ארכיון יומי: 26 ביולי 2017


שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

רבי יוסף מספר:ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

למדנו בחדר אצל הרב. זאת הייתה כיתת בנים בלבד. ילדות סייעו לאמהות בבתיהן והתחילו את לימודיהן בגן ילדים הסמוך לביתן ולאחר מכן בבתי הספר היסודיים והתיכוניים מחוץ למלאח. אך כל יום בשיעור גמרא, ביקרה נערה ושמה איסתיר.

איסתיר הייתה עדינת נפש ועיניה הכחולות בלטו במיוחד כדבר לא שיגרתי בקרב הנערות אשר גדלו יחד עמנו בשכונה. אהבתי להתבונן בנקודת החן שהייתה ממוקמת תחת עינה השמאלית. בעודה ממתינה לאחיה הגדול ממנה שיסיים לשתות מן התה אשר הביאה עבורו מבטה היה מופנה אלי. גם ספנג' שאימה הכינה עבורו ועבור מי שירצה להתכבד מהם הביאה עמה איסתיר. ריח הספנג' והתה עם הנענע הצליח לשכר את כל התלמידים אך אני, הייתי מרוכז ביופייה המדהים של איסתיר, המלכה שלי. לא פניתי אליה ולא דיברתי איתה מעולם. עקבתי אחריה שעות מבלי שתבחין בכך וכאשר הגעתי לגיל שש עשרה, התחלתי לבקר בשיעורי ערב אצל רבי חזוט.

ולילה אחד, כאשר הלכתי לחדר מלווה בחברי נסים, הבחנתי בחושך האופף את הכיתה שלנו. בפינת החדר, לאורו של פנס נפט, ישב לו כבוד הרב עם גבר חסון אשר נתן גבו אלינו ושוחח עמו בלחש מוגזם. לא הצלחתי להבין מילה אחת אך הבחנתי בו כלובש בגדים אירופאיים ולא גילאבה כמנהגנו. מגבעתו השחורה הסתירה את עיניו המושפלות מטה והאור המעומעם האפיל על דמותו. חברי ואמי השתוממנו עם על הדמות המוזרה היושבת מול כבוד הרב. ולרגע הוא נתקל בספל פח שהיה מונח ליד הברזייה שבפתח הכיתה. צליל הספל המתגלגל חולל רעש כמו פצצה בחלל הריק של הבניין והשניים קפצו ממקומם בבהלה. "מה מעשיכם כאן בשעה כה מאוחרת? אתם ז'נון (שדים)? שאל הרב. וכשהכיר אותנו פנה אל האיש: אלה תלמידים שלי… ״

"כבוד הרב, אמרתי, ראינו אור ונכנסנו, חשבנו שאלו גנבים או שודדים חלילה, מי הוא הילל ?"

"חוצפה, לכו אל ביתכם ואל תספרו לאיש מה שראיתם, אפילו לא להוריכם, שמעתם? ולא תחכה לכם הפלאקה מחר בבוקר…!"

במהרה עזבנו את הרב ואת חברו הילל. הילל אינו שם מרוקאי ואיננו מכירים שכן בשם זה. אשאל את אמי… לא… נכבד את בקשת הרב ונשתוק… הנה איסתיר… מה היא עושה בשעה זו בחוץ? עם מי היא משוחחת ? הנה הם מתרחקים… אל לנו לרדוף אחריהם… מחר נפתור את התעלומה! למחרת בבוקר, הלכתי כהרגלי לשיעור גמרא. נכנסתי בשקט לכיתה ולא העזתי להעיף מבט לעבר הרב. הוא מצידו ידיו מאחורי גבו, התחיל להלך בינינו. אני חש את נשימתו הכבדה מאחורי גבי. הוא שם את ידו על כתפי ולחש: "הישאר כאן אחרי השיעור… ״

גופי החל להזיע ונשימתי התקצרה. יתכן ואקבל את מנת הפלאקה שלי לא על ידי תלמיד אלא על ידי הרב עצמו ? האם שוחח עם אמי ? מה יש לו לאמור לי? השיעור היה קצר מן הרגיל והרב שיחרר את התלמידים מוקדם מהרגיל. אך אחד התלמידים קורא בצאתו החוצה: "רבי יעקב חזוט אל מזוט ! – רבי יעקב חזוט הקרח." רבי יעקב מביט בו במבט זועף אך לא כהרגלו, נועל אחריו את הדלת. האם שכח להעניק לתלמיד הסורר את מנת הפלאקה שהגיעה לו בהחלט? כעת הוא יושב מולי, פניו אדומות מזעם, מחליק בידו את זקנו הארוך ומנגב את הזיעה הנוטפת בראשו הקירח בממחטה דהויה ומקומטת. הוא פונה אלי כך:

"יוסף, ראיתיך אמש עם נסים ואני בטוח שהבחנת באחייניתי איסתיר בצאתכם מכאן… ״

"אחייניתך איסתיר ? היא אחייניתך? איך ידעת שהבחנתי בה? לא רציתי לספר לאיש… איך אתה יודע זאת?"

"הקשב לי היטב. האיש שישב עמי אמש, הילל, הוא פעיל עלייה מפלסטין הרחוקה. הוא מסייע לנו להעלות יהודים לפלסטין. כל היהודים שנעלמו עד כה עלו לשם. בעזרת איסתיר ועוד תלמידים אחרים אנחנו מסייעים להם לעלות ארצה. אך אסור שאיש יידע על זאת. ביום אני רב ובלילה פעיל עלייה. אני יודע שאתה מאוהב באיסתיר. אך עלי להזהירך שמא תתקרב אליה. מאז שהיא נולדה מיועדת היא למכלוף בן דודה. כך שלך אין סיכוי ולו הקלוש ביותר להתחתן עמה ביום מן הימים. אני מקווה שהדבר ברור לך. חוץ מזה, אם אראה שאתה אמין ואתה יכול לסייע לנו במידע כלשהו, אשמח לגייס אותך למחתרת שלנו. אך קודם כל עליך להוכיח את עצמך ולא לדבר עם איש."

"יִמוּתוּלִי בָּבָּא וְיִמָא אִלָא נְהְדָר" – שאבי ואמי ימותו לי אם אדבר, השבתי.

"אל תשבע לעולם בחיי הוריך, הנח להם והנח לחייהם, אל לך לערב אותם בעיסוקיך אלא אם תרצה לעוץ עצה עמם אך לא בנוגע לנושא זה, ברור לך ? אף אחד מהם אינו צריך לדעת על פעילותך עמנו!"

                              "אני נשבע!" השבתי לו בהתרגשות.

"ובכן מהיום והלאה, עליך לדווח לי על כל תנועה במלאח. גם אם היא נראית לך שגרתית. אל תדווח לי ממש אלא לאיסתיר אחייניתי. אדבר עם מאיר מוכר הביצים, אתה תעבוד אצלו בשעות שלאחר הצהריים. יש לסדר את הארגזים מחוץ לחנות לפי הוראותיו בלבד וזו תהיה מעתה עמדת התצפית שלך. אתה לא צריך לומר לו או לאיש מילה אחת על מה שראית אלא לאיסתיר בלבד, ברור?

"הבנתי."

-"אתה תגיע לכאן כל יום ללמוד כהרגלך בקודש ותאלץ להישאר עמי כל יום אחרי שעות הלימוד שלך. כאשר כל התלמידים ילכו לבתיהם אתה תשב 'כאילו' לשנן את הגמרא עמי והיה והבחנת במשהו חשוד, תצטרך להמשיך להגביה את קולך ואז אדע להיזהר, אנהג בהתאם וכך אתה, בזה מסתכם תפקידך. עתה, אתה יכול ללכת."

התחלתי ללכת לכיוון ביתי בלי להעז להסתכל קדימה או אחורה. השעה הייתה מאוחרת והוריי בוודאי דואגים אך אבי לא היה בבית ורק אמי המתינה לי כשקערה של מרק ה'חרירה" בידיה. ־"עסלאמה! חיכיתי לך, קח, בני, אכול כל עוד הוא חם, מעניין היכן אביך. מדוע לא שב עדיין הביתה. זו תקופה לא רגועה ומסוכן מאוד להסתובב בחוץ אחרי רדת הליל". שמחתי על כך שאמי לא חשדה בשום דבר ולא היה לה מה לומר על התנהגותי המוזרה וישבתי ללגום את המרק החמצמץ. כשסיימתי הלכתי למיטתי בפינת החדר ושכבתי על הגב מבלי לפשוט את בגדיי. נרדמתי מיד וחלמתי חלומות מוזרים. חלמתי שהנני נלחם באריות ובנחשים, מפליג בלב ים סוער בסירה רעועה והסירה מתהפכת ואני טובע עד צוואר, אני חש חנק ובגדיי הרטובים יחד עם הרוח מעבירים בי רעדה. התעוררתי בבהלה וגיליתי שדלת חדרי פתוחה ובגדיי רטובים לא מן הים אלא מכך ש… הרטבתי את מיטתי. במהרה ומבלי להעיר את הוריי, ניגשתי לארון הבגדים, לבשתי פיגימה, זרקתי את בגדיי הרטובים על ערימת הכביסה שהמתינה לפטימה העוזרת הערבייה. אהבתי לעקוב אחרי תנועותיה כאשר רכנה על גיגית מים רותחים מלאי קצף. הייתי מהופנט ומעכוזה הענק הנע לקצב סחיטת הסדינים והשמיכות ומשירתה שמילותיה היו בערבית המיוחדת לערבים. אנחנו, יהודי מארכש, דיברנו ערבית שונה 'יהודית' יותר נכון. אבי וחבריו כתבו וקראו בייהודית,, שפה מהולה בערבית, עברית, צרפתית, ספרדית ואנגלית. למחרת, בשעות המוקדמות של הבוקר, קפצתי ממיטתי והתחלתי להיערך ליום לימודים ועבודה שמבטיח להיות גדוש ומעניין שבו אהיה לבלשי של השכונה ויהיו לי הזדמנויות לא מעטות לפגוש את אהובתי איסתיר. הבטחתי לרב להתייחס אליה כאל חברה לעשייה בלבד, אך לא יכלתי להפסיק לחלום עליה. חלמתי על האירוסים שלנו ועל החתונה ועל האורחים הרבים אשר יציפו את ביתנו, על הצהלולים של שכנותינו ועל העיניים מלאות הקנאה של חבריי ללימודים.

Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952 Tekanots-DROIT A LA SUCCESSION DE LA FILLE

מועצת הרבנים 4DROIT A LA SUCCESSION DE LA FILLE MARIEE

1") La fille mariée héritera, dans une proportion à déter­miner, de son père et de sa mère concurremment avec ses frères et ses sœurs qui n'ont jamais été mariées.

2") Le père a la faculté, malade ou bien portant, de réduire ou répudier la présente Takana de n'importe quelle façon, voire même en usant du terme « elle n'héritera de rien ou héritera de telle part ».

3") Cette restriction devra être reçue par notaires ou établie par sous seing privé légalisé, du père.-

Cette Takana sera présentée pour consultation au public israélite dans les conditions ci-après définies :

Elle sera publiée en hébreu, en français et en judéo- arabe dans les synagogues, un mois durant.

L'opinion du public sera recueillie par le Tribunal Rabbinique ou le rabbin-délégué qui, après avoir dégagé les résultats de cette consultation, les communiqueront au Haut Tribunal Rabbhiique.

Si la Takana obtient la majorité des voix, ce dernier en transmettra les conclusions au Conseil des Communautés pour avis, et la question sera ensuite portée devant le Concile des Rabbins.

Après lecture de cette proposition, le président a demandé que l'on se concerte pour étendre d'abord à l'ensemble du Maroc le droit de la jeune fiile à la succession, autrement dit, pour reconnaître à la jeune fille le même droit succes­soral qu'au garçon, là même où la coutume des Tochabim est en vigueur. Ceci afin que, si la fille mariée était admise à succéder à la suite de la consultation visée ci-des­sus, la nouvelle mesure entrera en vigueur dans tout le Maroc à la fois.

Les présidents des tribunaux de Marrakech et Mogador et le rabbin-délégué de Sali, villes où est appliquée la cou­tume des Tochabim, se sont déclarés favorables à l'adoption de cette dernière proposition.

Quant à la réforme prévue en faveur de la fille mariée, il a été décidé que l'opération de la consultation commencera dès que le Haut Tribunal Rabbinique en aura avisé les autres tribunaux.

חוכמה מקדם – הרב חיים חורי

הרב חיים חוריAsilah

הרב חיים חורי(1957-1885), מגדולי רבני תוניסיה. בצעירותו למד אצל הרב משה מאזוז ובמקביל עבד בדפוס. כיהן כרב וכדיין בקהילת גאבם. הקים בג׳רבה את ישיבת ״תורה וחיים״ ומוסדות צדקה וחסד, ועסק בחינוך. היה ידוע באהבתו לארץ ישראל, לחכמיה ולשליחיה. עודד את עליית יהודי תוניסיה לארץ ישראל. ממייסדי אגודת ״עטרת ציון״ שעסקה בלימוד השפה העברית ובעבודת אדמה כהכנה לעלייה לארץ. ב־1954, והוא כבן שבעים שנה, עלה לישראל והתגורר בבאר שבע.

משמח חתן עם הכלה

פעם אחת פרץ סכסוך בעיר גבאס בין הורי החתן להורי הכלה משום שהאחרונים לא קיימו את הבטחתם להעניק לה נדוניה ראויה. בעקבות המריבה ברחה הכלה לביתה ומשפחתה פנתה לחכם חורי בבקשת סיוע. הרב ביקש שימתינו עד שיתייעץ עם אשתו. תמהו האנשים לשם מה צריך הרב חורי לשאול את אשתו, ומה עניינה לכאן. נועד הרב עם אשתו ויצא אל בית הכלה. כשהגיע, מסר לידי הכלה את תכשיטיה של אשתו וזו חזרה בשמחה לבית חתנה כשבידה נדוניה ראויה. ראה החתן, שמח ושאל מהיכן התכשיטים, שהרי הוריה טענו שאין בידם כסף. לתדהמתו, סיפרה הכלה כי הרב חורי העניק לה במתנה את תכשיטי הרבנית. נרעש ונבוך מנדיבותם של הרב והרבנית הבין החתן ששגה, השיב את התכשיטים לבעליהם ונשא את ארוסתו כדת וכדין.

שתי ציפורים במכה אחת

איש אחד נקלע למצב כלכלי קשה ביותר ופנה אל הרב חורי לעזרה. הרב השיב לו בהצעה פיננסית, ״אתן לך מטפחות ראש ותמכור לנשות ישראל. כך תרוויח את פרנסתך וגם בנות ישראל ילכו בצניעות." העני הסכים והרב חורי יצא לשוק ופגש את סוחר המטפחות. ״בכמה אתה מוכר מטפחת?״ שאל הרב חורי. ״במאה ועשרה פרנק,״ השיב המוכר. ״ובכמה אתה קונה כל אחת?״ ״בתשעים פרנק,״ השיב המוכר. ״אקנה את כל המטפחות במאה פרנק לאחת, ויהודי אחד ימכור אותן מבית לבית,״ הציע הרב והסוחר הסכים. וכך העמיד הרב חורי את אותו עני על רגליו.

כוחה של שמחה

הרב חורי היה ידוע כ״מבדח עציבי״(משמח עצובים). בהזדמנויות שונות הדגיש את חשיבותה וכוחה של השמחה, הן בחיי השעה והן בחיי הרוח. בספרו"ואברהם זקן״ כתב: ״אם בקניין הגשמי… ישמח האדם אם עלה בצלחתו, ולפי רוב מקנתו והצלחתו, תגדל שמחתו, כל שכן וקל וחומר בקניין הרוחני האמיתי, בעשות האדם מצווה ממצוותיו יתברך שמו, שחיוב גמור לשמוח שמחה של מצווה, ככתוב ׳עבדו את ה׳ בשמחה׳, והיא השמחה האמיתית.״

מספרים כי היה נוהג לומר, "הדחכא חיר מן דג׳אג׳ה מחסייה״ – ״הצחוק יפה לבריאות יותר מתרנגול ממולא״.

משה עובדיה – לתולדות דמויות מערביות בירושלים: מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

אלמשעאלי מרדכי

   ברצוני להקדיש את המאמר לזכרו של משה משעלי ז׳׳ל בנו של מרדכי שלמרות מצבו הבריאותי הקשה קבלני בביתו ב-25.7.2005 לשם עריכת ראיון. משה נמנה עם בניה ולוחמיה של העיר העתיקה בירושלים בעת מלחמת השחרור.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות ׳האצ״ל,. הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנגייר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי (בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום). מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה 'חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ״י, והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.

מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלן לפי סדר הולדתם ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מבין מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור (1948).

אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף' ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב.

ויקטוריה ז״ל עקרת בית.

שרה ז״ל עקרת בית.

משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב-1946 הצטרף להגנה, וב-1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005.

יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית. מרים עקרת בית

שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב ׳המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים.

רחל עקרת בית.

חנה עקרת בית.

דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט

דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאלאנוסים בדין האינקויזיציה

כלל גדול הוא בכל מערכת משפטית שהעדים יהיו אנשים מהימנים. אך האינקויזיציה לא העמידה סייגים בנוגע לטיבם של עדיה. כעדים יכלו לשמש קרוביו של הנאשם, וביניהם אף הקרובים לו קרבה יתירה. האינקויזיציה קיבלה את עדותם של בנים נגד הוריהם, אחים ואחיות איש נגד רעהו, נשים העידו נגד בעליהן ובעלים נגד נשותיהם. מחוץ לתחום הקרבה המשפחתית נמצא שהעידו משרתים ומשרתות, עבדים ושפחות נגד אדוניהם, וסתם פשוטי־עם מדרגות נמוכות ביותר: אנשים שתוארו על־ידי הסניגוריה, ואין האינקויזיציה דוחה תיאורים אלה, כשיכורים ופרוצות! רועי צאן ובקר! עניים מרודים המוכנים בעד פת־לחם אפילו לבוא ולהעיד כדעת הסניגוריה. עדויותיהם של הללו נתקבלו על דעת בית־הדין ממש בעדויותיהם של חשובים ונכבדים. כולם היו שוים וראויים לשמש עדים מהימנים (testigos fidedignos ) מסתבר שחומרתו של המעשה, שעליו נשפטו הנתבעים לדין, היא ששיכנעה את האינקויזיציה שאין לבדוק בציציותיהם של העדים. כל אדם יכול להיות להלכה ולמעשה עד למעשי־כפירה, ובמיוחד פשוטי־העם מסוגם של משרתים ועבדים, שייתכן כי אדוניהם לא נזהרו מהם בשעה שקיימו מצוות, או שסמכו על מסירותם ונאמנותם. יש להדגיש ולומר שאותם משרתים שהעידו נגד אדוניהם בקיאים היו ביותר בדיני ישראל, כדרכם של משרתים בבתי ישראל, וידיעתם שלהם מהי מצוה יהודית ומהו מנהג יהודי היא שסייעה לאינקויזיציה בפעולתה. ואין בדבר זה כדי לגרוע כלום ממידת ידיעתם של שופטי האינקויזיציה, מומחיה וחוקריה בענינים אלה. הדעת נותנת שהללו גם כיונו בשאלותיהם את המעידים הללו, הגם שהַכְוָנָה זו אינה יוצאת כדבר ודאי מן הרשום בתיקי הנאשמים כעדויות. לפי לשונה אמנם כתובה העדות בלשון נסתר, אבל היא עוברת לתיאור דברים בלשון של דו־שיח או הבאות דברים כפי שיצאו מפי הנאשם, ודרך־כתיבה זו, אף־על־פי שיכולה להצביע על סיכום, אין בו בסיכום זה כדי להטיל דופי בדרך גבייתן של העדויות.

מעצם החובה שהיתה מוטלת על כל אחד להעיד לפני האינקויזיציה על־דבר כפירה נתעוררו ודאי בעיות, ואין קו האינקויזיציה ברור לחלוטין בדבר היחס לחובה זו. כבר צוין לעיל שמצאנו במשפחות אנוסים שבעל העיד נגד אשתו(ואשה נגד בעלה), אבל במקרים רבים של נישואי־תערובת בין בנות אנוסים לבעלים ממוצא נוצרי טהור אין אנו מוצאים את הבעלים מעידים נגד נשותיהם. והרי זה תימה: כלום לא ידעו או ראו או לא שמו לב למעשיהן של נשותיהם ? בסדרי החברה הנהוגים בספרד אין להניח כלל שלא ראו במעשים אלה, ולעתים אף נמצא בעדויות שונות דברים שהבעל הזהיר את אשתו על מעשיה או אף הכה אותה על כך. אין ספק שהאינקויזיציה ידעה להבחין היטב בין מעשים למעשים, וכאמור לא נתכוונה אלא לפעול בשטח ההתיהדות בלי לפגוע בבעלים הנוצרים עצמם, כמסייעים לכופרים. אף נמצא שבעל נכנס בשלב מסוים במשפט אשתו לפעול למען אשתו בגיוס עדי־הגנה, בתיאור מעשי־שנאה לנאשמת, בהזמת עדי־תביעה, וכיוצא בהם. אבל נראה מתוך המשפטים כאילו כניסתם האישית לסיוע במשפט היא בשלב שבו נתחוור לו לבעל שיש סיכוי כלשהו להצלת אשתו, ואין גם להכחיש שהללו ובניהם הם שעמדו מאחורי מערכת־הסניגוריה, והם שסייעו לה בתהום פעולתה בבית־הדין.

במשפטים שערך בית־הדין בסיאודד ריאל באנוסי עיר זו נמצא אותו נזקק לסוג מיוחד של עדים-שותפים לקיומן של מצוות תורת משה. השאלה בעינה עומדת: מהו הקריטריון לבחירתם של שותפים אלה דוקא כעדים לצרכי האינקויזיציה ? בחינת מעשיו ודרכו של אחד השותפים־העדים האלה יש בה כדי ללמדנו על גורמי הזדקקות זו. אין כל ספק שעדים אלה הצטיינו מלכתחילה במסירת עדויות נגד קרוביהם. אמנם כפעילים במסגרת האינקויזיציה עלינו לשייכם למעמד העדים, אלא שנוטפת כאן בחינה חשובה הן של היותם מעורים ביותר בחייה של עדת אנוסי סיאודד ריאל והן של מהימנות דבריהם על דעת בית־הדין ויחס האמון כלפיהם מצד האינקויזיציה! מהימנות זו חייבה מסירות בלתי־רגילה, וללא גבול ממש, לכל מה שהאינקויזיציה יצגה ושאפה להשיג. אותם יש לראות כסוכניה-מודיעיה של האינקויזיציה שבלעדיהם ספק אם בית־הדין שקם בסיאודד ריאל יכול היה לפעול באותה יעילות ולברר את טיב מעשיהם של הנתבעים לדין. מן הראוי לציין שהללו פעולתם היתה בימים שבהם ישב בית־הדין בסיאודז־ ריאל (בשנות 1485-1483). לאחר־מכן לא נמצא עדות משלהם במשפטיהם של אנוסי סיאודד ריאל שנערכו בטולידו, אלא אם הם חוזרים לימי 1485-1483 או לימים הקודמים להם. עובדה זו היא המורה שפעולתם לאחר אותה שנה אולי נפסקה, אפשר משום שנודעו לציבור האנוסים, אך מסתבר משום שבטל הצורך בהם.

בסיאודד ריאל נזקקה האינקויזיציה לשני עדים מסוג זה. האחד היה פרנאן פאלקון! והשני-פרנאנדו די טרוחיליו, מי שהיה רבם של אנוסים-בורחים מפרעות 1474 בסיאודד ריאל אל פלמה הסמוכה לקורדובה. על הראשון יש לומר שאין משפט שנערך בסיאודד ריאל בשנות 1485-1483 שלא שימש בו עד, או בתפקיד כלשהו, או שלא הובאו בו דבריו. לעתים מסתפק רשם המשפט בהערה קצרה: ״פרנאן פאלקון העיד ואמר…׳/ ואין הוא ממשיך בהרשמת דבריו או בהעתקתם, מתוך ידיעה והנחה ברורות, שכל שעד זה אומר ידוע הוא ומקובל על דעת בית־־הדין. לעתים נמצא עדות קצרה מפיו על פלוני ״.,.שהוא יהודי לכל דבר״, ודברים אלה הספיקו לבית הדין. ועל אף העובדה שנמצא שנתבעים שונים עלה בידם לטעון נגדו כעד, היתה עדותו מקובלת על דעת בית־הדין כמהימנה, והסניגוריה לא היה בכוחה להזימה. למעשה, כל דין שבו שימש פרנאן פאלקון כעד יצא דינו של הנתבע לחובה בדין. פרנאן פאלקון איש סיאודד ריאל היה, והעיד נגד אביו־מולידו ואמר עליו שכל האמור בתביעה הוא אמת ויש להוסיף על האמור בתביעה אלף מונים,״ ומעורה היה בחיי האנוסים בעירו ומכיר כל אחד ואחד בעדה זו ויודע את מידת דבקותו של כל אחד ואחד מהם בתורת משה. ואילו פרנאנדו די טרוחיליו, אשד איננו יודעים דבר על מוצאו, אלא שהיה כנראה מטרוחיליו, היה כאמור רבם של אנוסים־פליטים בפלמה. הוא שימש את האינקויזיציה כמומר, בן דוד ראשון לשמד, שפתח לפני בית־דין זה את צפונות דרך חייהם של אנוסים רבים ששבו ליהדות. הד מעשיו היה כל־כך גדול, שעצם השמועה על בואו לסיאודד ריאל, סמוך לראשית פעולתה של האעינקויזיציה בעיר זו, היה בה כדי להבריח אנוסים רבים מן העיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "דברים" ו"שבת חזון". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "דברים" ו"שבת חזון".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א, א -ג).

מי כתב את ספר "דברים"?

הקב"ה – "אשר צוה ה' אותו" כדעת הרמב"ם והרמב"ן,

 או משה רבנו – "אשר דיבר משה", כדעת רבנו אוה"ח הק', הגר"א, המהר"ל

 "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל": זהו הפסוק הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר ה' אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים". כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון – "ואצווה אתכם בעת ההיא", ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם", "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" וכו'. מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". מכל זה עולה השאלה, מי כתב את ספר דברים, הקב"ה, משה, או ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה". (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה נאמרה מפי הגבורה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבינו "מפי עצמו". שאר החומשים בראשית- במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (בחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה.  והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).  וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – אשר דיבר משה – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמין, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 בהמשך, אומר רבנו אוה"ח הק': "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

לאור דברי רבנו האוה"ח הק', ניתן לשאול, מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים ניתן לומר, שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים בסיפור של טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 תופעה דומה, היא התושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, ובלעדיה לא ניתן להבין את התורה האלוקית.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה. רבי אבא התבקש ע"י רשב"י לכתוב את הזוהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י. כנ"ל אצל רבי חיים ויטאל שהתבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים. הדברים מופיעים גם אצל האדמו"ר מליובביץ כדלהלן.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, על פי ה'. חומש דברים מהווה גשר לתורה שבכתב לארבעת החומשים, כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר כך שנוכל להבין אותה. (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

"אלה הדברים".

 "דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש, אבל מצד שני, יש להן עוקץ.

"על הדבש ועל העוקץ" {שיר}.

 מצוות = דבש.   עבירות = עוקץ.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים". (רבנו אוה"ח הק' דברים א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו נטמן ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריא של המלה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים ונואם בחסד עליון, היודע לדבר בפני עם ישראל ככתוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דברים רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה, ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

על הביטוי "אל כל ישראל" אומרים חז"ל: שדיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מדרש רבה, שמות ה, ט).

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה על פי הפסוק (בתהלים כט', ד) "קול ה' בכוח", ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.  כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל , כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח'). כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים. למשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי אל חיי המעשה. לעומת זאת כאשר הוא זכה  בתורה, נתרפאה לשונו ואז יכול היה לקשר בין העולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

תשע המידות הטובות אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר, ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 רבנו "אור החיים" הק', אומר ששמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

א."בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד והוא בעבר השני, ולכן נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים {מ.ש.א}.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'.

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענווה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א), וכן (בנדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר – התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפסוק "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל…" (במדבר כא, יט-כ)

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.           
  2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם ואדם, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "… ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – היום האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות, ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד שמא עבר על רצון הקב"ה כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן"- שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לב…". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן – לובן הלב" בבחינת "בר לבב".

ח.  "וחצרות"- רומז לחצרות בית ה' שהם בתי מדרש ובתי כנסת, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

ט. ודי זהב" – רומז שעלינו לומר: די לזהב – "להסתפק בהכרחי". וכדברי קודשו: "ודי זהב – שיאמר לזהב די". רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'. ראה גם בראש פרשת "כי תבוא" שם נאמר "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך…" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,  ואת העיר החרב והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה… כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבוא ככתוב:

ואני אהיה לה נאם ה', חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב)

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'. נצייר לעצמנו שהערבים מציעים לנו לבוא ולבנות את בית המקדש כרצוננו. זה יהיה בלתי אפשרי, היות וקיימות שיטות שונות, וכל אחד "חרד" לשיטתו.

להלן הדעות המרכזיות בנושא:

  • הזוהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א)
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם.
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך".(סוכה מא סוף ע"א)
  • הרמב"ם: פוסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי. כלומר, המקדש יבנה בידי בני אדם.

תהליך הגאולה

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).   "ברכת השנים": – "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין , איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 "תקע בשופר": – קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  לאדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו": – אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל. ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים נותנים את דעתם בפסיקתם על המקורות מהמשפט העברי. הדרך ארוכה, אבל אנחנו צועדים במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה. כנ"ל לגבי הברכות הבאות.

"למינים ולמלשינים", – דין ברשעים. "על הצדיקים". רוממות קרן הצדיקים.

"בונה ירושלים": – אכן ירושלים חוברה לה יחדיו, ורבבות של יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים  הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים". לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם. הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ. לנגד עינינו מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד – מהרה תצמיח": משיח בן דוד דומה לצמח הצומח לאיטו. עם טיפול מתאים, יצמח מהר.

 "שמע קולנו" – התגשמות התפילה העיקרית שלנו עם בוא המשיח כדברי המאירי.

"רצה… והשב העבודה לדביר בתיך" – בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות, לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?. התשובה לכך היא: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר וכו' בתורה ובמשה רבנו". מלשון הרמב"ם מוכח שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לחכות ולצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

תפילה על גאולת השכינה מאת:

 רבנו "אור החיים" הקדוש.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוקינו, ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו, למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך, זכור אהבתינו וחיבתנו – והשב שכינתך לבית קודשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם, כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו. הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה. הושיעה ה' שכינתך ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכליה". אמן סלה.

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם {רבי עקיבא}: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מדרומה בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה (ג, יב), הנ"ל, רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לתל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר. אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה, ואין מוכיח. שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – אמן סלה ועד.

זרקור לאורם של צדיקים

 שהלכו לעולמם השבוע.

רש"י  – "אדון המפרשים ואורם" כדברי רבנו אוה"ח הק'. וכן, "מאור פני המנורה הטהורה… לו משפט הבכורה " כדברי הרמב"ן.

 ביום ראשון כ"ט בתמוז – ימלאו 912 שנים לעלייתו לגנזי מרומים.

אהרון הכהן – ביום שני ר"ח מנחם אב – יום עלייתו לגנזי מרומים כפי שהתורה מעידה עליו בפרשת מסעי. הוא היחידי שתאריך פטירתו מוזכר בתורה, ושבת האזכרה לעולם תחול בפרשת מסעי, כך שכל עמ"י זוכר אותו – בגלל מידת אהבת השלום שלו. "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פ. אבות). 

רבנו האריז"ל = רבי יצחק לוריא אשכנזי –

ביום שישי הקרוב, ה' לחודש אב – יום ההילולה ה- 445 של רבנו האר"י הק'.

שורש נשמתו של רבנו האר"י –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האר"י באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

  • עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

היות והקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, היה צריך ל"צמצם" בכדי ליצור מקום ל"10 ספירות = כלים". כאשר "נשפך האור האין סופי לתוך הכלים"… חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות.

מתפקידנו לדלות את אותן ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית…

דוגמא לכך: רבנו האר"י כותב בשער הכוונות {חלק א, שער השישי}: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל – ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל…".

גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום שינאת חינם בגינה נחרב המקדש. כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" {מתוך התפילה}, כך מצווים אנו לעשות רק טוב לכל יהודי.

על הכתוב  באגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו" = א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת. 

  א.ח.ד בגימטריה אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסיפ פרץ).

רבנו גדליה חיון ע"ה – ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה והמייסד שלה,

עלה לגנזי מרומים ביום  ה' מנחם אב  –  יום ההילולה ה- 256.

הישיבה ממשיכה לפעול עד היום – אתם מוזמנים. רבנו גדליה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו "אור החיים" הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה.  

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר", ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים. הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריח של רבית. העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. כאשר הגיע, הרב חיון עדיין לא שב לירושלים. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף. הם החליפו ריהוט וכו'. כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד ולא יכל להיכנס, בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה באותו כסף של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית.

משה אסולין שמיר  0523240298.   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה.

חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  ר' יששכר בן נז'י ע"ה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר