ מתאע הרב עזרא עדס. מן למשפחה מתאע למקובל למערוף מתאע הרב יעקב עדס. אלי וקתלי חייעמלו עצרת וקתלי כאן מרן הרב עובדיה זצוק"ל וזיע"א מריץ' טלב לעצרת יעמלהה הרב יעקב עדס. ווקתלי חיינפטר טלב באש הרב יעקב עדס הווא אלי יקראלו קריאת שמע. ובעתולו וזא פיסע וסתננא חתתה זא קראלו קריאת שמע ונפטר. דוית מעאהו וקלתלו עלא מדת הדין אלי קאעד נחס פיהה

 מתוחה עלא בלאדנה השנין האדון. הווא קאלי עלא חאזתין. עלא הצניעות. וקאלי אכתב עליהה דימה. וקאלי עלא מוציא דבה. לחאזתין האדון קאעדין יכליוו מדת הדין מתוחה עלא בלאדנה. מאענאהה אידה כאן נחבו למאשאכל מתאע לבלאד תופה. ילזמנה נסתחפצ'ו פלחאזתין האדון. הצניעות מתאע בנאתנה ונסאנה. והוצאת דבה עלא נאס אוכרין מהמה כאנת למטרה מתאענה פי הוצאת דבה ראו חראם כביר יאסר. וכולנה נערפו אלי מן סירת הוצאת דבה עלא ארץ ישראל. תעטלו אבאתנה 40 סנה פלמדבר ונפטרו לכל פלמדבר. ותגזר באש בית המקדש תתכלה פי 9 פי אב. אחנאן ממכן מה קאעדינשי נחסו האש צאר וקתהה. אלי יקרא ויחס יבדא יבכי ואחדו. חאזה ואחדה תכאיילוהה. פי בית ראשון וצלו הנאס יטייבו זגארהם ויאכלוהם מן כתרת הזוע. יחכיוו עלא מרה עשירה כאנת כל עאם תוזן בנתהה ותזיב קבאלת מיזאנהה דהב לבית המקדש. וקתלי קוה עליהה הזוע דבחת בנתהה וכלאתהה. השואה אלי נצארת הנאס לכל תתכלם עליהה. תמאש האשכון מה יחשש בל-6 מתאיין יהוד אלי תקתלו פשואה. הנאס לכל תתפככר ותתחסר. ילזמנה נערפו. אלי פלחרבן תקתלו דובל עליהם קדאש מן מררה. פי בתיר ברך תקתלו 4 מלאיין. והאדה פי חרבן בית שני אלי מה תקתלושי יאסר כיף חרבן בית ראשון. לאכן לווקת נסאנה פיהם. ונלקאוו קדאש מן ואחד פי תשעה באב יצ'חכו וילעבו ויתפיסכו. האדה עיב כביר. ילזמנה נחסו באלי תקתלו. ובגלות השכינה אלי קאעדה מעאנה פלגלות עלא כאטר זגארהה. לחאזה התאניה הייא ענין הצניעות. אלי הרבי קאלי תכלם עליה. לענין האדה ולא ענדנה כיף לחלאל. כיף מה קאלו לחז"ל. עשה עבירה ושנה בה נעשית לו כהתיר. תממה חאזה קלתהה וחנעאוודנה. אידה כאן נשופו זגארנה מוש כאייפין רבבי מליח. ראו למשהולייה עלא הצניעות מתאע לאם. תתחמל משהולייא כבירה יאסר. ולאב יתחממל משהוליית אלי כללה מרתו תלבש הלבאש האדאך. וילזמנה נערפו כיף מה קאל הרבי. אלי חאזה מן לחאזאת אלי קאעדה תכלי מדת הדין מתוחה עלינה פלבלאד הייא נקצת הצניעות מתאע לבנאת והנסה. אלי וצלו חתתה נאס מתאע לבררה יסתעזבו כיפאש וצלנה זרבה אלי מסמייה בצניעות. כיפאש פי עסרין סנה תבדלת בטריקה האדי. הנסה מסאכין מה קאעדינשי יערפו קימת לחראם מתאע חוטא ומחטיא. ומה תמאש האשכון קאעד יפאהמהם. והרביין מה ינזמושי יתכלמו מעאהם. מה ילהם כאן הנסה. ובהאדה נטלבו מן הרבניות יחאוולו כיפאש יתכלמו מעאהם. כאן יעמלולהם שיעור ויפאהמוהם קוות לחראם. וכאן לזם ימשיוו ידויוו מעאהם בכלאם מעקול ומפהום. האדה האש טלב מני הרב עזרא עדס. והאנה שליח באש נווצל לכלאם האכהוו. ונזיב הוני מעשה זוז בנאת זגאר ואחדה עמרהה 9 שנין וואחדה 6 שנין כדאווהם משרד ההרווחה מן ענד ואלדיהם אלי כאנו עניים וענדום ברשה זגאר ועטאווהם למשפחה אוכרה מה ענדאשי זגאר באש תרביהם. למשפחה האדי כאנת חילונית כאמלה. שראתלום לבאש זדיד אלי הייא משפחה עשירה. לבנת הזגירה לבשת ולאכן לבנת לכבירה מה חבתשי. קאלתלום הלבאש האדה מוש צנוע מה נלבשושי. שריוולי לבאש צנוע נלבשו. הומאן תגששו עליהה יאסר וחבו יסייפו עליהה באש תלבש הלבאש האדאך. והייא שדת צחיח. חבשוהה דרבוהה כלאווהה זיעאנה. שיי מה חבתשי. לבנת הזגירה כאדהה חל אכתהה יאסר. ולאכן מה ענדהה מה תעמל. פליל וקתלי ינעסו כאנת תדוי מעאהה באש תסמע כלאמהם. ולאכן הייא קאלתלהה אנתין מאזלת זגירה. האנה כנת נשוף כיפאש אמהה תקטע מן חואייזיהה באש תצאוובלהה הלבאש מתאעהה באש יוולי צנוע. ובאעד האדה לכל נזם נלבש מוש צנוע. נהאר לבנת הזגירה תשזעת ומשאת למנהלת מתאע לבית ספר אלי תקרא פיהה וחכאתלהה עלא אכתהה. למנהלת כלמת למשטרה. למשטרה זאת לדאר אלי יסכנו

 פיהה. דואוו מעה הראזל ופלאכר כדאו לבנת לכבירה ומשאוו. לבנת הזגירה כאדהה יאסר אלי ולאת וחדהה. ונדמת אלי קאלת ללמנהלת. לאכן בחדה בוהה ואמהה אלי קאעדין ירביוו פיהה עמלת רוחהה כיף לעאדה. ופליל כאנת תתואחש אכתהה ותבכי. תעדאוו לאייאם ובדאת תסתאנס. לאכן כלמה מה תנסתלהאשי אלי קאלתלהה אכתהה אנתין מאזלת הזגירה והאנה כנת נשוף כיפאש אמי תקטע מן חואייזהה באש תצאוובלי הלבאש מתאעי באש יוולי צנוע. וחתתה באעד מה כברת מה נסאתשי לכלמה האדי וקעדת קבאלתהה. ומן וקת אלי ולאת תשרי הלבאש מתאעהה וחדהה כאנת תכטר הלבאש אלי יתביינלהה צנוע. כברת לבנת וכמלת קראייתהה ודכלת תכדם פי בנכה. נהאר תקרבלהה כליון קאללהה אידה כאן ממכן נכרזו מעה בעצ'נה. ראו האנה נייתי צאפייה ונחב נערס אידה כאן מוואפקה נכרזו בעצ'נה כאן תפאהמנה נערסו. הייא חשמת וקאלתלו נכמם. לאכן באעד מה כמלת לכדמה לקאתו יסתנה פיהה. קאללהה מוש נכרזו נבעדו מן הוני. האו תממה קהווה הוני נשרבו קהווה. דכלו לקהווה קאללהה האנה אנסאן דתי. צחיח מוש חרדי אלי יעמלו לחייה וילבשו לכחל. ולאכן דתי. ונחב ואחדה כיפי. וחשית אלי אנתין כיפי. לאבשה צנוע מתאע נאס דתיים. ובהאדה חבית נתערף עליך ונערפך עלא רוחי באלכשי יכתב למכתוב ונערסו. קאלתלו האנה מוש דתייה. סתעזב. קאללהה ענדי שהרין והנה נתבע פי לבאשך מתאע נאס דתיים. הוני עיניהה בדאוו ידמעו. וחכאתלו לחכאייה מתאעהה. קאללהה מאדאם המאליך דתיים ילזמך תרזעי לדת. קאלתלו הדת צעיבה יאסר. קאללהה שופי האנה תווה ננשדלך עלא סמנרים מתאע הדת ושופי רוחך תגדי האו לא. פלאוול מה חבתשי ולאכן באעד קדאש מן מוקאבלה וזיד לולד עזבהה מתרבבי ולאבאש עליה ואפקת. הנהאר לאוול אלי דכלת לסמניר הרבנית אלי תעטיה השעורים דכלת לקלבהה וחבתהה. באעד מה כמלו הסמניר טלבת מן הרבנית באש תקוללהה עלא להרצאות אלי תעטיהם אלי עזבהה יאסר לכלאם מתאעהה. קאלתלהה באהי וכאנו עלא אתיצאל דימה. וחתתה בוהה ואמהה אלי רבאווהה מה גדושי ימנעוהה אלי הייא כבירה וחרת נפסהה. וזיד אלי הומאן בדאוו יכברו וכאפו תהרב ותכליהם. באעד מה בדאת תרזע בשוייה בשוייה בתשובה. לבחור אלי חב יכטבהה בדה ילווז עלא אמהה ובוהה לאצלאניין. ובאעד תעב כביר לקאהם יסכנו פדרום. משאלום. כאנו נאס עלא קדום. ערסו לזגארהם לכל והומאן סאכנין וחדהם. חכה מעאהם וזבדלום עלא בנאתם. קאמו יבכיוו. קאלום אלי הווא יערף ואחדה מן בנאתם תחב תזורום. קאלולו וקתאש. קאלום הזמעה האדי. חכה מעה לבנת האדי פרחת יאסר ותפאהמו אלי לילת לחד ירפעהה. הרבנית מתאע הסימינר תצלת ביהה וקאלתלהה אלי לילת לחד תממה רבנית כבירה יאסר חתזי תחבישי תזיי. קאלתלהה מה נזמשי. קאלתלהה עלאש. חכאתלהה אלי הייא מאומצת. ואלי כאטיבהה למסתקבל ערף למשפחה מתאעהה וחתמשי תזורהם. הרבנית קאמת תבכי. וקאלתלהה אלי חתתה הייא מאומצת. וחכאתלהה אלי כדאווהה הייא ואכתהה הזגירה וחכאתלהה לחכאייה מתאעהה לכל. הייא מאזאלת תחכיה ותשמע כוצ'ה כבירה. קאלתלהה הלו הלו. מה יזאווב חד. פי וקתהה כדאת כרהבתהה ומשאת ללבאנכה. קאלולהה אלי לבנת האדיך דאכת והזוהה לספיטאר לבדיקות. וקתלי וצלת לספיטאר טמנוהה וקאלוללהה לאבאש כיר נחבו נערפו עלא דאכת באלכשי ענדהה באעד למרץ' נצייף שעה ותכרז. וקתלי כרזת שאפתהה נגזת עליהה קאלתלהה אנתין אכתי אלי אמי כאנת תקץ מן חואייזהה באש תלבשך בצניעות. לילת לחד משאוו הזוז יזורו למשפחה מתאעהם לאצלייה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

קו לקו. קוים בדרכי פסיקתם של חכמי ספרד ומארוקו- בנטוב חיים

התבססות על מקורות הפוסקים בלבדקו לקו

קו אחר, הנובע מיחס של כבוד לראשונים, ומקבלת דבריהם כמחייבים, מאפיין את דרך פסיקתם של חכמי הספרדים והוא: שבדרך כלל נקודת המוצא לדיוניהם בתשובות, הם מקורות הפוסקים. הם נמנעים מלהתחיל את פסקיהם במקור ההלכה בתלמוד, ומדיון מפולפל בפירושה. ומתבססים רק על תשובותיהם של הראשונים. תשובות הרשב״א, הר״ן, הרא״ש, ריב״ש ורשב״ץ, הם בסים לדיוני המשיבים בתקופה שלפני השלחן ערוך. ספרי הפסקים של ר׳ יוסף בן לב, מהרשד״ם, מהרלב״ח והמבי״ט, משופעים בשימוש רב בתשובות אלו ואם מובא בהם גם המקור התלמודי, לפעמים, הרי הוא מלווה רק בפירושם של רש״י ור״ח, בעלי התוספות ואחרים. אין הם מעלים פירושים חדשים משלהם, אלא לעתים רחוקות. ור״י בן לב, העושה כך יותר מכל אחר. כותב באחת התשובות: ״וכל מה שכתבתי בזה הפסק, הוא להלכה ולא למעשה, לפי שלא מצאתי בשום אחד מהספרים הנמצאים אצלי, דבר מפורש באלו הדברים״ ובמקום אחר הוא כותב: ״וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה״״; אין ריב״ל רואה אפוא את פסקיו אלא כלקוחים מדברי קודמיו ותפקידו מצטמצם בגילויים של המקורות הדנים בנושא עליו נשאל. וכשאינו מוצא אצל קודמיו הרי הוא פוסק להלכה ולא למעשה. מגמה זו של הסתמכות רק על דברי פוסקים, מתחזקת עוד יותר בספרות השו״ת של חכמי הספרדים שלאחר השלחן ערוך. בספרי הפסק של ר׳ חיים פאלאג׳י, למשל אין כמעט ציטט מהתלמוד, רק מהשלחן ערוך ופוסקים אחרונים. ולא מפני שלא היו ״למדנים״, אלא משום שלא ראו בכך לא תועלת ולא צורך, שהרי מה שמחייב לדידם הם דברי הפוסקים ופירושם. ר׳ נחמן אבן סונבל ממגורשי ספרד שבאו לפאס (נפטר 1551 ז), כותב בתשובה לר׳ צמח דוראן: ״ואל נא תשת עלינו חטאת אשר לא הבאתי ראיה כי אם מבעל הטורים כי אין מורין מתוך משנה גם לא מתוך תלמוד, כי אם מתוך מעשה ודברי הפוסקים בהלכה למעשה. ומן הפוסקים, הקרוב אלינו הוא אשר דיברתי אליכם

אף חכמי מארוקו שלאחר הגירוש, אין מתבססים בתשובותיהם אלא על השלחן ערוך ונושאי כליו. ר׳ יעקב בן צור, שספרו ״משפט וצדקה ביעקב״, מצויים בו פסקים ארוכים, אין הוא מביא סוגיות מן התלמוד אלא לעתים רחוקות, וגם אז לא על מנת לפלפל בהן, אלא להראות בהן המקור לפרט מפרטי תשובתו. הספר ״חק ומשפט״ לר׳ חיים טולידאנו, ״השמים החדשים״ לרבי משה טולידאנו, אף הם אין בהם כמעט דיון בסוגיה תלמודית, רק בדברי הפוסקים והחכמים שלפניהם. אף ר׳ אליעזר די אבילה החריף והשנון, אין בספרו ״באר מים חיים״ דיונים בסוגיות התלמוד עפי״ר, אלא בספרי הפוסקים. בעיקר, בשלחן ערוך ונושאי כליו.

השימוש בכל ספרי הפסק והשו״ת שברשותם אשכנזים וספרדים

אופייני לחכמי הספרדים הוא ניצולו המלא של כל אוצר התשובות והפסקים, שהיה עומד לרשותם. ומשתדלים היו להגיע למירב מקורות הפסק, הן על ידי רכישה, והן על ידי השאלה והעתקה מבעלי ספריות שהיו להם ספרי תשובות ופסק. ואף ספרי פוסקים אשכנזים, חיבבו עד לאחת, והשתמשו בהם בלא גבול.

מהרשד״ם מרבה להשתמש בתשובות מהר״ם מרוטנבורג, במרדכי, בתרומת הדשן ואחרים, ומוסר בשם רבו מהר״י טאיטאצאק ״שמורי הרב… היה מחזיק תשובת הרב הנז׳ (ר׳ ישראל איסרלין) כתשובה אחת מהרא״ש״. וממשיך שם ״ולא הייתי צריך אני לשבח את הרב הנז׳ כי גדול כבודו שפי יכולה לספר ".

 

ר׳ אהרן ששון אומר על ר׳ ישראל הנ״ל ״אפילו אם היו דברי הרב מהרר״י קארו ברורים וסבורים אלינו ודעתנו היתה נוטה אליהן היה מהראוי ומהדין – לחוש לדברי הגאון מהר״ר ישראל שהרי דברותיו דברות קדש הם בכל מקום ודבר אחד מדברו בספריו לא ישוב אחור ריקם״. מהריב״ל סומך על נוהג שנתפשט באשכנז כדי לחתוך הדין על פי מהרי״ק ומהר״ר ישראל והרא״ש, אף על פי שלכאורה הרמב׳׳ם ורב יהודאי גאון חולקים, ויכול הנתבע לומר ״קים לי״ כמותם. בכל זאת בהסתמכו על כך ״שנתפשט המנהג באשכנז״ הוא מעלה אבחנה בין המקרה בו דיבר הרמב״ם, לנדון שלפניו, וחותך הדין ע״פ פסקם של ר׳ ישראל ומהר״י קולון. חכמי הספרדים טרחו ואספו גם תשובות חכמי אשכנז שבכת״י. מהר״א ששון כותב: ״וכן יש בידי תשובה אשכנזית מהדר״ משה מינץ שהוא היה השואל השאלת שבתשו׳ מהר״י (ישראל איסרלן) והסכים להכשיר״ .

חכמי מארוקו

חכמי מארוקו גם כן מרבים להשתמש בספרי השו״ת של חכמי אשכנז, ולא רק בנושאי כליו של השלחן ערוך. הסמ״ע, בית שמואל, השפתי כהן וחלקת מחוקק, אלא בכל ספרי השו״ת שיכלו להשיג במקומם אחרי השתדלותם. רבי רפאל בירדוגו, כותב שחובה היא לעסוק ב״דינים שנתחדשו על ידי יחידי סגולה כהמון השאלות ותשובות שבידינו״, שהיה עולה על דעתנו שאין חובת בלימודם, ״בא שלמד. המלך ע״ה ואמר אל תטוש תורת אמך. קבל וספי לנפשך כתורא כי הראשונים כמלאכים״. ואף הספרים ״משפטים ישרים״ לרבי רפאל בירדוגו, ו״נפת צופים״ לרבי פתחתיה בירדוגו בן אחיו מלאים מדברי הפוסקים מן השלחן ערוך ונושאי כליו עד חכמי הדור שלפניהם. מרבים הם להשתמש בפסקים שבכתב־יד של חכמי מארוקו מהדורות שקדמום. ולא מעט, משתמשים גם בדברי המרדכי ותשובות מהר״ם מרוטנבורק ואחרים.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

402 מְחַבְּתִי פִיךּ, חְתַּא נְסִית אִיסְמַךּ.חנניה דהן

כל כך אני אוהב אותך, עד ששכחתי את שמך.

محببتي فيك حتى نسيت اسمك

 

 403 מִין יוּצֵל גְרַבְתִּי לִ־אַהְלִי,וּשַׁמְסְ חַארָא, וּטְרִיק בְעִידַא?

מי יודע על בדידותי לקרובי, והשמש יוקדת, והדרך רחוקה?

من يوصل غريبتي لاهلي وشمش حاره وطيق بعيده

 

404 לוּכַּאן כ׳וּ יִחַב כ'והּ,

חַדּ מַא יִבְכִּי עְלַא מוּת בוהּ.

אילו אח אהב את אחיו,

איש לא היה בוכה על מות אביו.

لوكان خو يحب خوه

حد ما يبكي على موت بوه

כל האחין שונאין זה לזה.(תנחומא שמות ב״ב)

ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו?(״משנה תורה״ הלכות מתנות עניים)

אין מקום רב אושר יותר, מאשר האח בביתו של כל אחד ואחד.(קיקרו)

אם שני בני משפחה ישבו זה אצל זה, ירגישו בדידות אם קירבת הלב לא תאגד אותם. (מ. אבן-עזרא, שירת ישראל עמי קלד)

אח לצרה יוולד. (משלי יז׳ 18)

 

 405 כַ׳אךּ יִכְ׳ווִיךּ, עַמַּךּ יִעְמִיךּ, וּכַ׳אלְךּ יִכְ׳ליִךּ.

אחיך ירושש אותך, דודך יעוור אותך, ואחי-אמך יהרוס אותך.

خاك يخويك عمك يعميك وخالك يخليك

 

  • 406 אֵלִּי מַא עְמַאהּ עְמוּ,מַא יִעְמיִהּ חַד.

מי שלא עיוור אותו דודו, איש לא יעוורנו.

اللي ما عماه عموه ما يعميه حد

כל אח עקוב יעקוב. (ירמיה ט׳ג׳)

 אל תסמכו בקרובים, קרבות יחפצון, הנסמך בהם כסומך ידו אל הקיר ונשכו נחש. (אבן בוחן 77)

אין האילן נעקר אלא בבן מינו. (תנא דרבי אליהו רבה ביט)

אין אנו מרומים, אלא עיי קרובינו. (פתגם צרפתי)

אל תחרוש חמס על אח, וכן על רע וחבר יחדיו. (ספר בן-סירא השלם עמי מגי)

 

407 אֶלִּי מַא עַנְדוֹ עְדו פִ־הַאד אַל־בְּר, יִסְתֶנַא בֵן־כְ׳תוֹ חְתַּא יִכּבֶר.

למי שאין שונא בעיר מולדתו, יחכה עד שיגדל בן-אחותו.

اللي ما عندو عدو في هاد البر

يستنا بن ختو يكبار

אם בן-אחותך גובה מכס, אל תעבור לפניו בשוק. (יומאי״ח)

 

408 מּדַּארְבַת אֶל – חְבַּאב, מֵן אַל – עְתְבַא לְ־בַאב.

מריבת אהובים, מן המפתן עד לדלת.

مضربت الحباب، من العتبا الباب

מריבת אחים כמו חינא על הידים (מהר נמחקת).

עד רגיעה, כעס האוהב. (טרנטיאוס, הנערה מאנדרוס)

L'appel vers Israel- Robert Assaraf

juifa du maroc a travers le monde

Jarblum et Spanien n'étaient pas les seuls dirigeants juifs à intervenir dans ce dossier. Se croyant toujours le porte-parole exclusif et le parrain tutélaire de la communauté juive marocaine, l'Alliance israélite universelle intervint auprès du sultan en faveur de la liberté d'émigration des Juifs marocains. Dans une lettre adressée à Sidi Mohammed ben Youssef en date du 29 mars 1949, le président de l'AIU et futur Prix Nobel de la Paix René Cassin écrivait, après les fonnules de politesse d'usage et le rappel de la bienveillance constante des souverains alaouites, ces lignes:

Voici, en effet, que nos coreligionnaires qui, depuis des siècles, vivaient paisiblement sans jeter leurs regards au-delà des frontières de votre Empire, contemplent d'un œil étonné leurs frères qui édifient une nouvelle existence nationale, libre et fière. Un nombre croissant d'entre eux rêve de les rejoindre.

Ayant toujours vécu au milieu de leurs cousins d'islam, ils ont appris à les connaître et à les apprécier et ils seront les meilleurs agents d'une amitié aussi souhaitable pour l'islam que pour Israël…

Mais, pour répondre à cette ardente espérance, il faut que ceux qui le souhaitent, puissent partir sans arrière-pensée, librement et la tête haute, gardant au cœur pour la terre qui les a nourris une reconnaissance sans mélange.

La démarche était plutôt maladroite. De plus, elle plaçait sur la scène publique une question traitée depuis quelques semaines avec une grande discrétion. Cette démarche ne pouvait qu’embarrasser les autorités françaises, confrontées à une vague de départs massifs. Le Quai d'Orsay s'en était ému et avait demandé à la Résidence de faire cesser les flux migratoires.

Celle-ci estimait que cela était impossible. Comme l'écrivait dans une lettre en date du 3 juin 1949 le délégué à la Résidence Francis Lacoste : « Depuis la cessation des hostilités, l'émigration a changé de caractère. Il s'agit d'une émigration pacifique, de caractère essentiellement politique sans doute, mais à laquelle nous ne pouvons nous opposer en invoquant des raisons de caractère absolu sur lesquelles se fondait notre attitude l'an dernier. »

Effectivement, avec la signature des accords d'amiistice entre Israël et ses voisins, le prétexte de l'état de guerre – qui avait officiellement légitimé l'interdiction globale d'émi­gration – avait disparu. La Résidence, sans aller jusqu'à la légalisation ouverte de l'alyah, entreprit de la tolérer en l'encadrant. Convaincu que seule l'Agence Juive était en mesure de le faire avec efficacité – à condition que son nom n'apparaisse pas -, le général Juin arriva à un accord verbal avec son représentant en France, Jacques Guerszuni. L'Agence juive serait autorisée à agir sous couvert de l'œuvre culturelle et caritative de la commu­nauté ashkénaze du Maroc, Kadima.

Avant de quitter Rabat pour Paris, Jacques Guerszuni consigna en ces termes l'accord auquel il était parvenu avec le général Juin :

Je crois bien faire de vous résumer en quelques lignes les détails du programme qui a fait l'objet de nos entretiens et dont vous avez bien voulu adopter le principe.

A-Il est apparu nécessaire d'assainir une situation désordonnée en ce qui concerne l'émigration des juifs du Maroc vers Israël. L'Agence juive pour la Palestine, dont vous connaissez les responsabilités en la matière, sent la nécessité d'une organisation rationnelle.

B-Il ne s'agit pas seulement de l'intérêt de l'Etat d'Israël. Nous pensons que la France peut profiter d'une émigration juive du Maroc vers la Palestine pour accroître son rayonnement dans tout le Levant, à condition que les immigrants du Maroc français fassent honneur au pays protecteur.

C-Pratiquement, cela comporte le principe d'une exclusivité en ce qui concerne l'émigration des juifs du Maroc vers Israël pour les représentants ou organes émanant de l'Agence juive. À cet effet, il est prévu que les représentants du dépar­tement de l'Immigration procéderont à la sélection des candidats selon les normes habituelles (âge, santé, situation de famille, aptitude professionnelle).

D-Pour éviter les errements suivis jusqu 'à ces jours, il sera créé à Casablanca un bureau dont la fonction serait de canaliser l'émigration. Il travaillera sous le couvert d'une société de secours social déjà existante (Kadima).

E- Aucun travail de ce genre ne sera passible sans la coopération de l'adminis­tration du Protectorat…

F-. Pratiquement, il semble nécessaire : a) de canaliser à Rabat toutes les demandes individuelles de visas de sortie émanant d'israélites marocains pour lesquels il y aurait lieu de penser qu'il s'agit de candidats à l'émigration ; b) d'instituer pour ceux-ci un système de visas collectifs valables pour des groupes de partants.

Sous le couvert de Kadima, l'Agence juive ouvrit effectivement un bureau à Casablanca et un camp de transit sur la route de Mazagan. L'accord fonctionna presque sans heurts jusqu'à la veille de l'indépendance du Maroc.

Le sultan n'acceptait pas véritablement cette situation. On peut deviner ce qu'étaient ses sentiments quand il lut une enquête publiée, le 14 octobre 1949, dans le Jewish Chronicle, l'hebdomadaire de la communauté juive britannique :

" Les autorités françaises, redoutant que l'exode ne prenne de plus larges propor­tions et désorganise la vie économique du pays, demandèrent au sultan de proclamer un dahir privant les juifs qui quittent le pays de la nationalité marocaine. Le sultan refusa formellement d'agir de la sorte. « Les juifs sont mes enfants comme les musulmans. Leurs ancêtres étaient les sujets de mes ancêtres et je suis conscient de mes responsabilités envers eux. S'ils s'en vont, je déplore leur départ. S'ils reviennent, je m'en réjouis et je leur souhaite la bienvenue comme un père dont les enfants se sont égarés et sont revenus plus tard dans la maison paternelle. »

Le premier quota mensuel avait été fixé autour de 600 départs contre les 2 500 demandés par l'Agence juive. De plus, ces départs ne concernaient que les habitants juifs des grandes villes, non ceux de la campagne et de l'Atlas, condamnés à attendre des jours meilleurs.

En visite d'information et d'exploration au Maroc fin octobre 1949 Jacques Lazarus, directeur du bureau nord-africain du Congrès juif mondial, notait qu'un grand pas avait été fait dans le domaine de l'alyah depuis sa reconnaissance officielle par les autorités. Il ajoutait toutefois :

" Néanmoins, cette alyah n'est que « tolérée » ; des précautions indispensables sont à prendre pour qu 'elle soit menée avec le plus de discrétion possible (éviter d'insérer toute information à ce sujet dans la presse juive de France et d'Afrique du Nord)."

Ces craintes étaient prématurées. Paradoxalement, la légalisation de fait de l'alyah, au lieu de donner le signal du grand exode redouté par le général Juin, permit de canaliser la vague de départs par une étrange rencontre d'intérêts entre la Résidence et le nouvel État d'Israël

Dès la signature de l'accord avec la Résidence, le premier soin du Mossad – qui resta toujours en charge de l'alyah d'Afrique du Nord sous la couverture de l'Agence juive – fut de demander à la population juive de reporter à plus tard ses plans de départ. L'idée sous- jacente de ce report était de profiter de ce délai pour mieux préparer et pour éduquer les Juifs du Maroc à leur future alyah. Son représentant en Afrique du Nord, Avidov, rappor­tait :

Nous avons envoyé des émissaires à Tanger, Casablanca et dans le Maroc espagnol pour essayer de canaliser la vague de départs. Ils ont prononcé des discours dans les synagogues, expliquant aux fidèles que le tour de chacun viendra, mais que, pour l'heure, ils devaient rester chez eux et attendre. Ces expli­cations n'ont servi à rien et ont eu souvent l'effet contraire. Ils y avaient vu une limitation de l'alyah et en avaient déduit qu 'il fallait en conséquence se dépêcher de partir. Nous étions impuissants…

Quelques mois plus tard, la première vague d'enthousiasme messianique passée, les réticences vis-à-vis de l'alyah des éléments les plus conscients et les plus évolués commen­cèrent à se multiplier au point d'inquiéter les émissaires envoyés surplace. Ceux-ci tirèrent une sonnette d'alarme dans une lettre collective adressée à Jérusalem en juin 1949 :

" Nous nous sommes rendu compte ci quel point le public ici a besoin d'être pru en main et cherche à connaître la vérité sans fard sur Eretz Israël, Surtout a vec la multiplication des lettres et des immigrants revenus au Maroc qui disent du mai de leur expérience. Il est indispensable de mener une campagne d'information sur les conditions objectives qui régnent en Israël pour restaurer leur confiance en sa destinée – mise à mal ces derniers jours.

En raison de ces médisances, on ne trouve plus cet élan qui avait enthou­siasmé les juifs du Maroc il y a quelques mois. Même la jeunesse est devenue indifférente à ce qui se passe m Eretz Israël, Nous avons souvent entendu les plus évolués d'entre eux dire la dureté des conditions en Eretz Israël ; nous sommes prêts à l'accepter – mais pas la discrimination. L'idée reçue ici est que le pays est entre les mains d'une seule tribu dominante, celle des « Polonais ». Alors, plutôt que de quitter la commodité de leur vie pour une vie de dur labeur et, en plus, être en butte à la discrimination, ils préfèrent rester sur place."

Apparu au départ comme notablement insuffisant, le quota de 600 visas par mois – soit 7200 par an, inférieur à la croissance naturelle de la population juive, estimée à 12 000 par an – ne fut jamais dépassé jusqu'en 1954. Le nombre d'immigrants approcha les 5000 en 1950 pour grimper, en 1951, à 7 770, retomber à 5 031 en 1952, et connaître son plus bas niveau en 1953, inférieur sans doute au nombre de retours au Maroc : 2 996.

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי ט באב
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ לִי חֲמִשָּׁה דְבָרִים קָשִׁים נִגְזַר עַל אָבוֹת וְהָיוּ נֶעֱנָשִׁים 
לְבִלְתִּי יִכָּנְסוּ לְתוֹךְ אֶרֶץ קְדוֹשִׁים וְנֶחֱרַב הַבַּיִת וְגַם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים 
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי יְשָׁנִים עִם חֲדָשִׁים וְגַם נִלְכְּדָה בִיתֵר וְהֳיְתָה לְפַח מוֹקְשִׁים 
בְּלֵיל זֶה כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

בְּלֵיל זֶה תְּיֵלִיל מַר עֲנִיָּה נִבְדֶּלֶת וּמִבֵּית אָבִיהָ כְּהַיּוֹם נֶחְדֶּלֶת 
וְעוֹרֶכֶת בָּכוֹת וְקִינִים מְיַלֶּלֶת כִּי נִשְׂרַף בֵּיתָהּ בְּלַבַּת אוֹכֶלֶת 
וְיָצְאָה גַחֶלֶת וְאֵשׁ מֵאֵת יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

בְּלֵיל זֶה הֶגְלָנִי וְאֶת בֵּיתִי הֶחֱרִיב בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בִּשְׁעַת הַמַּעֲרִיב 
אֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי מִשְׁמֶרֶת יְהוֹיָרִיב וְנִכְנַס הָאוֹיֵב וְאֶת זְבָחָיו הִקְרִיב 
וּבָא אֶל מִקְדָּשִׁי וְלֹא צִוָּה יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור 

אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ 
קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ 
הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ 
מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ 
עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה 
כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה 
עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ 

שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה 
שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה 
וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה 
וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה 
כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי 
גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי 
מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ 

לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה 
יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר יוֹם הוֹ הוֹ וְיוֹם עֶבְרָה 
צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה 
בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה 
גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר 
עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר 
יוֹם חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ 

וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי 
הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי 
וּמִמְּזָרִים קָרָה אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי 
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי 
קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָּה סוֹעֲרָה 
לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה 
בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ 

מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי 
עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי 
יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי 
אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי 
אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה נָאוָה כְּתִרְצָה 
עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה 
אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ 

בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן 
עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן 
אַיֵּה בִגְדֵי כְּהֻנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן 
אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן 
אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה 
בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה 
שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ 

נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ 
אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ 
נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ 
אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָּה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ 
עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה 
בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה 
הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ 

צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה 
עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה 
עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה 
רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה 
הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַעֲמַיִם 
עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים 
וְעַיִן תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ 

וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים 
רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים 
בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים 
מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים 
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְּעָרִים 
בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים 
זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ 

רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ 
אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ 
קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ 
מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ 
אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי 
אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי 
שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ 

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=524#2,20,1580,9

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר