ארכיון יומי: 16 בינואר 2020


פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל- מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א

פאס וחכמיה

מספר בית כנסיות אשר בעי״ת פאס יע״א

1—אצלא דלפאסיין, ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים. ונתברר לי כי

לא זו היא בית הכנסת שהיתה נקראת בית הכנסת של התושבים,

בזמן שבאו המגורשים מספרד.

2— אצלא דשוק, ונקרא ג״כ על שם מר זקנינו הרב מוהר״ר מתתיה סרירו

זלה״ה.

3—בית הכנסת של מוהר״ר יעב״ץ ונקרא אצלא די רבי יעקב אבן צור

ז״ל.

4— אצלא די רבי מימון.

5—אצלא דדבאדבא

6— אצלא די עובד

7—אצלא די רבי יעקב כהן.

8— בית הכנסת של מר זקננו מוהר׳׳ר אליהו הצרפתי זלה״ה ונקרא אצלא דלחכם.

9— אצלא די רבי עקו

  • בית הכנסת של מוהר״ר שמואל אלבאז זלה״ה ונקרא ג״כ אצלא דצאבא.
  • אצלא די רבי עמנואל.
  • בית הכנסת ג״כ של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה ונקרא ג״כ אצלא די רבי אהרן, בשביל שהיה מדהר׳׳ר אהרן מונסוניגו זלה״ה שליח צבור בה.
  • אצלא די רבי יהודה עטר האחרון.
  • בית הכנסת של מוהר״ר יהונתן סרירו זלה״ה ונקרא על שמו.
  • אצלא דלפזר.

כל בתי הכנסיות הנ״ל הם של יחידים, זולת האחרונה היא של ציבור.

 

מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א

 

אזנקא לפוקייא

13

דאר בן עדי

חדרים

 

8

דאר רבי שאול

5

דאר רבי עמור ז״ל

4

דאר יסו סחראווי

22

דאר ריכא

 

דאר אברהם אלבאז          8

דאר בן ערפא      15

דאר ישועה, פרייאט         4

דאר רפאל זכרי   8

דאר שלום כהן    15

דאד יצחק           אלבאז   7

 

אזנקא די רבי יעקב

דאר מסעודא דבדובייא     3

דאר רבי יתייא הכהן         5

דאר רבי יעקב דהאן         6

דאד מאיר סודרי  6

דאר שאול יתאח  11

דאר עיוש יתאח   6

דאר מסעודי בן חסינא       5

דאר רבי מרדוך   10

דאו־ אהרן בן סיסו           6

דאד רפאל אלבאז            2

דאר שלוש         6

דאר פנחס כהן     6

דאר בן קמיח       6

דאר יוסף בן לילתי  3

אספלי    3

 

אזנקא די בני עמסאן

דאר יהודה אלבאז              8

לפוקי    3

דאר שלום עטייא 6

דאר יסו דמאג     6

דאר מאיר צבע    12

דאר בן ביהי        10

דאר לכוואהנא    10

דאר סלימאן        11

דאר יעקב כהן     4

דאר רפאל ברוך  9

דאר אברהם צבע 7

דאר אברהם צבע אזדידא   4

לפוקי דצלא לכבירא         6

 

אזנקא דלפראן

דאר שלמה בן שמואל       11

דאר שחול בספלי 7

ארווא    1

דאד ישועה ברוך 6

דאר רבי חיים מאמאן        7

דאר יעקב אדבדובי           7

דאר בן עבדון      10

דאר שיד יהודה   5

דאר לפראן         10

דאר סתאס         18

דאר משה אגייני  6

דאר יעקב בוזמימא           7

דאר מימון הכהן  6

 

ארחיבא

דאר חיים בן כליפא          2

דאד מימון דבדובי            16

דאר אלבאז         13

 

אזנקוא דצלא דלחכם

דאר אסאבוני      6

דאר אהרן אלבאז 3

דאד בן לעסרי     16

דאר רבי יהודה אלבאז      9

דאר יעקב טרזמאן            12

דאר שלום לקובי 19

דאר מסעוד ביהי  7

דאר זדידא          10

דאר די לוזהא     4

דאר זעים           23

דאר בן נאמוס     6

 

מספר החצרות שבעיר יע״׳א, הנזכרים לעיל, סך 64, מספר הבתים 542, לפי חשבון השוה ארבע נפשות לכל בית יכיל עיר צפרו 2168 נפש אדם מישראל, יוסיף ה׳ עליהם כהם אלף פעמים.

 

בתי כנסיות שבעיר צפרו

אצלא דתאזי, אצלא לכבירא, אצלא אזדידא, אצלא דלחכם, אצלא די רבי רפאל משה אלבאז.

 

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א-עמ' 132

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות

פרק יג: החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות

בפרק זה נדון במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קרבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם והמציאות ההיסטורית, שתי התופעות זהות.

מי שחוזר בו מההתאסלמות לדתו הקודמת נקרא 'מורתד,. נטישת האמונה נקראת 'ארתאדה', מי שחוזר בו מהאמונה באסלאם אחת דתו למות. בסורה ה, 'השלחן', פסוק 59 נאמר: 'המאמינים, כל אשר יבקש מכם לשוב מאחרי דתו, יביא אללה תחתיו אנשים אשר יאהב אותם ואהבו אותו, נוחים למאמינים וקשים לכופרים, יחרפו נפשם במלחמת אללה ולא יפחדו מפני חרפת מחרף'.

סורה טז, 'הדבורה', פסוק 108: 'אשר יכחש באללה אחרי האמינו בלעדי אשר אכפוהו ולבו בטוח באמונה-אולם אשר ירחיב לבו לכחש, עליהם חרון מאת אללה ועונשם כבדי.

לאחר מותו של מוחמד, הרג אבו בכר את כל אלה שחזרו מהאמונה באסלאם. אלה נדונו למוות בשריפה. ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא- 15 ויכול להיות נמוך מזה.

מוסלמי שכתב ספר על היסודות התרבותיים של הממשל המרוקאי רשם את הדברים הבאים It ,was impossible to abandon Islam for another religion (Hammoudi (60.1997, p [אין אפשרות לעזוב את האסלאם לדת אחרת].

בפועל, כפי שנראה להלן, היו מקרים שיהודים שעברו לאסלאם חזרו בהם, אבל נאלצו לנטוש את מרוקו.

אם עזיבת האסלאם מתבצעת בשקט ללא הוצאת המעשה לרשות הרבים, לא ירדפו אותו, אבל אם הוא מפרסם את הדבר, אז הוא נחשב כמורתד ודינו מוות (ליטבק, תשס״ה, עמי 73).

חכמים לא ראו בעין יפה משומד אפילו שחזר ליהדות

חכמים ענו לשאלה בדבר מי שהשתמד וחזר בו, האם נדבק בו משהו שלילי?

'וששאלתם משומד שאמר רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשעי. בהמשך השאלה האם צריך טבילה (תשוה״ג'שערי צדקי, כד ע״ב סי' יא, אוצה״ג סנהדרין, עמי פב).

'וששאלתם בשביל משומד שחזר בו אם צריך לטבילה או לא. כך ראינו דמלקות הוא צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות בית דין' (תשוה״ג ׳שערי צדק; חלק ג, שער ו, סי׳ ה, דף נה).

גאון כתב בהקשר למשומד שרצה לחזור ליהדות, כי מי שאכל שרץ צריך להלקותו(שם, דף נז ע״א).

האם הוא עולה לדוכן?

'וששאלתם כהן שנשתמד וחזר, עולה לדוכן וקורא בתורה תחלה או לא?'. התשובה: כך ראינו שאם חזר בו דיו הוא להיות כשאר ישראל או ככהן בעל מום, אבל לעלות לדוכן ולקרות בתורה תחלה לא ('תשוה״ג חמדה גנוזה', סי' נד)

ר' אברהם בן נתן כתב: 'מצאתי בתשובות הגאונים, כהן שנשתמד וחזר, לא יקרא בתורה, ולא יפרוש את כפיו' (יספר המנהיג', מהדי רפאל, ח״א, תשל״ח, עמי קסב).

לעומתם רבנו גרשום כתב באגרת כי: 'כהן שנשתמד ועשה תשובה ראוי לעלות לדוכן ולישא את כפיו' (׳מחזור ויטרי׳, סי׳ קכה). וכן בתשובות רש״י, סי' קע: 'כהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן',

בתשובות ר' שלמה בן אדרת (ברצלונה 1310-1235) מופיע הנוסח הבא: 'נשאל הגאון מי שנשתמד ורוצה לחזור בו שלא באותה מדינה שפשע בה, אם צריך טבילה ומלקות, ואם חוששין לערמה, כי שמא מטעה אותנו.' לפי תשובתו 'מלקות אינו צריך שהרי על כמה עבירות עבר, אך טבילה אינו צריך',

כנראה שהיתה בידו מסורת מגאוני בבל אותה ציטט (׳שו״ת רשב״א׳, חלק שביעי, סי׳ תיא).

ברשימות של ר' חיים בן עטר (1690- 1743) מסופר כי אחרי גירוש ספרד היה בן קטן שנחטף [כנראה על ידי מוסלמים] וכעבור שנים נודע לו שהוא בנו של חכם וברח לגברלטר (ט. פרידמאן, תשי״ט, עמי צז).

מי שחוזר מהתאסלמות – דינו רגימה או שריפה

לפי השוודי אגרל אולוף (1832-1755) שכיהן כמזכיר הקונסוליה של שודיה בטנגייר, ולאחר מכן סגן קונסול כתב, כי יזיד התאהב בשתי יהודיות. הן התאסלמו וחזרו ליהדות, ובגלל זה פקד לשרוף אותן (209 ,181 .Agrell, 1798, pp).

בדורות הבאים, מי שנאלץ להתאסלם ורצה לחזור ליהדות, היה בורח מארץ הנשלטת על ידי מוסלמים לארץ נוצרית. לעתים היה מגיע לגברלטר שאינה רחוקה מצפונה של מרוקו.

בשנת 1820 יהודי שיכור שחזר ליהדות- ראשו נכרת

יהודי שיכור נכנס למסגד, והדבר חייבו להתאסלם. אבל למחרת לאחר שהתפכח משכרותו חזר ליהדות. והלך למושל כדי להסביר את מעשיו. הנושא הובא בפני הסולטאן סלימאן השני (1822-1792) וזה החליט שראשו ייכרת והגולגולת תובא בפניו.

(Meakin, JQR, IV, p. 376; Coreos, 1964-5, pp. 55-56).

יהודי חזר בו «התאסלמות בימי הסולטאן עבד ארחמן השני(«לד בשנים 1859-1822)

במכתב מ-10 במאי 1832 עליו חתומים שני מוסלמים מסופר, כי עדים הופיעו בפקודת הממשל לביתו של קונסול בריטניה בטנגיר אדוארד ויליאם דרומונד האי(1845-1785 שכיהן שם בשנים 1829 עד 1845) במטרה להתקשר עם הדימי משה בן יהודה בן אסאייאג מטנגייר, שהתאסלם לפני מספר ימים. נראה לפי תעודה אחרת כי התחרט על צעדו זה, ומצא מקלט בביתו של הקונסול הבריטי. העדים שאלוהו האם הוא מוכן להישאר נאמן לדת האסלאם. ואם לאו, האם יחזור לדתו וינמק צעדו זה, ויתנצל על כך. וכן שאלוהו מהי הדת שהוא מאמין בה עתה. הוא ענה שעתה הוא יהודי. ושוב שאלוהו על מה שאמר קודם, וענה שלא אמר דבר, ואם אמר אינו זוכר. ולעתים נוחתת עליו רוח רעה, וכי היה נתון לרוח זו בעת המעשה של ההתאסלמות. אבל אינו זוכר מה שאמר אז, כאשר העדים שמעו זאת ממנו. הם העידו על מה ששמעו.

חתומים שני שמות, ועד נוסף חתם לאשר כי העדים הצהירו על עדותם בפניו.

(FO174/126 תעודה מסי 2).

לפי ידיעה מטנגייר, התאסלמות יהודי בטנגייר היא תופעה נדירה, ואם עשה זאת, המתאסלם חוזר ליהדות (5 .je, 1880, 9 April, p).

בתזכיר של הארגונים היהודים בלונדון שהוגש ב־1888 לשר חוץ נאמר בסעיף האחרון מסי 27:

If Moors choose to assert that a Jew has abjured his faith, he is compelled to become a Moslem; and should he afterwards attempt to conform to the Jewish ritual, he would be liable to be stoned or אם מוסלם טוען שיהודי התכחש לאמונתו, היהודי] burned to death (F099/250) נאלץ לקבל עליו את האסלאם. ואם אחר כך הוא מנסה לנהוג כיהודי, הוא נדון להירגם או להישרף עד מותו]

מי שחזר מהתאסלמות – כדי להינצל עשה עצמו למשוגע

איש יהודי אשר יצא מפיו בזעפו הדברים האלה [השהאדה] אחריה היותו רוכב נחם ובקש תואנה להנצל, יהיה ערמה או פחד הסך את רגליו על כר הפרדה ועלה באשו אל אפם ויכוהו ויגרשוהו ויחשבוהו למשוגע עודנו חי במוגאדור ותהי האולת לו למושיע. מי שרוצה לחזור לדתו המקורית, יעשה צרכיו על הכר של הבהמה בעת התהלוכה אתו כמתאסלם, כדי שיחשבוהו למשוגע. ויש יהודי אחד במוגדור שנהג כך. ('משא בערבי, שער יג, עמי 60-59).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות-עמוד קלה

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן

 

שלשה ימים לפני בוא יום ראש השנה בא אלי משנה צרפת לאמר בשם משנה אינגיל״לינדיר הנמצא אז במיק״ניס, כי  צוה להוליכני שם להיות לסופר לאליהו לוי משנה הקיסר. אחרי ימים שב אלי ואמר: ׳לא תלך, ובשוב המשנה יאמר לך למה׳. בימי חג האסיף שב המשנה ממיק׳׳נים ואמר, כי לא רצה להכניסני בצרת אליהו, כי זעום מלך הוא.

בטאנ״גיא נזהרתי ונפשי מלטתי מצדית אהבה: בטיטו״אן  כמעט נאחזתי כצפור בפח עם בת בעל ביתי. יפיה ותומתה הלמו לבי בל ידעתי, הקנאה זחלה בעצמותי, התאוה הציקתני, היראה עצרתני והכבוד גערני. האהבה! גברת התאוות! משכנות מבטחיך אים? דבשך בלול ברעל, סבאך מהול במים, מצאנוך בלבנו ולא ידענו איככה, תציקי את נפשנו ולא ידענו למה.

אם בת אלהים את, למה תעננו? ואם בת צפעונים, למה תיטיבי?

ארץ משובבת מרעת יושבי בה, יהודי עשוק ורצוץ, שמלות העבדות, זקן כחרטום, הכל נעלם מעיני בעת ההיא, ואומר כדברי פו״פי על החטא ׳בתחלה נתעבנו, אחר נסבלנו, ולבסוף נחפצנו/ אך טרם בואי עד קצה השתרגו קורות אשר התיקוני.

175 אור לראש הדש שבט שמעתי אומרים כי איש טונ״ים ושמו יעקב עט״אל בא לעיר ואליהו עמו. הטו״נסי הזה ואחיו ידעתים בגיבר״אלטאר: שני בני בליעל מלאי מרמות ותוך, אשר ברחו משם על אשר הוליכו אבק השורף לקיסר מא״רוק בלי רשיון השר. שאלתי לפי תומי ׳מה משפט אליהו 180 הזה?׳ וישיבוני כי משנה קיסר היה ויחר אף הקיסר עליו, לא ידעו למה, וגזר להשחית זקנו ולהוליכו לבית הסורים באשר היה ימים רבים. ועתה שלחהו עם הטונסי לעבד לו. בבקר לפני יאירו פני המזרח והנה איש דופק על דלתות חדרי, חשתי להלבישני ויצאתי. ויען ויאמר: ׳חתנו של אליהו 185 לוי אני, וחותני כותב לי לשלחך אליו, בל תאחר רגע. הסוס מוכן למסעך, צידה לדרכך ואיש חברתך׳. ואומר: ׳ולא נתן לטו״נסי לעבד לו?׳ ׳כזבו משנאיו׳ (השיב): ׳הקיסר השיב שבותו וינשאהו מעל כל השרים אשר אתו׳. פוסח בשעפי הייתי ונדחף מהאיש. השלכתי את נפשי בזרועות יומי, נשאתי 190 בגדי, אמרתי שלום, רכבתי ונסעתי.

ביאורים: 171. משובבת (יח' לח, ח) — באן: פרועת מוסר. 172. כחרטום — במו מקור של ציפור. 173. כדברי פופי— בשירו ׳מסה על האדם׳ ב, 217—220. הטכסט האנגלי פותת Vice is a monster ורומאנילי תרגמו כאן לעברית. 174. הש­תרגו — הסתבכו פד שניתקוני מן האהבה). 176. יעקב עטאל — מאנשי החצר הידועים. למפרייר (לעיל א40) כותב עליו בין השאר (בעמ' 182—183):

Jacob Attal, the emperor’s Jewish and favourite secretary. .. did more mischief by his intrigues and address, than any of the persans about the emperor’s court.

איש זה ידע בין השאר אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית. 179. השר — שר העיר האנגלי של גיבראלטאר. 181. הסורים (קהלת ד, יד) — האסורים. 182. לעבר לו – כדי שהוא(אליהו) יהיה לעבדו(של יעקב). 189. יומי-גורלי. 2. לסופר — לעורך איגרות (ספרים), למזכיר. 3. מה יתהפך לאיזה פגע

שער תשיעי

כמה חליפות! הזמן הוא רק נכון בתהפוכותיו. עברתי מאז בדרך זו ללכת להיות לסופר, ואחר שתי שנים עודני עובר על זה. מי יודע מה יתהפך נא עלי במחנה יומי? בצפיָתי אצפה. בפעם הזאת אין איש אתי, רק הערבי בעל הסוס.

5 בלילה השמים היו סותי, והארץ יצועי. ממחרת מרגע בואי לעיר העברתי הבגדים הצואים מעלי, לבשתי מחלצות, גלחתי זקני ובאתי לראות את פני האדון החדש. האיש מלא ימים היה, פניו נקודים אבעבועות, ישב על כר לאכילת הצהרים, ובשפה רפה אמר לי שלום. הוא היה יושב בבית גדול אשר 10 היה מקדם בית מס עזבון המלך. נחשתי בזה אות לטובה, כי לא נתן רק לקרוב למלכות. לעת האכל ספר לי קורותיו בלשון ספרדית צחה: כי הקיסר צוהו להביא קני מתכת ואבק שורף מאיגגיל״לאנד, והוא שמר לעשות כאשר צוה. אך על אודות השודדות ים, האניות אשר היו בדרך יראו לבוא,

15 והקיסר לא חשב רק כי הוא הסיבן אחורנית וישימהו בבית הסהר וענש אותו שלשת אלפים פיאסט״ראס (והעלים ממני דבר הזקן, כי כבר צמח בפניו); ועתה כי נחם המלך על הרעה, הריצהו מן הבור, השיבו על כנו ויצוהו להביא סוחר מגיבר״אלטאר לשאת ולתת עמו. והוסיף (להתפאר בכבודו)

20 כי מני קדם ציר בספרד שלח במצות המלך. גם במעלליו נכר כי עקש דרכים הוא, אך לא דמיתי שיהיה ערום מכל נחש ומכל חית השדה. מסתתר היה בכל מעשיו, זמותו בל יעבר פיו, פורע ומעדיף אשר האיר מכבודו, וכוסה או מחסיר כל המחשיך הודו או יחוה קלונו. הוא היה מלך על כל בני 25 שחץ, הולך קוממיות, ורוח כביר אמרי פיו, ויעפיל לעבור לפני במת הערבים בל יסיר נעליו מעל רגליו, להראות לכל העמים כי עודנו בתקפו וגבורתו בחצר בית המלך וייראו ממנו.

מגודלי אהיה עוד צפוי? 6. לעיר — כפי שמראה ההמשך, הכוונה לתאנג׳יר. 7. מלא ימים – בא בימים. 10. מס עזבון המלך – עיין לעיל ח 69. כי לא נתן – זכה לכבוד כזה רק המקורב למלך. 12. קני־מתכת – תותחים. ואבק שורף — ואבק שריפה. 16. פיאסטראם – מטבע הנהוגה בארצות האיסלאמיות שמוצא שמה באיטליה. כאן צורת ריבוי ספרדית. 17. דבר הזקן-שהושחת לפי פקודת הסולטאן(לעיל ח 180).    20. שלח — היינו נשלח לספרד כציר מטעם הסולטאן.

  1. 22. זמותו(תה׳ יז, ג) – מחשבתו, 23. פורע ומעדיף – גומל בשפע למי שמפיץ את כבודו(על־פי יח׳ מג, ב). 26. במת־הערבים – המסגד, עיין לעיל ב, 62.

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 77

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

« Les mariages mixtes »

La Tora nous a enseigné de ne pas avoir des liens de famille avec les membres des sept peuplades cananéennes : « … Tu les voueras à l’anathème, tu ne concluras pas d’alliance avec elles, tu n’en auras point pitié. Tu ne t’allieras point par mariage avec elles : tu ne donneras pas ta fille à leur fils, et tu ne prendras pas leur fille pour ton fils, car cela écarterait ton fils de derrière moi et il servirait d’autres dieux ; alors s’enflammerait contre vous la colère de Yahvé et Il t’anéantirait bien vite », cf. Deutéronome 7 : 2-4  et Exode 34 : 14-16.

Les peuplades cananéennes étaient des idolâtres, et l’idolâtrie était considérée comme une « prostitution » parce qu’elle s’adresse à un dieu autre que Yahvé, cf. bible Osty page 212 et page 385.

La Tora prévoit le cas particulier du mariage d’un juif avec une belle païenne qui se convertit soit volontairement soit par contrainte au Judaïsme, cf. Deutéronome 21 : 10-14. Il s’agit d’une captive en cas de guerre volontaire par Israël contre des peuples non cananéens. Rachi nous enseigne que ladite captive peut être une descendante de l’une des anciennes peuplades cananéennes. Il est question ici d’une femme bien faite de corps dont le guerrier juif s’éprend. Le chanoine Osty explique que « la prescription sur le mariage avec une captive, propre au Deutéronome, se rattache à celles sur la conduite de la guerre, cf. ch. 2) et se remarque par son esprit de tolérance et de modération. […] Les prescriptions des versets 12-13  symbolisent l’abandon total du milieu d’origine et le changement de condition de cette femme qui d’esclave devient épouse », cf. bible Osty, page 410. Cf. Babli Hullin 109b : l’avis donné sur ce point par Yalta l’épouse de Rab Nahman Bar Ya’aqob. Yalta, fille de Raba Bar Abhou, appartenait à une famille riche très renommée. Yalta connaissait les principes de la Tora et savait les commenter en donnant son avis. Ainsi, à titre d’exemple, elle disait que Dieu nous a interdit d’épouser une non-juive, mais Il nous a autorisés  à épouser une non-juive qui est belle. Un autre exemple : elle savait que l’on ne pouvait pas manger de la viande d’un quadrupède avec du lait. Elle avait envie de manger de la viande avec du lait. Son mari lui indiqua qu’elle pouvait manger le pis de la vache une fois la mamelle grillée.

Rab Nahman Bar Ya’aqob a été le disciple de son futur beau-père.

Il s’agit de deux amoraim en Babylonie, dans les années 250-290 de l’ère courante. Cf. Babli Baba Batra 46b ; Babli Yebamot 80b.

La Tora, par le texte susvisé du Deutéronome, nous inculque les principes qui gouvernent la conversion à la religion juive. La personne qui se convertit au Judaïsme est considérée comme un petit enfant qui vient de naître.

Il serait intéressant de lire et de méditer ce que dit sur ce point Rabbi Moché ben Nahman, Ramban, (1194-1270).  Il n’est pas demandé à la captive si elle entend se séparer d’elle-même de son culte et de se convertir au Judaïsme comme les prosélytes, mais le mari l’oblige d’observer scrupuleusement les prescriptions du Judaïsme. Il déduit cet enseignement de ce qui est écrit dans Deutéronome 21 : 12-13 : « Alors tu l’amèneras dans l’intérieur de ta maison. Elle se rasera la tête et se fera les ongles. Elle quittera son vêtement de captive, elle habitera dans ta maison et pleurera son père et sa mère pendant un mois. Après cela, tu iras vers elle, tu l’épouseras et elle sera ta femme ».  

« Elle pleurera son père et sa mère », c'est-à-dire qu’elle quitte son peuple et ses idoles. Elle est endeuillée car elle quitte son culte en s’intégrant à un autre peuple. Cf. Babli Yebamot 48b ; Sifré péricope Ki Tétsé 213.

Elle pleure parce qu’elle peut penser que ses parents sont morts dans la guerre. Le fait de pleurer va lui permettre de retrouver son calme,  une tranquillité  d’esprit, en se départant  de son chagrin (Maïmonide). La Tora recommande au mari de ne pas l’empêcher de pleurer son père et sa mère et d’être en deuil pour eux (Eben Ezra).

En général, il arrive qu’un juif rompt  avec les commandements de Yahvé, pour une raison ou une autre, sans pour autant s’assimiler à la société dans laquelle il vit ou contracter un mariage mixte.

Il arrive aussi à un juif de ne plus pratiquer les commandements de la Tora, de s’assimiler à la société dans laquelle il vit, allant jusqu’à épouser un conjoint non-juif.

Ce conjoint non-juif épousé par un juif peut être le meilleur du monde par sa gentillesse, par son intelligence, par son comportement irréprochable, ses valeurs, sa morale, ne sera jamais considéré comme juif à défaut de conversion. La pratique du judaïsme par le juif finira par s’émousser, voire par s’éteindre. Et le garçon qui naîtra d’une union entre un non-juif et une juive portera un nom qui n’est pas juif. Mais l’enfant est juif. Va-t-il être circoncis ? Etudier la Tora ? Faire sa Bar-mitsva ? Et la chaîne ascendante jusqu’aux trois patriarches et les quatre matriarches, via le Mont Sinaï, va disparaître pour toujours. C’est bien de cela qu’il s’agit. Et les enfants assimilés  se rendent compte de cette situation vers la fin de leurs jours. Et là, regrets et regrets. Mais, c’est peut-être  trop tard.

 Personnellement, relativement à mes enfants, je ne peux ni me résigner ni accepter le fait accompli. Je peux crier et hurler, seul le vent me répondra. Dommage, mile fois dommage. Mais espérons. L’espoir relève de la foi et de l’espérance. L’avenir, seul maître en la matière, nous fixera. Nos Sages nous ont inculqué de revenir dans la bonne voie un jour avant notre mort. Mais personne ne sait exactement le jour de sa mort. En d’autres termes, ce retour un jour aura lieu chaque jour pour ne pas être surpris par la mort.

A tout cela y a-t-il une explication à donner, une raison à avancer, une cause à pointer ? Quand je regarde sur l’écran de ma mémoire mon itinéraire personnel, la chronique de ma vie, je peux isoler deux dates importantes, dans la mesure où je peux les considérer comme la genèse, voire mon anamnèse, de mon histoire personnelle. Le premier fait remonte  à octobre 1956, date de mon départ de Marrakech en Angleterre à Ramsgate dans le Kent pour y étudier au Collège de Moïse et Judith Montefiore. Le deuxième fait, et de loin le plus déterminant, est le départ définitif de mes parents de Marrakech pour Israël, en avril 1962, soit trois mois avant mon départ pour la France pour y étudier le Droit et devenir Avocat à la Cour. Dans mon esprit, une fois terminées à Paris les études en Droit, je pensais rejoindre mes parents en Israël et vivre à leur côté. Les circonstances et les vicissitudes de la vie ont décidé autrement. Je me suis inscrit à l’Agence juive à Paris pour faire ma ‘aliya, j’ai passé les examens médicaux. Une personnalité de l’Agence juive qui me connaissait me dit : « Joseph, nous avons besoin de toi en France ». Il parlait alors au militant que j’ai été, hyper actif dans différentes associations, en particulier, à cette époque, le Mouvement Oded. Il se trouve que depuis mon arrivée en France en juillet 1962, je n’ai jamais quitté ce pays. Il y a certainement d’autres évènements qui ont compliqué ma vie en France, évènements dont je ne me souviens pas. A ce jour, je n’ai jamais accepté la situation,  mais le fait est là.

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר