מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני
תעודה זו חשובה לנו, כי ממנה נלמד על האווירה החברתית, אשר בה חיו משוררינו הספרדים : חרם כלכלי, בידוד חברתי, בזיון האדם היהודי והשפלת היצור האנושי והבריאה האלוהית עלי אדמה. אף היא תלמדנו את שנאת התושבים המוסלמים ליהודים במאות הי"א והי"ב, תקופת השיא של יהודי ספרד והשירה העברית בספרד, ומשנאה ארסית זו ניזונו הפורעים, שפרעו פרעות בישראל, כפי שצוינו הפוגרומים והרציחות לעיל. ולא היו אלה שהזכרנו המאורעות היחידים בימי שלטונם של המוסלמים בארץ ספרד, ושלטון זה נחשב בעיני חוקרי חכמת ישראל באירופה המערבית כשלטון החוק והסדר החברתי והאנושי, שהצטיין בסובלנות דתית גם כלפי בעל אמונה לא מוסלמית.
התגובה : השירה העברית בספרד מלאה תגובות חריפות מאוד של משוררינו לשנאתם של המוסלמים. לכל אחד ממשוררינו יש מילון שלם של כינויים למוסלמים, ועשיר הוא יותר מהמילון של הכינויים המוסלמים מאשר המילון של הכינויים לנוצרים :
דונאש בן לבראט פאס 920 – 990, בבל, בצרה, הגרים, ישמעאלים, מואב, ערב, קדר ( שבעה במספר )
רשה"נ – קורדובה 993 – 1056, בבל, בצרה, ישמעאלים, מדין, עיפה, קדר קטורה ( שבעה )
רשב"ג – מאלקה 1020 – ואלנסיה 1068, אדבאל, אמה, אמה מצריה, ארם נהרים, בבל, גרושה, דומה, יטור ( שבט ערבי ), יליד בית, ישמעאל, מצריה, משמע, נביות, נפיש, עבד, ערב, ערביא, פילגש, פתרוסים, קדמא, קדר, קטורה, רועה אוילו, שפחה, ששך. ( שלושים ).
רמב"ע : גראנדה 1055 – 1135, אדבאל ( שבט ששכן באזור אל-עריש ), אמה, דומה, חובב, ישמעאל, מבשם, נביות, נפיש, עיפה, עפר, ערב, ערבים, פרא, פראים, קדמה, קדר, שפחה ( חמישה עשר )
ריה"ל – תודילה 1075 – קהיר 1141, אדבאל, אמה, בבל, הגר ובן הגר, הגרי, הגרית, חוילה, ישמעאל, כודי, מצרית, נביות, סבא ובנו סבא, עבד, ערב, ערבית, פרא, קדר, רטורה, שפחה ( עשרים ).
ואין הבקיאות בשמות העצם הפרטיים בקיאות לשמה, ויש עמה יעד ומטרה, כדי לכנות את שנואי נפשם בכינויים שונים ומשונים, ואף רמזים בהם לרגשי הבוז והשנאה כנגד הנוגש המוסלמי.
ציון וירושלים בשירת ספרד :
טעות גדולה היא בידי החושבים, כי היה רק משורר עברי יחיד בארץ ספרד, אשר היה קשור בציון ובירושלים, ורק הוא בלבד שר את שירי ציון וירושלים. אין זה גם נכון, כי היה ריה"ל העולה היחיד ארצה, ולא היו עולים נוספים בדורו, ולא היו עולים נוספים בתקופות אחרות מאשר בתקופתו של ריה"ל.
במאמר זה ננסה להוכיח, כי כל משוררי ספרד שרו על ציון וירושלים, החל מן המשורר הראשון במאה העשירית וכלה סופה של תקופת שירת ספרד וגירוש היהודים מארץ ספרד במאה הט"ו – 1492. אולם לא יימנו להלן אלה משוררים בודדים, ובייחוד במאות העשירית עד השתיים עשרה.
דונש בן לבראט, פאס 920 – 990. הוא בלי ספק המשורר הספרדי הראשון, אשר הכניס את המשקל הכמותי הערבי לשירתנו בארץ ספרד, גם את החרוז המבריח, וגם את דרכי השירה וקישוטיה כמו בשירה הערבית.
ובשירו : "ואומר אל תישן" הוא מסיים בשני בתי שיר המוקדשים לציון וירושלים, ויש לומר, כי שני הבתים האלה הם הבתים היפים ביותר בשיר היין :
" גְּעַרְתּיִהוּ : דֹּם דֹּם / אֱלִי זֹאת אֵיךְ תִּקְדּוֹם / וּבֵית קוֹדֶשׁ וֵהְדוֹם / אֱלוֹהיִם לָעְרֵליִם.
וְעָזַבְתָ הֶגְיוֹן / בְּתוֹרַת אֵל עֶליוֹן / וְתָגִיל וְּבצִיוֹן / יְרוּצוּן שׁוּעָלִים
וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יָיִן / וְאֵיךְ נָרִים עָיִן / וְהָיִינוּ אָיִן / מְאוּסִים וּגְעוּלִים
ובמקום לומר כי המשורר חי חוויותיו ואמר שירו בהתאם להן, נהגו חוקרי שירת ספרד לומר, כי בכול בשיר הוא ההיפך מחוויותיו : המשורר נוהה אחרי היין ותענוגיו, ואילו הנאמר על ידו על ציון וירושלים הוא רק מס שפתיים. והרי שני עדים לאמיתות חוויותיו " השיר לרב שמריה בן אלחנן מסיים
רשב"ג מאלקה 1020 – ולנסיה 1058, מביא את ציון וירושלים בעשרות שירים משיריו, ובייחוד בשירי הקודש. יימנו כאן בשמותיהם ארבעה משירי ציון המצוינים, כי הם ידועים לרבים.
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן
שֹׁרֶשׁ בְּנוֹ יִשַׁי, עַד אָן תְּהִי נִקְבָּר?/הוֹצֵא לְךָ פֶרַח, כִּי הַסְּתָיו עָבַר!
לָמָּה יְהִי עֶבֶד מוֹשֵׁל בְּבֶן-שָׂרִים?/תַּחַת מְלֹךְ צָעִיר – שָׂעִיר הֲלֹא גָבַר!
מִנִּי זְמָן אֶלֶף שָׁנִים אֲנִי נֶעְבָּד,/אֶדְמֶה בְתוֹךְ גָּלוּת לִקְאַת בְּתוֹךְ מִדְבָּר.
הַאֵין לְבוּשׁ בַּדִּים לִשְׁאֹל וְאֵיךְ יִגְלֶה/הַקֵּץ – וְאֵל צִוָּה: סָתֹם וַחֲתֹם דָּבָר!
3 – בשיר אחר לחג הפסח, הרומז כולו לכתובים בשיר השירים, הוא שיר האבי
שלחיך כטל חרמון / להשקות גן רסיס יזלו
נעימות שיר וקול התור / בארצנו לציון עלו
עניה סוערה פתחי / שעריך אשר ננעלו.
בשיר קינה מקונן על חורבן ציון וירושלים. והוא כנראה שיר קינה לתשעה באב. נמצאים אחד עשר בתים, וכולם כאחד מסיימים בטור מאחד הכתובים במקרא ובסיום " ציון.
מקדשי היה לבזה / ביד שמה ומזה / ויצת אש בציון
בכה נבכה / וכף אל כף נכה / בזכרנו את ציון
נחם תנחם יהודה ואפרים / ותבנה חומות ירושלים / היטיבה ברצונך את ציון
עליון מהר חזיון נחומים / ואז היינו כחולמים / בשוב יי את שיבת ציון
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני- עמ' 247-244
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון
המצוקה הרוחנית
בין התופעות השונות המאפיינות את הגלות של היהודים במרוקו אפשר למצוא גם את המצוקה הרוחנית. על מצוקה רוחנית זו אנו קוראים בכמה פיוטים המתארים את ההשפלה שעוברים היהודים. שנאה ולעג הם מנת חלקם:
"נמס מרב דמעותי, ערשי ויצועי
כי בתוך מהמור אויבי אסרוני
כמו צפר צוד צדוני,
ילעגו אויבינ עלי בשמעם שמעי"
( קצידה מס' 104 בספר "אעירה שחר")
בקטע אחר המצוקה הרוחנית מתבטאת בחרפה של הגויים כלפי עם ישראל:
"לעומתי בן שפחתי/נצב לריב אתי
קשתו דרוכה לירות תם/פתאום במסתרים
הנה בנך העתם/צר בדברים זרים"
(פיוט מספר 25 ב"אעירה שחר"
״בן שפחתי״ הוא ישמעאל, בנה של הגר שפחת אברהם, המנסה לפגוע בעם ישראל:
דורך קשתו לפגוע ב״תם״ בעת מארב ומפחידו באיומים.
אויביהם מנצלים את היותם מפוזרים ללא הגנה מצד השלטון:
" יונתי היא בחגוי הסלע, נעה גן נדה מעופפת
אחור וקדם מקפת, היתה לאות ולמופת
נפרדת, מעופפת, נדחפת, מצפצפת"
[1]קצידה מס׳ 281 בא״ש, חוברה ע״י המשורר ר׳ יעקב בן שבת ומופיעה בפרשת ״ויגש״.
פרק ה
עם ישראל מדומה ליונה המדדה בין הסלעים למצוא מנוח לרגליה בגלל נדודיו הרבים – נסיונות להימלט מאויבים המחפשים לפגוע בו. ב״שירת הבקשות״ אנו מוצאים פיוט דומה:
"מה לך יונה, שוכנת בחגוי הסלעים יושבת בסתר המדרגה
קומי יונה מתאנחת, מלאה תוגה, מתנודדת נוד לרגעים.
רשת ללכדך מוכנה, אך חברתי יונה"
קצידה מס׳ 296 בא״ש, אין ציון של שם המחבר ומופיעה בפרשת ״ויחי׳׳.
בהמשך הפיוט מתאר המשורר את מאמצי האויב ללכוד את עם ישראל־היונה ־ברשתו. מאמצים אלה הם הסיבה לפחדים התוקפים אותו. המרירות והאנחות הם מנת חלקו:
״מקול פחדים נמוגה
זעה ואחור נסוגה
מרה ענה/ מתאנחת ללא פוגה"
כאשר האויב לוכד את היונה ברשתו או אז, ״קשתו דרוכה לירות תם, פתאום במסתרים״ מצבו הקשה של עם ישראל בגולה קשה מאוד: ״יונתך ביון מצולה״. העם טובע בבוץ וטיט סמיך כמו זה הנמצא במעמקי הים עד שקשה להחלץ ממנו. במצב שכזה מתלונן העם ״כי ילעגו אויבי עלי״. אויביו ילעגו לו ברגע שיראו את מצבו.
במצב קשה זה של עם ישראל אין לו למשורר אלא לתאר את השפלות הרוחנית של הגולה היהודית במרוקו שהגיעה עד כדי ״שחה לעפר, שאול הגיעה״ ובאופן קיצוני יותר ״עמך אפס נחשב״ ־ בזוי ונקלה בין העמים וכן, ״עם נבדל, ובין עמים נבדל״. זוהי זילותו של העם בגלות בודד ושונה מכולם.
ייסורי הגלות, מטביעים את חותמם על היהודים ככנועים וכפחדנים:
"נפשי כלתה נכספה, יגעה גם עיפה
תחת אשר חלפה, בדרך אהלי כושן
יראתי גם זחלתי, את פניהם נשקתי
בין רגליהם נפלתי, בדרך אהלי כושן"
הזחילה באדמה ונישוק רגליו של האויב המכונה כאן ״כושן׳ מציגה את הכניעה והשפלות בה חיים יהודי מרוקו. העם נכנס למצב נפשי של יאוש, מועקה ואבדן תקווה.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'53-51
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-LES FAMILLES MAIMRAN ET TOLEDANO
LES FAMILLES MAIMRAN ET TOLEDANO
Les relations de confiance entre Moulay Ismaël et les négociants Yossef Maimran et rabbi Daniel Tolédano – les deux familles étaient d'ailleurs liées par des liens de mariage – dataient de l'époque où le souverain n'était encore que gouverneur de la ville. On sait que c'est grâce aux informations et au prêt que lui avait consenti Yossef Maimran que Moulay Ismaël avait réussi à devancer tous les prétendants et à se faire proclamer sultan à Fès. Sans titre officiel, Yossef était devenu le conseiller économique et diplomatique le plus écouté à la Cour, au point que le consul de Hollande à Salé, Heppeedorp – qui pourtant ne le portait pas dans son cœur – pour expliquer aux Etats Généraux de son pays, son statut la Cour, se laissera aller à la plus flatteuse des comparaisons : " Le dit Maymoran jouit auprès du Roy d'un crédit égal à celui du grand Colbert en France… Pas moins !
Il devait jouer un rôle central dans le rétablissement des fructueuses relations commerciales avec la Hollande qui avaient grandement décliné pendant la période de troubles de la décadence de la dynastie saadienne et de la lutte pour le pouvoir des Alaouites. Bien que convaincu des avantages du commerce extérieur pour les caisses de l'Etat – qui prélevait un impôt de 10% sur les transactions aussi bien d'importation que d'exportation – Moulay Ismaël ne devait donner le feu vert à la reprise de négociations sérieuses qu'en 1680, huit ans après son accession au trône. Il en chargea naturellement son plus proche conseiller, Yossef Maimran. En collaboration avec les négociants d'Amsterdam, les frères de Mesquita, il fut convenu de dépêcher en Hollande pour finaliser le traité, son proche parent, Yossef Tolédano, le fils de rabbi Daniel. Il fut convenu que la commission qui sera versée en cas de réussite par les Etats Généraux d'Amsterdam, sera également partagée entre les frères Mesquita, Yossef Tolédano et Yossef Maimran – au grand dam de ce même consul hollandais cavalièrement écarté de cette juteuse affaire. La mission de Yossef Tolédano, l'aîné des huit fils de rabbi Daniel, fut couronnée de succès, avec le concours sur place de son cousin, Itshak Sasportas, le fils de sa sœur Rachel qui, on s'en souvient, avait épousé rabbi Yaacob Sasportas dont nous avons raconté le rôle dans la crise messianique.
Le traité fut ratifié en mai 1683. Quelques mois plus tard à l'automne, Yossef Maimran mourait "accidentellement" – sans doute assassiné. Sur les circonstances de cette mort tragique plane le mystère. Faute de référence dans les sources juives, il faut s'en tenir aux thèses rapportées par les sources chrétiennes. Pour le frère de l'Ordre de la Merci, Busnot, ce serait Moulay Ismaël lui -même; qui; pour se débarrasser d'un créancier devenu pressant, aurait ordonné de déguiser en accident – piétiné par un cheval emballé – son assassinat. Pour d'autres, ce serait le gouverneur de Meknès, soit croyant devancer le vœu de son souverain, soit par jalousie, qui aurait profité de l'absence du sultan en expédition contre un de ses frères à Taroudant, pour se débarrasser d'un rival. Quoi qu'il en soit, Moulay Ismaël choisit pour lui succéder, à la fois à la tête de la communauté juive et comme son plus proche conseiller financier et diplomatique, son propre fils, Abraham Maimran. Dans cette double fonction, le fils devait se distinguer encore plus que le père. S'ouvrirent alors des perspectives de fructueux échanges suite à la nomination de Yossef Tolédano comme consul -ambassadeur aux Pays -Bas. Réconcilié, le consul hollandais s'associa avec Yossef et son frère Haïm Tolédano et leurs cousins Moshé et Abraham Tolédano, les fils de rabbi Baroukh, qui déploieront avec succès les plus grands efforts au cours des prochaines décennies pour éviter la rupture entre les deux pays, malgré les frictions sur la qualité des armes fournies par les Pays -Bas.
Au début des années 1691, une grande tension devait perturber les relations entre les deux pays. A la suite de la fourniture d'armes défectueuses, Moulay Ismaël, avait autorisé sa marine de guerre et ses pirates à s'en prendre aux navires hollandais, comme il s'en expliquait dans une missive adressée en 1691 aux Etats -Généraux des Pays Bas où il ne cachait pas l'extrême estime qu'il portait à "son Juif" :
" Messieurs, vous avez appris par Mimoren l'ordre que j'ai donné à Abdallah Ben Ache, général de mes vaisseaux, de prendre les bâtiments de vos sujets qu'il trouvera en mer. Votre consul vint alors à ma cour de Mequinez, il y a environ trois ans, pour me demander la restitution d'un de vos vaisseaux pris par l'un de mes corsaires. N'ayant point trouvé son passeport en forme, pourtant en considération pour Maimoren, mon Juif, que j'aime beaucoup, je fis rendre l'équipage du dit vaisseau à votre consul. Mais vous n'ignorez point que les chrétiens qui entrent dans mon pays, de quelle manière qu'il soit, n'en peuvent sortir pour rien : c'est pourquoi votre consul me promit 25.000 boulets de canon…Cependant ayant fait venir les boulets, l'année dernière, l'arcaïd les trouva bien différents de ceux promis, c'est pourquoi il ne voulut permettre d’embarquer que la moitié des esclaves (promis). Le consul vint alors à ma Cour s'en plaindre; et m'ayant été présenté par mon Juif, à qui je ne puis rien refuser, je lui accordai ce qu'il me demandait, qui était d’embarquer le reste des esclaves qu'il avait à Salé…"
Mais à la grande déception du sultan, le consul trahit sa promesse de se rendre sur le champ en Hollande pour obtenir l'aval au dédommagement prévu et le sultan de s'en plaindre aux Etats -Généraux :
" N'eut été Moimoren, mon Juif, je l'aurais traité de la manière qu'il méritait. Toutefois, l'estimant indigne de vous porter ma missive, j'en ai chargé Tolle- dane (Haïm Tolédano) parent de mon Juif, pour vous la porter.. .11 y a six mois qu'ils sont partis et n'en ayant aucune nouvelle, j'ai ordonné à mes vaisseaux de prendre les vôtres et de les mener à Salé. L'un de mes vaisseaux a pris un des vôtres; je l'ai donné à Maimoren, mon Juif, en dépôt, jusqu'à ce que vous m'envoyez ce que vous avez promis par votre consul…et nous aurons alors comme auparavant bonne paix, puisque mon Juif me l'a demandé par grâce… Je vous recommande de faire bien à Tolledane et de l'envoyer le plus tôt que vous le pourrez…"
Haïm Tolédano qui s'occupait directement de ces importations, avait été en effet dépêché à la Haye en même temps que le consul de Hollande à Salé pour obtenir la poursuite de la fourniture des armes et l'amélioration de leur qualité. Ce n'est qu'au bout de plusieurs mois de négociations qu'il devait obtenir, avec l'aide de son frère Yossef l'ambassadeur permanent du Maroc, le renouvellement de l'accord de paix de 1683 et la reprise des livraisons d'armes de bonne qualité. Après bien des péripéties, la délégation retourna à Meknès et le sultan entouré de ses ministres et d'Abraham Maimran, accepta le 16 août 1684 de ratifier l'accord.
Un moment, Haïm Tolédano fut envoyé sonder le terrain pour la signature d'un traité de paix semblable avec l'Angleterre, mais sans succès. Ce même Haïm et son frère Abraham étaient devenus les banquiers de la reine mère et des princes – ce qui devait se révéler plein de risques. L'un des innombrables fils du sultan, Moulay Ali, était en relations d'affaires suivies avec les deux frères. Vers 1704, il avait contracté envers Haïm Tolédano une dette de 4000 onces d'or. Parallèlement, il avait fait des dépôts de sommes considérables chez son frère Abraham établi à Salé. Aussi quand arriva l'échéance du prêt de 4000 onces, au lieu de s'en acquitter, il demanda à Haïm de le récupérer auprès de son frère Abraham chez lequel il avait des dépôts. Sur foi de cette déclaration, Abraham remboursa à son frère la dette du prince. Mais voilà que quelque temps plus tard, ce prince vint chez Abraham retirer ses dépôts. Ce dernier lui établit son compte en déduisant naturellement les 4000 onces remis à son frère. Fureur du prince qui démentit catégoriquement avoir jamais demandé de rembourser la moindre dette sur ses avoirs. Il fit emprisonner Abraham à Salé conditionnant sa libération au versement des 4000 onces d'or – une somme considérable que ce dernier n'était pas en mesure de régler sur le champ comme exigé. Aussi de sa cellule, Abraham adressait -t -il une pathétique lettre – en hébreu, car il s'agit de grands lettrés – pieusement conservée dans la famille jusqu'à nos jours :
" La raison de ces quelques lignes est le sauvetage de mon âme; viens vite mon frère à mon secours sur les ailes des aigles. Sache que le fils du sultan s'est retourné contre moi et que je suis en prison, la corde au cou depuis deux jours et qui si cela devait se prolonger; vous ne me compterez plus parmi les vivants, car je finirai brûlé. L'adage ne dit -il pas qu'une main doit laver l'autre ? Et qui donc peut me secourir à part toi ? Et si je venais à te conter mes tourments, ni le papier ni l'encre n'y suffiraient, et si tu me voyais, tu ne me reconnaîtrais certainement plus en raison du chagrin et des tortures dont je suis victime. Je ne bois, ni ne mange. Aussi dès réception de cette lettre, envoie -moi à Salé par Yéhouda Lévy et son frère, la somme de 4000 onces que je t'avais remise, ainsi que 250 mektal pour le paiement de mes frais d’emprisonnement… Si nécessaire, hypothèque tout ce que je possède, mais fais vite et délivre – moi au nom de l'Etemel, moi ton frère Abraham.
Ce ne devait qu'au bout de 22 jours que les sommes demandées parvinrent à Salé et qu'Abraham fut libéré. Dans la suite, les affaires des deux frères devaient péricliter à l'image de la détérioration globale de la situation de la communauté juive et du pays dans son ensemble au cours de la seconde partie du règne de Moulay Ismaël. Ceci en raison du plus grand fléau de ce règne : une fiscalité écrasante à la mesure de son zèle constructeur et de l'entretien d'une immense armée de métier, la Garde Noire, comme nous le verrons dans la suite.
Deux ans plus tard, quand un navire hollandais transportant des marchandises appartenant à son Juif Maimran fut saisi à Cadix, le sultan fit emprisonner les prêtres franciscains espagnols chargés du rachat des esclaves pour obtenir la libération de sa cargaison. Le succès des négociations hollandaises pour la libération des prisonniers de ce pays, amena le roi du Portugal à sonder Maimran sur la possibilité d'arriver à un accord semblable pour ses propres ressortissants. Le sultan accepta de négocier et dépêcha deux émissaires juifs dans la dernière forteresse portugaise de Mazagan, en route pour Lisbonne, porteurs d'un message au roi du Portugal. Le diplomate français informa ainsi Paris du succès de cette mission :
" Ils sont revenus avec un ambassadeur pour la ratification du traité qu'ils ont fait par l'entremise de Maimoran pour la libération des esclaves portugais qui sont à Mequines au nombre d'environ cent trente. Cet échange se fait en cette conformité que le Roy de Portugal fera compter à Amsterdam la somme de 60.000 piastres à un Juif que nommera à cet effet ledit Maimoran, somme qui sera employée à ce qu'ordonnera le Roy du Maroc au Juif. Encore donnera le dit Roi du Portugal tous les Maures sujets du Roy du Maroc qui se trouveront au Portugal, au nombre d'environ soixante."
Les corsaires de Salé continuant à sévir, même en temps paix, de nouveaux prisonniers hollandais étaient venus repeupler les prisons marocaines provocant en 1694 une grave crise dans les relations entre les deux pays, mettant dans le plus grand embarras le Juif du Roy comme le rapporte l'infatigable auteur de rapports qu'était le consul Estelle : " Maimoran, Juif et favori du Roy de Maroc, qui maniait cette affaire, se trouvait bien embarrassé de voir le procédé de ce prince à qui les Hollandais avaient apporté tout ce qu'il leur avait demandé, et encore beaucoup plus pour la liberté de quelques soixante esclaves, dont un tiers pris l'année dernière, en temps de paix et que cependant ledit roy de Maroc ne voulait donner aucune liberté…"
En désespoir de cause, Abraham Maimran, obtint – moyennant présent – l'intervention de la seule personne à laquelle le sultan ne pouvant rien refuser, son épouse préférée, Lalla Aïcha, la mère de son grand ami le prince Moulay Zidane. Elle tança vertement son intraitable époux, lui reprochant de renoncer à tant de poudre pour la "liberté de quelques chiens de Flamands !"Le roi lui expliqua alors qu'il avait fait un terrible rêve où il se voyait entouré de soufre et il avait compris le message : il irait en enfer s'il libérait ces chrétiens. Face à un tel argument, même la reine se trouva désarmée,
Quelque temps après, Abraham Maimran revint à la charge, expliquant au sultan les avantages du respect des termes du traité et la réponse qu'il reçut le laissa sidéré, ne pouvant aller à l'encontre des superstitions d'un souverain aussi croyant :
" Ce prince lui demanda s'il lui voulait du bien. Je laisse à penser à Votre Grandeur la réponse du Juif. Sur quoi, ce prince lui dit qu'il n'avait de l'amitié pour lui que pour les choses présentes, mais pas quant à l'avenir, et principalement à son âme, et lui fit relation de son songe. Sur quoi ce misérable Juif se taisa et ne répondit plus rien et vit son affaire perdue sans recours…" Provisoirement du moins, car les choses devaient s'arranger; la paix finira, après maints rebondissements par être renouvelée avec les Hollandais non sans que " ce Juif ne déplorât devant moi son malheur de servir un tel prince;"
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017–page 55-59
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
LE RABBIN QUI REFUSA DE PORTER LE DEUIL LE SABBAT
Yitsak Massas-narrateur
Il était une fois un rabbin qui priait et étudiait la Loi du matin au soir. Chaque jour, sa femme le suppliait: “Va en ville et tâche de gagner un peu d’argent. Il faut acheter des vêtements pour les enfants et leur donner à manger. Nous manquons de tout.”
Mais à chaque fois, le rabbin lui répondit: “Dieu nous aidera.” Et il continua à mener sa vie habituelle. S’il quittait la maison, c’était pour aller à la synagogue.
Un jour, sa femme lui dit: “Les enfants sont affamés. Prends- les avec toi à la synagogue, car je ne supporte plus de les voir souffrir et de les entendre pleurer.”
Le rabbin se tut — pas un mot ne sortit de sa bouche.
Un jour, c’était vendredi, la femme du rabbin n’avait pas un sou pour acheter les provisions nécessaires pour le Sabbat. Elle dit à son mari: “Prends aujourd’hui les enfants à la synagogue.”
Le rabbin ne pouvait pas refuser et il emmena ses deux fils, dont l’un était âgé de dix ans et l’autre de huit. Pour se rendre à la synagogue ils devaient passer devant une vieille maison. Lorsque le rabbin passa avec ses enfants devant cette maison, elle s’effondra subitement et les enfants disparurent sous les décombres. Au bout de quelques minutes, le rabbin se rendit compte qu’ils étaient morts. Mais il fit comme si rien n’était arrivé, se rendit à la synagogue et rentra chez lui dans l’après-midi à l’approche du Sabbat.
Sa femme lui demanda: “Où sont les enfants?”
“Chez leur tante”, répondit le rabbin.
Le lendemain matin, le jour du Sabbat, la femme demanda encore: “Où sont les enfants?”
“Ils jouent dehors avec les autres enfants. Ils ne rentreront qu’après la tombée de la nuit.”
Vint le soir et le rabbin quitte la maison pour réciter les
prieres de Minha et de Maariv à la synagogue. Et tout à coup i1 aperçoit ses deux enfants: ils sont en bonne santé, et jouent devant la maison qui s’est effondrée. Il récita une prière et rentra à la maison avec les deux enfants.
En les voyant, la femme leur demanda: “Où avez-vous été pendant toute la journée du Sabbat?”
Les enfants s’apprêtaient à répondre mais leur père se mit à raconter à sa femme tout ce qui s’était passé.
Tous se rendirent compte que les deux enfants étaient revenus à la vie parce que leur père, le rabbin, ne voulait pas porter le deuil le Sabbat.
UN JUGEMENT EQUITABLE
Massoud Abdoulhak-narrateur
Les premiers rois aimaient parfois se déguiser -— ils mettaient des vêtements simples, sales et usés et c’est dans cet accoutrement qu’ils parcouraient le pays.
Un jour le roi du Maroc et son premier ministre, habillés de vêtements déchirés et sales se rendirent, la nuit, au marché, et, tendant la main, ils demandaient l’aumône aux passants. Mais personne ne leur donna rien. Ils aperçurent un Juif, un colporteur de vêtements usés et de vieilles bouteilles; il s’arrêta et leur donna une pièce d’argent. Les deux eurent à peine le temps de le remercier quand ils entendirent une femme arabe s’écrier: “Juif, viens dans ma maison! J’ai quelque chose à te vendre.”
Le Juif entra et la femme essaya de le convaincre à conclure un marché malhonnête. Le Juif lui dit: “Notre Tora nous interdit d’agir ainsi” et il s’en alla.
La femme se mit à crier et à insulter le Juif: “Ce Juif a porté atteinte à mon honneur. Il s’est moqué de moi et m’a blessée dans mes sentiments.”
Puis, le roi et son ministre l’entendirent crier: “Aidez-moi, Musulmans! Regardez ce que font les Juifs.”
Les passants s’emparèrent du Juif et le maltraitèrent et qui sait ce qui lui serait arrivé, si le roi et son compagnon n’étaient pas intervenus: Laissez-le, s’écrièrent-ils, ne le tuez pas! Ce Juif criminel mérite qu’on le brûle en public, amenez-le devant le juge, devant le roi! Que tous les Juifs voient comment il est brûlé et qu’ils en tirent les enseignements qu’il faut.”
La foule se laissa convaincre et conduisit le Juif au château du roi, puis ils le firent jeter en prison.
Le jour du jugement, une grande foule s’assembla autour du tribunal -— hommes, femmes et enfants — afin d’apprendre quelle punition serait infligée au coupable qui avait déshonoré une femme arabe.
Au début du procès, le roi demanda aux témoins: “Racontez- moi toute l’affaire, mais dites la vérité, toute la vérité et rien que la vérité.”
La femme raconta que le colporteur juif l’avait attaquée et voulait porter atteinte à son honneur.
Le roi demanda: “As-tu des témoins?”
Toute la foule assemblée répondit en choeur: “Nous avons tout vu. Tout ce que la femme a dit, c’est la vérité.”
Le roi dit: “Je veux bien vous croire, mais dites-moi — ce que mes yeux voient en ce moment, est-ce bien la réalité? Ils aperçoivent dans le ciel une caravane de chameaux chargés de marchandises. Y-a-t-il vraiment des chameaux dans le ciel?”
La foule leva les yeux et jeta un long regard vers le ciel et tous s’écrièrent: “C’est juste ce que vous voyez, Votre Majesté. Il y a des chameaux chargés de marchandises dans le ciel.”
—- Comptez-donc les chameaux, dit le roi.
Tous regardaient vers le ciel et chacun fit un autre compte. L’un dit cinq chameaux, l’autre sept, un troisième dix. Chacun voyait autre chose. Le roi dit: “Ce que vous dites est la vérité même”. Puis il s’adressa au Juif: “Jette, toi aussi, un regard vers le ciel, et dis-moi combien de chameaux tu y vois.”
Le Juif jeta un regard vers le ciel, mais il ne vit que le ciel et pas de chameaux. Et il dit au roi: “Votre Majesté, je crois que vous avez vu des chameaux chargés de marchandises, mais moi je ne vois rien.”
Puis le roi s’adressa aux Arabes: “Jetez maintenant encore un regard vers le ciel et dites-moi s’il y a des étoiles car moi, j’y aperçois maintenant, en plein jour, des étoiles. Ayez donc la gentillesse de les compter.”
Tous regardèrent le ciel et s’écrièrent: “C’est vrai! il y a des étoiles!” Et l’un en compta cinq, l’autre sept, un troisième dix. Chacun fit un autre compte.
Puis le roi s’adressa au Juif: “Et toi, combien d’étoiles vois-tu en ce moment au ciel?”
Le Juif leva les yeux vers le ciel et répondit: “Votre Majesté, je ne doute pas de ce que vous dites, mais moi, je suis incapable d’apercevoir même une seule étoile.”
Le roi sortit de sa poche la pièce de monnaie que le Juif lui avait donnée lorsqu’il avait demandé l’aumône au marché, et dit au Juif: “Regarde cette pièce, est-elle faite d’argent ou de cuivre?” Le Juif répondit: “Cette pièce est faite d’argent, j’en suis sûr, je crois qu’elle était une fois en ma possession, mais je l’ai dépensée.”
Le roi dit alors: “Ce que tu dis est vrai. Tu as donné cette pièce en aumône à deux pauvres, avant que ne t’arrive ce qui t’amène aujourd’hui ici.”
Puis le roi et son ministre délibérèrent et infligèrent une punition à ceux qui avaient déposé de faux témoignages. Ils les condamnèrent à plusieurs années de prison. Et la femme qui avait accusé le Juif de crimes qu’il n’avait jamais commis fut condamnée à être brûlée vive.
Le colporteur juif fut, bien entendu, acquitté.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965 – page 75-78
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008
למעשה, עם החתימה על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל לבין שכנותיה, התירוץ של מצב לוחמה – אשר העניק תוקף חוקי, רשמי, לאיסור הכולל על ההגירה – נעלם. הרזידאנס, מבלי להרחיק לכת ולהעניק גושפנקה חוקית לעלייה בגלוי, הפכה אותה ל״נסבלת״ על ידי כך שקבעה לה מסגרת. הגנרל ז׳ואן, שהגיע למסקנה, שרק הסוכנות היהודית מסוגלת לעשות את הדבר ביעילות – כמובן, בתנאי ששמה לא יופיע – כרת הסכם בעל־פה עם נציגה בצרפת, ז׳אק גרשוני. הסוכנות היהודית קיבלה אישור לפעול, במסווה של פעילות בתחום התרבות והצדקה של הקהילה האשכנזית של מרוקו, ״קדימה״.
לפני שז׳אק גרשוני יצא מרבאט לפריס, ניסח את ההסכם שאליו הגיע עם הגנרל ז׳ואן במילים הבאות:
"בזאת ברצוני לסכם בשורות אחדות את פרטי התוכנית שבה עסקנו במגעינו, ואשר אתה הואלת בטובך לאמץ אותה בעיקרון.
- נראה שנחוץ להכניס סדר בנושא ההגירה של יהודים ממרוקו לישראל. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר האחריות שלה לגבי הנושא מוכרת לך, חשה בצורך לארגון הגיוני.
- לא מדובר רק באינטרס של מדינת ישראל. לדעתנו, גם צרפת יכולה להרוויח מהגירה יהודית ממרוקו לישראל,בצורה של הרחבת השפעתה בכל הלוואנט, בתנאי שהמהגרים ממרוקו הצרפתית יכבדו את בעלת החסות.
- מבחינה מעשית, הדבר כולל את עיקרון הבלעדיות בכל הנוגע להגירת יהודי מרוקו לישראל, שתהיה בידי נציגים או גופים השייכים לסוכנות היהודית. לשם כך נקבע, שנציגי מחלקת ההגירה יתחילו בסלקציה של מועמדים על פי הנורמות הרגילות (גיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי, מקצוע).
- למניעת הטעויות, הנמשכות עד עתה, יוקם בקזבלאנקה משרד, אשר תכליתו תהיה לתעל את ההגירה. המשרד יעבוד תחת כיסוי של אגודה לעזרה סוציאלית שכבר קיימת(׳׳קדימה״).
- כל עבודה מסוג כזה, תהיה אפשרית אך ורק בשיתוף- פעולה עם מינהלת הפרוטקטוראט.
- בפועל, צריך יהיה א) לתעל לרבאט את כל הבקשות האישיות לקבל אשרות יציאה מיהודים מרוקנים, אשר לגביהם ניתן לשער שמדובר במועמדים להגירה. ב) להקים עבורם מערך של ויזות קולקטיביות שתהיינה תקפות עבור קבוצות של נוסעים."
הסוכנות היהודית, במסווה של ״קדימה״, אכן פתחה משרד בקזבלאנקה, ומחנה מעבר בדרך למאזאגאן. ההסכם פעל כמעט ללא בעיות, עד זמן מועט לפני שמרוקו זכתה בעצמאות.
הסולטן לא הסכים ממש למצב זה. ניתן לשער מה היו רגשותיו, למיקרא התחקיר שהתפרסם ב-14 באוקטובר 1949 בשבועון ״ג׳ואיש כרוניקל״, ביטאונה של הקהילה היהודית בבריטניה:
״הרשויות הצרפתיות, מחשש שמא ״יציאת מצרים״ הזאת תלבש ממדים גדולים עוד יותר ותפריע לכלכלת הארץ, דרשו מן הסולטן להוציא ״דאהיר״ – צו מלכותי – שימנע מיהודים בעלי אזרחות מרוקנית לעזוב את מרוקו. הסולטן סירב בתוקף לעשות זאת. ׳היהודים הם ילדיי, כמו המוסלמים: אבות- אבותיהם היו נתיניהם של אבות-אבותיי, ואני מודע לאחריות שלי כלפיהם. אם הם יילכו מכאן – אני מתאבל על לכתם. אם יחזרו – אני אשמח על כך ואברך אותם על בואם, כמו אב שילדיו תעו בדרכם ולבסוף שבו אל בית אביהם׳״.
המיכסה החודשית הראשונה נקבעה ל־600 איש, לעומת 2,500 שביקשה הסוכנות היהודית. יתר על כן, היה מדובר רק בתושבים היהודים שבערים הגדולות, ולא בתושבים הכפריים באזור הרי האטלס, שנידונו להמתין לימים טובים יותר.
ז׳אק לאזארוס, מנהל המשרד הצפון־אפריקני של הקונגרס היהודי העולמי, ביקר במרוקו בסוף אוקטובר 1949, בסיור לשם איסוף מידע. הוא ציין שהייתה התקדמות גדולה בתחום העלייה, מאז ההכרה הרשמית בה מצד הרשויות. אך הוסיף:
ובכל זאת, העלייה איננה כי אם ״נסבלת״. יש לנקוט אמצעי זהירות כיאות, כדי שתתנהל בדיסקרטיות הרבה ביותר (אין להכניס שום מידע על כך בעתונות היהודית של צרפת ושל צפון־אפריקה).
חששות אלו היו מוקדמים מדי. באופן פרדוקסאלי, מתן גושפנקה חוקית לעלייה, במקום שתהווה אות לפרץ גדול של הגירה, דבר שמפניו חשש הגנרל ז׳ואן, אפשר לתעל את שטף היציאה עקב התאמה משונה בין האינטרסים של הרזידאנס לבין אלו של מדינת ישראל החדשה. עם חתימת ההסכם עם הרזידאנס, הדאגה הראשונה של ״המוסד״ – שנשאר אחראי לעלייה מצפון־אפריקה במסוה של הסוכנות היהודית ־ הייתה לבקש מן האוכלוסייה היהודית לדחות למועד מאוחר יותר את תוכניותיהם ליציאה. הרעיון שביסוד הדחייה הזאת היה לנצל את העיכוב הזה כדי להכין ולחנך את יהודי מרוקו לעלייה העתידית. אבידוב, נציג ״המוסד״ בצפון־אפריקה, דיווח:
"שלחנו שליחים לטאנג׳יר, לקזבלאנקה ולמרוקו המזרחית, כדי לסייע בתיעול גל העזיבות. הם נשאו נאומים בבתי-הכנסת, והסבירו למתפללים, שתורו של כל אחד מהם יגיע, אולם לפי שעה, עליהם להישאר בבתיהם ולהמתין. ההסברים הללו היו לשווא, ולעתים קרובות הביאו לאפקט ההפוך. האנשים ראו בכך הגבלה של העלייה, והסיקו מכך שהם צריכים להזדרז ולנסוע. היינו חסרי אונים…״
חודשים אחדים לאחר מכן, הגל הראשון של התלהבות משיחית דעך; הרתיעה מפני עלייה, שגילו האלמנטים המודעים ביותר, התפשטה עד כדי להדאיג את השליחים במקום. ביוני 1949, השמיעו הללו ״צפירת אזהרה״ במכתב קולקטיבי שהופנה לירושלים:
"נוכחנו לדעת, עד כמה הקהל כאן זקוק לכך ש״ייקחו אותו בידיים", ומבקש לדעת את האמת לגבי ארץ ישראל ללא כחל ושרק. בייחוד לנוכח ריבוי המכתבים המגיעים לכאן והעולים שחזרו למרוקו, שמדברים רעות על התנסותם. חייבים לערוך מסע הסברה ולספק מידע לגבי התנאים האובייקטיביים השוררים בישראל, כדי להשיב להם את האמון שעורער לאחרונה בגורלה…
בגלל הפצת השמועות הללו, כבר לא מוצאים כאן אותו הדחף שהלהיב את יהודי מרוקו לפני חודשים אחדים. אפילו הצעירים נעשו אדישים לנעשה בארץ ישראל. פעמים רבות שמענו את המתקדמים ביותר מקרבם אומרים; אנו מוכנים להשלים עם הקשיים השוררים בארץ ישראל, אבל לא עם האפליה. כאן סבורים שהארץ נתונה בידיו של "שבט שליט" אחד, זה של הי׳פולנים". לכן, במקום לעזוב את הנוחות בחייהם כאן, ולהמירה בחיים של עבודה קשה, ובנוסף לכך גם להיות מטרה לאפליה – הם מעדיפים להישאר במקומם.״
וכך, אם בתחילה המיכסה של 600 ויזות לחודש – כלומר, 7,200 לשנה, מספר שהיה נמוך מן הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, שהוערכה ב־ 12,000 נפש לשנה – נראתה בלתי-מספקת בעליל, הרי שבפועל לא עברו אותה עד 1954. מספר המהגרים התקרב ל-5,000 ב-1950, ב-1951 עלה ל- 7,770, ב-1952 ירד שוב ל־5,031, וב-1953 הגיע לשפל העמוק ביותר, 2,996 מהגרים, מספר שהיה ללא-ספק קטן יותר ממספר השבים למרוקו.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 – עמ'52-48
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח
המלך מוחמד החמישי
הסולטאן יוסוף נפטר ב-17 בנובמבר 1927. ירש את מקומו בנו מוחמר החמישי. יליד פאס בשנת 1910 מבית עלאוי [או אלחסני או אלפילאלי]. המינקת שלו היתה יהודייה, והדבר כנראה נתן את אותותיו ביחסו ליהודים. בילדותו הוא גם שיחק עם ילדי המשרתים היהודים בארמון המלוכה. התחתן בגיל 16 בנובמבר 1926, היו לו שתי נשים, שילדו לו שני בנים וארבע בנות. הוא נאלץ להסתמך על תבונתו ועל סמכותו הטבעית, הצטיין כאדם שומר הדת המוסלמית. היה נוהג להשכים כל בוקר בשעה שש לתפילה, אנשי המערב לא הבינו את הקשר בין דתיות לקידמה. עלייתו לכס המלוכה הבטיחה את עתיד השושלת העלאוית, הוא עלה על כס המלכות ב-18 בנובמבר 1927, יום לאחר פטירתו של אביו המלך יוסוף. אמנם המסורת קובעת כי העולמא ונכבדי החצר בוחרים במלך, אבל הסולטאן כפה עליהם את בנו כיורש העצר. בעת הכתרתו של מוחמד החמישי, נערכו הפגנות בערים החשובות במרוקו רבאט, פאס, טנג׳יר, קזבלנקה מכנאס ומראכש. מוחמד החמישי, גם הוא הכריז על בנו חסן ליורש העצר ב-9 ביולי ביום הולדתו ה-28, וגם דאג שמשטר החסות יאשר זאת בצו מיוחד. חסן הועדף על פני אחיו הבכור, אבל איש לא העיז לערער על ההחלטה, ולהטיל ספק במעמדו החוקי של חסן, שנכנס לחיים הפוליטיים כבר בינואר 1944, במהלך פגישה סודית בין הסולטאן והנשיא רוזוולט. הוא היה אז רק בן שלוש עשרה וחצי.
המלך נאבק בברברים, מאבק שנגמר בשנת 1959. הוא דגל בהשכלה ובמודרנה, ולא ראה בכך סתירה לאמונת האסלאם. יחס חשיבות רבה לחינוך בנות, כאמצעי להשגת שויון זכויות לנשים. בתו הבכורה עאיישה סיימה בית ספר תיכון, הלכה ללא רעלה, ולבשה גם מכנסיים, רכבה על סוס, נהגה במכונית, שיחקה טניס, והאזינה למוסיקה מודרנית. בשירותו הועסקו פקידים, חייטים וצורפים יהודים. בביקורו הראשון במוגדור, לאחר שעלה על כס הסולטאנות, התקבל ע״י להקת נגנים יהודית. ב-5 באפריל 1929 ביקר בפאס, ומשלחת יהודית באה לקבלו, אך גורשה ע״י המושל המקומי. רק יו״ר הקהילה הורשה להשתתף בקבלת הפנים.
הנציב הצרפתי מחתים את המלך על צוים
הנציב הצרפתי היה מחתים את המלך על צווים, ובין השאר החתימו הנציב Lucien Saint (כיהן מ-1 בינואר 1929 עד יולי 1933) ב-16 במאי 1930 על צו המוציא את הברברים מתחום שיפוטו, ומעתה הם כפופים רק לחסותה של צרפת. לאחר התנגדות העולמא והמרוקאים הצעירים, חזר בו הנציב, ופורסם צו חדש שביטל את הקודם. הסולטאן שאף לאיחוד המדינה, ושבר את כוחם וסמכותם של מושלים חזקים ועצמאיים. למלך היה ארמון גם בקזבלנקה, למרות שלא היתה בירתה של מרוקו. המלך הפגין אהדה כלפי היהודים בארצו, ב-19 בנובמבר 1946 קיבל מוסלמים ויהודים יחדיו, והפגין בכך כי הוא רואה ביהודים מרוקאים כמו המוסלמים.
ביקורת על הממשל הצרפתי
החוגים הלאומניים במרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ' טענו נגד הממשל הצרפתי, כי הוא לא סייע למוסדות הממשל, וכן שהמנגנון מורכב על טהרת הפקידות הצרפתית; קיימת הפליה גזענית בין מרוקאים ובין מהגרים אירופאים, לטובת האחרונים; חלוקה בלתי צודקת של נטל המסים וההנאות מהתקציב בין מרוקנים לבין אירופאים; דיכוי החירויות האישיות והציבוריות בתחום חופש העיתונות וההתאגדות; עידוד התישבותם של אירופאים בקזבלנקה ובמרוקו בכלל, על חשבון נישול האכרים המרוקנים מאדמותיהם, תמורת פיצוי נמוך. טענות אלה נמסרו על ידי ׳הועד הפועל המרוקני׳ בשנת 1934 לסולטאן ולממשל הצרפתי, אלה לא הגיבו.
הגבלות על חופש הפרסום בעיתונות ב-1936
ב-17 בנובמבר 1936 נערכה ועידה בקזבלנקה בה נידונו הבעיות של העתונות במרוקו. הועידה נערכה באחד האולמות הגדולים בעיר, אליה הוזמנו אלפי תומכים וכן צרפתים וזרים, שגרו בקזבלנקה. הכינוס נערך כתגובה לצנזורה על העיתונות, והאיסור על פרסום עתונים בערבית. באולם נוכחו נציגי הממשל האזרחי והצבאי, המושל של קזבלנקה הודיע כי הכינוס מוחרם. למחרת נערך כינוס לנציגי העיתונות הצרפתית, בה נוכחו 150 עתונאים, ונאמו נגד ההגבלות על פרסום מידע חופשי. נשלח נציג לממשלת צרפת, כדי להסביר את עמדת העתונאים, שהוגבלו בפרסום דעותיהם.
בסוף חודש נובמבר 1936 נערכו הפגנות המוניות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו. המפגינים התנגשו בשוטרים, נפצעו רבים מהמפגינים, ונאסרו מאות אזרחים.
הכלכלה
אופייני לבורגנות בקזבלנקה היה סחר החוץ, שמשך תושבים מפאס לקזבלנקה, ובעת שהממשל של צרפת החל במרוקו, היו כבר כעשרים פירמות משפחתיות כאלה. העיסוק העיקרי שלהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, ותוצרת חקלאית.
עם התקרבות מועד העצמאות של מרוקו, ננקטו צעדים כדי להשתחרר מהעיסוקים המסורתיים של השנים הקודמות, אחד הענפים החשובים ביותר היה הטכסטיל. הבנק הלאומי לפיתוח הכלכלה, העניק בשנת 1959 הלואות נוחות ליצרני טכסטיל. ענפי מסחר אחרים היו בתעשיית מזון, בנין ותחבורה.
שורשיה של האליתה הכלכלית החדשה במרוקו היא בקזבלנקה. מאז שנת 1830 גדלה הקהילה מפאס בקזבלנקה, ומאז 1956 נפתחו אפיקים כלכליים חדשים בעיר זו. שני סוגי השקעות אופייניות לבורגנות המרוקאית: יבוא ויצוא של מוצרים, ומגרשים בערים. סחר החוץ היה הגורם המושך בני פאס לקזבלנקה, ובעת שהצרפתים הגיעו למרוקו, היו כעשרים משפחות מפאס שעסקו במסחר. עיקר עיסוקיהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, מוצרי אמנות ומוצרים חקלאיים.
האומנים המסורתיים התקשו לעמוד בתחרות מול הייצור ההמוני, שהוזיל את מחירי המוצרים. המוני עניים הצטופפו בערי פחונים בקזבלנקה ובערים אחרות, ללא אפשרות להשיג דיור ראוי.
התפתחותה הכלכלית של קזבלנקה במאה הכ׳
לפי סקירה בשנות ה-70 של המאה הכ׳, התפתחותה הכלכלית – תעשייתית של מרוקו שהחלה בשנת 1912, גרמה לעלייה במספר התושבים. בשנת 1907 חיו בה רק 20 אלף תושבים, ב-1960 קרוב למיליון, ובשנות ה-70 של המאה הכ׳ מיליון ושלוש מאות אלף. דרך הנמל עוברים 75 אחוז מכלל הסחורות שעוברות בנמלי מרוקו. 60 אחוז מהתעשיה של מרוקו מצויה בקזבלנקה, נוסף למכרות. לכן אין פלא, שהעיר קלטה מספר גדול של כפריים שלא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה, והיגרו לערים. בין השנים 1936-1952 קלטה קזבלנקה המונים. בשנת 1965 היגרו לעיר כ-36 אלף בני אדם, אלה היו ערבים וברברים, או ליתר דיוק דוברי ערבית ודוברי ברברית, כי השפה היא הגורם היחיד שבאמצעותה ניתן להבחין בין הערבים לבין הברברים. דוברי ערבית היוו את הרוב בקזבלנקה. לפי מפקד בשנת 1952 היוו הברברים בין 20 ל-22 אחוז מכלל האוכלוסיה בעיר. הברברים מתחלקים בין שחומי עור לבין לבנים. מצויים צעירים בקזבלנקה שלא ידעו היכן נולד אביהם. ההגירה היתה בדרך כלל כך: אבי המשפחה עובר לקזלבלנקה ורק כעבור זמן, לאחר שהתבסס, היה מעביר את אשתו וילדיו לקזבלנקה.
הברברים גילו בדרך כלל סולידריות ביניהם לבין עצמם. ברישום של פושטי היד בבית המשפט בקזבלנקה, כמעט אין ברברים. הסיבה: אם אחד מהם עמד על סף פשיטת רגל, עזרו לו חבריו הברברים. ברובע החדש של קבלנקה היו חנויות בבעלותם של סוחרים ברברים. בסחר אריגים הם היו בין המובילים.
גידולה של קזבלנקה
קזבלנקה הפכה מכפר קטן לעיר מודרנית. בצפונה נמל מודרני עם רציפים והומה אוניות. בראשית שנות ה-50 של המאה הב׳ בנתה ארה״ב בסיס לאוניותיה. במרכז המסחרי עסקים של חברות אירופאיות ואחרות. בין השאר היו שם משרדיהם של יהודים אמידים. גם מוסדות של היהודים מרוכזים שם. ביניהם קרית חינוך מיסודה של כי״ח, שלה שבעה בתי ספר בעיר. במזרחה של העיר ׳המדינה׳ החדשה, בה גרים סוחרים מוסלמים בני המעמד הבינוני, ואומנים. העניים בנו לעצמם שכונת פחונים ובקתות בשטחים פנויים. מהם באו תאי הפועלים של מפלגת האסתקלאל, והתאחדות הפועלים המרוקנים. בשנת 1950 כ-19 אחוז מהתושבים היו גרים בצריפים רעועים, מהם הרוב מהגרים שבאו אליה בחיפוש אחרי עבודה. בסוף 1955 – 80 אחוז מהאירופאים שחיו במרוקו התיישבו בערי החוף, מחציתם בקזבלנקה. למרות שהאירופאים היוו רק כחמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה, הם שלטו על כ-80 אחוזים מהפירמות והמסחר במרוקו. הרבה בתים נאים בעיר פאס ננטשו על ידי בעליהם, שעברו לקזבלנקה או למרכז האדמיניסטרטיבי החדש בבירה רבאט. בקזבלנקה גר מספר גדול של פועלים שפרנסתם מבוססת על התעשייה בעיר.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח עמ'36-32- סוף פרק ראשון
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
מנהג שמעתי ממוהר״ר שלמה ששון ז״ל, ששמע מהחכם בהה״ר יצחק מימראן ז״ל, ששמע ממאריה דאתריו הרה״ג מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זלה״ה, שמנהגינו פה מחז״ק פאס יע״א בשתיית החלב שוהים אחריו מלאכול בשר שש שעות כמו אכילת חמאה. וזה דעת מור״ם ביוד״ע סי׳ פס סעי׳ ב בשם המרדכי בשם מהר״ם, וב״י בא״ח, וכן הוא בזוהר. אבל שמעתי מפי מו״ה מאיר ישראל נ״י, שהוא שמש את הרה״ג מורינו כמוהר״ר חיים הכהן זצ״ל, שהמנהג שאחרי שתיית חלב אין שוהין, ואמ״ל שמשפחת אבן צור ביום שבועות אחר התפילה שותים חלב, לזכר הכתוב דבש וחלב תחת לשונך, ובצהרים סועדים במאכלי בשר. וזה דעת מרן מלכא ביוד״ע סי׳ פט סעי׳ ב.
אתה תחזה ששתי אמרות טהורות של רבנים הנז׳ מכחישות זו את זו, שהאמת שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שבודאי בימי מוהר״ר אי״ש זצ״ל נהגו להחמיר על עצמן, כמו שעד עתה הרבה מחמירין על עצמן לשהות שש שעות. או שאפשר שלא כל בני העיר היו מוסכמים בזה, יש שהיו מחמירין ויש להיפך. ובזה ראה להגאון שדה חמד, חלק יד, מערכת מי״ ם, כללים, סי׳ לח, משם הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, וז״ל: בעינינו ראינו ואבותינו ספרו לנו, שאין לך דור שאינו מתחדש בו חומרות מה; שלא היה לפנים בישראל.
כמו אכילת בשר אחר גבינה סעודה אחת״ דמימי עולם ושנים קדמוניות כך נהגו, ועיני ראו בכל הסעודות של חתן וכלה וברית מלה, שם ישבו רבנים ועצומים רבני אלפין, והיו מביאין מאכלי חלב וגבינה ואח״כ בישרא שמינה. ובזמנינו זה נתבטל מנהג זה וכו' עיי״ש. עוד הביא הגאון שדי חמד, וז״ל: ומרן החבי״ף בס׳ משא חיים, דף זן ע׳ ד, אות זקן, כתב ג״כ ששנינו מנהג שהיה קבוע בעירו, וגם גדולים חקרי לב שלמים וכן רבים היו נוהגים אותו, היינו שבכל שבת קודש בסעודת הצהרים, היו אוכלים מאכלי חלב ודבש ומאכלי גבינה ואח״כ באותה סעודה עצמה היו אוכלים בשר.
ונהגו כן ע״פ מה שכ׳ בס׳ חמדת ימים, בחלק שבת, ד׳ סט ע״ב, ואחר זמן ראו סתירה לדבריו ממה שכ׳ כמה רבנים בשם רבינו האר״י, שלא אכל בשר ביום שאכל גבינה. וגם חמ״י עצמו כ׳ כן במקום אחר, ולא ניחא להו לחלק בין שבת לחול וביטלו המנהג ההוא לגמרי. וכ׳ שם שהיו עוד איזה מנהגים אשר לא ישרו בעיני דורות הבאים ובטלום. ומול סוף הביא שכ״כ הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, שהבאתי למעלה, עכ״ל עיי״ש.
ולפ״ז אפשר לומר דהמחמירין היו מתנהגים במעשיהם ע״פ האר״י ז״ל, לכן היו מחמירין לשהות אחרי מאכלי חלב ששה שעות. ובעיר צפרו נוהגים שלא לשהות כלום, שרוחצים פיהם ואוכלים בשר. והוא דעת מרן ביוד״ע סי׳ פט סע׳ ב, עיי״ש. ועיין בס׳ יפה ללב, ח״ג או״ח סי׳ תצד אות ז, מ״ש בזה. ואינה ד׳ לידי שמצאתי בס׳ טהרת הקודש, ח״ב בוידוי הנדפס שמה, באות אכלתי בשר וגבינה, ומנהג אנשי מעשה שלא לאכול אפי׳ אחר חלב בשר אלא מעת לעת. וכן אמרו בתלמוד בההוא חסידא. וכן יש לזה הכריח מדברי רשב״י פ׳ משפטים, בסוף הסדר במאמר הנה אנכי שולח מלאך וכו׳, יעויין שם ותראה כמה הרבה שלא יהיה הולך בדרך רשעים באכילה שלא ידעו במה יבשלו, עכ״ל.
ואח״ז ראיתי לה׳ החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ כד, אות כה, וז״ל: והחרדים אל דבר ה׳ אינם אוכלים ביום אחד גבינה ובשר, ולפחות יזהר להמתין מגבינה לבשר כשיעור מבשר לגבינה שהוא ששה שעות, ולפחות יזהר בסעודה אחת שלא יאכל גבינה ואחריו בשר ואפי׳ שיעשה הדחה ורחיצה היטב. ושלי״ת בעירנו אזמיר יע״א, נתייסד המנהג בזמנינו דבשום משתה ושמחה בין סעודת מצוה בין סעודת רשות, אינם משימין חלב וגבינה קודם הבשר ואכשור דרי. ופוק חזי מ״ש מחמד עינינו חסין קדוש מר שארינו מורינו ה׳ הפרדס זצ״ל, בס׳ אות היא לעולם, מערכת ה, דף קיז ע״ב יעו״ש. ועי׳ בס׳ ח״י ובמת״ל, דף כג ע״א, ובס׳ עבודה. ומו״ד דף קג ע״ג, בעונש האוכל בשעתא חדא.
ועיין בסולת בלולה, ובס׳ בן יוחאי, דף לקט ע״ב עכ״ל. ובאות כו, כתב וז״ל: תא חזי לה״ה מופת דורינו בס׳ ככר לאדן, סי׳ ח דף זקן ע״ד, דהביא מנהגו הטוב של האר״י הקדוש דביום שהיה אוכל גבינה לא היה אוכל בשר, וכן להפך. אר בתבשיל לא היה מחמיר. ועיין בס׳ בית מנוחה, דף כה ודף בו, ובס׳ עבודה ומורה דרך, הביא דמנהג רבינו האר״י היה אפילו מתחילת הלילה עד לסוף אותו היום, יע״ש. ובס׳ נוהג כצאן יוסף, הנד״מ ד׳ כט ע״א וע״ב, האריך בזה ככל הצורך, עכ״ל. ובס׳ זכרון שהביא משם הפר״ח דראוי להחמיר כדברי הזוהר שלא לאכול בשר אחר גבינה בשעה אחת או בסעודה אחת, וגבינה אחר בשר נוהגים להמתין ששה שעות, עכ״ל בדף ו. והגאון חיד״א זצ״ל בליקוטים שבס׳ ככר לאבן סי׳ ח, עמד על דברי האר״ י ז״ל, במקומות שנזכר ענין זה, עיי״ש וינעם לך.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מב-מד
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם
פרק יא
היהודים בארצות האסלאם
א• המצב המדיני והחוקי
בבואנו לסקור — ולו בקווים כלליים ביותר — את תולדות היהודים בארצות הח׳ליפות באסיה ובאפריקה, מן הראוי שתהיה לנגד עינינו שורה של עובדות שאירעו בתקופה הארוכה, שקדמה להם בהיסטוריה היהודית שבכל איזור. זו השפיעה השפעה רבה על התפתחות היחסים המדיניים־חברתיים בין הכובשים הערביים ויורשיהם בשלטון ובין האוכלוסיה היהודית. השתלשלויות רבות ושינויי־גישה הן לחיוב והן לשלילה מוסברים רק על רקע היחסים שהיו קיימים בעבר הטרום־אסלאמי בחצי־האי ערב ובימי השלטון הביזנטי והפרסי בשטחים שנכבשו על־ידי הערבים.
היהודים בדרום ערב
מסורות היסטוריות מהימנות, שיש להן סמוכין בכתובות קדומות, מעידות כי מאות שנים לפני הופעת האסלאם היו יהודים מצויים בדרום ערב ובצפונה. המסורות נעשות ברורות ומדויקות יותר במידה שאנו מגיעים למאה הרביעית והחמישית. הידיעות שאפשר להסיק מכתובות הקדשה דרום־ערביות, שבהן נזכרים מלכי חמיר, מכתובות בית־שערים שליד חיפה, מסיפורי הסופרים של הכנסיה הנוצרית ומן המסורות שנשתמרו בספרות הצפון־ערבית, משתלבים לתמונה מעניינת: בצדן של עדות יהודיות המנסות לעצור בעד התפשטותה של הנצרות, מוצאים אנו מתייהדים בקרב השבטים הדרום־ערביים ואף בין המלכים השולטים עליהם. לשונן וניסוחן של הכתובות ה״מונותאיסטיות״ ברורים ואין בהן רמז לאמונה בישו ולשילוש הנוצרי (בניגוד בולט לכתובות מאוחרות אחדות שהוצבו לאחר שכבשו החבשים־הנוצרים את חמיר־תימן במאה השישית). כמעט כל החוקרים מאוחדים בדעה, כי הכתובות ה״מונותאיסטיות״ נחרתו על־ידי יהודים, מתגיירים או מתייהדים. שתי כתובות, שנתגלו לפני זמן לא רב ושהציבן מצביאו של המלך יוסף אַסאר (הוא יוסף ד׳וּ נוָאס במקורות הנוצריים והערביים) בימי המלחמה נגד הפולשים החבשים ועוזריהם הנוצרים המתמרדים בנג׳ראן (518—525), משלימות ומאשרות את התיאורים שהיו ידועים מאז.
המלך ד'וּ נואַס
בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה ״תבע״ המלך יוסף ד׳ ו נואם היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפגים ובעלי־ברית בחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ונסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוסלמים.
במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואם, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרשַם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הנהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך תמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את התמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I GUIDI.
יוסף ד׳ו נואס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד׳ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .
המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.
תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.
יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ'265-262
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-מיון מנהגי תאפילאלת לתקופות
מיון מנהגי תאפילאלת לתקופות
להלן נמיין את מנהגי תאפילאלת ונאפיינם לפי תקופות היסטוריות, מן הישן אל החדש.
א. מנהגי תאפילאלת קדומים במעגל התפילה, נוסח התושבים בפאט, שלא נותרו להם במעט שרידים בקהילות אחדות
המנהגים הקדומים ביותר בתאפילאלת הם המנהגים הקשורים למעגל התפילה בבית הכנסת ולמעגל האדם. מנהגים אלה שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחרות נשתמרו בקהילות תאפילאלת. להלן דוגמאות:
- 1. המנהג הקשור לפסח, קריאת הטהיר או ה׳צ׳היר׳. הכוונה ל׳שבחי פסח׳ או לתיקון פסח הנאמר בימים ראשון ושני של פסח, וכן בימים שביעי ושמיני של פסח ובשבת חול המועד. תיקון זה כולל בתוכו פיוטים, קטעים מדרשיים בארמית ותרגומי הפטרות בארמית ובערבית יהודית מקומית. יש מסגרת משותפת לכל הימים, ויש תכנים ייחודיים לכל יום ויום. יסוד מנהג זה הידוע לנו במרוקו לראשונה מבית הכנסת של התושבים בפאס נשתמר ואף הורחב בכל קהילות תאפילאלת עד סוף המאה העשרים, כולל בכמה בתי כנסת לקהילות תאפילאלת בארץ, ויש לו עדיין המשך גם בארץ במאה העשרים ואחת, דוגמת בית הכנסת בנצרת ע״ש ר׳ יעקב אביחצירא השומר עדיין על מנהג התפילה נוסח תאפילאלת.
2-כיוצא בזה המנהג לקרוא את הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך׳ בפורים עצמו. פיוט זה שנתחבר על ידי ר׳ יהודה הלוי ומגולל את סיפור מגילת אסתר נתקבל ברוב קהילות ישראל ונאמר בשבת זכור שלפני פורים, אולם בבית הכנסת של התושבים בפאם אמרוהו ביום פורים עצמו, ולא בשבת זכור. גם מנהג זה נשתמר בקהילות תאפילאלת, שגם הן אמרוהו ביום פורים עצמו בשינוי אחד, והוא העברתו ממקום למקום בסדר התפילה, היינו משירת הים או מסוף ׳עזרת אבותינו׳ שבהם הוא נאמר בפאס, סמוך ל׳מי כמכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש׳, לסוף חזרת הש׳׳ץ ואמירתו לפני המגילה בפורים. מנהג זה לומר פיוט ׳מי כמוך׳ בפורים נשתמר אף בפתגם תיעודי: ׳פלס איכה ופלס מי כמוכה אין בהם סימן ברכה׳(=כסף של יום תשעה באב, שבו קוראים מגילת איכה, וכסף פורים, שבו אומרים ׳מי כמוך׳, אין בהם סימן ברכה, כי לא טוב לעבוד בימים אלה).
3.מערך ההפטרות בתאפילאלת שונה בחלקו מהנהוג בקהילות מרוקו. דוגמה לכך היא ההפטרה ׳הודע את ירושלים׳(יחזקאל טז) הנזכרת בתלמוד ונקבעה על ידי הרמב״ם לפרשת שמות. הפטרה זו שנאמרה במרוקו רק בבית הכנסת של התושבים בפאס, בשונה משאר הקהילות המפטירות ׳הבאים ישרש עקב׳, נשתמרה בכל קהילות תאפילאלת, ובהן אכן מפטירים ׳הודע את ירושלים׳ בפרשת שמות.
4.עוד מנהג קדום המשתקף במנהגי תאפילאלת והקשור למעגל השנה הוא הקידוש הארוך בליל פסח. קידוש זה הידוע מתקופת הגאונים ונשתמר רק בקהילות בודדות, כגון התושבים הקדומים של פאס, עמק דרעא (מפי ר״א אסולין), קהילות תימן (מפי יוסף טובי), תוניס וג׳רבא, נשתמר גם בקהילות דרום תאפילאלת בהגדות של פסח בנוסח כתב יד, כמו זה של מסעוד בן מכלוף שטרית משנת תרכ״ז/1867.
ההסבר לתופעה זו על פי משה בר־אשר הוא שמנהגים אלה קדומים מאוד, והם נשתמרו בתאפילאלת משום שהייתה נטולת השפעות של מנהגי המגורשים, והיו לה קשרים קדומים עם קהילות המזרח, ובכלל זה עם מקורות השפעה גם ממנהגי רס׳׳ג.
ב. מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחדות
דוגמאות למנהגים קדומים במעגל האדם:
1.דוגמה ראשונה למנהגי מעגל האדם העתיקים היא אירוע חופת הנעורים. אירוע זה המתועד בתקנות ובתעודות קדומות בפאס ובצפרו במאות השבע עשרה – שמונה עשרה לא נותר לו זכר במאות התשע עשרה – עשרים בקהילות אלו, אך בתאפילאלת בכל קהילותיה, בדרום ובצפון, נשתמר אירוע זה ונחוג ברוב עם עד התרוקנות הקהילות ועלייתן ארצה בסוף המאה העשרים.
2.אירוע בר המצווה הכפול לציצית בגיל תשע ולתפילין בגיל 13 בקהילות דרום תאפילאלת. האירוע המרכזי היה האירוע לציצית, ואירוע התפילין טפל לו. האירוע לציצית נתקיים בשבת כשהוא מלווה בדרוש לציצית, ייחודי ועתיק, וגם בפיוטים לציצית. אך גם אירוע התפילין היה מלווה בדרוש מיוחד ובסעודה. אירוע כפול כזה ייחודי לקהילות תאפילאלת. אמנם ברוב קהילות מרוקו חינכו את הילד לציצית או לתפילין הרבה לפני הזמן, אך ללא קיומו של אירוע מרכזי. גם זה נראה מנהג עתיק יומין.
3.מנהגי החופה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת ובבצאר שבאלג׳יריה המתוארים גם בספר ׳מליץ טוב׳ לר' שלום אביחצירא הם ייחודיים כמעט ללא תקדים, כגון קיום סעודת הנישואין בבית הכלה ולא בבית החתן, עריכת הסעודה לפני החופה ולא לאחריה, סדר החופה המתחיל בקריאת הכתובה ורק אחריו הקידושין וז׳ ברכות, שבירת כוס הקידושין במקום כוס של ז׳ ברכות, ועוד. גם מסלול החופה הארוך הכולל כחודש ימים וארבע שבתות מרכזיות והחגיגות המלוות את השבתות לפניהן ולאחריהן מאפיינים את קהילות תאפילאלת.
4.כיוצא באלה גם כמה ממנהגי הלידה והברית, כגון אירוע ה׳חדקה׳ בלילה ב׳ לפני הברית וקריאת הטקסט הערבי בניב המוסלמי המלווה אותו, הוא אירוע חדשני ובלעדי לתאפילאלת. מעניינת גם סדרת הפיוטים המלווה את האירועים. פיוטים אלה אינם למשוררי תאפילאלת. הפיוטים הנאמרים בלילות בר יוחאי מיוחסים למשוררי המזרח, כמו ׳ארץ הקדושה׳ לאברהם סלאמה או ׳שיר לאילת אהבים׳ לשלמה מזל טוב, ואילו הפיוטים ליום הברית – אחדים מהם הם מלפני אלף שנים ויותר ומיוחסים לפייטן הקדום ינאי. אחד מהם נדיר בתיאורו והוא השיר ׳יהי חתני׳ המתאר את הנימול כחתן.
5.ישנם כמה מנהגי אבלות על הנפטר הידועים רק בדרום תאפילאלת, כמו מנהג ה׳חבורה׳ ביום השלישי שבו עושים ציון לנפש הנפטר וכמו הפקידה השנייה הנעשית לאחר 21 יום בנוסף לפקידת השבוע והשלושים, וכן מנהגי אבלות ייחודיים כגון לבישת בגדים לבנים על ידי הנשים בשנת האבל הראשונה, אמירת המזמור ׳שמעו זאת כל העמים, במקום ׳שיר למעלות, שלפני ׳עלינו לשבח, ולא לפני ערבית כבשאר קהילות, וכן הימנעות משינוי מקום האבל בשבת בבית הכנסת.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי – עמ' 17-14
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים
החיים הדתיים
פרק תשיעי
על מפת היהדות העולמית יכולה אולי היהדות המוגרבית להצטייר כמין טלאי לבן : ארץ לא נודעת, ואכן, המחקר המדעי בעברו הדתי והתרבותי של קיבוץ זה, שצביונו מיוחד כל כך, עודו שרוי בשלב עוּבּרי ביותר. רק בעשרות השנים האחרונים באו צוותים של חוקרים צרפתיים והניחו יסודות מדעיים להיסטוריה הכללית של צפון אפריקה, שעדיין לא נכתבה כשלעצמה.מלומדים אלה, רובם נוצרים, התעניינו רק באופן שטחי ביותר ביהדות. כאשר קם בהם משיהו וניסה להתבונן מקרוב יותר, כגון בנש וכגון פ'לאמאן, הרי למרות רצונם הטוב ויכולתם הממשית, מעולם לא חרגו מגדר גישה מבחוץ ולפעמים על דרך השטחיות. ובעצם מה עוד יכול היה לעשות משקיף שאינו יודע לא עברית ולא ערבית, שאינו מסוגל לעמוד על פשרו של ביטוי תלמודי המתורגם לערבית ומפורש על פי דרכה של מחשבה הנהירה לכל אדם שהתחנך בסביבה ערבית ? אי היכולת הזאת לראות ולהבין הביאה לפעמים להוצאת משפט נמהר, ואפילו שלילי, וכך היה המדע לקרבן. היו שראו ביהדות של צפון אפריקה "סתגלנות חברתית מודגשת מאוד", "ארגון חיצוני של מעשים ומחוות", "צייתנות ששמירת המצוות מכשילה בה את הדתיות, משמשת חיץ בין אלוהים למאמין". יותר מכל שמו משקיפים זרים אלה את לבם ל"אמירת התהלים אגב טלטולי-גו, החוטאים בנפש את הפסוקים הקדושים כלשונם". לא די שלא יכלו חוקרים אלה להבין את תמצית מהותה של היהדות המוגרבית אלא מהעדר הכשרה יסודית ביותר אף שגו שגיאות גסות ביותר.
כאן עלינו לעמוד על אמיתות יסוד אלו, התרבות האמיתית של היהדות המוגרבית היא שמית טהורה, הלשון, שהיא כלי התרבות הזאת, אם איננה הערבית, הריהי לפחות היהודית הערבית או ניב ברברי זה או אחר. ההזדקקות למתורגמן דנה לעקרות את המאמץ של החוקרים שאין להם כל גישה ישירה את העולם, שאותו התיימרו לנתח, ולבסוף, הביטחון העצמי השאנן של החוקרים הפחות מוסמכים, ריפה תמיד את ידיהם של בעלי הרצון הטוב ביותר, שעה שמעיקרו של דבר לא נשמע קולם של הרבנים המוסמכים ביותר. שיכלו להיות לפה ליהדות צפון אפריקה, אלא באזני האנשים שהיו מוכנים ומזומנים לקבל את לקחיהם. כל בקשה לבוא בסודם של הדברים, שלא נעשתה לשם שמים, נתקלה בסירוב מנומס, אם נענתה בכלל. כמה וכמה פעמים היה כותב השורות האלו עד לכך, שנושאיה המהימנים ביותר של המסורת היהודית המוגרבית השיבו את פניהם של חוקרים ודורשים, שלפי דעתם לא הוכשרו למלאכתן כל צרכם.
אפילו נתעלם מכל השאלות של לשון, פסיכולוגיה, אינטואיציה, או פשוט של אהדה בין אדם לחברו, כל כמה שהן מהותיות, בכל זאת בעינה עומדת העובדה שבגלל השוני היוצא מגדר הרגיל של ההשפעות שעיצבו את היהדות המוגרבית ודאי תישאר אחד הקיבוצים היהודיים הקשים ביותר להבנה ולניתוח.
המצב הגיאוגרפי של קיבוצי היהודים במגרב כשהוא לעצמו די בו לתרץ את השוני, ולפעמים הסתירה, שבגורמים שקבעו את התפתחותם הפנימית. ואפשר למנות בהם חמישה גורמים שבצירופם העניקו ליהדות צפון אפריקה מקוריות שאין כדוגמתה לפי שנשתקעו בה השפעות מקראיות, פניקיות ומזרחיות, ברבריות וערביות, ספרדיות, מסטיות וקבליות, ולבסוף מערביות, בזכות פועלה של צרפת. מופלא הדבר, שרצף זה של משקעים היסטוריים יוצאים מגדר הרגיל לא די שהוא מורגש מקצה אל קצה בכל רחבי צפון אפריקה, ובה בלבד, אלא שגורם זה או אחר מבין אלה שהזכרנו שליט בחבל אחד או במשנהו, בלי להתחשב כלל בגבולות המדיניים החדשים החוצצים בין תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, לא כן מצויים ההבדלים האמיתיים. התייר שהיה נוסע מנאות המדבר שבדרום, ממטעי התמרים של מרוקו, מדרום למראכש, ואחרי כן היה פונה אל הסלעים האדומים והלוהטים של גרדאיה שבאלג'יריה ומשם היה נושא פעמיו אל גאבס, מָטמטה וג'רבה שבתוניסיה, פוגש היה על קו האש הזה, בשוליה של סהרה, הרבה מאוד קהילות יהודיות, שבכולן שלטו השפעות מקראיות מזרחיות, ותאומות היו למרות ההבדל במצבן הגיאוגרפי.
לאורך קו התיכון העובר את טיטואן, מכנאס, פאס במרוקו, טלמסאן, אוראן, אלג'יר שבאלג'יריה, תוניס, ספאקס, קירואן שבתוניסיה, עדיין אפשר היה לחוש בהשפעה הספרדית או האיטלקית, תוצאה מן ההגירות של המאות הארבע –עשרה והחמש-עשרה. על גבי סביבה מסורתית זו אפשר היה לקרוא שם כמו מן הספר הפתוח את אותות ההשפעה והאמונות העממיות הברברו-ערביות, ירושת מאות שנים של מגע עם הארץ ועם יושביה, ואילו בתוקף חומרתן והתעלותן הכריעו את הכף האמונות המיסטיות והקבליות, שהן בלי ספק סגולתה העמוקה, המתמדת והמקורית ביותר של יהדות המגרב.
על תמונה זו הטילה צרפת את כתם הצבע האחרון. כתם זה בולט היה וזהר ביותר במקום שהייתה ההשפעה הצרפתית המתמדת ומעמיקה ביותר, כלומר מצד אחד, באלג'יריה, ומצד שני, בערים הגדולות של תוניסיה ומרוקו, בפרק זה נשתדל ללמוד ברחיפות את ההשפעות המזרחיות הספרדיות, המיסטיות, הערביות-ברבריות והצרפתיות, שעיצבו את קלסתר פניה של יהדות צפון אפריקה, למען הנוחות נזדקק אגב כך לחלוקה המתבקשת בעת ובעונה אחת, הן מן ההיסטוריה והן מן הגיאוגרפיה, מובן מאיליו שקווי שיא שונים אלה נפגשו במציאות על מנת ללוש ולהכשירה להתחדשות.
השפעה המזרחית
הבה ניכנס בדמיוננו לאחת מאותן קהילות יהודיות, שנשארו אפריקאיות אמיתיות ביותר, באיזה כפר נידח שבמדבר, בדמנאת שבאטלס הגדול, במסעד שבסהרה האלג'ירית, או בג'רבה האידילית, שהים המקיף אותה מכל עבר גונן עליה מפני השפעות מבחוץ. מלכתחילה, בושם עז של מזרח בא עליך מכל עבר, אלו הסמטאות הצרות , אלה הבתים הנמוכים שאתה פוגש בהם בכל ארצות האסלאם, אלו החנויות שבהן חנווני או בעל המלאכה שפופים על הארץ, והטכניקה המשמשת בהן היא כמעט זאת של המזרח המקראי.
הרגשה זו גוברת בך כשאתה מתבונן במלבושי הגברים או הנשים. הגברים, שעדיין לא נכבשו להשפעות המערביות שעליהן נדבר עוד מעט, לבושים ג'לאבה שכמוה כמו זו של העירונים המוסלמים, תכופות שחורה, לזקנים ולנכבדים, אך בדרך כלל לבנה, מזמן שבּטל החוק המחייב ללבוש שחורים. הרבנים, אם גם אינם לובשים ג'לבה, הריהם לובשים גלימה המכונה זוֹהה, לבוש של אריג מיריעה אחת הגולש בהדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים בלי חֵפת בצוואר ושרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק.
בין מלבושי הגברים יש לציין את הזאבֱּדֱוֹר, התסמיר, בההדיה או חזיה מקושטת להלל בארבעים כפתורים, הסרוואל או מכנסים של משי אטלאס או אריג אפור או שחור, שהאופנה גוזרת שיהיו צרים או שופעים יותר, אך תמיד מהודקים היטב במותניים ובסובך. כיסוי הראש בוא הכיפה השחורה הקלאסית של היהודים מן המללאח המרוקאי, בצורות שונות, התרבוש או השאשייה, הנעלמת תחת צניף שחור עצום. הילדים לובשים בלוּזה, שבמרכזים שונים, בפרט בגאבס ובג'רבה, מוסיפים הם ללבוש תחתיה את החזיה החומה הקטנה המגינה עליהם מפני הקור. נראה בעליל שהנעלים אינן מקובלות, כל אחד נועל דרדסים או נעלים נמוכות של מוסלמים, או בלג'ה, מעין נעל בית מעור גדי שאדם מחזיקן בזהירות בידו בהתהלכו בשבילים מאוּבּקים.
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'104-102
הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הראש-הוצ' מובן-2009
10
- אבא, למה אתה לא עובד כאן?
- אני עושה כל מיני סידורים, אני רוצה לפתוח מפעל,
- מפעל של מה?
- או של צבע או של אצות.
- מה זה אצות?
- זה צמחים שצומחים בים, בעיקר באילת, בים האדום, ומשתמשים בהם לתרופות או לתעשייה.
- ולמה אתה לא פותח מפעל?
- צריך כל מיני אישורים, כאן זה לא כמו במרוקו, כאן אני צריך להביא להם הרבה מסמכים, אבל קראתי על הכול ולמדתי את הכול ואני יודע מה צריך לעשות.
- אבל אתה כבר הרבה זמן מביא להם אישורים, אתה בטוח שזו הדרך?
- ככה זה פה, אני כבר לא בטוח שייתנו לי לפתוח את המפעל,
-למה?
- הצבע, כי הם מגנים על איזה מונופול של מפעל לצבע, אז הם אומרים שזה מלכלך או משהו כזה, האצות אני לא יודע למה, כבר הבאתי להם עשרים מסמכים שהם ביקשו, ואין אישור
- שם היינו יהודים, אבא, ופה אנחנו מרוקאים, מרוקאים- סכין, אולי זה בגלל שאתה מרוקאי,
– לא, אני לא חושב, לא חושב, זה בגלל שהם אשכנזים.
- אז למה הם כל הזמן אומרים לנו שאנחנו לא נראים כמו מרוקאים,
- הם מתכוונים למרוקאים האחרים,
- לא, אבא, אנחנו כאן האחרים, אנחנו המרוקאים האחרים.
- בני, תפסיק עם זה, תלך ללמוד לבגרות, ותלך ללמוד באוניברסיטה ואחר-כך הכול יסתדר, הם לא יוכלו לומר לך כלום, כמו שהם אומרים לנו, זו המדינה שלנו וכאן אנחנו לא צריכים לפחד להילחם.
אל אִיתִיחַד מַרוֹק
חמש שנים אני יושב פה ואיני יודע איך לכתוב את סיפור חיי. חמש שנים אני מנסה למצוא הגיון לשמונים שנות חיי, אבל בחיי אדם אין הגיון. הכול היה יכול להיות אחרת, הייתי יכול למות בירושלים, להיות פוליטיקאי במדריד, או סוחר מצליח בוונצואלה. הייתי יכול להיות בפריז, נשוי עם אישה מאוראן, הייתי יכול להיות בארצות- הברית, מדבר אנגלית של מהגרים, הייתי יכול להיות בקנדה, בקֶבֶק, איש תטואן, מדבר צרפתית של פריזאים בין הצרפתים הקנדים, הייתי יכול להיות… ובכל זאת איני יודע אפילו מה כן הייתי, האפשרויות היו רבות כל-כך עד שהפתרון שנבחר היה רק הפתרון המאולץ.
פרקים מחיי, תמונות עוברות במוחי ללא שום הגיון, אמי היפה, עומדת כאן מול עיניי בבית שקניתי שוב לפני שבע שנים כמעט בהיסח הדעת, חזרתי לביקור בתטואן עשרים שנה אחרי שעזבתי, נכנסתי לבית הזה ברחוב קונסול מורְפִי 18, זה יהיה השם היחיד שאדע, יש לו שם אחר עכשיו, מַהָרַקָה אנואר, נכנסתי, הם קיבלו אותי יפה, זוג עשיר וזקן, אמרתי להם שאבי בנה את הבית הזה, אמרתי להם, ובכיתי, הם שאלו אם אני רוצה לקנות אותו, שאלה בלתי צפויה, בכלל לא ידעתי אם יתנו לי להיכנס לבית ופתאום אני יכול לקנות אותו, בחמש-עשרה אלף דולר, ואמרתי מיד כן, נסעתי לטנגייר, נכנסתי לאמריקן אקספרס, הוצאתי את הכסף והבית היה שוב שלי. הבית שבנה אבי, משה בן זמרה, בן מימון בן זמרה, שאת שמו אני נושא.
הייתי שוב הבעלים של ביתי. כמובן שלא ציפיתי ששנה מאוחר יותר אשתי, שהייתה צעירה ממני בעשרים שנה, תמות פתאום, היה כאילו ברור ומוסכם שאני אמות ראשון, מעין הסכם בין בעל מבוגר לאשתו הצעירה, וכשהיא מתה, היה לי פתאום ברור לגמרי שאבוא למות כאן, כמו אבי וכמו סבי, שאקבר במקום בו נולדתי, שאנשים ילכו יום אחד עליי במקום בו דרכתי, באתי לכאן והבאתי את זיכרונותיי, זיכרונות שאנשי תָּטוּאַן מנסים לשכוח, כל העולם מנסה לשכוח, את שמות הרחובות הישנים, החֶנֵרֵלִיסִימוֹ שהפך לרחוב חסן השני, רחוב מדריד שהפך לרחוב רבט, או לופה דה ווגה שהפך לרחוב אל איסתיקלל, אני שואל אותם שאלות בצרפתית או בספרדית, ולפעמים אפילו בערבית הקלוקלת שלי "מאן אל חנרליסימו", ומדי- פעם זקן אחד עונה לי בספרדית, כיודע את סודי, הוא יודע את סודי אך אני לא יודע אותו, למות כאן, לא כמו הסבא של סבי שהלך דווקא למות בירושלים, למות כאן כמו כל אבות אבותיי מאז גירוש ספרד, חמש- מאות שנה, שמונים דורות, הם נולדו ונקברו כאן, כשיבוא המשיח רק אז שייקח אותי לירושלים, לא מבין מה עשיתי שם עשרים שנה, כל-כך תמים חשבתי שיקבלו אותי בשמחה, אולי לא חשבתי אך אשתי דחפה, מכאן רק לישראל, מתטואן רק לירושלים, ומשפטים כאלה, לא לקנדה ולא למדריד, הגעתי לארץ מוכן בתמימותי להקים בית-חרושת לצבע אך הם ביקשו אלפי אישורים, כמובן כדי להגן על המונופול של חברת לִימַרְסוֹל, אבל כל זה הרי אינו חשוב עכשיו, כל זה הוא פסיק, אז כמובן כעסתי, כי על מה יש יותר לכעוס מאשר על מקום אותו חשבת לביתך, לארצך, למולדתך, שהם מקיאים אותך כאילו היית זר ואויב, ילדיי אומרים שאני משוגע, מי בא לגור במרוקו בגיל שבעים וחמש, עוזב את ירושלים, אבל הייתי חייב, הנה האסטמה שהייתה לי כמעט נעלמה לגמרי, אני משתמש עדיין בוונטולין אבל רק פעם בשבוע, בירושלים זה היה אחרי הרבה צומות, וטיפולים טבעיים וקורטיזון, זה היה יותר גרוע, הייתי חייב שוב לנשום את האוויר של המקום בו נולדתי, זה נראה כל-כך ברור עכשיו, אבל לפני כמה שנים לא יכולתי אפילו להעלות את הדבר על דעתי. לא יכולתי לחשוב על זה…
היום ראיתי אישה ספרדייה בת שישים בערך, גם היא אלמנה, שאלתי אותה למה היא לא נוסעת לילדיה במדריד או בוולנסיה, והיא אמרה לי שהיא נולדה כאן והיא תמות כאן, שמה סוּאַרֶס, שם של מַרַנַוֹס, ללא ספק, הם אומרים שאני משוגע ואני אומר להם שהם עוד יתגעגעו כמוני, אני לא יודע למה, אבל זה במיוחד נכון לגבי בני המשורר, הוא כותב בעברית בירושלים ואיש אינו מבין על מה הוא מדבר, ואני כותב כאן בספרדית לאנשים שכבר מתו, אני כותב את זיכרונותיי אולי לנכדי, אבל בעיקר אני כותב לסבי, מי יזכור את סבי שאת שמו אני נושא, מי יזכור אותו, הסבא מברזיל, אולי יש לי בני-דודים בברזיל, הוא היה נוסע לשנה שנתיים, חוזר לתטואן לכמה חודשים, מכניס את אשתו להריון ושוב נוסע, חוזר ואז הייתה לו ילדה בת שנתיים, או ילד, אני חושב שלאור הליבידו של המשפחה הזאת שגם הייתה לו אישה בברזיל, או אולי לא, לא ידוע לי על זה כלום, אך אולי יש לי בני-דודים שם, אולי בכל מקום כי תמיד היו יותר תטואנים מחוץ לתֶּטוּאן מאשר בתוכה, בשיא היו כאן עשרת אלפים יהודים, אך במאה הקודמת, היה עוני כבד, ואנשים הלכו לחפש את פרנסתם בכל מקום, הרבה הלכו לאוֹרַאן, גם אני הייתי שנה באוראן, אחרים נסעו למדריד, יהודים ראשונים אחרי ארבע-מאות שנה, בסוף המאה התשע-עשרה, חלק גם התנצרו, אפילו בתטואן היו כמה שהתנצרו, אבל על זה קראתי בספר, איש לא סיפר לי על כך, שום יהודי לא יספר על כישלון כזה,
אבי: האיש העשיר, אבי שהיה הראשון לייבא לתטואן דרך הים היה גם מיליונר בגיל שבע-עשרה, במושגים של אז כמובן, אחר-כך הספרדים, פרנקו, הזיכיון הבלעדי לשווק קמח, סוכר ושמן, הסוכר שיהרוג אותו כל-כך צעיר, מונופול, אחר-כך אני עצמי אהיה קרבן למונופול, ואז הכסף הבלתי נגמר, הנכנס ללא סוף, שנת חמישים ושש עצמאות מרוקו, והזיכיון שנגמר, מותו בגיל שישים ושתיים, מלחמת האזרחים בספרד, שלושים ושש עד שלושים ותשע, ואז זה היה ספרד כאן, ללמוד ללכת על בהונות, ללכת באמצע הרחוב כדי שלא יקפוץ עליך מישהו מרחוב צדדי, לא להביע שום דעה בעד או נגד, אחרי השנה הזאת בגיל שבע-עשרה בה הקשבתי כל יום כמי ששומע את האורקל לרדיו רוסיה, קומוניסט משוכנע, בן לאבא מונופוליסט ומיליונר, אחר-כך צמחוני לפני שהמילה הזאת הומצאה, ואמי שפחדה כל־כך שאמות, כי אז אבי, כמנהג העשירים, נהג לאכול בשר פעמיים ביום, בארוחת-הצהריים אכל כמנה ראשונה ביצה, אחר-כך דג, ואחר-כך בשר, חלבונים בלי סוף, הייתה תקופה שהתזונאים האמינו רק בחלבונים,
ההצעה לנסוע למדריד, להיות יועץ של מפעל גדול לעץ, והסירוב כמובן, כי הרי הייתי בן יחיד, תמיד בן יחיד לאם שעשתה עשר הפלות אחרי לידתי, היום יודעים בקלות לרפא את זה, אם… אם היו יודעים אז, מדובר בזריקה קטנה שגורמת לאם לא לפתח נוגדנים נגד העובר, אולי היו לי כמה אחים היום, ואחיות, זה היה קשה להיות בן יחיד אז, לא כל-כך מקובל, ואמי מתה מסרטן, כנראה מכאב, סבלה הרבה, בבית הזה, בבניין הזה, אפשר להרגיש את זה, לקירות יש זיכרונות כל-כך ארוכים, כששוברים בניין, קיר, בית של מישהו אחר, שוברים את הזיכרונות שלו, את הזיכרונות של כל אלה שחיו בתוך הבית, אם אבן הייתה יכולה לכתוב ספר, כמה דפים היו בו? כבר אינני צעיר והכול מתבלבל לי, אבל אנסה לעשות קצת סדר בכל העניין הזה שנקרא חיי, למען מי שיקרא, כי לי נראה שאין שום סדר, בוודאי לא סדר כרונולוגי…
הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הראש-הוצ' מובן-2009 –עמ' 45-41
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1968
III. Valeurs religieuses, culturelles et sociales
La loi religieuse juive modelait la vie quotidienne du mellah dans ses moindres détails. L’observance des pratiques religieuses constituait l’originalité du Juif dans la société musulmane. La fidélité à la tradition religieuse dans un milieu souvent hostile assurait la survie du groupe en tant que tel. Cette fidélité à la tradition religieuse était un facteur essentiel pour la cohésion interne du groupe. Elle était sa raison d’être. De ce point de vue, le judaïsme marocain ne se distingue guère d’autres communautés juives traditionnelles de par le monde.
Toutefois, les pratiques et croyances religieuses juives étaient souvent contaminées de superstitions et de coutumes locales fort répandues dans le Maghreb : croyance au mauvais œil, aux djnouns – Esprits maléfiques- pratiques magiques. Comme l’Islam, le judaïsme maghrébin a pris une « teinte anthropomorphique » en pratiquant un certain culte des Saints. Juifs et Musulmans vénèrent souvent les mêmes intercesseurs. On discerne aussi dans le judaïsme marocain une certaine prédilection pour la mystique : l’étude de la Cabbale, la lecture du Zohar y étaient pratiquées avec ferveur.
Pratiques religieuses, superstitions, coutumes locales constituaient la trame même de la vie culturelle et sociale du mellah. La transmission des traditions ancestrales au sein de la famille aussi bien qu’à l’école talmudique était l’expression essentielle de la vie culturelle. Les fêtes religieuses et leur longue préparation rompaient à intervalles réguliers la monotonie de l’existence quotidienne. De la naissance à la mort, chaque événement important de l’existence d’un individu était consacré par un ensemble de rites religieux et de coutumes auxquels se mêlaient des superstitions.
Tous les auteurs qui ont étudié le judaïsme marocain signalent ces faits. Citons seulement A. Chouraqui, Les Juifs d’Afrique du Nord, p. 288-282 ; nous espérons comme lui qu’un jour une équipe de chercheurs définira « le fond commun judéo-berbère de croyances et de pratiques, et l’ensemble de croyances et de pratiques exclusivement propres aux Juifs du Maghreb par opposition au judaïsme traditionnel » (p. 292).
- Julien définit en ces termes les « nuances particulières de l’Islam maghrébin » : «< Tout en restant à l’écart des grandes querelles théologiques, la religion musulmane s’est quelque peu altérée au Maghreb. Elle y a pris une teinte anthropomorphique (…). Le culte des Saints y a connu un développement considérable (…). . L'Islam est caractérisé, surtout à partir du xve siècle, par l’épanouissement du mysticisme populaire (…). L’Islam maghrébin apparaît comme très statique; depuis le mouvement almohade, c’est-à-dire depuis le milieu du XIIIe siècle, la doctrine et la pratique sont restées semblables à elles-mêmes ». (Histoire d’Afrique du Nord, p. 304-305.) Le judaïsme maghrébin présente dans certains de ses aspects quelques analogies avec l’Islam maghrébin.
Les festivités et les traditions qui rythmaient l’année comme l’existence de chaque individu, étaient aussi un aspect important de la vie sociale du mellah. Elles contribuaient à resserrer les liens entre les membres du groupe et chargeaient leurs rapports d’un certain contenu affectif. Elles étaient la source d’une certaine ambiance du mellah faite d’émotivité et de chaleur humaine.
Dans ce monde clos en lui-même qu’était chaque communauté juive marocaine, le comportement de chaque individu, fortement intégré au groupe, était jugé sur sa conformité aux normes imposées par les traditions et coutumes. Celles-ci formaient un tout, dans lequel pratiques et valeurs religieuses culturelles et sociales, étaient imbriquées au point que l’individu ne pouvait en discerner le contenu spécifique. D’ailleurs, dans cette société traditionnelle, l’individu, en tant que tel, n’avait guère de consistance : il était partie intégrante d’un tout.
Au contact de l’Occident, ce tout éclatera : le groupe perdra peu à peu sa force de cohésion et l’individu prendra conscience de lui-même en tant qu’individu. Dans son processus d’individualisation, il se détachera du groupe et le jugera.
C’est ce processus d’éclatement de la société traditionnelle juive marocaine au contact avec l’Occident qui fera l’objet de cette étude.
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1968-page 21-22
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- La Qasida judéo – marocaine
La Qasida judéo – marocaine
La Qasida judéo-marocaine est un récit rimé en arabe dialectal des Juifs du Maroc. Elle est destinée à être chantée sur un air préalablement indiqué par l’auteur, en général sur l’air d’une prière connue, par exemple : Mi kamokha. Sans prétention littéraire, écrites en caractères hébraïques, les qasidas étaient imprimées sous forme de feuilles volantes et diffusées par un petit libraire du mellah. On en a retrouvé près d’une quarantaine, conservées princpalement à la bibliothèque de l’Institut Ben Zvi à Jérusalem. Nous en donnons ci-après de larges extraits accompagnés d'une traduction en français qui colle le plus possible au texte d’origine. C’est la première fois, à notre connaissance, et nous en sommes heureux, que des qasidas sont révélées au public dans leur version hébraïque d'origine. La plupart ont été composées et diffusées à Casablanca. Certaines sont devenues célèbres, telles la Qasida de Bensousan ou la Qasida de Yosef Ha-saddiq. L’auteur d’une qasida est le plus souvent un modeste lettré qui, en dehors de son activité professionnelle (boutiquier, coiffeur, artisan, petit commerçant..) s’essaie à ce genre populaire pour divertir le petit peuple du mellah et susciter chez lui, par la même occasion, un éveil de sens esthétique et peut-être même une prise de conscience de sa condition sociale précaire pour dénoncer, souvent avec humour, une oligarchie dominante
La langue dans laquelle est écrite la Qasida est généralement comprise par le public populaire en dépit de la présence de quelques termes d’arabe littéraire. (Voir glossaire)
A l’origine, le mot qasida (pl qasaid ) dans la littérature arabe classique, désignait un poème de sept ou dix vers. Aujourd’hui, ce mot désigne un récit rimé en arabe dialectal des juifs du Maroc. Il se prononce qseda ( pl>qsaid ou qsedat). Dans un texte en français nous écrirons : qasida).
Elle recouvre un vaste domaine de la littérature populaire dont une partie est d’inspiration religieuse et une autre d’inspiration “profane”. La première comprend un certain nombre de légendes, versions adaptées de récits bibliques glorifiant des personnages mythiques telle la qasida de Yosef ha Saddiq et des saints locaux du Maroc, des poèmes à la gloire des saints d’Eretz Israël (Ha-Saddiqim), qui donnent lieu à de grands rassemblements de pèlerins venus de tous horizons dans un climat autant de ferveur mystique que de fête champêtre ( voir P91), célébrés à date fixe lors de pèlerinages (Hüloulot).
Au-delà de ce domaine de la piété, on trouve tout un ensemble de qasidas à caractère “profane” qui traitent des évènements grands et petits, heureux ou malheureux, des conditions de vie des habitants du mellah. Dans certaines d’entre elles il souffle comme un petit air de révolte pour dénoncer sous une forme ludique la misère et les inégalités sociales comme le laissent entendre les adages suivants :
men khdemt la-‘niyyim u m-qellt s-sghel et-tazer ka y a‘mel l-flos
مين خدمت لعنيين و مقللت شغل تازر كا يعمل الفلوس
Du labeur du pauvre et de son déseuvrement le riche s’enrichit
zit-el-‘ani men hdit-el 'asir
زيت العني من هديت العسير
L’huile( de la lampe du pauvre )s’épuise à évoquer la fortune du riche
l-‘asir ( terme hebr.=riche) ‘ando bas itsara u iqra u-l-‘ani ( terme hebr. =pauvre) ma sab-s bas ibra
العسير عندو باس يتسارا و يقراء والعني ما سابس باس يبرا
Le riche a de quoi se promener et se cultiver Le pauvre n’a pas de quoi se soigner
"Paradoxe déconcertant, nous dit Jean Hess (“ Israel, au Maroc") toute la vitalité de ce petit peuple du mellah, sa bonne humeur, sa joie et son amour de la vie, c’est en parfaite misère qu’elle paraît le mieux s'affirmer
Quelques exemples de Qasidas :
qseda di- Bensoussan
’ qseda-del- miziria
qseda d-es -srab u mahia
’qseda di- Pissah u Sekka
,qseda d-el-baqq
,qseda d-el- berghot
,qseda d-el- firan
,qseda d-el kra
,qseda d-es-selhat
,qseda d-el-Bedawiyat u -s- Selhat u-l-Fasiyat
,qseda d-l-apiqorosa
,qseda d-el‘ azri u-l-mzuwwez
,qseda di- Hitler
,qseda di- Haman
,qseda d-et-tifos
,qseda di-Yossef Ha-Saddiq
,qseda de Mordékhai et Esther
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- La Qasida judéo – marocaine –page 41-43