מורשת יהדות מרוקו

יצירתו של הרמ״א תוכננה לכתחילה, כנראה, לחטיבה אחת בת שבע מחרוזות היוצרות את חתימת המשורר ׳אני רפאל׳ והנחתמת בבקשה ותפילה לכליון הרשעים: 'לָאֵל נִשָּׂא נַפְשִׁי אֶשָּׂא בְּתִפְלָתִי… נָא כַלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ…/ מְחֵה זִכְרָם מֵאֶרֶץ / אַבֵּד פִּרְיָמוֹ / כִּי רְשָׁעִים יֹאבְדוּ…/ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי / מִגֶּשֶׁת לִי יִפְחָדוֹ / יִבְרְחוּ מִנְּוָתִי'. הרשעים הנזכרים במחרוזת זו הם הפשפשים ברובד הגלוי המוסבים גם על רשעי הגויים ברובד הסמוי כמשתמע גם מכתובת השיר. מחרוזת זו מטעינה את הקצידה במשמעות נוספת חדשה גם כיצירה אלגורית כתלונה על הגויים ותפילה לכליונם.

 כל זה חל על חטיבה א׳ לכתחילה. ואולם התוספת של שתי חטיבות משווה ליצירה סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות דרמטי, וזו השתלשלות חיבור השיר: תלונתו של הרמ״א על הפשפשים בחטיבה א׳ הגיעה לחברו ר׳ אבנר צרפתי או נשלחה אליו, וזה מגיב בשיר תחרות וסנגוריה משלו בחטיבה ב׳ בשבח חרקים אלה, כשהוא מוחה על הקטרוג כנגדם ומונה את תועלתם לאדם. חטיבה זו הכוללת שתי מחרוזות של המשורר האורח מעשירה את הסוגה גם כשיר שבח בזכות הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. הרמ״א המופתע מן התגובה הספרותית ומכתב הסנגוריה על הפשפשים רואה בה אתגר ספרותי כדרכו ומגיב בחטיבה שלישית הכוללת גם היא שתי מחרוזות הסותרות את טיעוני חברו ומחזקות את הקטגוריה שלו נגד הפשפשים. שיר התלונה המתוכנן לחטיבה אחת התרחב אפוא בדיעבד לשלוש חטיבות בנות אחת עשרה מחרוזות הקובעות סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות המתנהל בין האדם לבין הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. חיבור יצירה זו שיש בה חילופי סוגות, חילופי דמויות ומשוררים המייצגים את הפשפשים אחד כקטגור ואחד כסנגור מקנים ליצירה ממד תאטרלי ודרמטי.

זוהי יצירה משעשעת, מבדחת ומרשימה בזיקוקי לשון ובעושר מקורות מקראיים ומדרשיים, שכל אחד משני המשוררים מגייס לצדו תוך שינוי מגמתם ומשמעם המוסיפים ליצירה גם יסודות מפתיעים. מכלל הטיעונים ומקורותיהם מקבלת היצירה גם אופי של איזו סוגיה תלמודית של שאלות ותשובות, קושיות ופרכות מפיהם של שני תלמידי חכמים מובהקים המלמדים את הקורא פרק אחד גדול ועשיר בתחרות שירה ובכבודה של אכסניה. כללו של דבר: הקורא יוצא מן הקצירה, כשהוא מבודח ומופתע, משכיל ומלא הנאה. הנה תוכן היצירה בקיצור ומערכת הטיעונים של שני המשוררים עם מגוון שיבוציה:

המשורר פותח את יצירתו בתחינה גדולה: ׳ אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה לִפְנֵי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן …. הַצִּילֵנִי מְדַמִּים

הם הפשפשים המוצצים את דמו, ניזונים מלחמו ונותנים לילדיהם ׳ אוֹכְלֵי לַחְמִי מִכָּל מַחְמַדִּי טוֹעֲמִים. ׳ ומטנפים את בגדיו ואת ידיו ׳ יָדַי דָּמִים מָלְאוּ טִנְּפוּ בְּגָדַי מִכְתְּמֵיהֶם. ׳. הם באים בהמונים: ׳ לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת… זְכָרִים וּנְקֵבוֹת…כַּמָּה רָבוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִים. ׳, והמשורר חסר אונים לתפוס אפילו אחד מהם, כשהוא שואל: ׳
אַחַר מִי אֶרְדֹּף? אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד'?!בהמשך הוא קורא לכותבי סגולות וקמעות לעשות משהו: 'יוֹדְעֵי סְגֻלָּה, לְכוּ חָזוּ מִפְעֲלוֹת בְּשֵׁמוֹת וּפְעֻלּוֹת'נגד המזיקים הגורמים לו נדודי שינה ולכלוך בגדיו: ׳ פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה/ 'רֵיחַ עַז וְקָשֶׁה מַבְהִיל הָרַעֲיוֹנִים',המאסת לחמו ׳ מֵאֲכֹל לַחְמִי מָאַסְתִּי. ׳ ומשחק התעתועים שעושים לו: ׳ רָאוּנִי נֶחְבָּאוּ'…בָּעֶרֶב יוֹצְאִים וּבַבֹּקֶר נֶעֱלָמִים', כי כל שאיפתם לכלות את הדם הזורם בעורקיו 'גַּם סְבָבוּנִי הַנְּהוּ בּוּקֵי סְרִיקֵי / לְכַלּוֹת אֶת עוֹרְקִי. ׳ עד כדי ייאוש מוחלט ׳קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה׳.

כאן מגיב הפשפש על ידי בא כוחו, המשורר אבנר צרפתי, בחטיבה ב׳ וטוען, שזעקת המשורר על דבר פעוט אינה אלא סתם רדיפה:
'אַחַר מִי יָצָא מֶלֶךְ קֹרֵא בֶּהָרִים / בָּאֲמָרִים מָרִים / אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ יַתּוּשׁ זְבוּב מְאִיסוּתָא'?! הנובעת מחוסר התחשבות ונכונות לעזור ליצורים אלה: ׳ הַאִם אַתָּה מְשֻׁנֶּה/ מִבָּאֵי עוֹלָם נִבְדָּל?
כֻּלָּם בְּשִׂמְחָה נָתְנוּ מִלְּחָמָם לַדַּל. ׳! לפיכך יש להתייחס לתלונת המשורר כמו אל סוגיה תלמודית משובשת ׳ כְּעוּרָה זוֹ שָׁנָה רִבִּי מְשַׁבַּשְׁתָּא. ׳ ולחפש את התועלת בהופעת הפשפשים בעוררם את האדם לתפילת הבוקר: שְׁמַע נָא תּוֹעֲלוֹתַי ;וְאֶל נָא נֹאבְדָה / בִּי מִדָּה חֲמוּדָה… לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים אִם אִישׁ יִשְׁכַּב שַׁאֲנָן / פִּשְׁפֵּש פִּשְׁפֵּשׁ לֹא מָצָא /הִנֵּה עַרְשׂוֹ רַעֲנָן…לוֹ בְּפִי עֲקִיצָה / אֶחְמֹל עָלָיו לַעֲבֹד בּוֹרֵא לוֹ אָעִיר'.

על טיעון זה מגיב הרמ״א בזעם בחטיבה ג׳: ׳מה לי ולמדה החמודה שבכם …/ לעורר ישנים מערב עד בקר׳?! להיפך, בגלל נדודי השינה נאלץ האדם להשלים את החסר דווקה בבוקר, ואז הוא מתפלל יחיד בביתו ומפסיד תפילה במניין, קדיש וקדושה, ותפילתו אינה מתקבלת: ׳איש יעור משנתו / בקר שנתו ערבה / בית תפלה שם ביתו / חוטא יאבד טובה / קדשה ואמן יהי שמיה רבא

/ נפקא מנה חורבא / כי יוצרו פנה אל תפלת הערער/ זאת ועוד, האדם חייב להתעורר מעצמו ולעורר את השחר: ׳ארח חיים למעלה דבר ויקרא / באימה ובמורא / יתגבר כארי לעורר השחר׳ רמז לכתוב באורח חיים שולחן ערוך הפותח בסימן א׳ סעיף א׳: ׳יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר/ ואם מתעורר מחמת פשפשים, אין בכך גבורה! ׳ואם האמת כי דרככם ישרה / מה צריך גבורה / כל הנשוך יעור מהר לא יאחר׳! המסקנה – הנכם ׳בריות נמוכות׳ המנצלות מקורות ומשבשים אותם, ומה שאמרו חז׳׳ל, שצריך ללמד זכות, זה דווקה לאדם הנבחר, ולא ליצורים פחותים כמותכם.

סגולות השיר

התבנית: היצירה עשויה בתבנית הקצידה המורחבת. תבנית זו ביסודה כוללת בתים תלת טוריים, אבל המשורר שילב בכל מחרוזת משולשת בתים עוד מחרוזת קצרה בת שני טורים דו צלעיים. התבנית המורחבת הממולאת עשירה גם בחרוזים המתחלפים לא רק בכל חטיבה, אלא גם בכל מחרוזת. זאת ועוד, החרוז היחידי החותם את המחרוזות בחטיבה א׳ גם הוא מתחלף בשתי החטיבות שלאחריו. תבנית רחבה זו הבנויה ממחרוזות גדולות המשלבת מגוון טורים ארוכים וקצרים ומגוון חרוזים משווה לקצידה עלילה מעין פרוזאית ומקרבת אותה למקאמה על הפרעוש נוסח אלחריזי.

הלשון השיבוצית: הלשון השיבוצית המגוונת והמפתיעה המשלבת מקורות הבאים בצפיפות ובהקשרים חדשים כזיקוקי דינור מבזיקים בזה אחר זה בצבעים חדשים לעיני הצופים המשתאים הם הגורם המרכזי והבולט ביותר בשיר זה. הנה מבחר שיבוצים הפזורים במחרוזת:

שיבוצי הדמים: ׳הצילני מדמים׳, ידי דמים מלאו׳, אולי ישובו מבוא בדמים׳

– כל אלה מופיעים ממקורות המתארים הרג ושפיכות דמים המוסבים כאן על דרך ההגזמה על הפשפשים האדומים המוצצים את דם האדם בלילות עד כדי זיהוים עם שופכי דמים ועד כדי זעקה ׳הצילני מדמים׳ להמחיש את סכנתם הגדולה לאדם.

שיבוצי השנינה החידתיים

׳גם סבבוני הנהו בוקי סריקי׳ (טור 35). מי הם ה׳בוקי סריקי׳ הללו, ומניין באו? מעקב ראשון אחרי מקורם מוביל לבבלי חולין נ ע״ב, שרש״י פירשם: ׳כדים ריקים כלומר דברים שאינם׳ קרוב לתרגומו של יונתן בן עוזיאל לשופטים ט, ד שתרגם ׳ריקים: סריקין. אבל חיפוש בסביבתם הקרובה ביותר חושף את זהותם, הוא שמם הערבי של הפשפשים בפי המשורר וקהל קוראיו ׳בַּקּ׳ ככתוב גם בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק/ המשורר גם הדביק להם שם תואר אדום ׳סריקי׳ מלשון ׳לא כחל ולא שרק׳ (כתובות יז ע״א) ו׳שרק (הוא) צבע המאדים את הפנים׳ כפירוש רש״י שם. מכל האמור, ׳בוקי סריקי׳ הם פשפשים אדומים, שהם יצורים פחותים. השילוב של צירוף לשוני מרובד תלמודי ורובד לשוני ערבי הוא גורם מפתיע, שאינו עולה בקרב הקורא הרגיל, אבל עולה בידי המשורר המיוחד, ובכך משדרג הוא את הקצידה הספרדית נוסח ראב״ע להיות ׳עולה עמו ואינה יורדת׳.

כיוצא בזה השיבוץ ׳אחר מי ארדף אחרי פרעש אחד׳ (15). שיבוץ זה במקורו מובא שלא כפשוטו, אלא כביטוי ציורי מטפורי על פי שמואל א כד, טו ׳אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד׳?! ואילו כאן מפתיע בפשטותו הוא הפשפש. ושיעורו: לא אוכל אף לרדוף אחריהם, כי רבים  הם, ואם ארדוף אחרי פרעוש אחד, מה      זה יועיל? עוד פשפש הולך וחברו בא: ׳אם איש ישכב שאנן / פשפש פשפש לא מצא / הנה ערשו רענן / הוא מטל בעריסה׳ (69), שיבוץ תלמודי אמנותי על פי בבלי ברכות ה ע״א ׳אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו…      פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה׳. גם כאן ייסורי הפשפשים נועדו לעורר את האדם מתרדמתו לקום להתפלל, שאם לא ימצא פשפש אחד בסביבתו שיעירנו, לא יקום לתפילה כתינוק.

כבר מלתא אמורה לנכרי תשיך / כי מרבה בנשך׳… (87). כבר נאמר: ׳לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך׳ (דברים כג,כא), לנכרי שאינו אחיך מותר לך ללוות לו בנשך בריבית, אבל לא לאחיך, והוא הדין לענייני נשיכות הפשפשים, שאין לנשוך ישראל הרגיל להשכים לתפילה.

׳כמה רבו הנוטפים על הזוחלים / יורדים ועולים / בערב יוצאים ובבקר נעלמים׳ (31). התיאור כאן הוא על פי משנה מקואות ה, ה. הנוטפים הם כינוי למי גשמים והזוחלים למים זורמים. כאן: הם הפשפשים הקופצים ועפים, ואלו מרובים על הזוחלין. המהומה רבה, והמשורר חש עצמו כטובל בתוכם. עוד ביטויים תלמודיים: ׳לא יכלתי אימא משום דמאיסא׳ (20), ׳פרעש יתוש זבוב מאיסותא׳ (58), ׳כעורה זו שנה רבי משבשתא׳ (60).

2. 2. הוויכוח בין היום ובין הלילה — ׳לך ידיד נאמן׳ (שיר ב) היתרונות והחסרונות של היום והלילה

יצירה ספרותית ראשונה המתארת ויכוח בין היום ובין הלילה היא המקאמה הל׳׳ט לד׳ יהודה אלחריזי. יצירה שנייה ואחרונה באותו נושא הידועה לנו היא הקצידה של הרמ״א. בין שתי היצירות מפרידות כ-700 שנים. כל אחד מן היריבים של הזמן, היום והלילה מונה את מעלותיו ואת מגרעות זולתו. הוויכוח מתנהל בגוף

ראשון לסירוגין. מערכת הטיעונים אחת היא, ומה שנמנה במקאמה, נשנה בקצירה.

טיעוני היום ביתרונותיו: ליום המזוהה עם השמש – מעמד הבכורה בשליטתו בעולם, ואילו הלילות הם עבדיו. היום הוא מוקד החיים הכלכליים: העבודה והעשייה, ואילו הלילה הוא זמן של חשכה כפולה פיסית ורוחנית המנוצל לפשיעה כלכלית ומוסרית, לביצוע מעשי גנבה וזימה. גם נקודת האור שבו, הירח, שבו מתפאר הלילה, אין מקורו אלא מן השמש, שמאורה הוא ניאות ולה הוא חייב את קיומו.

טיעוני הלילה ביתרונותיו: הלילה הוא זמן מנוחה לעמלים ולעייפים. זהו הזמן לקיומם של אירועים חברתיים, מוסיקליים ומשפחתיים, מסיבות רעים ומצהלות חתנים. גם כל קשרי הזוגיות נרקמים בלילה. לעומת זאת, היום הוא זמן העמל והיגיעה, וגם הסממן הגדול של היום, השמש – נזקיו ממשיים: השמש שורפת ומייבשת, וחומה מונע תנועת אנשים ברחובות.

גם הסיום של הוויכוח שווה בשתי היצירות: הלילה נכנע בפני היום, והירח – בפני השמש.

הקצידה נשענת על המקאמה גם בתשתיות לשוניות משותפות. הנה טבלה משווה.

ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מדריכלי השירה העברית-מאיר נזרי-עמ31

La communaute de Sefrou

VOLUME III

L’histoire des Juifs de Sefrou, ville du Maroc, traitant de leur situation et leur statut économique, social, politique et religieu, les faits et les évènements marquant leur vie, leurs activités, leurs mémoirs, leurs moeurs et coutumes dans leur vie courante et dans l’observance des fêtes et du Sabbat.

PAR LE RABBIN DAVID OVADIA

le dernier des générations de chefs spirituels de cette communauté, ancien Dayan des Bet Din de Sefrou, Fez et Marrakech, anciennement membre de l’Assemblée National Consultative à Rabat, et actuellement membre du Conseil du Grand Rabbinat de Jérusalem.

Jerusalem (1975)

THE COMMUNITY OF SEFROU VOLUME III

The history of the Jews of the Community of Sefrou, in Morocco, their economic, social, political, and religious situation and status, the facts and the events marking their life, their activities, their memoirs, their customs in their daily life and in the observance of the Holydays and Sabbath

BY RABBI DAVID OVADIA

the last spiritual leader of generations of Rabbis of this Community, former Dayan in the Beth Din of Sefrou, Fez, and Marrakech, formerly member of the National Consultative Assembly in Rabat and at present member of the Council of the Chief Rabbinate in Jerusalem.

Jerusalem (1975)

AMERICAN־ JOINT DISTRIBUTION COMMITTEE

 headquarters for overseas operations

Genève, le 8 juin 1964

A QUI DE DROIT

Concerne :- Monsieur David. OBADIA. Grand Rabbin dè Sefrou

Monsieur le Rabbin Obadia a récemment immigré en Israël où il a décidé d'ouvrir une Yechiva pour étudiants d'origine marocaine. J'ai eu le plaisir et le privilège de collaborer avec le Rabbin Obadia dans le domaine de l'éducation juive au Cours de ces 12 dernières années.

Ceux qui connaissent la vie juive au Maroc seront certainement de mon avis que Monsieur Obadia est un des Rabbins les plus doués de l'Afrique du Nord. Il a toujours considéré sa tâche au-delà de celle des fonctions officielles, d'un Rabbin., marocain. Il a organisé des écoles générales et professionnelles pour filles à Sefrou à une époque où l'éducation religieuse des filles était négligée au Maroc. Il a organisé et dirigé l'école primaire Em Habânim, qui fut la meilleure en son genre au Maroc. Il a organisé une Yechiva qu’il a pu maintenir grâce à ses propres efforts. Il est bien connu au Maroc et en dehors du pays pour la profondeur de ses pensées, son dynamisme et ses talents d'organisatqur, sans oublier son érudition en matière juive.

Je n'ai aucun doute que le Rabbin Obadia peut apporter une contribution très importante à la vie juive en Israël, sur­tout parmi la jeunesse sépharade négligée. Son expérience et ses talents lui permettront sans aucun doute à diriger le juda­ïsme sépharade en Israël. Ses efforts pour l'avancement de l'éducation juive méritent tout le soutien possible. Un inves­tissement dans l'éducation juive par le .Rabbin Obadia ne manquera pas de produire des résultats permanents pour le bien du peuple juif tout entier.

Stanley Abramovitch-Directeur

Département de l'Education

AMERICAN JOINT DISTRIBUTION COMMITTEE

HEADQUARTERS FOR OVERSEAS OPERATIONS

Geneva, 9 th June, 1964

TO WHOM  IT MAY CONCERN

Re:- Rabbi David. OBADIA, Grand Rabbi of Sefrou

Ra'b'bi David Obadia, Grand Rabbi of Sefrou, has recently settled in Israel and decided to open a Yeshiva for students from Morocco. I have had the pleasure and privilege of working with Rabbi Obadia in the field of Jewish education during the last 12 years.

Those who know Jewish life in Morocco will probably agree with me that he is one of the most able Rabbis from North Africa. He has always seen his task as much larger than the official functions of a Moroccan Rabbi. He started girls  general and vocational schools in Sefrou at a time .when the religious education of girls was neglected in Morocco. He. organized and directed the Em Habanim elementary school which was the best of its kind in Morocco. He set up a Yeshiva  which he maintained practically with his own efforts. He’is known in Morocco and outside for his visiton, his depth of thought, his dynamism and organizing abilities, not to mention his Jewish  scholarship.

There is no doubt in my mind that Rabbi Obadia cdn make a very important contribution to Jewish life in Israel, especially on behalf of neglected Sephardi youth. His-back­ground and his ability will undoubtedly make him a leader of Sephardi Judaism in Israel. His efforts on behalf of Jewish education deserve fullhearted support. Any investment made through Rabbi Obadia in Jewish education will certainly bear permanent beneficial results for the Jewish people as a whole.

Stanley Abramovitch-Director

Department of Education

La communaute de Sefrou- Par le rabbin David Ovadia

תפלתו הידועה היתה: שכשם שארץ ישראל התפתחה רבות בגשמיות, כן תתפתח ברוחניות.

מגלגלין זכות על ידי זכאי רבים הזמינוהו לערבי דינר למוסדותיהם, וכן ליום שכולו תורה, וכשהיה נודע לאנשים שרבנו יכבד את המעמד, היה דבר זה מחזק ומעודד את האנשים לבוא ביודעם שאם הרב משאש יהיה שם אזי בודאי המעמד יהיה נכבד, וודאי שהמוסד גם הוא חשוב ושכדאי לתמוך בו, וכך זכה להיות כאבן שואבת לכנסים ולדרשות. היה נוסע גם למרחקים עד לקריות בצפון, ועד לערי הדרום לבאר

שבע, לקרית גת, ולנתיבות, ובכל מקום שהגיע היה ראש המדברים. רבנו השתדל לא לסרב מלהגיע

לדרשות שהזמינוהו, ואף יומיים לפני פטירתו השתתף בכנס בכותל המערבי מול קרני השמש הקורנות. ופחות מיממה לפני פטירתו ביום שישי בשעה 6:00 לפני קבלת שבת דרש את דרשת שבת הגדול מביתו לבתי ישראל כשהיא מועברת לכמה מערוצי הקודש.

פעמים רבות היה רבנו נשאל מידידיו מדוע נענה הוא לכל בקשה, הרי הוא לא מרגיש טוב ופעמים הוא גם עייף? ורבנו היה עונה מה אני יעשה, הם כבר כתבו את השם שלי במודעות, ואם לא אגיע אגרום לחילול ה׳. כלומר מרוב שמארגני הכנסים היו בטוחים שלא יתקלו בסירוב מרבנו, היו כותבים אותו במודעות עוד לפני שהיו מזמינים אותו – ולפני שיקבלו את הסכמתו.

 קיים לעיני כל "אהוב את המלאכה – שברבנות, ושנא את הכבוד ־ שברבנות״. היה לסמל ולדוגמא מהו רב בישראל, וממש עד יום רביעי האחרון הגיע למשרדו הידוע שהיה ברח׳ חבצלת 12, כהרגלו בקודש להגיע למשרדו מידי יום בין השעות 11:00 – 14:00. רבנו הכיר בתפקידו שהוא מכשיר להרמת קרן התורה, והרגיש שהוא עבד לעבדי ה' ולכך גם בביתו כל זמנו היה שייך לציבור, ללא הבדל בין שאר ימות השבוע ־ לחגים ימי שישי ללילות לשאר השבוע.

למען ירושלים לא אשקוט

בענין הקידושין שנעשים דרך שחוק כאב רבנו, ובפרט שזה נעשה כאן בארץ הקודש, וכך כותב רבנו: מר לי על מה שקורה כאן בארץ הקודש ובתוככי עיר הקודש ירושלים, מה שלא היה בגלות בהיותי משרת בקודש במרוקו – מי שהיה מקדש ללא תיאום עם הרבנות, הוא והעדים היו נאסרים בבית האסורים והיה חייב לגרשה אף אם היה רוצה לקדשה אח״כ, שכן תקנו מזמן המגורשים, וכן נכנס זה לדינא דמלכותא של הממשלה ונקנסים על כך בקנסות כספיים, וכותב רבנו שצריך לטכס עצה איך לעצור את הנגע הלזה. (שמש ומגן ח״א/רכג)

קנאי לדבר ה׳

כאשר רצו להכיר בנשואין אזרחיים היה כל כולו בוער כאש על הענין, וכל מי שפגשו היה יכול לשמוע ממנו את התנגדותו על כך, והיה אומר להם ישראל זקוקה לסייעתא דשמיא – ומי יודע כמה גזירות רעות יהיו כתוצאה ממה שיאשרו את הנשואים הללו.

על משמרת השבת

כשנודע לו התכנון על הקמת אצטדיון טדי, רגש ורעש מאד ואף שלח מכתב לראש העיר שעליו להימנע מלהקימו, כי המקום יגרום חלול לירושלים עיר הקודש והמקדש. (המכתב מופיע בספר הליכות מוסר)

גיבור ואיש מלחמה בדת תורה תמימה

בשו"ת שמש ומגן ח״ב/קצ׳ נשאל מתושבי חו״ל: על הקברים שצפופים בלי הרחקת ששה טפחים המבוארים בהלכה שצריך להרחיק מקבר לקבר. ענה רבנו: ולפי דעתי די לנו להלחם על עיקרי הדת ולא על עניינים אלו, ובפרט בחו״ל במקום בו האנטישמיות מורגשת, ולכן בכגון זה אפשר לסמוך על הפוסקים שכתבו שנתפשט המנהג דלא כהשולחן ערוך.

ברוך גוזר ומקיים

כבר בחודשים הראשונים שבא לכהן כרבה של ירושלים תיקן שלא יניחו לשום אחד להביא סעודתו לרחבת הכותל המערבי, ואף לא סעודת בר מצוה, וזה ממה שהסיק שרחבת הכותל דינה כבית הכנסת. וכאב והיצר לו שאין נוהגים ברחבת הכותל כבוד כפי שצריך לנהוג בבית הכנסת. ומאז הכל באים רק להתפלל, והסעודה עושים אותה במקום קרוב לכותל. (שמש ומגן ח״ג/כג).

אשרי אדם עוז לו בך

כשנשאל רבנו האם מותר להרשות לקונסרבטיבים להטביל גרים במקוה של הקהילה היהודית החרדית, ושיש חשש שאם ימנעו אותם אזי ראשי הקונסרבטיבים יכולים למנוע תקציבים למוסדות תורה? ענה ואמר: שבעזרת ה׳ בקרוב יבוא זמן ועם ישראל בכל מושבותיו יעמוד על האמת ומעט מן האור שלנו, ידחה את החושך הגדול שמחשיכים את העולם ע״י לגימה שלהם לקרב אצלם את הרחוקים מהם, ומה שיש מן החכמים שיראים שמא זה יזיק למוסדות תורה, לפי דעתי כל עזרה שלהם אסורה משום לא תביא… וצריכים אנו להאמין באמונה שלימה שהקב״ה נותן התורה הוא יעזור לכל מקימי התורה ואין לחוש לקיפוחם, רק שצריכים מעט מסירות נפש. (שמש ומגן ח״א/קצח)

 נאזרת בגבורה

רבנו לא נשא פנים לאיש, וקיים בעצמו ״לא תגורו מפני איש״. מעשה היה בשופט שהעיד בקדושין, וספרו זאת לרבנו. כששמע זאת הורה חד משמעית לערוך קדושין וכתובה מחדש, בטענה: שהשופט

הלזה הינו פסול לעדות, כי בזה שהוא מוציא ממון שלא עפ״י דיני התורה ־ על פי עד אחד, ועל פי עדות אשה, מחלל שבת, ונותן ירושה לבת וכו', ואפיל שהינו חובש כיפה מתפלל ושומר שבת, הרי הוא כגזלן שפסול לעדות. (מעשה זה תואם למה שכתב רבנו בספרו שמש ומגן ח״ג/רפז). פסק זה התפרס: בעיתונות ועשה רעש גדול, בחושבם שרבנו יחזור בו מהפסק, אך רבנו כידוע היה גיבור ואיש מלחמה, בעניני קדושת וכשרות עם ישראל, ולכן לא רגש כלל. רבנו שחש איך שאויבי ה׳ מנסים באופן מתמיד, לנגוס חלקים בתורת ה', חגר חרבו להילחם כנגדם, ואירגן את הרבנים לפעול נגד פעולות כת המסיר. וכשרצו הרפורמים להיכנס לכהן במועצה הדתית, לא נח ולא שקט עד שנתבטלה מזימתם.

על הגט של הרפורמים היה אומר שאין בו ׳ריח׳ הגט והיה אומר עליהם בתפלתי ישאם ׳הרוח', ומידי פעם היה אומר ליו״ר המועצה הדתית הרה״ג יצחק רלב״ג תסדר לי שאדבר בכנסת ואומר לכולם את מעמדם אחרי שהם ביטלו את כל סדרי הקדושין והגרושין שקבעו חכמים.

בתוקף תפקידו היה שותף להכריע בבחירות לדיינים לרבני ערים, ועשה ופעל כפי שהורו גדולי הדור.

דעת תורה

לשאלת רבים מאחינו בני ישראל שיחיו, שיש רופאים המייעצים לנשים הרות להפיל עובריהן כשמתגלה אצלן מחלת האדמת ר׳׳ל.

להוי ידוע שעל פי דת תורתנו הקדושה אין לסמוך במקרים כאלה על הרופאים בלבד, אלא אחרי התיעצות עם רב מוסמך ומומחה בהוראה. וכל מי שמחליט ע״פ דעת הרופא בלבד, יחוש לפסוק ״שופך דם האדם באדם" וכו׳, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת הטוב.

עובדיה יוסף       יעקב בצלאל זולט׳י           שלום משאש

(מתוך מכתב שפורסם בשנת תשל׳׳ט)

אותיות מחכימות כאב מאוד על הידרדרות הרוחנית בחברה הישראלית, ודיבר על כך פעמים רבות, וכדי להכיר את הנתונים מקרוב קם ועשה מעשה ובדק בכמה קיבוצים חילוניים, ומצא אותם רקים מיהדות. וגם כאב על העליה מרוסיה החל משנת 1990 ש – 96% מהם פנו לחינוך החילוני וכך נוצר מצב שנמנעה מהם הבחירה, לאחר הבירור שזעזע אותו, הזדרז לארגן את מועצת הרבנים שע״י הרבנות הראשית לישראל, למצוא להם תקנה! תקופה לאחר הכינוס, שיגר רבנו מכתב למועצת הרה״ר לישראל בו׳ שבט תשנ״ד שבו זועק הוא את דאגתו לבעיה שעדיין לא נפתרה, ושיש לפעול ולתקן המצב, ומצא לנכון להעלות הדברים על הכתב באומרו ׳שהקולר תלוי בצוארם של הרבנים/ (שמש ומגן ח״ג/של -א).

וכן בסוף הקדמתו לספרו שמש ומגן ח״ב כותב רבנו וז״ל: ויה״ר שיהיו כל בניך למודי ה', גם אותם הרחוקים בקיבוצים החילונים אשר נגזרה עליהם גזירה קשה להיות מעוכבים מללמוד תורה ומצוות, הוא יעשה למען שמו להוציא אסירים בכושרות… ובזה נזכה לגאולה שלימה גאולת הגוף והנפש גם יחד. הרי שהרגיש את אחריותו למצב הדור.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו- עמ'155

הסכמות על ספרים הקוראים לעזרת ה׳ בגבורים

חשון התקי״ב– 1752

אשד כתבתי להסכים על הדפסת הספר הנחמד כתנת תשבץ ונשאר בכ"י (מלכי רבנן)

לכו חזו מפעלות איש צדיק תמים, שר המעלות תחלתו מר ואהלות וצו״פו מתוק לנפש ומרפא לעצם פלפלא חריפא, גבר חכם בעוז מגלה עמוקות מתיר ספיקות באמרות טהורות מדבש מתוקות שבעתים מזוקקות ומנוקות בי״ג נפה, סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה פום ממלל רברבן טינרא תקיפא, הלא הוא החכם השלם המקובל מעין המתגבר גברא רבא ויקירא שרגא דנהורא בוטח בצור ישעו ומתפרנס ונהנה מיגיעו כמה״ר שמעון בן סעדון זלה״ה נשמתו בגן עדן מסתופפה, אשר יגע בעשר אצבעותיו ופעל ועשה חיבור נחמד למראה וכי תאוה הוא לעינים אשר פי ה׳ יקבנו כמבואר בהקדמתו ספר כתנת תשבץ (ר״ל כתנת התלמיד שמעון בן צעדון, ואע״פ שכנוי המשפחה של בן סעדון הוא בסמ״ך בכגון דא לית קפידא דסימנא מילתא היא בעלמא ואותיות זשסר״ץ מתחלפות) דבריו מתוקים מדבש ונופת צופים ואמרתו צרופה, בו הראנו ידו הנפלאה ועוצם גבורותיו בשאלותיו וקושיותיו ותירוציו בספר מלחמות ה׳ במלחמתה של תורה ואת והב בסופה, התהלך בג״ן לרוח היום המאיר ובא בכל ג״ן פרשיות של זאת התורה אשר שם משה לעיני בני ישראל ביום נגלה נגלה בסיני צור נורא עלילה ועליהם ההר כגיגית כפה, הלו מחיל אל חיל ובכחו ובאונו שרה את אלהים, אין אלהים בכל מקום אלא מומחים בנחלת ה׳ מסתפחים וחרבה של תורה בידם שלופה, וילך הלוך ואור באורה של תורה ופתח ג״ן נעול בכל פרשיותיה ויחלקם ביעקב כל פרשה לשלשה חלקים מרישא ועד סיפא, על גרגרותיו ענדם ועמד בסודם וגלה יסודם ואת מקורם הערה בזרוע עם גבורה והניף אותם תנופה, טייל בפרדם פשט רמז דרש סוד לא הניח זוית שלא נשתטח בו לאורכו ולרהבו בין בפירושי הפסוקים בין בביאורי מאמרי חז״ל והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה.

והנה המחבר זלה״ה עלה אל האלהים למתיבתא דרקיעא ביום שבת שנים וארבעים יום לעומר שגת ת ג ל נפשי באלהי לפרט האלף הששי (אשר בו ביום נולדתי אני החותם למטה) ויפן ויעל אל רמות גיל עד לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו ויש לו שם בשדה אשר ברכו ה׳ חקל תפוחין קדישין כזית הנטופה, ונשאר ספר זה שמור וגנוז וטמון באוצרותיו ובבית גנזיו ובאהלי אפדנו כל זמן היותם בחיים הוא ובנו ובן בנו שמירה מעולה כטל אורות וזוהר המאורות למחסה ולמסתור כמגלת סתרים ומגלה עפה, ואחר עבור שלשה דורות והספר גנוז על שלשים כנז״ל והגיע עכשיו לעל רבעים ת״ל דוד רביעי שבו הנה בגיל וברננה וצור שוכן מעונה העיר את רוח נכדיו אלה שני בני היצהר הנבון כה״ר יהודה נר״ו והנבון כה״ר יוסף נר״ו מאיר עיני שניהם ה׳ ובכן קמו עמדו וקרסוליהם לא מעדו זה בא בחביט״ו חבי״ט חבי״ט ובריך לאלה שמייא כה״ר יהודה הנז׳ אשר טרח בהונו ובממונו ונתן לכסף מוצא כאשר נדבו לבו והפטיר בשפה, וזה בא בקורת״ו בקריאת״ו והושיב ארמון על משפטו ואת הכל עשה יפה בעט״ו ע״ט לעשות לה׳ כה״ר יוסף הנז׳ בע״ט סופר מהיר ובין שורותים יצהיר וטרח בגופו בידו המיומנת והעתיקו בכתיבה נאה והדורה בטירחא דגופא, ותעל מחשבתם וכוונתם אל האלהים ונדבה רוחם אותם להעלותו על מזבח הדפוס לזכות בו את הרבים לבעבור כל צמא ילכו למים אין מים אלא תורה לדלות ולהשקות מים קרים על נפש עיפה, אתלינו יכונו לפני האומנים המדפיסים ישמרם האל לעשות רצונם של זרע קדש להוציא כלי למעשהו ולא נצרכה אלא להעדפה, להוסיף אומץ לעשות מצוד.

מן המובחר משום זה אלי ואנוהו להדפיס באותיות נאות כמרגליות ראויות ורצויות וכתיבה תמה יפה כלבנה ברה כחמה וכמו שחר נשקפה, וכבר ידוע שכשם שאי איפשר לבר כלא תבן כך אי איפשר לדפוס בלא טעיות לפיכך ראוי לזרז ולהזהיר לבעלי הדפוס לבל ידפיסו הספרים בנייר רך וחלוש וקלוש ומעוך וכתות אשר בבוא איש לתקן איזה טעות בקולמוסו בשעת אונסו או להוסיף תוספת טובה איזו הגהה על הספר בדיו אז במקום שיוכר יופיו ניכר דופיו כי הדיו מתפשט לארבע רוחות ויורד ונוקב ומתפלש מעבר אל עבר יען הידיעה חלושה וקלושה ורפ״ה, ולכן זאת העצה היעוצה לעשות ההדפסה בנייר לבן ונקי וחזק ושריר וקים למען יעמוד ימים רבים ולמען יוכל אדם לתקן הטעיות אשר בו מצויות ולכתוב בגליונותיו הגהות בכתיבה חשובה וטובה ונעימה ושלימה ויפה.

ובכן נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים יקבוץ נפוצותינו ויאסוף נדחנו וכימי צאתנו מארץ מצרים נפלאות יראנו כאשר נפשנו נכספה, ועינינו יחזו עפעפינו יבחנו בן ישי בראש בוא יבוא ברנה ביד רמה ובזרוע חשופה, ויראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בבנין בית קדשנו ותפארתנו ובעיר עוז לנו ושם נעלה בקומה זקופה, ונקרב ונבואה ונראה ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו מגננו וקרן ישענו משגבנו ומנוסנו וצור עוזנו וכבודו וזרוע תפארתו תהי עלינו סוככת ומחפפה.

נאם חדל אישים ושפל אגשים מדרס לפרושים כי קטון הוא מר ממות יעקב אבן צור יס״ט אשר כל ימיו מדוכה ביסדרין ושדהו נסתפחה ומתוגה נפשו דלפה, בן לאותו צדיק הרב המובהק המקובל חסיד ועניו הוא הקדוש מורי ורבי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן זצוק״ל אשר כל ימיו מן בקר עד ערב היה קורא בתורה אשר בספירים מעולפה, וזרועו מושלה לו אלו תפלין של זרוע ונזר אלהיו על ראשו אלו תפלין שבראש ומעטה תהלה זו טלית גדולה של מצוה על ראשו ורובו כל היום לפופה ועטופה, וקיימי עליה כוליה יומא בבל יזה ובל יסור כמצנפת צנופה, וכתבתי וחתמתי פה פאס יע״א להסכים על הדפסת הספר הנחמד הזה בחשון שנת בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך לפרט האלף הששי. יהי רצון שזרעו וזרע זרעו של המחבר זלה״ה יחיו עולם לפני אלהים וישישו וישמחו ויציצו ויצמחו ויפרחו כגפן פוריה וענפה.

הסכמות על ספרים הקוראים לעזרת ה׳ בגבורים

חשון התקי״ב- 1752

אשד כתבתי להסכים על הדפסת הספר הנחמד כתנת תשבץ ונשאר בכ"י (מלכי רבנן)

עמוד 251