ארכיון יומי: 2 בינואר 2020


להאיר באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ג' הקרוב. לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים, הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ג' הקרוב.

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספרים במבצע.

טלפון: 0523-240-298 או במייל.

דברי התורה, לע"נ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שעלתה בסערה השמיימה ב- י"ב טבת.

"ויגש אליו יהודה…

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני…

ויאמר יוסף אל אחיו:  אני יוסף, העוד אבי חי" (בר' מד, יח-לד. מה, א-ג).

"ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף,

גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל…

 ונתגלה לו – כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מב, כא).

יוסף הצדיק מתגלה אל אחיו – רק לאחר שהעביר אותם סדנה חינוכית

בתהליך התשובה: וידוי, חרטה, עזיבת החטא.

"תשובת המשקל" – אצל אחי יוסף (רבנו-אוה"ח-הק'. ע"פ רמב"ם).

המפגש המרגש בין יוסף ואחיו בפרשתנו, סוגר מעגל בן שלושה מפגשים רוויים מתחים ותעצומות נפש, שנמשכו שנתיים ימים. במפגש הראשון המתואר בפרשת מקץ, יוסף מאשים את אחיו כמרגלים, ודורש מהם להביא את בנימין, כדי לוודא שאכן הם חזרו בתשובה גמורה, בכך שיפעלו להצלתו.

בפרשתנו, מגלים אנו שאכן הם חזרו בתשובה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהלותו האחראית והפיקודית של יהודה, שאף מציע את עצמו לשמש כעבד במקום בנימין.

"ויגש אליו יהודה:  המדרש אומר: יהודה ניגש להתווכח עם יוסף, בגלל שהוא ערב את בנימין לאביו – "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בר' מג, ט. תנחומא ויגש סימן ב)). כמו כן, יהודה היה האיש שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד לישמעאלים במקום להצילו, דבר שכנראה ישב לו על המצפון לאורך השנים, לכן הוא מנסה בכל כוחו להציל את בנימין, כדי לתקן את טעותו כלפי יוסף אחיו.

"רבי יהודה אומר: ויגש – הגשה למלחמה – "כי כמוך כפרעה". רבי נחמיההגשה לפיוס – "בי אדוני".

 רבנן –  הגשה לתפילה – "מה נדבר ומה נצטדק" (ש. רבה צג ו).

נראה שאין מחלוקת בין החכמים הנ"ל, והדעות השונות משלימות אחת את רעותה.

בעצם, יהודה הלך בעקבות אביו שהכין את עצמו לתפילה, לדורון {פיוס} ולמלחמה לקראת "המפגש" עם עשיו בתחילת פרשת 'וישלח'.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שיוסף ישב בראש שריו, ואחי יוסף התמקמו במעגל החיצוני. יהודה ניגש ודילג על השרים, והתייצב פנים אל פנים מול יוסף, כדי לדבר אתו מבלי שאיש מן השרים ישמע את הנאמר בניהם. הסיבה לכך, יהודה ידע שבוויכוח הזה אין ליוסף מה לענות, דבר שיגרום לו לבושה, וכתגובה יהודה יתחייב בנפשו על ביזוי המלכות. וכדברי קדשו: "ויגש אליו – פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו, ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת המלך… וזהו אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני', באין שומע זולתך".

יהודה נהג כך, כדי שיוסף לא יתבייש בפני שריו במידה וינוצח בוויכוח. כידוע, אדם המנצח מלך חייב מיתה, דוגמת הסיפור של קטיעא בר שלום שאמרו לו: "ניצחת למלכא, וכל המנצח למלכא חייב מיתה" (עבודה זרה י ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תכניתו של יוסף בלשונו הצחה והקדושה, וכך הוא אומר: "ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל… ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו, ולחטא יחשבוהו" (בר' מב, ז).  

כלומר, מטרת יוסף הייתה להביא את אחיו לחזרה בתשובה גמורה, דבר הבא לידי ביטוי בדברי האחים: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב, כא).

ראובן בכור האחים אשר ניסה להצילו מידם לפני המכירה ולא שמעו לו, אומר כעת: "הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (בר' מב, כב).

במפגש השני לאחר ש"מתגלה" הגביע בשק בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מה נאמר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני" (בר' מד, טז). מדברי האחים עולה, שתהליך התשובה מבעבע בליבם ובקולם, ובכך הם קיימו הלכה למעשה את שני השלבים הראשונים של תהליך התשובה: וידוי וחרטה.

המהלך המפותל הנ"ל, נרקם במוחו המבריק והגאוני של יוסף המכונה "אברך" – אב בחכמה ורך בשנים כדברי רבי יהודה, וזאת כדי להביא את אחיו לתשובת המשקל כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, תשובה בה החוטא מתנסה באותו מעשה שבו הוא חטא בעבר, וכעת הוא לא חוטא יותר דוגמת אחי יוסף שהפעם לא היו מוכנים להפקיר את בנימין כפי שהפקירו את יוסף 22 שנים קודם לכן. הפעם, הם מוכנים לשמש כעבדים ליוסף, ואף במידת הצורך אף לצאת למלחמה נגדו כדברי המדרש: "ויגש יהודה" – ניגש לפיוס ולמלחמה…", ובכך הם קיימו את השלב השלישי והאחרון בתהליך התשובה שהוא – עזיבת החטא.

בדבריהם, הם חזרו בתשובה גם על האכזריות בה נקטו כלפי יוסף עד שקרעו את כל בגדיו כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשת "וישב", והשליכו אותו ערום לבור: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב' כא').

כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים: "אמר: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים – דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה וכו'.

כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו" (יבמות עט ע"א).       

"ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי… אני יוסף אחיכם,

כי למחיה שלחני אלוהים" (בר' מה, ד – ה).

י-ו-ס-ף {אותיות} פ-י-ו-ס – יוסף מוסיף לפייס את אחיו, ואף מוחל להם.

"כי ל-מ-ח-י-ה {אותיות} = מ-ח-י-ל-ה.

 רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את איפוקו וצדקותו של יוסף שביקש לדבר עם אחיו בנפרד, כדי שלא יתביישו בפני המצרים, ולכן אומר להם לגשת אליו: "אף על פי כן, חש לאוזניים לכותל, ודיבר באוזניהם", כלשון קודשו.

המדרש (בילקוט שמעוני ויגש) אומר: ה' מייחס ליוסף וליהודה מלכות, בבחינת הכתוב: "כי הנה המלכים נועדו יחדיו – יהודה ויוסף.  "עברו יחדיו – זה נתמלא עברה {כעס על זה}". כלומר, גם בזמן של ויכוח סוער בין יהודה ליוסף, בכל זאת יוסף שמר על איפוק ועל כבוד אחיו שלא יתביישו בפני המצרים, ואף פייס אותם ובכה איתם.

גם יהודה בפרשת תמר, הוכיח את גדלותו בכך שטען, "צדקה ממני".

 מלך אמתי הוא האדם המשליט את שכלו ומוחו על רגשותיו, דבר הבא לידי ביטוי במילה מלך, בניגוד ל-למך.

מ – ל – ך,   = מוח + לב + כבד.  המוח שולט על הרגשות שבלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד.

ל – מ – ך   =  לב  + מוח + כבד.  הלב {רגשות} שולט על ה- מוח {השכל}, וגם על התאוות = הכבד.

יוסף ממשיך לפייס את אחיו בכך שיוכל לפרנס אותם, ובפרט בשנות הרעב במצרים, והכל ע"פ רצון ה' שארגן את העלילה. כמו כן, הוא רומז להם שהוא מוחל להם על המכירה: "ל-מ-ח-י-ה = מ-ח-י-ל-ה.

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו לפעול בישוב הדעת ועל פי תורת השכל הישר, כפי שראינו אצל יוסף לאורך כל מפגשיו עם אשת פוטיפר, עם פרעה ושריו, ועם אחיו. הוא התנהל כששם ה' תמיד בפיו, מתחשב, מוחל וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {המכירה}. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם', לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחווה ממני" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בפסוק ח': "ועתה לא אתם שלחתם הנה כי האלהים… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא ממשה רבנו שבירך את עמ"י – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר: הגזירה על משה למות… אשר לה סיבה עם בני ישראל היה, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו זאת הברכה וגו'. ולזה אמר ו-זאת הברכה בתוספת ואו". כדי להראות שאין בלבו טינה כלפיהם.

מסר חינוכי ואמוני – מהתנהלותו של יוסף הצדיק.

נאום יוסף בהתוודעו לאחיו, משתרע על ט"ו פס', וכל כולו דברי פיוס ונופת צופים. יוסף אינו מזכיר להם את האכזריות בה נהגו כלפיו כשזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. יוסף אינו מבייש אותם בפני המצרים אותם הוציא לפני שהתוודע אליהם. יוסף מבקש מהם לא להתעצב על אשר עוללו לו, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". עוצמת האמונה בה' – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מג ח). אפילו פרנסה בשפע הוא מבטיח להם.

הזוהר הק' אומר שכאשר יוסף בכה על צווארי בנימין, הוא בכה בעצם על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ועתידים להיחרב כדברי רבי יצחק (זהר. ויגש ר"ט). הזהר מדמה בין צוואר האישה עליו מונחים תכשיטים יפים, לבין בית המקדש בו נמצא כל היופי וההדר שבעולם.

בעומק הפשט, ניתן גם לומר, שיוסף  בכה על שנאת אחים, ולאלו תהומות יכולה להוביל. כמו שיוסף בחר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור, היות והכל מאלוקים, כך גם אנחנו: נלמד לוותר ולהיות מפויסים, גם כלפי אנשים שנהגו כלפינו לא בדרך הישר והטוב.

בפני כל אחד מאתנו, ניצבות מידי פעם בעיות עם הזולת. השאלה המתבקשת היא: איך נוכל להשקיף מחדש על "האירוע הרע עם הזולת" בצורה יותר מפויסת.

זה דורש מאתנו ריסון ותיעול רגשות, אהבת כל יהודי באשר הוא, בבחינת מצות "ואהבת לרעך כמוך" לאור פירושו של רבנו האר"י הק' ורבו-אוה"ח-הק', כפי שאנו מקבלים על עצמו מידי יום לפני תפילת שחרית.  

להתענג באור החיים

 ליום שבת קודש.

"ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מה, ח).

ההשגחה האלוקית העליונה =

ה- ג'י. פי. אס. האלוקי המרחף מעלינו.

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על דברי יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", שגם בשעת המכירה יוסף לא שנא את אחיו, אלא נראו לו מעשיהם כמוזרים, ובלשון קודשו: "הן אמת כי בשעת מעשה כאשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו", ואילו כעת לאחר 22 שנות ניתוק מאחיו, "ירד לו האסימון", והבין שזו תכנית אלוקית כדבריו בהמשך: "אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה מאת ה', והם שליחותו יתברך".

דבריו הקדושים מבוססים על (מדרש לקח טוב לבר' מה' טו') :"וינשק לאחיו כדי לפייסם … ולכן נקרא יוסף הצדיק שנאמר  "על מוכרם בכסף צדיק" (עמוס ב' ו'). כנ"ל על פי מורה נבוכים לרמב"ם [ב' מח'] בו מתאר אירועים דומים בתנ"ך, דוגמת האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, וכן פרשת יונה הנביא הנשלח לנינווה, למרות התנגדותו".

כידוע, ההשגחה העליונה החליטה לבצע את תכנית גזירת בין הבתרים כפי שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (בר' טו' יג' ) יוסף אכן נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם מעמק חברון ככתוב: "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של אותו צדיק {אברהם} הנקבר בחברון" (רש"י ע"פ המדרש).           

בעצם, יוסף ואחיו שימשו כאבני פזל בתכנית האלוקית להורדת בני ישראל למצרים כדי לקיים את הציווי לאברהם בברית בין הבתרים.

חז"ל אומרים שקיים חופש בחירה, ואחיו של יוסף יכלו לבחור שלא למכור אותו, והקב"ה היה מוצא לו אלטרנטיבה אחרת לביצוע התכנית להורדת יעקב ובניו למצרים. בנושא הזה, קיים חופש בחירה.

"מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

הקב"ה 'חפץ' ב'גבר' המתגבר על יצרו, ו'צועד' בדרך ה',

 שכרו יהיה: 'דרכו {הקב"ה} יחפץ' (רבי אברהם אבן עזרא והכלי יקר).

בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר את הברכה: "ברוך אתה ה' – מכין מצעדי גבר" המבוססת על הפסוק "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).  לפי הפשט, אנו מודים לה' על כך שיכולים לצעוד וללכת. לפי הדרש, הקב"ה מכוון את צעדינו, ולכל מקום אליו אנו מגיעים, זהו רצון ה', ושם זה התיקון שלנו.

פרשני הפס' הנ"ל עליו מבוססת הברכה, מתייחסים למילה 'גבר' – במשמעות של להתגבר על יצרו, וכן מלשון חשיבות כמו אדם, איש. לכן, ה' בוחר בו וחפץ בו, בבחינת סוף הפס' "ודרכו יחפץ".

רבנו ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק כך: "הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשעות, הא-ל יכוון את צעדו, יחפוץ את דרכו שיראה בדרכיו חפץ הא-ל יתברך… כי בכל אשר ינוע… יצליח". כלומר, הביטוי "גבר" במשמעות להתגבר. הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עליו נאמר: "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג). גם בהמשך נאמר: "ויהי יהוה את יוסף… ואשר הוא עושה – יהוה מצליח" (פס' כא – כג).

הצלחת יוסף נובעת מההתגברות על יצרו, בגלל אמונתו בה' אותה הוכיח בכל הזדמנות, ואפילו לפרעה אמר: "בלעדי, אלהנים יענה את שלום פרעה". כנ"ל לאחיו כאשר אמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה – כי האלהים".

רבי אברהם אבן עזרא: "גבר – בלשוננו, הוא {איש} מלא דעת כמו 'לא כן לכו נא הגברים' (שמות י, יא). ומי שהוא מלא דעת, צדיק יהיה". כלומר, השימוש במילה "גבר" כמילה נרדפת לביטוי "איש", רומזת לכך שהגיבור המאמין שה' מכוון את צעדיו ודרכו בחיים, בבחינת "מה' מצעדי גבר", הוא הצדיק שה' "דרכו יחפץ" כפי שקרה ליוסף.

הרב קוק מסביר את ברכת "מצעדי גבר" כך: ההליכה על הרגליים היא מעשה פלא, היות ואיך יתכן שכפות רגליים

צרות מסוגלות לשאת גוף כבד, תוך יצירת איזון ושיווי משקל כך שהאדם יוכל לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. על כך צריכים להודות לקב"ה מידי בוקר.

להלן דברי קודשו: "המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם {הגוף}, בוודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם" (עולת ראיה על הסידור).  כלומר, קיימת השפעה הדדית בין הנפש המשפיעה על הגוף, וכן להיפך.

כאשר התינוק לומד ללכת על רקע נפילות והצלחות עד שהולך זקוף, הוא גם לומד ומפנים את עיקרון שיווי המשקל בשאר התחומים, כך שלימוד ההליכה מהווה מודל להתמודדות נכונה עם אתגרי החיים.

"ויאמר יוסף: העוד אבי חי,

     ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.)

               "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" (מ. רבה פרשה צג, פי' י).

כאשר יוסף הצדיק מתגלה לאחיו ואומר להם "אני יוסף", הם משתתקים ונבהלים מפניו מרוב בושה ותדהמה.

 רבי אבא ברדלא אומר: "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

 רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הנ"ל: "כי מטי להאי קרא בכי. ולא יכלו אחיו לענות אותו". יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין, ויושב על כיסא דין ודן כל אהד, על אחת כמה וכמה (חגיגה ד ע"ב).

"אלה עשית… אוכיחך – ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא).

 כך אומר לנו דוד המלך:

הקב"ה עתיד להראות לנו סרטי וידיו ערוכים = "ואערכה לעיניך",

 ויזמין אותנו לראות את מעשינו = "אלה עשית…".

מה נאמר ומה נצטדק לפני הקב"ה.

הפתרון: נדאג ללכת בדרך התורה, כדי שנוכל לחייך בסוף הסרט.

למעשה, עד למפגש עם יוסף, האחים הצדיקו את דרכם לאורך 22 שנה, בכך שמכירת יוסף נעשתה כדת וכדין, היות וראו ביוסף דין רודף שמצוה להורגו. הם גם לא ריחמו על אביהם המתאבל על בנו 22 שנה, מהסיבה הנ"ל.

גם עכשיו, למרות התלאות הרבות, איש מהם לא חשב לרגע, אולי האיש העומד מולנו הוא יוסף. הסיבה הגלויה: יוסף יצא בלי חתימת זקן, ועכשיו עם חתימת זקן.

הסיבה הסמויה והמרכזית: הסיבה הנ"ל קצת תמוהה, היות ואח זה אח, וקלסתר יוסף כקלסתר אביו, לכן היו חייבים להכירו. כנראה שהסיבה האמתית של הניכור, נעוצה במעמקי נפשם, בכך שהיו נעולים בדעתם שהמכירה הייתה כדין וכדין, והם בסך הכל, מתחרטים על שלא נהגו בו ברחמים כשהשליכו אותו לבור וכו', וכדבריהם: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב', כא'). כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים (יבמות עט ע"א). כלומר, המכירה מוצדקת, רק הדרך היית אכזרית, ויכלו לבחור תכנית יותר מעודנת.

פתאום, ברגע אחד, הכל התהפך עליהם כאשר שמעו את הפצצה: "אני יוסף – העוד אבי חי". איך לא ריחמתם על אבי כל השנים הללו, הרי בגלל הסבל, הוא היה יכול למות משברון לב? זה גם הפירוש לביטוי: "והם לא הכירוהו".

כל זה מסביר את דברי רבי אבא ברדלא ורבי אלעזר שבכה כאשר הגיע לפס' הנ"ל.

המסר החינוכי אמוני: לא לנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם כשאנחנו חושבים שאנו צודקים.  

האחדות בין יוסף ואחיו – והאחדות באחרית הימים.

במפגש בין יוסף לאחיו, הם נאלמו דום, "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.).

האחים בוודאי נזכרו בכל מה שעוללו ליוסף לפני 22 שנה. וכל זאת – בגלל חלומותיו של נער בגיל 17.

 יוסף באצילותו כי רבה, דיבר על ליבם ופייס אותם.

ההצגה הנ"ל, תהא מנת חלקנו באחרית הימים, כאשר מלך המשיח יציג בפנינו את הסיבה המרכזית להתמשכות הגלות, הלא היא: המחלוקות הרבות והמרות בעמ"י הנובעות ברובן מקנאה ותחרות, שנאה וכבוד, וכו'.

 מלך המשיח בוודאי גם ישאל אותנו: כל שנה אתם קוראים בתורה, את פרשת יוסף ואחיו. מדוע לא הפקתם לקח, הרי "מעשה אבות סימן לבנים?" מה נענה ומה נדבר ביום פקודה?

ידועה הבדיחה על אותה זקנה שבאה לביכנ"ס ושומעת את קריאת התורה המספרת על מכירת יוסף. בשנה אחרת, היא מגיעה בפרשת 'וישב' המספרת על יעקב השולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו. הזקנה מתפרצת: יוסף, יוסף – אל תלך, עוד ימכרו אותך".

בעומק דברי הזקנה ניתן לומר, שהיא מתייחסת אלינו. מדוע איננו לומדים לקח מפרשת יוסף אותה קראנו.

מלך המשיח גם ישאל אותנו: בכל שנה אתם קוראים את דברי הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשת 'ויגש', המדברת על האחדות בין השבטים: "דבר אליהם: כה אמר אדנ-י ה'. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי עליו את עץ יהודה – ועשיתם לעץ אחד. והיו אחד בידי.  ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, יט – כב). הנביא יחזקאל נותן לנו רצפט לגאולה: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכל פשעיהם – והושעתי אותם"וגאלתי אותם (יחזקאל לז, כג).

כאשר בודקים את המריבות בין האחים בתנ"ך, מתגלית לפנינו התמונה הבאה: יצחק וישמעאל השלימו בכך שכל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו, ושניהם השתתפו בקבורת אברהם אביהם. יצחק נשאר בארץ ישראל, וישמעאל ובני הפילגשים נשלחו מזרחה ע"י אברהם. כנ"ל יעקב ועשיו. יעקב נשאר בארץ ישראל, ועשיו הלך לשעיר. שוב, גם שניהם השתתפו בקבורת יצחק אביהם.

 זה גם מה שיקרה אתנו בעתיד. אם כך, מדוע מושכים אנו את הגלות הארורה והארוכה 2000 שנה?

הריבוי של ריב – מריבה. מריב קטן, נולדת מריבה גדולה – שנאת חינם, כפי שיוסבר בהמשך בנושא י' בטבת.

יוסף הצדיק – "עזות דקדושה".

יוסף הצדיק עבר ניסיונות קשים ומרים: אשת פוטיפר, פרשת מכירתו על ידי אחיו, פרידתו מאביו, וכו' וזכה לעמוד בכולם. הוא ישב בבית הסוהר בגלל "פרט קטן" שנראה בעיננו כשולי, בכך שלא חטף את בגדו מאשת פוטיפר

שניסתה "לתפור לו תיק", ואז לא הייתה יכולה להעליל עליו, היות ולא היו עדים.

יוסף, בגלל צדקותו כי רבה, פחד שבמידה ויחזור לחטוף את בגדו ממנה, הוא עוד עלול להישאר אצלה, ולכן ברח ממנה כל עוד נפשו בו, למרות שהיה ער לסכנה בדבר, כפי שקרה אח"כ. לכן הוא מכונה "עזות דקדושה".

צום י' בטבת – ביום שלישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.

בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.

לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש, ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טוביםוהאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה: "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים כדברי הנביא,

חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום. מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפסח.

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

 שבת שלום ומבורך

 משה שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים

ר׳ משה מימון מרציאנו בלשגר

(י״א ר׳שלמה מימון מרציאנו בלשגר) (לפי בן עמי, שם)

פעם העיר דברו דמתה לעיר ירושלים. היו שותים מי גשמים מהמעיין. פעם אחת המעיין התייבש ולא מצאו מים לשתיה, לא לאנשים ולא לבהמות. יצאו יהודים לתפילה ליער, וליד ההר עמד ר׳ משה מימון (י״א ר׳ שלמה) עם מקלו. הוא הניח את מקלו בשיחים והמים התחילו לצאת. ביקש מהם שיבואו להשטתח יותר במקום הזה מאשר על קברו, ועד היום נשאר המעין וקוראים לו קאייד אל גאבא.

ר׳ שמעיה כהן (לפי בן עמי, שם)

היו ארבעים חכמים גדולים, ארבעתם קבורים בחדר אחד. כל מי שנכנס לחדר שלהם מתעוור ב״מ שלא יראה מה מתרחש. פעם יצא יהודי אחד בליל הושענא רבא מבית הכנסת, כי היו לנו ארבעה בתי כנסת ברחוב, יצא ופתאום הוא רואה ארבעה אנשים לבושים.ירוק עם מקלות, נעליהם היו גם ירוקים ואוחזים אחד ביד חברו והולכים לכיוון אותו החדר. שבועיים היה חולה היהודי בגלל הפחד שראה אותם!

ר׳ יצחק בן נאיים

(לפי ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, י־ם)

ר׳ יצחק היה במקום אחד קרוב לדברו שמו פחימאת והלך עם גוי אחד לעיר דבדו ובתוך הדרך הכיר שהגוי.הולך בדרך ערבה ושוחה ואמר לגוי: זו הדרך שאנחנו הולכים אינה דרך כבושה להלוך לדבדו, הרב היה כותב על נייר ״שהגוי מוליכו בדרך אחרת״ ומשליך בדרך. והגוי לא הרגיש שר׳ יצחק כותב, וכך עשה הרבה בתיבות, הגוי הוליך את הרב למקום חרב ושמם והרגו, וגם קבר את גופתו. אחרי כמה ימים ושבועות, כשלא הגיע לעיר דבדו, חיפשו אחריו ולא נודע ממנו מאומה. שאלו את הגוי שהלך אתו ואמר להם לא ידעתי אנא הלך. לימים נשא הרוח ניירות לצד דרך רוכבי הבהמות, מאת ה׳ היתה זאת אנשים יהודים מצאו את הניירות, רדפו אחרי עוד ניירות המושלכים על פני השטח עד שגילו מקום קבורת הרב, הביאו אותה לדברו לקבורה, אז נודע שהגוי הרג את הרב, הרב היה גומל חסדים ובערב שבתות היה הולך ומגלח בנים יתומים ועניים.

ר׳ אברהם בן שושן

ר׳ אברהם יזם בניית בית כנסת גדול בדברו כדוגמת בית כנסת שהוא ראה בעיר פאס. יום אחד רבנו אברהם ישב לבדו בבית הכנסת החדש עוסק בתורה, והנה התמוטטה תקרת בית כנסת, ובשכונה נודע שהרב קבור תחת ההריסות. מיד הגיעו אנשי הקהל לפנינוי ההריסות, היו יחידים שעסקו בתפילה ובאמירת פרקי תהילים להצלת ר׳ אברהם. החיפושים והתחנונים נמשכו כל הלילה. ולפתע נתגלה כנף מעיל הרב, כולם נשמו לרווחה כאשר הוציאו את הרב, עוד נפשו בו. הרב סיפר לבני עדתו שכל שעות הלילה היו שני זקנים המסייעים בידו לנשום. סעודות הודיה לה׳, נערכו אותו יום בדבדו.

ר׳ אברהם בן שושן

כאשר דבדו נכבשה ע״י הצורר בוחמארא ואנשיו, ר׳ אברהם בן שושן נמלט מהמקום. הרב התגורר בכפר ע״י תאזא. קייד הכפר תיכנן לרצוח את הרב. הוא הזמין רב לבוא אליו למחקאמא — למשרד. בדרן למחקאמא הציב הקייד אנשים אורבים לרב במטרה להתנקש בחייו. אותו יום היה סגריר וקר מאד. לכן הרב עבר לביתו, פשט בגדי האיצטלה דרבנן, ולבש בגדים חמים יותר. המתנקשים האורבים בדרך פיספסו ההתנקשות ברב, משום שלא עלה בידם לזהות את חזן היהודים כפי שתיארו להם בעלי המזימה. והנה הגיע הרב למחקאמא בריא ושלם. בעוד הרב שוהה אצל הקייד, הלה הזמין האנשים האורבים כעס עליהם וחמתו בערה בו. הקייד הזמינם שוב להכיר מקרוב את הרב, ואז נשלחו האנשים למארב. בתום הפגישה עם הקייד, חזר הרב ישר לביתו. האורבים ניסו לירות על הרב אך אצבעותיהם כמו התעקמו להם, שוב ניסו אך אף כדור אחד לא נורה. והרב הגיע בשלום לבית. לימים נודע כל ענין ההתנקשות שלא הצליחה. אנשי הקייד הודו שהיתה אצבע אלקים, מן השמים לא הסכימו למזימת הקייד.

האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצירא ביקר שלשה פעמים בדבדו בין השנים תר״ך—תרל״ה. בימי שהותו בדברו נהג להתארח אצל אהרן בן מסעוד בן חמו, בביקורו הראשון כינס שוחטי העיר לבדוק להם את הסכינים, הסכין של ר׳ יוסף מרציאנו נמצאת הכשרה ביותר. על סכין זו קמה מחלוקת בין השוחטים עד שהאדמו״ר הרגיע את הרוחות והשלים ביניהם, אך את הסכין לקח מידי ר׳ יוסף ומסרה לידי ר׳ אהרן שוקרון ממלילייא שהיה לומד שחיטה אצל ר׳ אברהם מרציאנו. את הסכין שמסר לידי ר׳ אהרן, נשארה חדה וחלקה עשרות שנים בידי ר׳ אהרן ובידי יוצאי חלציו, ולא נפגמה כלל!

ביקורו השני של האדמו״ר היה בימות החורף הקשים ומפני ריבוי שלגים, נמנע מהאדמו״ר להגיע לדבדו ונשאר בכפר ערבי בקירבת דברו. באו תושבים מהכפר להודיע לקהל בדבדו שחזן יהודי נמצא אצלם בכפר. יהודי בכינוי ״לעווג׳ דלכנוש״ הלך לכפר לעזור לאדמו״ר להגיע לדברו, וכך היה, הרים את הרב על כתפיו בדרך המושלגת עד לדבדו. האדמו״ר בירך את היהודי שזכה להביאו בברכת הצלחה בגשמיות וברוחניות. בניו של ״לעווג׳ דלבנוש״ היו אנשים מוצלחים בפרנסתם וכן יראי ה' כברכת האדמו״ר.

מנהג של האדמו״ר להשכין שלום בין איש לאשתו ובין שכנים. בעל הבית בא לספר לרב שבביתו בחצר פלונית, כל ערב עם רדת חשיבה יש רעש מוזר בחדר מסיבת כלי מטבח המתגלגלים מאליהם כאילו נשברים והרעש חוזר על עצמו תכופות, ובני הבית מבוהלים לא מבינים פשר הדבר. הרב הורה לפנות מהחצר אשה לא צנועה. וכאשר האשה עזבה את החצר והתגוררה במקום אחר, אכן הרעש המוזר לא נשמע יותר בבית היהודי.

שלושה תלמידים נסעו ללמוד תורה אצל האדמו״ר בעירו בתאפילאלית והם: סבא ר׳ משה מרציאנו, הרב אברהם מרציאנו, ור׳ יהודה בן חמו. וכך מסופר בספר מעשה נסים לר׳ אברהם מוגרבי, מנעשה ל״ג:

שמעתי מכ״ק אדמו״ר ישראל, בבא סאלי, ששמע מפי בעל הנס שהיה תלמיד רבינו יעקב אביחצירא צזלה״ה ושמו הרב אברהם מרסיאנו זצ״ל מעיר דבדו. פעם אחת כשהיה לומד בבית רבינו נכנסה בו רוח אחרת והתחיל מידי פעם להפריע לו בלימודו ובבריאותו והיה מזיק לו מאד, לילה אחת נכנסו כל הקהל בבית הכנסת שהיה בבית רבנו להתפלל ערבית וכשגמרו התפילה כל הקהל יצאו, אך ר׳ אברהם רצה לצאת אחרון והנה כשיצאו כולם והוא היה לבד הרוח התחילה להזיקו והוא נתעלף והיה מוטל כמת ל״ע, בעת הסעודה מחפשים את הנ״ל ולא מוצאים אותו כי אצלם היה אוכל, עד שהחליטו לחפש בבית הכנסת, באו לשם, ומצאוהו מוטל כמת ל״ע. באו תיכף אצל רבינו וסיפרו כל הענין, רבי יעקב שלח תיכף אחד מתלמידיו שיודע לכתוב כל מיני סגולות וקמיעים, ואמר לו שיכתוב לו תיכף סגולה לבל יזיק לו הרוח, זה הלך עשה כל מה שעשה אך ללא הועיל, עד שאמר נואש ואז היו עמו איזה עשרה אנשים וניסו להזיזו ממקומו ולא יכלו להזיז את רבי אברהם, ובאו לפני רבנו וסיפרו לו הכל. רבינו החליט שהוא בעצמו ילך לראות, ניגש לבית כנסת עמד בפתח וקרא אברהם, אז תיכף ומיד קם רבי אברהם ממקומו ובא ליד רבינו, נישק לו ידו, ואמר לו איני יודע מה יש לי, אמר לו רבנו: בא אחרי, הלכו ביחד כדי לבוא לבית רבינו. והנה בהגיעם לבית רבינו יצא הרוח מ״ר אברהם עמד בפתח הבית ואמר לרבינו: מה רצונך ממני? ענה לו רבינו ומה אתה רוצה מהאיש הזה הלא תלמידי הוא ואתה מפריע לו בעבודת ה׳ ואסור עליך! אז ענה הרוח ואמר רבי דע לך בשעה שאתה מתפלל בבית הכנסת מתאספים עליך אלפי נשמות ורוחות והם נהנים מתפילתך מאד והרבה מהם מקבלים תיקון על ידי תפילתך, ואני גם אחד מהם שבא בכל השלושה תפילות כדי להנות מתפילתך, אך התלמיד הזה הוא מפריע לי ואינו נותן לי מקום ודוחה אותי ממקומי ובגלל זה אין לי מקום בבית הכנסת שלך ועל ידי כך אין לי תיקון, ולכן החלטתי ליכנס בו כדי שיחלה ואז אני אבוא אל מקומי להנות מתפילתך אשר בוקעת רקיעים. רבנו אמר לרוח שיצא מהתלמיד והוא יתן לו מקום ובתנאי שלא יחזור אליו עוד, שאם יחזור אליו אז רבינו יבטל אותו ויצער אותו. הרוח נענה לבקשת רבנו ועזב את רבי אברהם והלך לו רבינו וכתב לתלמידיו קמיע והתלמיד היה בריא לגמרי כמה זמן וחזר ללמוד כהרגלו. והנה יום אחד מן הימים בא שוב הרוח ונכנס אל רבי אברהם והתחיל להפריע לו שוב ולהזיק לו אז ניגש רבינו אל התלמיד וצעק לרוח. הלא הזהרתיך לבל תחזור אל תלמידי! מדוע לא שמעת לי? והרי יש בו קמיע שלפי מה שכתוב בו אסור לך להתקרב אל האיש הזה ובעת אחרים אותך, ואבטלך מן העולם.

אז ענה לו הרוח: דע לך רבי כי בשעה שכתבת הקמיע התפללתי להקב״ה שישכיח ממך לכתוב שם אחד מן השמות, ה׳ שמע תפילתי, ושכחת לכתוב אחד מן השמות, ולכן אני יכול ליכנס בגוף תלמידך ומה שהתפללתי שתשכח איזה שם, אל יחר לאדוני כי כוונתי היתה כדי להתראות אתך שוב פעם, וכעת תפתח הקמיע והיה כדברי הרוח. בני הבית והתלמידים היו רואים ושומעים הכל, אז אמר הרוח לרבינו תבקש מכולם שיצאו מכאן ונשאר אני ואתה כי דבר לי אליך רבי והוא דבר כמוס שאין אף אחד ראוי לשמוע כי אם אתה, אז רבינו שמח ואמר לכולם שיעזבו את המקום ונשאר הוא והרוח כמה זמן ודיברו מה שדיברו ומאותו היום והלאה לא שב הרוח אל רבי אברהם מרסיאנו והיה בריא וחזק ונעשה תלמיד חכם גדול וצדיק.

התלמיד ר׳ יהודה בן חמו שם לב על אור מיוחד שיש בחדר היכן רבנו יעקב לומד, התקרב להציץ ורבנו הרגיש בזה. הקפיד על התלמיד ר׳ יהודה. האדמו״ר בירך את תלמידו ר׳ אברהם להיות גדול בתורה וכך היה שרבי אברהם היה דיין ומורה הוראה בקהילות אלג׳יריא ומרוקו.

את סבא ר׳ משה בירך בעושר וכן היה ר׳ משה היה עשיר מופלג. לר׳ יהודה בן חמו נתן ברבה סתמית ור׳ יהודה היה עני ל״ע.

בבא סאלי הוא ר׳ ישראל אביחצירה ביקר פעמים רבות בדברו. באחד מביקוריו, בא עשיר אחד לבקר האדמו״ר והציע לו במתנה לתפור עבורו מעיל עליון. בינתיים תפרו מעיל דומה גם לשמש של האדמו״ר. התברר שהמעיל של השמש מוצלח ויפה יותר, אזי, האדמו״ר גילה את אי שביעת רצונו בהרימו מקל הליבה מעל השמש…

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'170

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר-הגדת אגדיר-אורנא בזיז

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר

בבית העלמין בישש טמון "הצדיק של אגדיר״, הלוא הוא רבי כליפא מלכא. הרבה ילדים גדיר״ם קרויים על שמו. מי היה הרב, ומה היה פועלו? הנה דברי הד״ר הרב משה עמאר, נ"׳, החוקר הגדול, אשר נענה לבקשתי, וכתב ברוב טובו שורות אלה.

רבי כליפא בן מלכא נולד בעיר סאפי בסוף המאה ה־17. עוד בהיותו ילד התייתם מאביו ומאמה בנעוריו נסע ללמוד בפז בישיבתם של ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שמואל הצרפתי, והם קירבוהו ועודדו אותו. הוא הכיר להם טובה ומזכיר תקופה זו בערגה.

כשחזר לסאפי למד בישיבתו של ר׳ יוסף בואינו די מיסקיטה, אשר תמך בו והחזיק אותו כבנו, וגם בחר בו לחתן, וכל מה שיש לו מסר בידו. כמו כן הוא נתמך על ידי רבי שלמה ישורון, גיסו של רבי יוסף די מיסקיסה. מפחד השלטונות על מעשה שאינו ברור, נאלץ ר’

כליפא לברוח מסאפי ועבר לגור באגדיר.

ר׳ כליפא התפרסם כתלמודי ואיש הלכה, משורר, בלשן ומדקדק, והוא היה חסיד נלהב של הרמב״ם. בשנת תס״ד (1704), שעה שעסק בלימוד משנה תורה להרמב״ם, היה כה שקוע בלימודו, עד שגם בשכבו לישון המשיכו שרעפיו בחלום לעיין ולהתבונן בתורתו של הרמב׳׳ם ובאישיותו. בשנת תפ״ד חלה במחלה קשה, והייתה סכנה לחייו. בחזונו ראה תמיד את דמותו של הרמב״ם סובבת למיטתו, והוא האמין שבזכות הרמב״ם יצא חי ממחלתו.

ר׳ כליפא, לבד מהשכלתו התורנית, רכש לו השכלה כללית. הוא ידע שפות ותאולוגיה נוצרית ומוסלמית והיה בעל חוש היסטורי.

באגדיר עסק במסחר ושימש מתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה שהגיעו לנמל אגדיר. כאן גם היה לו דו־שיח עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמיים בענייני אמונות ודעות. למרות ידיעותיו המופלגות, בראשית דרכו עבד ר׳ כליפא קשה במסחר למחייתו תוך כדי לקיחת סיכונים. בנסיעותיו לצורכי פרנסה נאלץ ללון במדברות ובדרכים בפחד וחלחלה. הוא מספר על אחד הלילות, כשישב במדבר מהרהר על מר גורלו ועל פרנסתו הזעומה והקשה, נרדם וראה בחלומו: ׳׳והנה איש נורא עומד לנגדי, ובידו חתיכת קלף כשיעור מזוזה, ובה שש שורות בכתב אשורית גסה כאותיות הספר התורה, כתב יפה, והוא בחרוזים, כל שורה משלמת בי׳׳ת אל״ף רוצה לומר בא. וקריתי אותם ואיקץ, ולא נזכרתי כי אם משתי שורות אחרונות וכן כתוב בהם: מן שמיא נגזר על אבא שפרנסתו ביגיעה רבא. ואז קבלתי תנחומין. אולם בסוף ימיו הייתה לו הצלחה כבירה במסחר, והיו לו קשרים עם השלטונות, מלכים ושרים. הוא מעיד על עצמו שתמיד הקפיד להתפלל שלוש תפילות בכל יום בציבור ולקבוע עתים לתורה. ולכן לעת זקנתו, כשהמסחר התמעט, לא קשתה עליו החזרה ללימודים, כי הוא לא הפסיק אותם אף פעם.

ר׳ כליפא היה מלומד בנסים, הוא עצמו רשם את הנסים שאירעו לו. ובכך רצה להביע תודתו לבורא עולם: ״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשה אלוהים את עבדו. במה אקדם פניו ואכף לו על כמה נסים עשה לי”. כמו כן הוא היה בעל חזון, ופעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. בצעירותו לא האמין בחלומות ובסגולות, אולם ניסיון החיים הוכיח לו שיש בהם ממש: ”אחר כך חזרתי בי ואמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. כי בעל כרחי הוצרכתי להאמין, אחר שנסיתי פעמים רבות […] וכן החלומות ראיתי שרובם שנתתי לבי להם נתקיימו״.

ר׳ כליפא היה חסיד של השפה העברית. כל ימיו חש הוא צער על שהוריו נתנו לו שם ערבי ”כליפא” ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד בהיותו שוכב לישון שמע קול קורא ״אסף־אסף״. התיישב והתבונן על הקול קורא המוזר. והגיע לפתרון שמן השמים קבעו לו שם עברי ״אסף״ במקום "כליפא”. אישוש לכן מצא במספר חשבון האותיות הזהה 141 בכל אחד ואחד משני השמות: ”אז אמרתי ברון המקים דבר עבדו שכמה פעמים יעצוני כליותי לעשות לי שם משמות אבותינו הבאים בכתבי הקדש, ולא שם חול שאין טוב לישראל לקרות שם לבניהם כשמות הגוים, כי כן צוה יעקב אבינו ובירך בניו ויקרא בהם שמי ושם אבותי, ומאז חתמתי בשמי קדש אסף וגם שמי חול מפני המורגל״. כלומר חתם בשני השמות ״אסף כליפא״. מבניו נזכר בנו בכורו דוד, שנפטר בהיותו כבן 11 שנה, והייתה לו התנהגות של מבוגר. חריף ומתמיד על לימודו, ורבי כליפא מצטט חידוש ששמע ממנו. רבי כליפא נהג בחסידות יתרה והחמיר על עצמו שלא לעשן ביום ראש השנה ולא ביום תשעה באב. רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ”קול רינה", ומספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ״הבקשות״ של יהודי מרוקו. ״רך וטוב״, שאלות ותשובות בענייני הלכה, חיבור זה היה ידוע עד לתחילת המאה העשרים. ו״כף ונקי”, הערות לשוניות ושינויי נוסח שאותם רשם בעקבות סידור תפילה שנדפס בימיו בוונציה והגיע למרוקו, ובו יש שפע ידיעות על מסורות מאת יהודי מרוקו ופרטים על כתבי יד רבים שהיו לנגד עיניו. החיבור כולל הרבה מחידושי תורה שכתב ומהגיגיו.

רבי כליפא עסק גם בחישובי הקץ. שנת תק״י (1750) היא השנה המאוחרת הנזכרת ב״כף ונקי״. המהדורה הראשונה מחיבור זה נשלחה על ידו לרבי יצחק ב״ר שלמה ישורון שישב באמסטרדם כדי לבדוק אפשרות להדפסתה. ר׳ יצחק לא הספיק לטפל בחיבור עד שנפטר לבית עולמו. אנו מטפלים בההדרת הספר ״כף ונקי”.

רבי כליפא נפטר סביב שנות השישים של המאה ה־18 ונקבר באגדיר. קברו הועבר במאה העשרים מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, נבנה עליו ציון מפואר, והוא משמש כמקום תפילה לכל מר נפש (הציטוטים מתון החיבור ”כף ונקי״ כת״י).

עד כאן דברי הרב עמאר. יהודי אגדיר ציינו מדי שנה בשנה את יום פטירתו של ר׳ כליפא בן מלכא, ג׳ בתשרי, בהילולה גדולה. יהודי גדירי ״שבע בצדיק לאמִתת דבריו. גם יעלה לקברו כל אימת שלבו כבד עליו, והוא מבקש מליץ יושר בפני בורא עולם. בשנים האחרונות נבנה מעל קברו בניין קבר מפואר שזו צורתו.

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר עמ' 83

יחס דבדו-אליהו מרציאנו-משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא

משפחת פופו

משפחת רם מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א׳ עמי 137, וכן בשטרות הקהילה.

איש צדיק היה, איש תבונה, ענף עץ עבות, רודף צדקות, ר׳ יוסף בן חמו (די פופו) הניח ברבה: שלמה, שמואל, אהרן, אברהם, מסעוד, נונא.

החכם השלם והכולל, כל אישורין כולל, ענוותן ושפל ברך, מרביץ תורה לבני ישראל, איש אמונה קיים כל מילי דרבנן, החסיד, הזקן הכשר, הרב שלמה (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יוסף, משה, סעידא, לוויהא.

הזקן הכשר, שלם במדות, הולך ביושרו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף (בן הרב שלמה הנד) הוליד: שלמה, שמואל, סעדיה, אהרן, דוד, נונא, מרים, אסתר, סטונא, שמחה.

אין בידינו פרטים על בנים של ר׳ משה בנו של הרב שלמה די פופו הנז׳.

המנוח, תם וישר, משבים ומעריב לבי כנישתא, חי מיגיע בפיו, הצדיק ר׳ מסעוד (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: אברהם, דוד, יעקב.

טהור לב ועדין הנפש, המנוח הצדיק ר׳ אברהם (בן ר׳ יוסף הנד) נלב״ע בלי להניח זרע ב״מ.

נכבד ועניו, חזרן במצוות ובמעשים טובים, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמואל (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף.

החכם השלם, גברא רבא, מרגלית טובה, שוחט ובודק, וימל בני ישראל, שליח צבור, וילמד תורה לבני ישראל, וגם סופר בית דין, שירת רב הקהילה בעיר נאדור, הצדיק הרב יוסף הנד הוליד: שמואל, עווישא, מאחא, לוויהא.

הנכבד ויקר, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, נהנה מיגיע כפיו, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ אהרן (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף, משה, מסעודא, שמחה, אסתר.

המרוחם, ישר ותמים דרך, יראת ה׳ היא אוצרו, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ יוסף הנד הגיח ברכה: הרב משה.

החכם השלם, סופר מתא, מלמד תורה לבני ישראל, רב העיר גרסיף, המזכה את הרבים, מחבר ספר ישמח משה (דרשות וחידושי תורה) הרב משה הי״ו הוליד: בנים ובנות הי״ו.

המנוח, מתהלך בתומו, נודב נדבות, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אהרן הנד) הוליד: עישא.

משפחת לקדים

אברהם, שמואל, ג׳אנא.

גברא רבא, אבן טובה, ירא את ה׳ ושלם במרותיו, חי מיגיעת כפיו, רודף צדקה וחסד, הזקן הבשר, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יצחק, משה, שמואל, יוסף, סאעודא, מרים, אסתר, עווישא.

המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: סתירא, עווישא.

יוסף, סעידא, מרימא

השם הטוב, יקר רוח איש תבונה, תם וישר בעניינו מאושר, יראת ה׳ היא אוצרו, איש גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ שמעון, עווישא, סתירא.

החכם השלם, אור יומם, ענוותן ושפל ברך, נוח לה׳ ונוח לבירות, מלמד תורה לבני ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק הרב שמעון הוליד: לוויהא.

משפחת סוסו אמושי

יוסף, (די סוסו אמושי), סתירא

הזקן הכשר, מנא דכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, ירא ה׳ ושלם הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: אברהם, שלמה, סעידא.

המרוחם טהור לב ועדין נפש הצדיק ר אברהם נפטר בלא להניח זרע

ב״מ.

גברא רבא יקירא, ירא אלהים וסר מרע, צנוע ונעים הליכות ר׳ שלמה (די סוסו אמושי) הוליד: סתירא.

משפחת דאביד

המשפחות המשתייכות לענף דאביד הם: בן וואווא, בר רפאל, חקיקא, טבאבא, בזיזח, הווירן, שגרא, בחעיט. נראה שראש המשפחה הקדמון שמו ר׳ דוד מבאן השם ראביר..

משפחת בן וואווא

החסיד המלוב״ן, שמו נודע בשערים, לשם טוב ולתהלה, (בעת הצורך, על כל צרה שלא תבוא היו קוראים בשמו, ולכבודו של צדיק ה׳ שמע תחינתם), הצדיק הרב יוסף ב1 חמו הנק׳ בן וואווא הוליד: ג׳והר (דביתהו של הדיין הרב שלמה בן סוסאן ז״ל).

משפחת בר רפאל

משפחה רמה ונכבדה מוזכרת בכתבי הקהילה, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.

בן איש חיל, זרע קדושים, גזע תרשישים, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה נחת רוח ליוצרו, הצדיק ר׳ רפאל הניח ברכה: מסעוד.

גברא רבא יקירא, אוצר כלי חמדה, מדותיו מדות יוצרו: מנחם אבלים, משמח חתנים, גומל חסדים עם הנפטרים (הביא לקבורה במסירות נפש מארץ רחוקה, רבוב על בהמה, מת מצוה), בעל הכנסת אורחים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יצחק, רפאל, עווישא.

איש אחד מן הרמתים, רחם רחמתים, ראש חברה קדישא, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, בעל הכנסת אורחים בפרט עם עניים ועוברי אורח, בעל אכסניא לרבנן ותלמידיהון, הזקן הכשר החסיד ר׳ יצחק הוליד: מסעוד, שמעון, דוד, הרב יעקב, משה, מרימא, אסתר.

החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, בתורת ה׳ חפצו, ללמד בני ישראל תורה, שוחט דמתא, גומל חסד של אמת עם החיים ועם הנפטרים, ביום ובלילה, שימש כרבה של שארית הפליטה בדברו, הצדיק מו״ר הרב יעקב (בן ר׳ יצחק הנד) הניח ברכה: בנים ובנות בפ״י הי״ו.

בן איש חיל, מתהלך בתום, מכבד תורה ולומדיה, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: ר׳ מסעוד ז״ל, אברהם, מרדכי, שמואל, יוסף, עישא.

משפחת חקיקא

משפחה מיוחסת מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 137, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.

גברא יקירא, אבן יקרה, אוהב שלום ורודף שלום, אילן ששרשיו מרובים, עושה חסדים, הזקן הכשר ר׳ דוד הניח ברכה: אהרן.

גבר מרומם, אור יומם, חזרן במצוות ובמעשים טובים, איש חסד ורחמים, ביתו פתוח לרווחה, ברכת ה׳ מצויה בביתו, ־הנגיד הנכבד, הצדיק ר׳ אהרן ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: דוד, יוסף, אליהו, ציון, שלמה, ר׳ משה, יצחק, עווישא, מרימא, מאחא.

המנוח, טהור לב, הצדיק ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו ה׳ ידרוש דמו ודם זרעיותיו נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

המנוח, טהור לב, הצדיק ר׳ ציון נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

החכם והנבון, יודע ספר, בר אבהן ובר אוריין, ספריה עשירה החזיק בביתו, הצדיק הרב משה נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

אין בידינו ידיעות על בנים של ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד.

המנוח תם וישר, נוח לה׳ ונוח לבריות, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: רבקה.

הזקן הכשר, מתהלך בתום, חי מעמל כפיו, ירא את ה/ ושלם במדות, הצדיק ר׳ יצחק הנק׳ כליפא הוליד: אהרן, ציון, יוסף, יעקב, מרים.

משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר