מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- יחסי הרב והקהילה.
יחסי הרב והקהילה.
ביחסי עם הקהל השתדלתי לא לעשות שום דבר מבלי שיהיה ידוע לועד הקהילה וליחידי הקהל. שקלתי שאם אעשה דברים מאחורי גבם ייווצר חיץ בינינו, ושיתוף הפעולה יפגע. עמדה בפני בעיה אחת הנוגעת למנהל בית הספר. אחת הסיבות שלפי דעתי הביאו להצלחת בית הספר כי"ח, הייתה שהם על פי רוב הביאו צוות המורים ממקומות אחרים, ובהיותם זרים, זכו לראות כבוד הן מצד ההורים והן מצד התלמידים שלא הכירום, ולא העזו להמרות פיהם או לפגוע בכבודם.
ב "אם הבנים ", כיוון שהמורים היו מעורים בקהילה ומוכרים היטב להורי התלמידים ואף לתלמידים עצמם, המשמעת הייתה רפויה. החלטתי אפוא להביא ל "אם הבנים" מנהל זר, מצרפת, אשר בעצם היותו זר יצליח להשליט את מרותו הן על צוות המורים והן על התלמידים.
הבעיה שעמדה בפני היא שעלולים לרנן אחרי, מדוע אני נותן משרה כזאת לזרים, ולא לאחד מבני הקהילה. לכן הזמנתי לאסיפה את הועד ואת יחידי הקהל, ושטחתי לפניהם את הבעיה ואת שיקולי . הם הסכימו לדעתי, ואני הזמנתי את המנהל בו רציתי, יהודי שהוצל משואת גרמניה ממשפחת אליוביץ, ואכן הוא הצליח במילוי תפקידו.
אחת התחומים שצריך לנהוג בו בעדינות הוא השחיטה, המגע עם הקצבים, וההקפדה על הכשרות מצריך שיתוף פעולה מירבי בין הרב לבין הקצבים. בעיירה תכננו בניית בית מטבחים כללי שישרת את כל התושבים, נוצרים ערבים יהודים ביחד.
התוכנית נודעה לי, וחזיתי שאם נהיה ביחד, זוהי פירצה שעלולה להצמיח תקלות של תערובת טרפות וכשרות. באתי בדברים עם ראש העיר והמהנדס, וביקשתי שיקימו מדור נפרד לשחיטה היהודית, והסברתי להם את נימוקי. הם שוכנעו ועשו שינויים בתוכנית, ואפשרו לנו מדור מיוחד ונפרד לשוחטים היהודים, וכך נחה דעתי.
תרגום במכתב שנשלח מטעם הממשלה אל החכם הרב דוד עובדיה, התרגום הינו מערבית.
רבאט.
הממלכה המוגרבית
משרד החינוך והתרבות
מאת שר החינוך.
אל החכם עובדיה.
ועדת החינוך, אשר אדונינו הורה להרכיבה, ואשר כבודו חבר בה, תפתח את עבודתה ביום ד' הקרוב 30 ג'ומאד אלוואל 1376 – 2 בינואר 1957 בשעה 3. מצפים לשיתוף פעולה מצידכם.
שר החינוך והתרבות
מינויי כחבר פרלמנט.
ביום ט' שבט תשי"ט – 20/01/59 נתמניתי על ידי המלך מוחמד החמישי לחבר האסיפה הלאומית המחוקקת, אך לא עזבתי את העיר צפרו אף שהייתה לי העילה לכך. ואף לפני כן עוד בשנת 1952 הוצע לי על ידי בית הדין העליון לשרת אב בית דין בעיר רבאט וסירבתי לעזוב את צפרו. גם בשנת 1953 הוצעה לי משרה של ראש אב בית דין בקזבלנקה, ומנהלי הג'וינט הפצירו בי לשרת שם ברבנות, שאהיה קרוב אליהם, אך מחמת הקשר הנפשי שלי עם עיירתי, ויתרתי אף על משרה זו.
הקשר ביני לבין קהל צפרו היה הדדי גם הם הפצירו בי לא לעזוב אותם. ואף בשנת 1961 כאשר נתמעטה הקהילה בעקבות העלייה שזרמה לארץ ונאלצתי לקבל משרה של דיין בעיר פאס, שמרתי על קשר מתמיד עם צפרו, ולא עקרתי דירתי ממנה ושיתוף הפעולה ביני לבין ועד הקהילה בפרט והקהילה כולה בכלל, נמשך. מפאס המשכתי לפקח ולדאוג למוסדות החינוך טפוחי ידי בצפרו אף מרחוק.
כאשר כיהנתי כדיין בפאס, וחבר הפרלמנט המרוקאי, הופנתה תשומת לבו של מזכיר משרד המשפטים לכך שאני אוחז בשתי משרות ממשלתיות, וקיבלתי מכתב ממנו שלעי לוותר על אחת מהן.
ידעתי שאם אפנה למשרד המשפטים לא יקבלו ממני שום טיעון ויאלצוני לוותר על משרת הדיינות. נסעתי אפוא עם המכתב ליושב ראש האסיפה הלאומית. אמרתי לו אני משרת בדיינות שנים רבות, אדוננו המלך מינה אותי כחבר באסיפה הלאומית, דבר שלא אני ביקשתי והנה עתה קיבלתי המכתב ממשרד הפנים, אמר לי אין לך מה לחשוש אתה מונית על ידי המלך בנוסף על תפקידך כדיין, ויהודי שהיה שם פקיד והעליל על כך העלה חרס בידו.
בימי כהונתי בצפרו, השתדלתי בהדפסת ספרי חכמיה. בשנת תש"י הדפסתי את ספרו של רבי שלמה אביטבול ובנו רבי עמור בשם "מנחת העומר". ובסוף הספר הדפסתי את עומר מן, דרשותיהם של הרבנים הנ"ל, ופרפראות לחוכמה, הערות מן הצד בכתב יד שמצאתי על ספרי תשובות הרא"ש ואחרים, בכתיבת ידו של רבי שמואל אבן דנאן ועוד. דומה שהערות אלו הם לעת עתה כל מה שיש לנו מתורתו של חכם גדול זה, ונשתמר הספר דווקא בספריית רבי עמור אביטבול ז"ל.
בשנת תשט"ו הדפסתי ספר "בת רבים" לרבי יעקב בן סמחון ובשנת תשכ"ב את ספר מלל לאברהם, שו"ת לרבי אברהם אבן שטרית יחד עם "קבוץ גלויות ", חידושים לרבי מאיר די אבילה ועוד. שניהם מחכמי העיר בדורות שלפנינו וכך הקימונו שם לרבנים הנ"ל, וזכרון לעיר צפרו אשר גידלה אותם.
מובן גם כן שהשתדלתי בהדפסת ספרי מור אבי זצ"ל : שאלות ותשובות ישמח לבב בשנת תשי"ב, וספר תורה וחיים, שנדפס בג'רבה ומהדורה שניה בירושלים.
עבודתי במסגרת מועצת הרבנים העליונה במרוקו.
בשנת 1948 נתקבלה החלטה ביית הדין העליון לכונן מועצה רבנית עליונה, שתטפל בבעיות של כלל המדינה, להפנות תשומת הלב לדברים הטעונים תיקון, ולחפש דרכים לשמור על גחלת היהדות, בחברה המרוקאית המתפתחת והפתוחה להשפעות מבחוץ. מוניתי כחבר במועצה הנ"ל, ומילאתי תפקידים בהרבה מועדותיה.
אין ספק שפעולות המועצה היו נחוצות וברוכות. היה צורך לאחד את נוהגי הפסיקה ולתקן תקנות שיחייבו את כל בתי הדין ואת הקהילות, ואכן הושגו על ידה תוצאות חיוביות רבות.היה צורך לאחד את מנהגי השחיטה שעד אז היו הערים מפולגות, אלה אוחזים במנהג הנפיחה ואלה לא וכדומה.
בשנת תש"י נתנה מועצת הרבנות את דעתה על זה ומונתה ועדה שתכין את התקנות והמנהגים החדשים, ואני הייתי חבר ועדה זו ותרמתי את חלקי לגיבוש מסקנותיה. בכנס בשנת 1954 הפניתי תשומת לב המועצה לנושא האפוטרופוסות, הצעתי על סמך נסיוני בקהילתי למנות אפוטרופוס קהילתי לכל יתומי הקהילה.
בנושא אחר התרעתי על נוהל שהיה לאסור נשים יהודיות בבית הסוהר אחד עם גברים יהודים וערבים וביקשתי שמועצת הרבנות תתערב בנושא זה להשיג הפרדה של אסירות יהודיות, ומה גם שבעירנו צפרו היה נהוג משנים קדמוניות בית סוהר מיוחד לנשים יהודיות בתוך המללאח, תחת אחריותו של הנגיד. גם התרעתי על העסקת אסירים יהודים בשבת וביקשתי להסדיר את הנושא הכאוב הזה. בועדת החינוך של המועצה הייתי חבר קבוע.
מינוי כראש אב בית דין במראכש.
בשנת 1963 התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה. חששתי שדבר עלייתי יתגלה ויש בכך סכנה לי ולאחרים על כן חיפשתי הזדמנות בה אוכל לתכנן את עלייתי בשקט מלא. ההזדמנות ניתנה לי. הוצע לי להיות אב בית דין בעיר מראכש הדרומית. קיבלתי את ההצעה, ועברתי למראכש לכהן במשרתי.
כמובן שבני ביתי נשארו בפאס והם התכוונו לארוז את הכל, רהיטים, ספרים ושאר חפצים על מנת לעבור למראכש. הכנתי הכל וארזתי את חפצי מעט מעט, והקול יצא שאני עובר למראכש. בינתיים המשכתי בעבודתי של הרבנות במראכש, והכנסתי סדר בעבודה, עברתי על התיקים שהצטברו בבית הדין וזימנתי את הצדדים לבוא לדין.
תוך כמה שבועות הוצא פסק דין בכל התיקים הרבים שנצטברו. יום אחד בא לפני סגן יו"ר ועד הקהילה בלווית מורה גוי צרפתי שהורה בבית הספר התיכון בעיר. המורה הנזכר התאהב בנערה יהודיה בת המקום, ואף הייתה מעוברת לו. ראש הועד ביקש ממני לגייר אותו. אני לא רציתי כי היה ברור שבגלל אהבתו לנערה מסכים הוא להתגייר.
התפתחו הדברים עד כדי כך שהוא הגיש קובלנה נגדי למשרד המשפטים שאיני רוצה לגיירו. אני עניתי שלא סירבתי לגיירו במוחלט, אלא אני עוקב וחוקר אחריו, ולכשתסתיים חקירתי אזמינו להתגייר. סגן ראש הועד בא ואמר לי אנו נעליל עליך שאתה ציוני ואם אתה תמשיך להקשות עלינו את הדבר ותסרב לגיירו בהקדם אנו נעביר את הידיעה הנ"ל לכתובת הנכונה.
באותה שעה גמלה בלבי ההחלטה. ואת המטען שהייתי אמור להעביר למראכש, הועבר לנמל קזבלנקה ומשם לצרפת. אף אחד לא ידע על הדבר. כשחזרתי לביתי בשבת אמרתי שאנו נוסעים קודם לצרפת, ותוך כמה ימים הייתי בצרפת. ובזה נסתיימה תקופה אלף ברבנות שלי. רבנות מפוארת שהייתה שרשרת של עבודה בפועל, ועבד לעובדי ה'.
ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי ורוחי, ביום כ"ו לחודש אב הרחמן השתכ"ד באוניה "ירושלים". ארץ ישראל וירושלים אשר קניתי לי ביסורים (שנפל עלי ארון (ליפט) המטען שהבאתי מחו"ל בליל מוצאי שבת כ"א תשכ"ה ושבר שתי רגלי, ברוך פודה ומציל). ונתקיים בי מאמר חז"ל : חייב אדם לקבל פני רבו ברגל.
וברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והנני היום משמש בקודש חבר לשכת הרבנות בירושלים יה"ר שיתקנני ה' בעצה טובה מלפניו ויפרוס עלי ועל בני ביתי יוצא חלצי עם כל ישראל סוכת רחמים ושלום אמן.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- יחסי הרב והקהילה.
-סוף פרק ששה עשר. עמ' 203
La communaute de Sefrou- Par le rabbin David Ovadia
ALLIANCE ISRAEILTE UNIVERSELLE
Paris le 26 avril 1960
Objet : INVITATION AU CONGRES DU CENTENAIRE DE
L’ALLIANCE (Paris 21-24 luin 1960)
Monsienur le Rabbin.
En 1960 l’Alliance célèbre le Centenaire de sa fondation.
Je serais particulièrement heureux que vous puissiez participer personnel- lement au Congrès du Centenaire de l’Alliance Israélite Universelle, qui aura lieu à Paris du 21 au 24 juin 1960, au Palais de l’UNESCO; les débats porteront sur les questions concernant l’éducation, la défense des droits de l’homme et l’esprit de tolérance.
Dès que vous nous ferez l’honneur de nous faire part de votre participation, nos collaborateurs ne manqueront pas de vous adresser un programme détaillé des travaux.
Je vous prie également de trouver, ci-joint, une brève note sur les événe- ments principaux qui ont marqué les cent ans d’histoire de l’Alliance.
Dans l’espoir de pouvoir vous rencontrer au Congrès du Centenaire de l’Alliance, je vous prie d’agréer, Monsieur, l’expression de mes sentiments distingués.
Monsieur le Rabbin DAVID OBADIA René CASSIN
Communauté Israélite Président
SEFROU (Maroc)
כ״ח בסיון תש״ך — (24.6.1960—21)
נאום שנשלח לצרפת לרגל חגיגות המאה לייסוד חברת ״כל ישראל חברים״. הופיע בספר:
LES DROITS DE L’HOMME ET L’EDUCATION
Actes du Congres du Centenaire de l’A.I.U.
בעמוד 182 והלאה Paris, 1961 Débat
- Jules Braunschwig: —Monsieur le président, mesdames.
Messieurs, nous avons eu, mon ami David Amar et moi, un scrupule de conscience.
- Amar a reçu du Rabbi Obadia de Sefrou au Maroc, rabbin très estimé, très brillant, très intelligent et très dévoué, une lettre dont jè voudrais vous lire de très larges extraits et qui est, dans une certaine mesure, en opposition avec tout ce que nous avons entendu dire ici…
Nous sommes tous réunis ici pour commémorer le Centenaire de l’Alliance et nous ne mesurerons pas les louanges à l’oeuvre magnifique, grandiose, accomplie depuis cent ans. Je sais que tous les orateurs qui se sont succédé ou qui se succéderont à cette tribune ont dit ou diront tous les mérites de l’A.I.U. Je suis venu du Maroc, pays qui a certainement le plus profité de l’Oeuvre de l’A.I.U. et je ne ménagerai pas mes louanges.
Et cependant c’est un cri d’alarme que je suis venu jeter ici. L’avenir de 200.000 de nos frères est en jeu; mes nuits sont tourmentées et mes journées inquiètes.
Comment ne serais-je pas angoissé, sachant que l’avenir spirituel de mes coreligionnaires marocains est des plus précaires? Voilà une population qu’on a sorti, que l’Alliance a sorti des ténèbres de l’ignorance et qu’on a abandonné au beau milieu d’un carrefour, d’où partent plusieurs chemins mais dont aucun n’est clairement indiqué. Oui, l’A.I.U. nous a émancipés comme Moïse a sorti les enfants d’Israèl d’Egypte, mais elle nous a abandonné en plein désert. Et nous attendons la révélation du Sinaï qui n’est pas encore venue.
Si c’était celà le but de l’Alliance, il est pleinement atteint et il ne lui reste plus qu’à se retirer avec toute la satisfaction d’une mission réussie.
L’A.I.U. a instruit les masses, les a émancipées et a formé des élites. Pendant des générations elle a dispensé la culture française et nous lui en sommes profondément reconnaissants. Et aujourd’hui la célébration de ce centenaire est pour nous l’occasion d’une joie sans mélange.
Et pourtant, si l’A.I.U. devait borner son ambition à former seulement des hommes cultivés, elle se renierait — par là même — Car n’importe quelle Oeuvre laïque aurait pu faire ce qu’elle a fait et le bien faire également.
A travers un siècle d’histoire l’écho de l’Appel des fondateurs de l’A.I.U. de Juin 1860 me bourdonne aux oreilles. Il commence ainsi: “Israélites, Si dispersés sur tous les points de la terre et mêlés aux nations, vous demeurez attachés de coeur à l’antique religion de vos pères …”.
Les signataires de L’appel de 1860 se référent à l’attachement à l’antique religion d’Israèl — Il n’y a pas de doute que dans leurs esprits, la raison d’être de l’Alliance était précisément d’emanciper les Isdaèlites politiquement juridiquement, et matériellement, mais non de les amener à s’assimiler, c’est à dire à se renier en tant qu’Israèlites.
Reconnaissons que l’oeuvre entreprise était de dimensions colossales et que de plus, les populations qui devaient jouir des bienfaits de l’émancipation étaient dans un état de claustration sociale terrifiant l es émanciper, c’était lutter contre les modes de vie et de pensée qui les maintenaient en état d’infériorité. Et le risque était grand de les voir du même geste rejeter le contenant, les pratiques plus ou moins superstitieuses, mais aussi le contenu, la vie intérieure, la religion.
N’est-ce pas ainsi que les choses se sont passées? Non seulement l'A.I.U. n’a pas réussi à maintenir les Israélites du Maroc attachés à l’antique religion de leurs pères, mais là où ils étaient restés liés à leur religion par un ensemble de coutumes perpétuées à travers les âges, l’A.I.U. est venu les délier sans leur montrer le vrai visage de leur relgion.
Le résultat est là — Une population probablement sauvée de la misère, de la maladie, de l’ignorance mais spirituellement perdue. La responsabilité de l'A.I.U. devant le Judaisme Marocain est effrayante. Elle a grandement contribué à créer un vide dans la vie intérieure de nos coreligionnaires — Et demain elle portera peut être devant l’Histoire la responsabilité d’avoir aidé à s’assimiler, à se détruire, la communauté la plus nombreuse des pays de l’Islam.
Je regrette, je souffre de l’affirmer, une grande majorité de l’Elite formée par l’A.I.U. est étrangère à l’esprit de la Thora, qu’elle a reniée dans la pensée souvent, dans les actes presque toujours. Je sais que telles n’ont pas été les intentions de l'A.I.U., mais malheureusement les faits sont là. Le processus a été simple; le sacré a été profané et sous prétexte de lutter contre des coutumes on a réussi à détruire dans les esprits le respect de la religion.
Quelques exemples vous illustreront ce processus mieux qu’un long discours — Les Instituteurs de l'A.I.U. ont obligé les élèves à se découvrir la tête en classe, ce qui est une façon de mépriser leurs pratiques religieuses. Certains ont même remplacé les noms hébraïques de leurs élèves par des noms chrétiens, ce qui est encore une façon de mépriser l’Histoire Juive — Ont-ils honte de leur laisser porter les noms glorieux de leurs ancêtres? En classe, on parle aux élèves de Noël, mais on oublie de leur parler de Hanouca — Encore une forme de mépris des pratiques religieuses.
L’enseignement religieux n’occupe qu’une place minime dans les programmes et fait figure d’enseignement de seconde zone; ainsi, il n’est pas tenu compte des résultats acquis en instruction religieuse pour le passage des classes.
Vous imaginez aisément ce qu’un tel comportement laisse dans l’esprit de l’enfant — D’une part on détruit le peu de Judaisme que l’enfant possède de par son milieu familial, et d’autre part on ne lui offre pas en compensation une religion exaltante — Nous voilà en plein désert comme je le disais tout à l’heure. Tout s’est passé pour l'A.I.U. comme si un choix délibéré s’est fait devant l’immensité de la tache — Formons d’abord de bons citoyens,
nous penserons plus tard à formèr de bons Juifs — ce choix a pu se faire à un moment donné, par opportunisme, mais il est temps de revenir aux sources vraies du Judaisme.
Au terme de ce premier siècle de l’exsitence de l'A.I.U., l’oeuvre d’émancipation peut être considérée comme une réussite, mais il reste pour ce 2ème siècle qui commence une oeuvre encore plus exaltante, ramener les Israélites à l’antique religion de leurs pères — Je suis convaincu que l’Alliance est en mesure, d’offrir à nos enfants plus qu’elle n’a donné aux générations passées — Je ne doute pas qu’elle puisse dispenser dans ses écoles un enseignement orignal et spécifique dans le cadre duquel la culture profane et l’éducation religieuse soient intimement liées. L’A.I.U. se doit dans la cent prochaines années se donner comme programme — former des bons Juifs conscients de l’originalité du message spirtuel du Sinaï, héritiers d’une religion universelle mais aussi mettant en pratique les commandements transmis à eux de père en fils.
Je suis conscient que ma voix de fausset est venue troubler ici l’harmonie du concert des louanges qui s’élève de partout pour glorifier l’oeuvre de l'A.I.U., et que ce n’est ni le lieu, ni le moment de dire les dures vérités. Mais je sais aussi que l’amertume de la vérité crue est au fond plus douce que les sucreries de la flatterie.
Je terminerai en formulant un voeu pour l’avenir de l’A.I.U. Dans cent ans, lorsque nos descendants se retrouveront pour célébrer le 2ème Centenaire de l'A.I.U., l’oeuvre méritera la louange que D. fit à Abraham. Il omit de le louer pour toutes ses qualités, son hospitalité, son dévouement à son prochain •— Il lui dit: — “ki yédativ limaans asher yetsavé eth banav véeth béto aharav veshamro derekh hasheni — ” “Car je l’ai aimé parce qu’il ordonne à ses fils et à sa maison après lui de garder la voie de !’Eternel.”
La communaute de Sefrou- Par le rabbin David Ovadia-PAGE 249
אשר כנפו-חזן בבית המרחץ-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו-יֶלֶד רִאשׁוֹן
יֶלֶד רִאשׁוֹן
אמרנו מריבה ראשונה? אמרנו. כמובן היו עוד אחרות אחריה. אבל בדרך כלל מסתדרים. מתחילים להרוויח כסף. חולמים על משפחה גדולה. הם התחתנו צעירים, על־כן על הרוב הילד הראשון לא ממהר להגיע. וכשהוא בא השמחה רבה מאוד. במיוחד אם זה בן! אבל מה לעשות? כמו שלא היו מוכנים כל כך לחתונה, כך לא היו מוכנים לילד הראשון, על כל מה שמשתמע מזה. ראו למשל מה קרה בקשר לשמו של הילד הנחפץ:
עַל שֵׁם אָבִי אוֹ עַל שֵׁם אָבִיךָ?
פְרֵחָה וּבְרֶהְמוֹ זוּג מֵאֻשָׁר
הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר
אִם רַק תִּגְדַּל הַמִּשְׁפָּחָה,
תַּרָקִיעַ שְׁחָקִים הַשִּׂמְחָה.
וְהִנֵּה, בְּהַגִּיעַ תּוֹר הָאָבִיב
נוֹלַד לָהֶם בֵּן נָאֶה וְחָבִיב
אֶת הַחֲגִיגוֹת מִיָּד הִתְחִילוּ
כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם לוֹ יִחֲלוּ.
בְּמֶרֶץ מִתְכּוֹנְנִים הֵם לַבְּרִית
שֶׁתִּהְיֶה מָחָר אַחֲרֵי שַחֲרִית.
בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כְּבָר מֻזְמָנִים
וְכֵן הַיְּדִידִים וְכַמָּה פַּיְטָנִים.
וְהֻזְמַן גַּם מְנַחֵם הַמּוֹהֵל
שֶׁיָּקִים מָחָר מַצּוֹת הָאֵ-ל
יִכְרֹת לָרַךְ הַנּוֹלָד הָעָרְלָה
כְּשֶׁהָאָב מְבָרֵךְ עַל הַמִּלָּה.
הַסַּנְדָּק יֹאחַז בְּבִרְכֵּי הַוָּלָד
הַמְּזַמְּנִים יַעֲנוּ 'אָמֵן' כְּאֶחָד
הַנָּשִׁים תִּשְׁמַעְנָה צַהֲלוּלִים
וּפַיְטָנִים יַשְׁמִיעוּ הִלּוּלִים.
פְרֵחָה תַּבִּיט בִּבְנָהּ בְּחֶדְוָה
בַּעֲלָהּ יִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ בְּגַאֲוָה
שְׂמֵחִים הֵם וְנִשְׁנַק גְּרוֹנָם
כְּשֶׁיִּתְבַּקְּשׁוּ לָתֵת שֵׁם לִבְנָם.
וְהִנֵּה הִגִּיעָה שְׁעַת הַבְּרִית
הַוָּלָד בִּידֵי הַסַּנְדָּק עַל כָּרִית
בָּאוּלָם שָׁקֵט אִישׁ לֹא נוֹשֵׁם
כְּשֶׁשּׁוֹאֵל הַמּוֹהֵל: ־ מָה הַשֵּׁם?
הָיִיתִי רוֹצֶה, לוֹחֶשֶׁת פְרֵחָה,
לָתֵת לוֹ שֵׁם אָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה!
הָיִיתִי מַעֲדִיף, אוֹמֵר בְּרֶהְמוֹ,
שֶׁיִּהְיֶה כִּשְׁמוֹ שֶׁל אָבִי, שְׁמוֹ!
לֹא! אוֹמֶרֶת פְרֵחָה, אִי אֶפְשָׁר,
כִּי אָבִי כַּיָּדוּעַ הָיָה שֵׁם דָּבָר!
שִׁכְחִי מִזֶּה אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה
לִקְרֹא לוֹ עַל שֵׁם אֲבִי חוֹבָה!
לֹא אַסְכִּים שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ כְּאָבִיךָ!
מַגְבִּיהָה קוֹלָהּ הָאֵם פְרֵחָה.
אָז יִצְעַק בְּרֶהְמוֹ בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים
הָעוֹמְדִים מִשְׁתָּאִים וּנְבוֹכִים:
אָבִי וְלֹא אָבִיךְ יִזְכֶּה בַּכָּבוֹד
וְאֶל תְדַבְּרִי אֵתִי בָּעִנְיָן עוֹד!
יַקִּירַי לָמָּה לָרִיב? מִתְעָרֵב הָרַב,
וְכִי בִּגְּלָל שֵׁם הַיֶּלֶד הָעוֹלָם יֶחֱרַב?
הָבָה נִבְדֹּק הָעִנְיָן בִּמְתִינוּת
וְנִנְהַג זֶה כְּלַפֵּי זֶה בְּסוֹבְלָנוּת,
אִמְרִי לִי אֵשֶׁת חַיִל יְקָרָה
אֵיךְ אָבִיךְ הַיָּקָר בְּחַיָּיו נִקְרָא?
־ שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּיִשְׂרָאֵל הָיָה יוֹסֵף!
עוֹנָה ?פְרֵחָה וְקוֹלָהּ עוֹד זָעֵף.
אָז יִפְנֶה הָרַב שְׁאֵלָה לִבְּרֶהְמוֹ:
־ וְאָבִיךְ זַ"ל מֶה הָיָה שְׁמוֹ ?
־ שְׁמוֹ שֶׁל מֹר אָבִי הָיָה יוֹסֵף!
עוֹנֶה הַבַּעַל בְּשֶׁצֶף קֶצֶף.
־ אִם כֵּן הֵיכָן הַבְּעָיָה יְדִידַי ?
נִקְרָא לַיֶּלֶד יוֹסֵף וְדַי!
־ אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִי
הַשֵּׁם יוֹסֵף כְּאָבִיו אֵינוֹ כִּלְבָבִי!
־ יוֹסֵף כְּאָבִי לְהִקָּרֵא הוּא צָרִיךְ
אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִיךְ!
כָּךְ הִגִּיעוּ הַשָּׁנִים לְמָבוֹי סָתוּם
הָאִשָּׁה הָעִקֶּשֶׁת וְהַבַּעַל הֶחָמוּם.
אָז יָרִים הָרַב קוֹלוֹ וְיִצְעַק: ־ דַּי!
לָרִיב עַל דָּבָר פָּעוּט לֹא כְּדַאִי!
פְרֵחָה בְּמָה עָסַק אָבִיךְ אִמְרִי לִי!
־ אִם תִּרְצֶה לָדַעַת, הַבֵּט בְּנַעֲלִי!
כֵּן, כְּבוֹד הָרַב, הוּא הָיָה סַנְדְּלָר
וְהִנְעִיל אֶת רַגְלֵי כֹּל־תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר!
־ אַתָּה בְּרֶהְמּוֹ מֶה הָיָה אָבִיךְ זַ"ל?
־ בִּשְׁתֵּי יָדָיו יָצַר אֲבִי כִּסֵּא וְסַפְסָל,
כְּבוֹד הָרַב, אָבִי הָיָה נַגָּר אֻמָּן
בּוֹנֶה רָהִיטִים חָרוּץ וּמְיֻמַּן!
־ אִם כָּךְ תַּם וִכּוּחַ הַסְּרָק
קָרָא הָרַב, עַתָּה אֶפֶּסֹק הַפְּסָק:
לְעֵת עַתָּה יִקְרָא בִּנְכֶם יוֹסֵף
כֹּה יִתֵּן לוֹ ה' וְכֹה יוֹסִיף!
וְלִכְשֶׁיִּגְדַּל, אִם בְּסַנְדְּלָרוּת יִבְחַר
יוֹסֵף שְׁמוֹ כְּאָבִיךְ יִהְיֶה לְלֹא שַׁחַר,
וְאִם בְּנַגָּרוּת לַעֲבֹד חָפְצָה נַפְשׁוֹ
שֵׁם אָבִיךְ יוֹסֵף יִהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ!
כָּךְ כְּחָכְמָה בִּשְׁנִינָה בְּחֵן וּבְנֹעַם
מָנַע הָרַב מַחֲלֹקֶת הֲרַת עוֹלָם
הַתִּינוֹק נִמּוֹל וְיוֹסֵף הָיָה שְׁמוֹ
וּבֵין בְּנֵי הַזּוּג שָׁב הַשָּׁלוֹם לִמְקוֹמוֹ: