ארכיון יומי: 29 ביולי 2017


הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

יהודי צפון אפריקה

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד (          ) דורש בחזקה (  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״. הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, , אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון אפריקה. במוגאדור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סיררו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״. אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו׳׳יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״.

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים (א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות:

בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציוך׳." במארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (           ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.

בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (   ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:

            מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים(          ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה       .

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל."

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפוךאפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…

שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.(        ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.

יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

משפחת ביהי דבדו 100000

משפחה עם יחוס רב אשר לה קירבה גדולה למשפחת בן ביבי, רבים מבני המשפחה עזבו את דבדו במאה התשע עשרה והתגוררו בעיר מלילייא, בעיר נאדור, ביישובי איזור הרי ריף, בעיר תאזא ועוד.

גברא רבא, ראש הסדר, אבי העדר, מתפרנס מעמל בפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יעקב מקום מגוריו היה במליליא ושב לדברו בשנת 1870 לערך הוליד: דוד, מסיעדא, עווישא, מאחא, סליטנא.

הרב הגדול, מעוז ומגדול, סופר מתא, שליח צבור נעים זמירות לשוכן מעונה, מלמד תורה לבני ישראל קרוב לארבעים שנה, וימל בני ישראל, מלאכתו מלאכת שמים, גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק הרב דוד הוליד: משה, יעקב, אברהם, מרימא, סאעודא, לוויהא.

בן איש חיל, בנם של קדושים, ראש בית אב, נקי כפים, בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ מרדכי (די ביהי) הוליד: יהודה, אהרן, דוד, שלמה, פריחא.

איש צדיק היה, סולת נקיה, חי מיגיע בפיו, ירא את ה׳, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ יהודה הוליד: רחמים, מאיר, אליהו, דוד, שמעון, מסעוד, עווישא.

הנכבד והעניו, מאושר בענייניו, מוקיר ורחים רבנן, משכיל אל דל, עושה חסדים עם החיים ועם המתים, הזקן הכשר ר׳ רחמים הנז׳ הוליד: יהודה (ליאון), סעדיה, אלברטו, עמרם, יוסף, מרסל, פריחיטא.

המנוח, מכבד תורה ולומדיה, נותן צדקה, מכבד תורה ולומדיה, משבים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ מאיר הנז׳ הוליד: יוסף.

המנוח, טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ לא הניח זרע ב״מ

אין בידנו פרטים על הילדים של ר׳ שמעון הנז׳ ור׳ מסעוד הנד.

המנוח ירא את ה׳ וסר מרע, נוח לבריות, נקי כפים, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ הוליד: סעדיה, רחל, שמיחא, פריחיטא.

 

המרוחם, בעל מדות טובות, אוהב מצוות ומעשים טובים, ירא את ה/ נודב נדבות לעניים, הזקן הבשר ר׳ אהרן הנד הוליד: סעדיה, יעקב, אברהם, פריחא, פיליסא, רחל.

הזקן הכשר, מנא דכשר, ישר ותם, בעל צדקות, משכים ומעריב לבית כגסת, הצדיק ר׳ דוד הנד הוליד: אברהם, סולטאנא.

הנבון ויקר, נקי כפים, חי מיגיע כפים, נותן צדקות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: ימין, דוד, מאיר, משה.

המנוח דחיל חטאין ועביד טבין, רץ למעשים טובים ירא אלהים, הצדיק הזקן הכשר ר׳ שלמה הנד הוליד: סעדיה, מסעוד, חיים, מרדכי, רפאל, יהודה (ליאון), דוד, אסתר, אליגריא.

הצדיק, הולך ביושרו, משכים ומעריב לבית הכנסת, עושה חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ סעדיה הוליד: יצחק, אברהם, אליהו, יעקב, משה, מרדכי, אליסיא.

המרוחם, מאנשי תמימי דרך, רץ למעשים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: דוד, אליהו, אליגריא, רינה.

המנוח, זקן ונשוא פנים, הולך בתום, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, מכבד תורה ולומדיה, הזקן הכשר ר׳ יוסף (די ביהי) הוליד: אברהם, יאקות, עווישא.

גברא רבא, תם ועניו, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, מיגיע כפיו חי ומתפרנס, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אברהם, הוליד: יוסף, יצחק, מסעוד, אליהו, מרצידיס.

איש צדיק, חמר עתיק, מזר״ק טהור, דחיל חטאין ועביד טבין, רודף צדקה וחסד ר׳ יצחק הניח ברכה: אברהם.

החכם השלם והותיק, חמר חדת עתיק, שייף עייל שייף נפיק, רב בקהילת תאזא, רב טוב לבית ישראל, גומל חסדים ביום ובלילה, מלמד תורה לילדי ישראל, הזקן הכשר הצדיק הרב אברהם הניח ברכה: אהרן.

גברא יקירא, פנינה יקרה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, נטע נעמן, נגיד נאמן, נשיא הקהילה בעיר תאזא, דורש טוב לבית ישראל, חונן דלים ומחסה לאביונים, הזקן הבשר והצדיק ר׳ אהרן הוליד: שלמה, יעקב, רחל, פרלא, סימי, אסתרינא.

כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.מיכאל אביטבול

כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

ואלה היו המחנות במארוקו:

 

אגדז Agdz ; מדרום למראכש

עיךאל־אוראק   Aïn-al Ourak   80 קילומטרים מבו־ערפה , שהיה מחנה־משמעת:

ברגנתBerguent ;

בו־ערפהBou-Arfa ;

בו־ דניב Bou-Denib , שבו נכלאו אסירים מאלג׳יריה, יהודים ולא־יהודים:

ג׳ראדה Djérada ;

פום אל־פלאח  Foum-el Flah  — עוד מחנה־משמעת:

פקיה בך סאלחFqih ben-Salh : ליד סתאת

עין־פותInFout  

מנגובMengoub ; ליד בו־ערפה

מידלת Midelt  

מיסור Missour ;

מולאי־בו־עזה; Moulay-Bou Azza  

וסתאת;  Settat

 

באלג׳יריה נמנו המחנות הבאים:

 

בדו Bedeau,

ברואע׳יאה Berrouaghia,

בידון 5 Bidon V –  מדרום לקולון־בשאר

בוגארBoghar ,

בוסואה Bossuet ,

קראמפה Crampas ,

ג׳לפה Djelfa ,

ג׳ניאן בו־ רזק   Djenian-Bou-Rezk ,

אל־ערישה al-Arisha ,

פור־קאפארלי  Cafarelli, Fort

ז׳ריוויל Géryville ,

חג׳ראת־מ׳גיל Hadjerat-M'Guil ,

קנאדסה Kenadsa –   

קרסאס Kersas –   

רליזאן –  Relizane

וסעידה – Saïda

 

על־פי חוזה־העבודה שחתם כל חייל משוחרר וכל פליט ׳מתנדב׳ עם החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳, נחשבו העובדים הזרים בתורת ׳מרותקים׳, ולפיכך נתונים היו למשמעת צבאית. לכן על כל הפרת סדר הם הועברו לידי שלטונות הצבא. כן קבע החוזה כי העובדים הזרים יקבלו את שכרם ואת המענקים למשפחה בדומה לעובדים האזרחיים: הבטחות־שווא, כפי שעוד נראה.

 

סגל המחנות מורכב היה ממש״קים של ׳לגיון הזרים׳ — לרוב ממוצא גרמני ואנטישמים — ומחיילי היחידות הסנגאליות וה׳גום׳ הערבי. בינואר 1942 הוקמה בקזבלנקה ׳אגודת המתנדבים הזרים לשעבר׳, כדי לתת כל עזרה אפשרית לעובדים הכלואים במחנות, אולם כעבור ארבעה חודשים פורקה האגודה בפקודת הנציבות הכללית, שסירבה בהתמדה להתייחס לתלונה כלשהי בדבר המצב ששרר במחנות. בכל המחנות נדרשו האסירים לעבוד עשר שעות ליום. בברגנת נמצאו אתרי העבודה כארבעה קילומטרים מן המחנה, דבר שאילץ את העובדים ללכת מרחק זה בוקר, צהריים וערב, נוסף על שעות העבודה. בבו־ערפה הם עמלו פי־ארבעה יותר מאשר הפועלים הערבים. בעין־פות קיבלו המתנדבים לשעבר 7.50 פראנקים ליום, ואילו לאזרחים הערביים שולמו 12 פראנק, על אותה עבודה: בברגנת הוגבל השכר להקצבה יומית בסך 1.25 פראנקים, ועוד 2 פראנקים, אם העבודה השביעה רצון. העובדים חיו בתנאי מגורים והיגיינה גרועים ביותר, וסבלו מהיעדר תזונה: בברגנת הוקצה לכל אדם ליטר מים ליום: בעין פות סבלו העובדים ממכת שרצים, כינים ופרעושים, ומחציתם חלו מדי יום. על כל הפרת סדר פעוטה הונחתו עונשים גופניים כבדים: שלילת מזון: הלקאה: ׳כלוב האריה׳, קובייה שצלעה 1.80 מ׳, שבה נכלא האסיר: קשירה לעמוד, בראש חשוף מתחת לשמש במשך יממה: או עונש ה׳כדור׳, שבו הוכרחו האסירים לרוץ עד לאפיסת כוחות, כשעל ראשם סל עמוס אבנים: וכן ׳עונש הקבר׳, שבו הוכרח האסיר לשכב בבור שגודלו 1.60 מ׳ על 0.80 ס׳׳מ ללא ניע במשך 8 עד 25 ימים, כאשר השומרים הסנגאלים והערבים ממטירים עליו בלי הרף אבנים או מכות. אסירים רבים מתו מחמת עינוי זה במחנות שונים, לרבות בחג׳ראת מ׳גיל.,

חג׳ראת מ׳גיל — שם הוחזקו בקביעות כ־150 אנשים — היה מחנה־העונשין של קבוצת העובדים שאורגנה באוקטובר 1940 וחולקה בין קנאדסה וקולון בשאר. בתחילה כללה קבוצה זו 250 יהודים ו־1,300 ספרדים. בסוף 1941 הופרדו היהודים מן הקבוצה ונשלחו לקנאדסה, לעבוד שם במכרות־הפחם.

הגורל שפקד את אסירי חג׳ראת מ׳גיל תואר בעת משפטם של האחראים על המחנה, בבית־הדין הצבאי באלג׳יר, בפברואר 1944:

…האסירים לא נחשבו כבני־אדם… המחנה סבל חרפת־רעב במלוא מובן המלה: היו שאכלו כל דבר, ולקו בשל כך במחלות חמורות. אחרים מתו. למרות חולשתם הפיסית, הוכרחו האנשים לבצע עבודות קשות ביותר… שומרים מצוידים באלות היכו בעובדים בלי רחם, סתם כך, לתענוג… הנענשים הצטופפו בתאים ונאלצו לעשות את צורכיהם בתוך כלי־האוכל […]. פעמים נאסר על הרופאים שבין האסירים לחבוש את חבריהם שלאחר שהיכו אותם שומריהם באכזריות, לא היו עוד אלא פצעים חיים.

לא הרחק מחג׳ראת מ׳גיל, בין עין־ספרא וקולון בשאר, נמצא מחנה ג׳ניאן בו־רזק, שאוכלוסייתו היתה בעיקרה אסירים פוליטיים, אירופים, מוסלמים ויהודים. כמו רוב המחנות, ניהלו גם מחנה זה קציני לגיון הזרים לשעבר, כולם פרו־נאצים נלהבים. ביולי 1941, ציווה מפקד המחנה, דה־ריקו, לשחרר את כל היושבים בתאי הענישה… לכבוד ניצחון כלשהו שנחלו הגרמנים ברוסיה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר