ארכיון יומי: 11 בינואר 2020


היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו – בעריכת חיים סעדון

כי"ח נאבקת על האזרוח של יהודי מרוקו, מאי 1947

… היהודי איננו יליד במובן הקולוניאלי של המושג; למן היום שבו נכנס לבית הספר, הוא השתנה תכלית שינוי; הוא הפך להיות אירופי, וזכותו שיתייהסו אליו בהתאם. ובאשר אני אומר אירופי,הנני משתמש ב… מלה כללית כדי להימנע מלפגוע ברגישויות מסוימות; היה עלי לומר צרפתי; הילדים בבתי הספר של כי״ה רוכשים לעצמם את הרעיונות הצרפתיים ולומדים לאהוב את צרפת; כל חינוכם, כל מסורותיהם מטים את לבם לרעיונות הצדק, השוויון והחירות, וכמובן, לעבר צרפת הרפובליקאנית והליבראלית…

הנני משוכנע, שבמדיניות צרפת כלפי מרוקו שלטת התחושה, שצו כרמייה היה בזמנו טעות. אך הרי היהודים האלגיירים הוכיחו מאו, שהם היו ראויים לזכות הזו שהוענקה להם. צריכים היו להימצא ביום אנשים משוחררים מכל דעה קדומה, שביכולתם להבין את היתרונות שתוכל צרפת להפיק מקידומם של היהודים המרוקאים לרמתה, מיכולתה לבולל אותם בתוך פרק ומן ארוך פחות או יותר; אין המדובר מזכויות מיוחדות בהווה, כי אם בפיצוי הולם שיוענק למי שיהא ראוי לו,למי שימלא את חובתו, מי שייאות ליטול על עצמו את האחריות. כל מאמצי השלטון, כל פעילותם של מנהיגי הקהילות, כל שאיפותיהם של המחנכים צריכים לכוון לנקודה הוו: לצרפת את היהודים; ובאשר תושג המטרה הזו, תחזיק צרפת בידיה כוח מעולה! 150,000 יהודים, ואולי אף יותר, פוורים בבל חבלי האימפריה, פעילים, אינטליגנטים, משכילים, הם יהוו משקל נגד יעיל, שיאזן את הפעולה המוסלמית. ככל שיהיו המוסלמים משכילים יותר, כן ישכילו לתת דעתם על אחדותם ויתבדלו בלאומיותם בנחישות תקיפה.

מדיניות יהודית כזו היתה צרפת צריכה ליזום לפני שלושים או ארבעים שנה. אילו עשתה כן, וכדוגמת ספרד או פורטוגל היתה מעניקה ליהודים ברוחב לב את האזרחות או החסות הצרפתית, היתה בעיית טאנגייר נפתרת כיום ביתר קלות לתועלתה. צרפת חשה לעזרתם של היהודים, כל אימת שהם נרדפו בצורה מחפירה, היא נותנת להם השכלה, העניקה להם את רגש הכבוד העצמי, אך כאשר הם ביקשו את חסותה המדינית, היא סירבה, כדי לא להסב מורת רוח לעולם הערבי… כמה יהודים בעלי חסות זרה היו מאושרים להיות צרפתים! העבר צריך להועיל להווה, כדי שתהיה במרוקו מדיניות יהודית.

מבחינה תרבותית הוכרע אפוא כבר בשלב מוקדם כי הנוער היהודי המקומי יתפתח תחת השפעתה של יהדות המטרופולין. הכרעה זו, לצד השינויים בתחומי הביטחון הפנימי והכלכלה, קבעה את מסלול היחסים בין השלטון הצרפתי ליהודים. התמורה העיקרית בחיי הארץ הייתה פתיחתה לכלכלה האירופית. תנופה הורגשה ברוב ענפי הכלכלה, הבניין, המסחר, החקלאות, אך מי שנהנו ממנה בעיקר היו חברות הענק הצרפתיות והמתיישבים האירופים. התושבים המקומיים, שלא היו בידיהם כלים תרבותיים ואף לא זכויות יתר במשטר החדש, התקשו להשתתף ב״חגיגה״ הכלכלית, ולעתים קרובות אף נפגעו מתנופת הפיתוח: אדמותיהם הופקעו ועסקיהם לא עמדו בתחרות האירופית.

חברת כי״ח לא יכולה הייתה לשנות את מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו, אך היה בידה לספק להם כלים להשתלב בכלכלה האירופית: שליטה בשפה הצרפתית, יסודות החשבון וידע תרבותי כללי המוסיף לכושר התקשורת בציביליזציה המערבית. במשימה זו פתח הארגון עוד בתקופה הקדם־קולוניאלית. עתה, תחת שלטון צרפתי ישיר, ובעזרת ההסדר עם השלטונות, יכול היה להעמיק את החדירה התרבותית הצרפתית לשכבות החברה היהודית המקומית בנקודות היישוב השונות. גם אצל המוסלמים התפתח החינוך

המערבי, אך לא בקצב ובהיקף שהבטיח הארגון היהודי לבני דתו. כך הלך ונוצר פער בכושר ההשתלבות של שתי האוכלוסיות המקומיות בסדר החדש. בעקבות זאת נפער בקע גם בשביעות הרצון מן המעצמה השלטת ובהזדהות עמה. ההתערות בתרבות המתיישבים האירופים, בתוספת השיפור במצב הביטחוני, עשו את היהודים ליסוד פרו־ צרפתי ברור.

הנטייה הפרו־צרפתית שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו ללא עוררין בשנות העשרים והשלושים, אך הצרפתים לא היו צריכים להתאמץ רבות כדי להשיג מטרה זו של מדיניותם. התהליכים הכלכליים והמעורבות הצרפתית־היהודית עשו בעבורם את עיקר המלאכה. מכל מקום, תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר ומקיף. המשאבים שעמדו לרשות כי״ח היו מצומצמים, ורק אחוז קטן מן הנוער היהודי עבר תהליך התמערבות של ממש במוסדותיה. הציבור היהודי הרחב נעשה פרו־צרפתי בעיקר בשל תחושת הביטחון שהביאה עמה הנוכחות הצרפתית, אך הוא לא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית היהודית הישנה בפטריוטיות צרפתית. הרוב, שלא עבר תהליכי התמערבות, דבק בדת והמשיך לראות במנהיגיו הישנים, הרבנים והפרנסים, מדריכים רוחניים ומושא להזדהות. בחברה היהודית, כמו בחברה המרוקאית, התפתחו מגזרים שונים, נבדלים במעמדם התרבותי־ הכלכלי ובכושר ניידותם, ולכן נוצרו פערים בנטיותיהם הרוחניות והפוליטיות של המגזרים השונים וביעדי ההזדהות שלהם.

בחוג המתמערבים היהודים, בוגרי בתי הספר של כי״ח או מוסדות חינוך צרפתיים אחרים, החלה להתפתח נאמנות פוליטית ברורה לצרפתים, והתפתחה אף מעין הזדהות לאומית מודרנית עמם. אך גם הזדהות זו לא הייתה יציבה, בשל המתח הטבוע במצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומיים ושל המתיישבים האירופים. בעניין זה חלה בתוניסיה, שהמשיכה לשמש מושא השוואה למרוקו, התפתחות חשובה. בשנת 1923 החליטו הצרפתים לפתוח בצורה מבוקרת את שערי ההתאזרחות הצרפתית לפני חוגי העילית הילידית. תמורה זו בדגם התוניסי הייתה בעלת משמעות רבה לדידם של המתמערבים היהודים במרוקו: הם יכלו לקוות ללחוץ לאימוץ מדיניות דומה גם בארצם, ולהיחלץ באמצעותה ממעמדם הנמוך בחברה המקומית. אלא שהשלטונות הצרפתיים במרוקו לא גילו כל כוונה לאמץ התפתחות חדשה זו, ולא ענו מבחינה זו על הציפייה שהתעוררה בקרב היהודים המתמערבים.

למרות החזות המנצחת של הנוכחות הצרפתית במרוקו, רחשה מתחת לפני השטח מרירות בקרב המקומיים שלא נטלו חלק בזינוק הכלכלי של הארץ. חמור מזה: הלכו והתגבשו חלופות פוליטיות לנאמנות לשלטון הקולוניאלי ולהזדהות עמו. על רקע מצוקת ההמונים בעיר ובכפר, שגברה בשנות השלושים, ועל רקע טריזים שניסו הצרפתים לתקוע בין מרכיבי האוכלוסייה המקומית, החל קומץ משכילים ומתמערבים מוסלמים להפיץ את בשורת הלאומיות המרוקאית, כלומר את הרעיון כי כל תושביה הוותיקים של מרוקו מהווים אומה אחת שהצרפתים מנסים עתה לפוררה, וכי יש להתנגד לשלטון הזר. בתפיסה האידאולוגית של הלאומיות המרוקאית, שהלכה והתגבשה אז, נכללו גם היהודים באומה המקומית, וראשוני הלאומיים ביקשו לצרף לשורותיהם הדלילות גם תומכים יהודים. חלופה לאומית אחרת, שנגעה רק ליהודים, הציונות, ספגה אמנם מכות קשות בראשית התקופה הצרפתית, אך החלה לגלות סימני התאוששות בשלהי שנות השלושים, הן על רקע התגברות האנטשימיות האירופית, שהדיה הגיעו גם למרוקו, והן על רקע התגברות המצוקה במלאחים העירוניים, שעוררה מחשבות על עלייה. הפרו־צרפתיות של היהודים הייתה אמנם ברורה, אך לאו דווקא יציבה ובעלת שורשים עמוקים. תמורות בנסיבות המקומיות יכלו לטלטל את יחסי היהודים עם השלטון הצרפתי.

היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו בעריכת חיים סעדון-עמו' 53

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

השפעת קבלת רבי משה קורדוברו וקבלת האר"י על הקבלה בצפון אפריקה

העלייה לצפת מעמק דרעה נבעה משילוב של כיסופים משיחיים-קבליים אל ארץ ישראל עם רדיפות שרדפו השלטונות את יהודי מרוקו. כך הגיעו יהודים מהמגרב לארץ, מקצתם מקובלים. המקובלים שהגיעו לצפת היו לתלמידי האר"י או לתלמידי רבי חיים ויטאל, ובהם רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי יוסף אבן טבול, רבי מסעוד סגי נהור, רבי סלימאן אוחנא ורבי מסעוד אלחדאד.

על תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב מספר רבי שלומיל מדרעזניץ, בן תקופתו של רבי חיים ויטאל בצפת, באיגרתו על עלייתם ממרוקו של תלמידי האר"י, רבי מסעוד סגי נהור ורבי שלמון מערבי: "שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל".  על הקשר בין חכמי דרעה למקובלים בצפת אפשר ללמוד גם ממה שכתב רבי חיים ויטאל ב"ספר החזיונות" על חכמי דרעה שהגיעו לצפת ועל פגישתם של שני מקובלים מהמגרב מדרעה: רבי אברהם שלום אומר לרבי מסעוד אזולאי כי יודיע לרבי חיים ויטאל שהוא משיח בן יוסף, ושילך לירושלים. בספר "נר המערב" מביא הרב טולידאנו את רשימת החכמים שהגיעו מעמק דרעה לצפת, ובה מסעוד מצליח בן גואשוש, אברהם שלום רבי מסעוד הכהן ואחרים.

המאה השש עשרה הייתה תקופת פריחה בקבלת צפת. השד"רים מארץ ישראל הביאו עימם למרוקו ספרות קבלה צפתית, והיא השפיעה על הקבלה במרוקו באזורים מסוימים, אולם בדרום מרוקו, בתרודאנט ובעמק דרעה, שמרה קבלת מרוקו על ייחודיותה, וספר הזוהר המשיך להיות דומיננטי, וכן "שערי אורה", ספרי הרמב"ן, "ספר יצירה", ספרי רבנו בחיי, "מערכת האלוקות", "ספר הייחוד" ועוד, שכולם טרום לוריאניים. לכן בדיון על השפעות קבליות צריך להבחין בין האזורים השונים והתקופות השונות, וכך יש להידרש למה שכתב חלמיש על שמירת ייחודיותה של הקבלה במרוקו לצד השפעות מספרד: "לאורך כל התקופה הקבלה במרוקו אופיינה ביצירה קבלית פנימית בהשפעה של קבלה מוקדמת ובהשפעה קבלית מאוחרת של מגורשי ספרד".

אפשר לראות את השפעת קבלת רבי משה קורדוברו על רא"א: ספרו של קורדוברו "פרדס רימונים" הגיע למרוקו בסוף המאה השש עשרה, וקריאתו הייתה לאירוע מכונן בחייו של רא"א, המעיד כי בעקבותיה החליט לעלות לארץ ישראל. השפעת רבי משה קורדוברו בארצות המזרח קדמה להתפשטותה של קבלת האר"י, לכן סביר להניח כי גם במרוקו זה היה כך, והראיה היא רא"א, שהספר "פרדס רימונים" הגיע אליו, אך לפי הבנתי נחשף לקבלת האר"י בעיקר בהיותו בארץ ישראל ולא קודם לכן.

לקראת סוף המאה השבע עשרה גדלה השפעתה של קבלת צפת על הקבלה במרוקו בזרם המגמה הכללית של התפשטות קבלת האר"י בארצות אירופה ובארצות המזרח בהשפעת שד"רים בעלי אוריינטציה לוריאנית שהגיעו למרוקו, כמו אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהביא עימו ספרי קבלה מצפת. לדוגמה, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה.

סביר להניח כי תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב, כמו יוסף אבן טבול, סלימאן אוחנא, אליעזר אזיקרי ואחרים, שהיו בעלי השפעה במרוקו, עזרו להפיץ את קבלת האר"י והשפיעו גם על הלכי הרוח ביצירה הקבלית במרוקו, ומקובלים חשובים מדרעה ומפאס שעלו לצפת נסחפו בהשפעתה הדומיננטית של קבלת האר"י. בתקופה מאוחרת נראית כבר השפעה גלויה ומפורשת של תורת האר"י במרוקו בכתבי רבי יעקב אבוחצירא ובעיקר בפירושו לתורה "מחשוף הלֹבן", ב"מערת שדה המכפלה" לרבי משה בן צור וב"מקדש מלך" לרבי שלום בוזגלו.

הקבלה בדרעה ובתרודאנט

מחוז תרודאנט שוכן בחבל סוס שבדרום מרוקו, אזור שיהודים ישבו בו תקופה ארוכה, כבר מגלות בית שני, ויש מי שסובר כי מתקופת בית ראשון. ראיה לכך מובאת בספר "נר המערב", שבו הכותב מביא את דברי הגמרא בסנהדרין צד ע"א על גלות עשרת השבטים: "'מר זוטרא אמר לאפריקי כי מטו שוש אמרי שויא כארעין, כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין' כשהגיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו".  בתרודאנט פעלה קבוצת מקובלים שבראשה עמד רבי משה רפאל אלבז ) להלן: רמב"ם אלבז(, מחבר הספר "היכל הקודש", פירוש לסידור התפילה לימות החול, לשבת, למועדים ולראש חודש. תלמידיו של הרמב"ם אלבז היו רבי יעקב איפרגאן, בעל "פרח שושן", ורבי יוסף הכהן, בעל "גינת ביתן".

בשנת השנ"ח  (1598) פקדו את העיר תרודאנט רעב ומגפות, והקשיים גרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקה, שאף היא שוכנת בחבל סוס. ואולם גם שם סבלו היהודים מנחת ידי התושבים המקומיים. הרמב"ם אלבז בהקדמה לספרו מתאר את הגירוש מאקה, את הרעב, את הבצורת ואת הרדיפות שהיו נחלתם של היהודים בתרודאנט.

מרכזי הקבלה בדרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שישבו בערים הגדולות בצפון מרוקו, כמו פאס, מכנס, ספרו ועוד, שאליהן הגיעו מרבית מגורשי ספרד ובהן ישבו גם חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים. מרחק גאוגרפי עצום מפריד בין הערים הגדולות שבצפון מרוקו ובין עמק דרעה ותרודאנט, והוא מסייע להבין את היבדלותם ממקורות השפעה חיצוניים. על דרעה כמרכז קבלה כתב שלום שהייתה "קן מקובלים".  אליאור כותבת כי יש עדויות רבות לבדילותן של הקהילות בדרום המגרב מהערים הגדולות, כי לשם לא הגיעו המגורשים, ולא פקדו את האזורים הללו גלי ההגירה. אם כן, המקובלים בדרעה ובדרום המגרב בכלל פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, בערים פאס ומכנס.

בכלל, אזור דרעה מאופיין בחוסר חשיפה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס, ולכן נשתמרו בו מנהגים ודפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. במנהגים הללו שנשתמרו אפשר לציין את נוסח ההגדה של פסח שנאמר באזורים אלה, ובו תוספות שונות מהנוסח המקובל, ויש גם מנהגים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים, כגון בראש השנה, בערב יום הכיפורים, בפורים, בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב.

על ייחודיותה של הקבלה בעמק דרעה הביאה אליאור עדויות של כתבי יד שנתגלו באזור ומאפיינים כתיבה קבלית באמצעות חוכמת הצירוף, שאינה מושפעת מקבלה חיצונית, ושל פירושים קבליים שנכתבו לתפילות, המעידים על אפיון ייחודי של הקבלה. אליאור מציינת את עדותו של רבי אברהם גלאנטי בספר "ירח יקר", המובאת גם בספר "זוהרי חמה" לרא"א, ועדות זו דנה במשמעות המנהגים הרווחים במגרב על פי פירושם של חכמי דרעה ועל זיקה בין מקובלי דרעה לספר הזוהר.

רבי דוד הלוי היה מהמקובלים הבולטים בתקופתו. הוא הגיע לפאס שבמרוקו מסיביליה שבספרד בגל הראשון של גירוש ספרד, בשנת רנ"ב  (1492), והיה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. הוא למד תורה בפאס מפי רבי יהודה עוזיאל הראשון, שהיה פוסק מוסמך, ומפאס עבר לטאמגרוט שבאזור דרעה, שימש שם דיין בקהילה וכתב על פי חוכמת הצירוף את הספר הקבלי המפורסם "כתר מלכות". בהמשך כתב הלוי כמה ספרים נוספים בקבלה על פי תורת הצירוף. לפי המסורת היה מוצאו מארץ ישראל, והוא היה נערץ גם בעיני המוסלמים והעמיד תלמידים רבים, ובהם רבי מרדכי בוזגלו ורבי אברהם אסקירה. רבי דוד הלוי נפטר באמצע המאה השש עשרה, כאשר היה כבן שישים, לפני שהצליח לסדר ולפרש את כל הלכות "ספר המלכות". הוא נפטר ונקבר בטאמגרוט, ומקום קברו היה לאתר עלייה לרגל של יהודים וגם של מוסלמים. אלו הם הספרים שכתב והגיעו לידינו: "כתר מלכות" נכתב כאמור על פי חוכמת הצירוף, גימטראות, שמות הקודש וקבלה מעשית; "כסף צרוף" נכתב גם הוא על פי חוכמת הצירוף; "מאור אור" עניינו בירור שמות מלאכים וכוחותיהם; "השמים והבקעה" מבאר את תכונות האותיות.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם" הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אחר כך: 1) אחר כך צאפדו עלא האדיך למרא ־ אחר כך שלחו [להביא] אותה אישה

 2) מן די קאל לפסוק אחר כך ואברכה ואגדלה שמך… = מכיוון שאמר הפסוק אחר כך ״ואברכה ואגדלה שמך״… /

אחרון]. [ברכה אחרונה, מים אחרונים, עד סוף פרוטה אחרונה, עד קצה אחרון](נביאים אחרונים (־הנביאים האחרונים), רבנים אחרונים]

אחרונים ! (aharonim) (פ) – החכמים האחרונים, בניגוד ל״ראשונים״:

  • הלכה פחאל לאחרונים = הלכה כמו האחרונים
  • האחרונים = כך הסכימו האחרונים

אחרית: אוקרתי האד דנייא… והנית לאחרית דייאלך די הייא לאצל ־ החשבת את העולם הזה… והזנחת את אחריתך , שהיא העיקר .

אחת – שלמה, מלאה, שאינה ניתנת להפרדה ולחלוקה. [אגודה אחת, אחדות אחת, בנשימה אחת (=בבת אחת)]

אי״ה – אם ירצה ה׳; ראה נספח עב״ז.

הביטוי העברי אס ירצה ה׳ איננו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העב״ז. במקומו משמש הביטוי הערבי המקביל אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳; וכן הביטויים הערביים בזהד ללאה או בזהד רבבי ־ בכוח האל. בפי ת׳׳ח משמשים הביטויים העבריים בעזרת האל ובישועתו, שבח לאל, בעזר הבורא יתברך, וכד׳.

איזה – תווית סיתום: קבל מא יתגזר עלינא איזה גזירה רעה = לפני שתיגזר עלינו איזו גזרה רעה / ש״צ א 4.

אייר [ayyar], ובפי ת״ח [iyyar]: מנשה כלאקלו פסהר אייר ־ מנשה נולד לו [ליעקב] בחודש אייר [חודש אייר, ראש חודש אייר)

איכא – [ixa] ותמסילו להרגשה ואיכא חשש נבילות ח״ו ־ [ייתכן שהשוחט יתעייף מרוב עבודה] ויאבד את ההרגשה [־הרגישות], ואיכא חשש נבילות חס ושלום [משום שהשחיטה לא תהיה כשרה] / ק״מ מג, ו.

איכה [ixa] – מגילת איכה: יקרא איכה ולקינות ־ יאמר איכה וקינות / ק״מ לה, ז. [שבת איכה] [ערב שבת די איכה, לקינות ואיכה]

אינפורמנטים שונים השתמשו בצירוף: ווזה איכה [wezeh ixa] ־ פרצוף איכה, אדם חמוץ פנים. ראה ב״א, היסודות

א־י-ם. iyyem (פ): למיסווה דלולאד כבר איימהא = מצוות הילדים [דהיינו מצוות פרו ורבו] כבר קיים אותה

2 השיג: כול עלא זמיע מא יכסב חתא לתמא איימו = [בתרגום חופשי:] כל מה שהוא היה אמור להשיג עד אז, כבר השיג אותו .

אימה: 1) ימסי לבית הכנסת באימה ויראה = ילך לבית הכנסת באימה ויראה bima wiyira

  • אידא יכונו כבאר סואיין ויגלסו באימה וביראה = אם הם [הילדים] קצת גדולים, וישבו באימה וביראה, [מותר להביא אותם לביה״כ] / מ״ב כס, ז. [ברעדה ואימה גדולה ima gidola (ראה רעדה)]

~ אימת הדין: יחדאז תכון ענדו לכופא פקלבו מאימת הדין ־ צריך שיהיה לו פחד בלבו מאימת הדין

אין להרהר אחר מידותיו יתברך – ביטוי להבעת ביטחון בה׳: אזיוו יא וולאדי תכזרו לעזאייב די הקב״ה… ואין להרהר אחר מידותיו יתברך = בואו ילדיי לראות את הנסים של הקב״ה…,(…) / ש״צ א 7.

איסראיל – ראה ישראל.

איריס איסראיל – ראה ארץ ישראל.

איריס יהודה, איריס נפתלי – ראה ארץ.

איריש יסראיל – ראה ארץ ישראל.

איש: 1) פחאל די קאל פאנשי נינוה = כמו שאמר באנשי נינוה / ק״מ לג, ב.

2) ובפרט די לאנשי חבורתו = [מותו של רבי פנחס הכוהן גורם צער רב לכולם] ובפרט לאנשי חבורתו

ורזעו כאנשי הארץ = [אנשים שהתגיירו ועלו לארץ התקבלו יפה,] הסתגלו ונהיו [מילולית: והפכו] כאנשי הארץ / ע׳ 83. [אשת איש, גבורת אנשים, מצוות אנשים מלומדה]

~ איש ישראלי – יהודי: לעונות די כא יעמל האיש הישראלי… = העוונות שעושה האיש הישראלי [־היהודי]…

~ כאיש אחד – מלוכדים, מאוחדים: נחדאזו כללנא נוקפו כאיש אחד = אנחנו צריכים כולנו לעמוד כאיש אחד [ולעזור…] .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 110

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר