שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

שערי ספרושמעון הצעיר גדל כיתר חבריו בני גילו במללאח של ספרו. כשמלאו לו שנתיים, ביקר בסלא־לכבירה (בית־הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר. שאון הילדים ותעלוליהם לא העסיקו אותו. פעם או פעמיים ביום היה מגיע תורו לקרוא במהופך לפני הרבי ולחזור על מה שאומר לו המלמד. כך למד אותיות וצירופי אותיות, מלים ומשפטים, וחזר על כל מלה ותרגמה לערבית. ככה למד לקרוא. אולם הוא זוכר שמשנפקחו עיניו להכיר את העולם בו הוא חי, כבר ידע לקרוא ולהבין פרשה עם פירושים ותרגום אונקלוס. בן חמש, גמר את החומש וידע כל מזמורי התהלים, ספר רות, מגילת אסתר ואיכה בעל־פה. יותר מכל אהב את התהלים וחזר על מזמוריו בינו לבין עצמו כשהתהלך יחידי, תמיד רענן כעץ שתול על פלגי מים. בגיל שבע, כבר היה עסוק בנביאים ובכתובים וגם משנה, תלמוד ומדרשים מילאו את כרסו. הוא היה מהשקדנים שבחבורה ותמיד אהב את האותיות הקטנות, וקיים ״והגית בו יומם ולילה״. בשעות הצהריים של ימות הקיץ, היה שוקע בנמנומים כשהוא מעלה זיעה מרוב החום הלוהט וכשכל היתר קוראים בהטעמה פרקי נביאים ראשונים, שרוי היה בחלומו על ארץ כנען, על הפלשתים ועל השפלה שבין הים ובין הרי שומרון ויהודה. כשגמר לימודיו וחגג ברוב פאר את בר־המצווה שלו עבר ללמוד בישיבה. במוחו החריף ובשכלו החד, הצטיין בשקדנותו ובזכרונו המופלא וספג הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ויכוחים סוערים על עתידו התנהלו בחיק משפחתו. ויכוחים שכל הקרובים נטלו בם חלק. אמו החליטה שיהיה לרב ודיין. משפחת רבנים הייתה משפחתו מדורי דורות עד הסבא שלו מצד אביו, הוא רבי שלמה. הסבא שלו ניתק שושלת יוחסין זו ויצא לנדוד כסוחר בהרים ובכפרי השפלה, כרוב יהודי ספרו, ואף עשה חיל ברכוש, במקנה ובאדמות עד שבגדו בו שותפיו הברברים, גזלו את כל כספו והותירוהו בעל מום מדקירות סכיניהם.

בנס נשאר בחיים, אך אף פעם לא חזר לאיתנו. לאחר כמה שנים מת מפצעיו. עכשיו עם בן כזה שיצאו לו מוניטין של עילוי, רצתה אמו, חנה, לחדש זכות זו, שהייתה זכותן של משפחות מועטות בעיר. מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים היה מעמד מיוחד שכבוד גדול בצידו, אם כי, מצבם החומרי היה תמיד דל. אביו, יהודה, לא אהב להזדקק לבריות ולעשות התורה קרדום לחפור בו, על־כן רצה ללמדו מלאכה. אחת המלאכות בהן עסקו יהודי ספרו שהתפרנסו בדוחק אבל בכבוד הייתה עשיית מנעלים מעור כבשים. כמו כן עסקו בתפירת גלימות וחזיות מעשה אומן, בצורפות, בפחחות, בטוויית שטיחים וברוכלות של צורכי בית, אף כי פרנסות אלה היו בצמצום ורוב בני העיר היו צריכים לצאת לשוקי הברברים ולחזר על הכפרים במרכולתם.

אמו של שמעון — חששנית הייתה וכל פעם שבעלה נדד בכפרים, לבה היה תמיד מנבא לה רעות. על כן גמרה אומר לבלתי תת לבנה ללכת בדרכי אביו. שמעון עצמו, ככל בני ספרו שגדלו בעריסת הטבע הנפלא של העיר והתבשמו מריחה, אהב את הטבע כמאמר הכתוב ״ונפשו קשורה בנפשו״, ערג למרחבים ונטה לקבלה ולמקובלים. אהב את ספר הזוהר, והרזין שבין שורותיו שעדיין לא ירד לעומקם, קסמו לו. כל ערב שבת כששר ״לכה דודי״ ועוד זמירות לקבלת שבת מלכתא, ראה את עצמו בלוויית מקובלי צפת מדלג על ההרים ומקפץ איתם על הגבעות. אהבת ישראל בערה בו והגלות המרה דיכאה את נפשו.

מצעירותו נטה לבדידות. היה בעל עין חודרת המבחינה במה שקורה סביבה. תקיף ומרדן ובעל יצר למעשים נועזים. הוא נהג לבלות שעות רבות בבוסתן אביו ושם היה משוחח עם מוחמד, השומר הזקן אשר על הגן. לפעמים היה יושב בצל האילנות מבוקר עד ערב. הבוסתן נמצא לא רחוק מבאב־אלמקאם, היא הרחבה הראשית שמחוץ לחומת העיר, על גבולו עבר וואד־רחא (נחל הטחנה) שהיו בו צבים וצפרדעים לרוב, שעקבו אחר נמפיות השטות על מימיו הזורמים לאיטם. צפצפות גבוהות שגזעיהן מכוסים הדרה ירוקה כל ימות השנה, הפילו צל כבד על מימיו הצוננים. הירגזי ציפור שיר קטנה –  ששכן בין ענפי הצפצפה היה משמיע ציוציו כבן נפחים מנוסה ולעומתו סלסל בקולו הזמיר בהכרת ערך עצמו. בין זה ובין זה בקע ציוצה העדין של החוחית השקודה בבניית קינה בין ענפי האקליפטוס הקרוב. אל כל אלה הצטרף גם הירקון בצפצופו הערב והרציני. בתוך נוף קסום זה, היה שמעון הצעיר תפוס שרעפים, כשעיניו יעוצות בהרים שמאחוריהם נפרשה דרך מסעותיו של אביו, וכאילו ערגה נפשו אל ייעודה ואל גורלה המסתורי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר