היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס-האסלאם ודתות אחרות

היהודים בעולם האסלאם

ואולם, הגרוע ביותר היה עדיין צפון בעתיד. מה שהחל כהפוגה הפך לעצירה, ועם הזמן פינתה העצירה את מקומה לנסיגה. עם כיבושן מחדש של פורטוגל, ספרד וסיציליה בידי הנוצרים, ועם בואם של הצלבנים לסוריה ולארץ ישראל, נכבשו שטחים מוסלמיים על־ידי צבאות נוצריים, ואוכלוסיות מוסלמיות נפלו תחת שלטונם של מלכים נוצריים. הבעיה שנוצרה כתוצאה מכך נדונה רבות על־ידי משפטנים מוסלמיים, בעיקר אלה שמן האסכולה המאלכית, שהיתה השלטת בקרב המוסלמים בסיציליה ובחצי האי האיברי. הדעות נחלקו באשר לחובותיהם של מוסלמים שמצאו עצמם תחת שלטון לא־מוסלמי. משפטנים אחדים היו בדעה מקלה. אם ממשלה לא״מוסלמית מפגינה סובלנות, כלומר, אם היא מאפשרת למוסלמים לקיים את דתם ואת מצוותיה ולחיות חיים מוסלמיים טובים, אזי מותר להם להישאר במקומם ולהיות נתינים שומרי חוק של אותו שליט. דעות אחדות מרחיקות לכת עוד יותר ומרשות למוסלמים להישאר אף תחת שלטון לא־סובלני, ובעת הצורך אף להתנצר למראית עין, אך לשמור על האסלאם בסתר.

הדעה המנוגדת, המחמירה יותר, מנוסחת בטקסט קלסי, פתוא, או פסק הלכה, שחיבר משפטן מרוקני בשם אחמד אל־וַנְשַׁרִיסִי ושפורסמה זמן קצר אחרי הכיבוש הסופי של ספרד בידי הנוצרים. הפתוא עוסקת בשאלה: האם מותר למוסלמים להישאר תחת שלטון נוצרי או שעליהם לעזוב? תשובתו החד־משמעית היא שעליהם לעזוב – גברים, נשים וילדים כאחד. אם הממשלה הנוצרית שאותה הם נוטשים היא סובלנית, חשוב פי כמה שהם יעזבו במהירות, משום שתחת שלטון נוצרי סובלני סכנת השמד היא גדולה יותר. אל־ונשריסי מנסח את פסיקתו בצורה דרמטית: "עדיפה עריצות מוסלמית על פני צדק נוצרי״.

ניסוח זה היה יותר בבחינת מליצה שלא תאמה את העובדות, משום שבמרבית המקרים צדק נוצרי לא הוצע להם. לתושבים מוסלמים באירופה לא ניתנה דימה, ״למבקרים המוסלמים לא הוענק אמאן. למשך זמן קצר התייחסו השליטים הנוצרים בספרד ובאיטליה, בהשראת המוסלמים או מחשש לפעולת תגמול מצד המדינות המוסלמיות הנותרות, במידה מסוימת של סובלנות לנתיניהם המוסלמים (וגם היהודים). אולם גירושם הסופי של המורים סילק את ההשראה ואת התמריץ גם יחד, ולמוסלמים, כמו גם ליהודים, ניתנה הברירה – אם רצו להישאר בחיים – בין גלות לשמד.

המאבקים הגדולים בין העולם הנוצרי לאסלאם בעת כיבושה מחדש של ספרד לנצרות ובעת מסעי הצלב הביאו בהכרח לחידודן של הנאמנויות ושל השנאות הדתיות, ולהרעת מצבם של המיעוטים – יהודים כנוצרים – תחת השלטון המוסלמי. אולם גם כך, בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים, מסתבר שהנוהג המוסלמי ככלל היה מתון יותר מאשר ההלכה המוסלמית, כלומר, היפוכו של המצב ששרר בעולם הנוצרי.

התחלותיה של הד'מה, ובמובן רחב יותר של ההגבלות שהוטלו על נתיניה הנסבלים הלא־מוסלמים של המדינה המוסלמית, אינן ברורות כלל ועיקר. המסורת ההיסטוריו­גרפית המוסלמית מייחסת את ניסוחן הראשון של התקנות הללו לח׳ליף עמר הראשון (644-634) ושומרת על מה שאמור להיות נוסח של מכתב, שהופנה אליו עיל־ידי נוצרים בסוריה ובו התנאים שיהיו מוכנים להיכנע לפיהם – המגבלות שאותן הם מוכנים לשאת והעונשים שיחולו עליהם אם יפרו התחייבויות אלה. לפי תיאור זה, כשהראו לח׳ליף את המכתב הנזכר, הוא הסכים לתנאי בתוספת של שני סעיפים.

אף־על־פי ש׳חוזה עמר׳ צוטט לעתים קרובות על־ידי מוסלמים ודמים כאחד כבסיס החוקר ליחסים שבין שני הצדדים, אין כמעט ספק שהמדובר בזיוף. כפי שציין א״ס כריטון(Triton), לא מקובל שהמוכסים יציעו את תנאי הכניעה למנצחים, וגם לא nתקבל על הדעת שנוצרים־סורים במאה השביעית, שלא ידעו ערבית והתחייבו שלא ללמוד את הקראן, יחקו את לשונו ואת הוראותיו בצורה כה נאמנה. באחדים מן הסעיפים משתקפות בבירור התפתחויות מאוחרות במקצת, ולא מן הנמנע שכאן, כמו בתחומים אחרים של ראשית תולדות המימשל המוסלמי, צעדים שננקטו או נכפו על־ידי הח׳ליף האֻמַיִ עֻמַר השני (720-717), מיוחסים במסורת לעֻמַר הראשון, שהיה דמות פחות שנויה במחלוקת ונערצת יותר.

ואולם, גם אם תעודה זאת ודומות לה עשויות להיות מזויפות בחלקן או בשלמותן, אין ספק שהן משקפות את התפתחותה במרוצת מאות השנים הראשונות של מדיניות השמירה על ההיבדלות בין הקבוצה השלטת לבין הקבוצות הכפופות השונות. רבות מבין ההגבלות הללו מקורן כנראה בתקופה המוקדמת ביותר של הכיבושים הערביים, והן היו צבאיות באופין. שעה שהמוסלמים כבשו לראשונה שטחים נרחבים, שבהם הם היו מיעוט קטן של כובשים בתוך רוב עצום של מנוצחים, הם נזקקו לאמצעי ביטחון להגנתם של גורמי הכיבוש והמימשל. בדומה לנהלים רבים מן התקופה הקדומה, שנקבעו על־פי צורכי השעה, הם נתקדשו במרוצת הזמן ונכללו בחוק, כך שמה שהחלו בהגבלות מטעמי ביטחון הפכו למגבלות חברתיות וחוקיות. בין המגבלות הללו היו כאלה שהתייחסו לבגדים שמותר לד׳מים ללבוש ולבהמות שעליהן מותר להם לרכוב, וכן איסור נשיאת נשק. הגבלות היו גם על בניית מקומות פולחן ועל השימוש בהם: לאלה אסור היה לעלות מעל לגובה המסגדים; כמו כן חל איסור על בניית בתי תפילה חדשים, ורק שיקומם של ישנים היה מותר. נוצרים ויהודים חויבו לשאת סימני היכר מיוחדים על בגדיהם. כאן, דרך אגב, מקור הטלאי הצהוב, שהונהג על־ידי אחד הח׳ליפים בבגדאד במאה התשיעית והתפשט לארצות המערב בימי הביניים המאוחרים. גם בשעה שביקרו בבתי מרחץ ציבוריים היה על לא־מוסלמים לשאת סימני היכר תלויים על שרוכים, שהיו כרוכים סביב הצוואר, לבל יטעו הבריות לחשוב שהם מוסלמים בהיותם חשופים בבית המרחץ (החוקים השיעיים אף אסרו עליהם להשתמש באותם בתי מרחץ). הצורך בסימנים מבדילים התעורר במיוחד ביחס ליהודים, שכמו המוסלמים היו נימולים. לא־מוסלמים נדרשו להימנע מרעש ומראוותנות בטקסיהם, ובכל עת היה עליהם להפגין כבוד לאסלאם והכנעה למוסלמים.

למרבית המגבלות הללו היה אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי. העונש הכלכלי הממשי היחיד שהוטל על הדמים היה כספי. הם שילמו מסים גבוהים יותר כחלק ממערכת הפליה, מורשת האימפריות הקודמות, איראן וביזנטיון. דעות החוקרים נחלקות באשר לכובד העול שבתשלום המסים המיוחדים הללו. במקרים שבהם יש בידינו עדות מתועדת, כמו בתעודות הגניזה הקאהירית שמן המאה האחת־עשרה, נראה  שלפחות לגבי המעמדות העניים העול היה כבד. ואולם, מאחר ששיעור מס הגִ'זיַה ;קבע בחוק הקדוש בזהב, הרי שבמרוצת הדורות ירד ערכו בהדרגה ובהתמדה עם עליית המחירים ושיעורי ההכנסות. נוסף למס הגולגולת נדרשו הדִ'מים לשלם גם שיעור גבוה יותר של מסים אחרים מאשר המוסלמים – בתקופות מסוימות גם מסי מעבר ומכסים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר