תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי
רבי וידאל הצרפתי הג'
רבי וידאל הצרפתי הג׳ ב״ר יצחק נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבנו דרשה לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג (1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]; השתמר הדרוש שדרש רבי וידאל בפקידת החודש של אביו. דומה כי הוא נמנה לרבנות סביב שנת תל״א (1671), כי הוא חותם לראשונה באלול שנת תל״א על פסק דין עם הרבנים רבי סעדיה בן דנאן ורבי עמנואל סירירו. באייר התמ״ח (1688) הוא חותם עם חכמי העיר על התקנה העוסקת בדאגה לעניי העיר. הוא חתום על התקנות עם הרבנים: רבי יהודה בר יוסף עוזיאל, רבי מנחם ב״ר דוד סירירו, רבי שאול אבן דנאן, רבי מימון אפלאלו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. בשנת תל״ה עד סוף תל״ז היו בפאס דיינים רק הוא ורבי סעדיה אבן דנאן, והם דנו פעמים ביחיד ופעמים ביחד. וכן בשנת תנ״ז קרוב לשנה כיהנו כדיינים בעיר רק הוא ורבי מנחם סירירו. בשנת ת״ם חתום על פסק דין עם רבי יהודה עוזיאל, רבי מנחם סירירו, רבי שאול אבן דנאן ורבי מימון אפלאלו. באייר שנת התמ״ו חתום על פס״ד עם הרבנים רבי מימון אפלאלו ורבי שאול אבן תאן. וכן חתום ראשון עם חכמי מכנאס רבי משה ורבי חביב טולידאנו על פסק דין בענין דרכי שומא ועריכת מס, שעה שהטיל המלך סמאעיל מס מאה קנטרין כסף על כל יהודי מרוקו ועשרים ושנים מתוכם על יהודי פאס, וזה חוץ מהשוחדות וההוצאות כנודע. בנוסף על יהודי פאס הטיל מולאי זידאן בן המלך מסים מיוחדים. היעב״ץ מזכיר פעמים רבות את רבי וידאל ורבי מנחס סירירו בתואר ׳מורי׳:
אכן מורי הרב המובהק מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, הנהיג לכתוב [=בשמות גטין] ביליידא, ריינא, אורא, בואינא, באל״ף. ושלא לחלק כלל בין לשון ערבי ללשון לעז.
ללשון תרגום בזה ושלא לחלק גם כן בין כשיש שם יה בסוף או לאו, אלא לעולם באל״ף. ואין לכתוב ה״א לבסוף, אלא בשמות שהם מלה״ק דוקא, כגון רבקה שרה לאה חנה וכדומה. וטעמו מהא דכתב מרן בא״ה קכ״ט ל״ד. ואף שהביאה בשם יש מי שאומר, מכל מקום לא הביא על סברא זו שום חולק. וגם מורי מהר״ם סירירו הנז״ל, עם היות שהיה מחזיק במנהג הקדמונים, היה רואה שהיינו כותבין באלף עפ״י מורי מהר״ר וידאל הנז״ל והיה שותק.
או ׳וכן היו דנין רבותי הרב המובהק מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל והרב המובהק מהר״ר מנחם סירירו ז״ל…׳. כלומר, למד מהם תוך כדי עבודתו כספרא דדיינא בבית דינם. כי היעב״ץ כותב במקום אחר, שהוא למד לימודים סדירים רק מאביו. רבי וידאל חתום על פסקים עם רבי מנחם סירירו, רבי מימון אפלאלו, רבי משה בן חמו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. רבי וידאל מתואר כחסיד ״וזאת תשובת חכמי פאס יע״א הלא הם החכם השלם ודיין ה״ר מנחם סירירו נר״ו והחה״ש דיין וחסיד ה״ר וידאל הצרפתי נר״ו ומורי החה״ש ה״ר יהודה אביעטר נר״ו והחכם השלם ה״ר שמואל הצרפתי נר״ו׳. לגבי מי שמת והניח שלוש נשים ויורשים כיצד תהיה חלקת העזבון ביניהם, נאמרו חלוקות שונות מפי חכמים, ׳ונהגו לדון כסברת הרב ר׳ וידאל הנז', לפי שהוא אחרון, ואנן קיימא לן דהלכה כבתראי׳. רבי אליהו הצרפתי [=הרא״ה] הביא ענין זה וסיים ׳ואע״ג שהיו שניהם שוים בהנהגת הדור, מכל מקום כיון שנשאר מוהר״ר וידאל זלה״ה בחיים אחר פטירת מהר״ם ז״ל, קרי ליה בתרא׳. דומה כי לרבי וידאל היתה משפחה מצומצמת, או שבני משפחתו מתו ברעב של שנת התצ״ח ובמגפות שהיו בתקופה זו. בן אחד המוזכר עזב את מרוקו לאלג׳יריה דומה שזה היה בשנת התצ״א וכנראה שמו אברהם. הוא התיישב שם ולא הגיעו ידיעות אודותיו אם הוא עדיין בחיים ואם יש לו בנים נוספים. לבן זה היו שתי בנות נשואות בפאס, אחת לר׳ מימון בן פגין והשניה לר׳ משה בן אמוזג, ונפטרה אשתו של רבי משה בן אמוזג ללא זרע, ונותרה אשתו של ר׳ מימון הקרובה היחידה הידועה. בית הדין הורידו את ר׳ מימון בעלה להחזיק בשליש המשכנתא המגיעה לה בתור יורשת יחידה לפי שעה. אחר כך מתה גם אשתו של רבי מימון ללא זרע. והתעוררה השאלה האם בעלה יכול להמשיך להחזיק במשכנתא, או המשכנתא תעבור למשמרת לאחד מבני משפחת צרפתי המורחבת שהם קרובים קירבת בשר, עד שיתברר אם הבן עודנו בחיים ואם יש לו בנים נוספים. היעב״ץ בטבת שנת תקי״א פסק להעביר את חזקת המשכנתא למשמרת אצל בני משפחת הצרפתי, ׳שהרי בת קול מכרזת והקול נשמע שעדין זרעו של אותו צדיק בחיים באלגזאייר יע״א…. כ״ש עכשו שנשמע הקול שנכדו בן בנו של הרב המובהק החסיד הנז״ל חי וקיים באלגזאייר יע״א׳. כנראה שהיתה לרבי וידאל גם בת שנישאת לרבי יעקב בן עטר בן אחיו של רבי יהודה. רבי וידאל חיבר מפתח על מדרשי הלכה: מכילתא, ספרא וספרי, ועל מדרש אגדה תנחומא ופסיקתא. הרא״ה מביא בשמו הגהה שהגיה במסכת סנהדרין: ״אח״כ נזדמנה לי גמרא דפוס וינציאה, ומצאתי העברת קולמוס שהעביר קולמוס ושרט שריטה אחת על ׳וכן בדוד הוא אומר עד קשיא ליה לרבי׳, והמגיה הזה הוא הרב כמוהר״ר דודי וידאל הצרפתי ז״ל, והבוחר יבחר״.
רבי וידאל נפטר בליל חמישי י״ד כסלו שנת תס״ד (1704), בהיותו כבן שבעים ושתים שנה: ׳ונקבר באותו הלילה באשמורת בבוקר בכנופיא רבה ולא יכלו להתמהמה יען היו מוכרחין להטמן ביום מחר מפני חמת המציק…׳. היעב״ץ קונן עליו עשר קינות, קינה אחת לכל יום משבעת ימי האבל, אחת ליום השבעה, אחת ליום החודש ואחת לפקודת השנה. מהאמור ׳היו היהודים מוכרחין להטמן נלמד שיהודי פאס מפחד היו צריכים להסתתר ולא להראות בחוץ, כי באותו היום הגיע מולאי חאפיץ׳ בן המלך סמאעיל לפאס, ומנהגם של בני המלך כשהם מבקרים במקום לדרוש כספים רבים מהיהודים הנקרים בדרכם שלא כדין. כפי שכותב בעל דברי הימים של פאס, שמתאר את הקבורה החפוזה של רבי וידאל: ׳ונקבר באותה הלילה עצמה קודם עלות השחר, יען בעונותינו הרבים והרעים היה בכאן מולאי חאפיץ׳, בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם בניו של המלך עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו. מצב יהודי פאס הורע עוד יותר, כי באותו שבוע המלך מינה את בנו הנזכר, להיות מושל בפאס ועשה שמות ביהודים בהיטלים חוזרים ונשנים.
רבי יעקב הצרפתי ב״ר יצחק נולד סביב שנת שצ״ד (1634), כי אביו הכין לו דרוש שדרש בבר מצוה ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו, יום ג׳ י״ו לאדר שנה ת״ה לפ״ק, יום שהניח תפילין ואמר הלכה. אין לנו פרטים נוספים עליו. דומה כי בנו הוא רבי יצחק ב״ר יעקב הצרפתי, שערך עם היעב״ץ את ספר תקנות פאס בשנת התנ״ג (1693), וחתם עמו על קיומן של חתימות החכמים בספר תקנות.״ ומכאן שבשנת תנ״ג רבי יעקב לא היה בין החיים. אחד מצאצאי רבי יעקב היגר לתיטואן. כי הגיעה לידינו שושלת יוחסין של רבי וידאל הצרפתי שהועתקה לבקשתו בתיטואן בידי סופרי העיר בשנת תר״ך (1860) מכתב יד שבלה, ואושרה חתימתם על ידי בית הדין בשנת תרל״ב (1872 ).
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 29
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש
י. זמירות ליל שבת ומשניות
1 . שרים זמירות שבת המופיעות ב׳תפילת החודש׳, כמו ׳כי אשמרה שבת', וגם שירים נוסח ׳יגל יעקב׳ ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד ב׳׳ר יעקב אביחצירא.
- 2. מנהגו של מרא דאתרא יש׳׳א ברכה היה לשיר ׳מזמור שיר ליום השבת׳ תחילה, לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, " ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא. "
בין פיוט לפיוט נוהגים למזוג מאחיא ולומר ׳שמחת שבת קדש, שמחת יצחק אבינו בעל הסעודה, שמחת בעל הפיוט, שמחתכם כולכם/ ואחר כך שותים ביחד.
הערת המחבר: ראה ישראל סבא, עמ׳ 250. השווה מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ פב סעיף ז: ׳המנהג בארץ ישראל וסת״מ כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ״בשמחתכם״ ומנהג אשכנז שהשותה אומר ״לחיים״'. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם' הוא שהיין נועד לנחם אבלים, ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש׳(משלי לא, ו), ובתאפילאלת הגישו מאחיא לאבל בסעודת הבראה, לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא לניחום (שם הערה ז), והשווה ישראל סבא, תשע״ה, עמ׳ 219, ׳כשנתן רבנו כוס ערק ליהודי היה אומר לו: ״תשתה ותשמח, תגיל ותפרח״׳.
נוהגים לקרוא את כל כ״ד הפרקים של מסכת שבת, שמונה פרקים בכל סעודה, ומרא דאתרא יש״א ברכה קרא גם משניות מסכת עירובין כולה.
יא. קבלת אורח הבא באמצע הסעודה
המנהג בקהילות דרום תאפילאלת שכאשר בא אורח באמצע הסעודה שרים לכבודו פזמון שרק חלקו הראשון ידוע לנו: ׳צדיק על שלחן יבוא / הבו לו כבוד הבו / מרעיתו וצאן ידו/122
יב. ההכנות לברכת המזון
הכול מקפידים על מים אחרונים, על זימון ועל ברכת המזון.
אנשי מעשה אומרים לפני מים אחרונים את שלוש המילים ׳מים אחרונים חובה/123
המנהג בקהילות תאפילאלת לא לברך ברכת המזון על כוס יין בשבת ובחג.124
לפני ברכת המזון נוהגים לומר ׳למנצח בנגינות׳ (תהלים סז) ואחריו ׳אברכה את ה׳ בכל עת.
נוסח ׳אברכה את ה' בכל עת׳ בנוי מלקט פסוקים מן הכתובים הנחתם בפסוק מן הנביאים:
אֲבָרְכָה אֶת-יְהוָה בְּכָל-עֵת; תָּמִיד, תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. (תהלים לד, ב).
סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם (קהלת יב, יג).
תְּהִלַּת יְהוָה, יְדַבֶּר-פִּי: וִיבָרֵךְ כָּל-בָּשָׂר, שֵׁם קָדְשׁוֹ–לְעוֹלָם וָעֶד. (תהלים קמה, כא).
וַאֲנַחְנוּ, נְבָרֵךְ יָהּ– מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ. (תהלים קטו,יח).
וַיְדַבֵּר אֵלַי–זֶה הַשֻּׁלְחָן, אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה. (יחזקאל מא, כב).
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לומר לפני ׳למנצח בנגינות׳ ו׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ את שני הפסוקים הבאים מן התורה כדי להשלים פסוקי תורה על השולחן עם פסוקי הכתובים והנביאים: ׳ וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא ׳ (שמות כג, כה-כו).
הערת המחבר: מנהג תוספת הפסוקים מן התורה ידוע בארפוד ממעשה יום יום של אדוני אבי, וכך היה המנהג גם בריסאני(מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית). מנהג זה איננו ידוע בקצר א־סוק(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). בט״ו בשבט תשע״ו איתרתי מקור דומה למנהג זה במנהג של ארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא אח״כ למנצח בנגינות ואברכה׳(ראה מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).
יג. נוסח הזימון
נוסח הזימון בסעודה ראשונה: ׳ברשות מלכא עלאה קדישא, ברשות שבת מלכתא, ברשות יצחק אבינו בעל הסעודה(ליל שבת), ברשותכם כולכם, הב לן ונברך…׳.
בסעודה שנייה: ׳ברשות… ברשות אברהם אבינו בעל הסעודה…׳.
בסעודה שלישית: ׳ברשות… ברשות יעקב אבינו בעל הסעודה…׳.
בסעודה רביעית: ׳ברשות… ברשות דוד המלך בעל הסעודה…׳.
בברית מילה: ׳ברשות אליהו הנביא זכור לטוב׳.
בסוכה אומרים ברשות האושפיז של אותו יום, כמו: ׳ברשות מאריה דיומא אברהם אבינו ע״ה׳(ליום א׳ של סוכות).
יד. ברכת המזון
1 . ברכת המזון נאמרת בקול רם על ידי בעל הבית.
בסוף ברכת המזון המברך אומר: ׳להניח ברכה אל ביתך/ מניח קצת לחם על השולחן ומכסה אותו עד הבוקר, לקיים מה שנאמר ׳ויאכלו ויותירו כדבר ה״.
בריסאני הנוסח בשבת הוא:
וּלְבַשׁ בְּגָדִים חֲשׁוּבִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדֵךְ / וּמִטְּעָמִים עֲרֵבִים יַעַרְבוּ לְנַפְשְׁךָ / וַאֲהוּבִים וְרָעִים סְבִיב עַל שֻׁלְחָנְךָ / לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ / זָכוּר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
הנוסח של מרא דאתרא יש׳׳א ברכה אחרי ברכת המזון הוא:
לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / זְכֹר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
ובהילולות:
לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / אֶת יוֹם הַהִלוּלָה לְקַדְּשׁוֹ.
ואחר כך:
וּלְבַשׁ בְּגָדִים חֲשׁוּבִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדֵךְ / וּמִטְּעָמִים עֲרֵבִים יַעַרְבוּ לְנַפְשְׁךָ /
וַחֲכָמִים וַאֲהוּבִים וְרָעִים סְבִיב עַל שֻׁלְחָנְךָ / לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ /
מַתָּנָה טוֹבָה וּמְעֻלָּה / נְתָנָהּ צוּר עוֹלָמִים / מַתַּן שְׂכָרָהּ לֹא נִגְלָה / לְעֵינֵי כָּל הָעַמִים
לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / זְכֹר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
ברכת המזון של תלמיד חכם, כמו יש״א ברכה ואדוני אבי, נאמרת בקול רם, מילה במילה, בשמחה ובכוונה, בעיניים עצומות, כשיד ימין מונחת על יד שמאל על החזה.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמ' 75
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-
ALEAS POLITIQUES ET FECONDITE INTELLECTUELLE
Les guerres de succession qui suivirent la mort de Moulay Ismaël révélèrent la fragilité de son œuvre apparemment grandiose. Il avait bien réussi à unifier sous son autorité absolue un Empire craint de tous, mais il en était le seul ciment, et lui disparu, l'édifice, miné par une écrasante fiscalité, ne pouvait que s'écrouler. Symboliquement, la plus grande réalisation du plus long règne de l'histoire du Maroc, la Garde Noire, devait une fois son architecte disparu, devenir la plus grande calamité. Garantie de la stabilité, cette armée de métier à l'armement modernisé grâce au commerce avec l'Europe, tenu en mains par ses collaborateurs juifs, perdit sa plus précieuse qualité – la discipline. Elle se transforma en horde de mercenaires se louant au plus offrant, faisant et défaisant les sultans, pillant et terrorisant la population civile et plus particulièrement les communautés juives privées de protecteur. Bénéficiant encore du dérisoire et peu enviable titre de capitale, Meknès et sa communauté juive seront à l'épicentre de ce séisme.
- TRENTE ANS DE CHAOS
Faute de règle de succession univoque, pas moins de sept fils du souverain disparu se disputèrent au départ sa succession. Le premier à se faire proclamer sultan, Moulay Ahmed ed -Dehbi, fut renversé au début de l'année suivante 1728 par son frère Moulay Abdel Malik, mais il reprit le pouvoir quelques mois plus tard à la suite d'une terrible bataille près de Meknès au cours de l'été 1728. En récompense, la ville fut offerte en butin aux soldats de la Garde Noire ivres de pillages et de massacres, sans distinction ente habitants juifs, chrétiens et musulmans. Dans son Histoire Universelle d'Israël, Kissé Mélakhim, (Le trône des Rois), le célèbre rabbin de Séfrou, Rabbi Moshé Elbaz, dont la propre mère fut parmi les victimes de cette journée sanglante, a laissé une description apocalyptique de cet événement en ce mois de Ab, prédestiné au malheur dans l'histoire juive :
" Le camp des esclaves a envahi la ville de Meknès. Ils sont d'abord entrés dans la Casbah et y ont pillé tous les trésors du temps de Moulay Ismaël, les instruments en or et argent, les épées, les lances, les fusils, les sceptres, les vêtements et les bijoux. Ils ont ensuite envahi le harem, dépouillé les femmes de leurs bijoux et de leurs habits. Puis ils se sont tournés vers les habitants de la médina en tuant tant que le sang coulait comme un fleuve, dépouillant de leurs biens les survivants. Ce fut ensuite le tour du quartier des chrétiens, les laissant dans le dénuement total. Et la nuit de ce même jour, le 22 du mois de Ab, ils envahirent le mellah des Juifs et les ont dépouillés de tous leurs biens, les laissant nus, hommes, femmes et enfants, rabbins et lettrés, tuant cent quatre vingts habitants et en blessant un grand nombre; torturant les survivants, avant de s'en prendre aux jeunes femmes et aux vierges, toutes violées sous les yeux de toute la communauté, que Dieu se charge de leur vengeance…"
Suite à cette tragédie, un grand nombre de rabbins, lettrés et notables abandonnèrent la ville pour trouver refuge à Salé; Tanger et Jérusalem comme le rapporte un chroniqueur contemporain anonyme cité par rabbi Yossef Messas. La guerre se poursuivit entre les deux frères jusqu'à la mort des deux prétendants en 1729, et ce fut alors un troisième fils, Moulay Abdallah, appelé du Tafilalet, qui finit par s'imposer et monter une première fois sur le trône. Il y restera par intermittences jusqu'en 1757, cinq fois déposé et restauré (en 1735, 1736, 1738, 1740 et 1745) au gré des intrigues de palais et des humeurs de la Garde Noire qu'il devait finir par mater, sans pour autant réussir à ramener durablement ni la paix ni la prospérité.
Sur sa conception du statut des Juifs en cette période troublée, nous avons le témoignage d'un observateur anglais fiable, relatant le destin tragique d'un négociant juif de Londres d'origine marocaine, revenu en 1733 pour ses affaires au Maroc. Il s'était porté volontaire pour accompagner le consul britannique à Meknès et lui servir d'interprète au cours de l'audience royale :
" Suite à la capture en 1733 d'un vaisseau britannique par le pirate salétin Kan- dil, le consul britannique à Salé James Read, se rendit auprès du souverain à Méquinez accompagné d'un Juif du nom de Salomon Nahmias qui lui servait d'interprète. Il fut bientôt introduit auprès du souverain qui lui demanda ce qu'il voulait. Il répondit par le truchement du Juif, qu'il était venu informer Sa Majesté de la violation par le dit pirate de la trêve que respectaient jusqu'ici les deux pays. Par conséquent, il osait espérer qu'il plairait à Sa Majesté de bien vouloir ordonner la restitution des hommes et du navire. Le tyran répondit que les personnes capturées n'étaient pas des sujets du roi d'Angleterre, mais du roi du Portugal, son grand ennemi, et que de ce fait, ils étaient bonne prise. Le Juif déclara alors qu'il était à souhaiter que les Anglais eussent droit d'avoir sur leurs propres navires des passagers appartenant à l'une des nations avec lesquelles ils étaient en paix. Il ajouta qu'il se permettait d'espérer que l'Empereur, s'il n'était pas disposé à remettre les Portugais en liberté, voudrait bien au moins laisser partir les Anglais et leur navire. Kandil qui était présent, demanda alors au tyran s'il savait qui était la personne avec laquelle il s'entretenait. " Mais je parle à un Anglais" répondit le souverain.
Non, Sire, avec un Juif !
־ Quoi, avec un Juif ?
Il appela sur le champ ses gardes et leur dit " Emmenez Monsieur le Juif et brûlez -le immédiatement ! " Les soldats s’emparèrent du malheureux qui implora pitié, promettant en échange de sa vie, deux cents quintaux d'argent, renouvela son offre si le souverain lui accordait au moins la parole pour se défendre.
Non chien, lui dit le tyran, tout l'argent de la Barbarie ne t'excuserait pas, je vous dis de l’emmener et de le brûler !
L'ordre fut exécuté sur le champ. Le malheureux fut couché sur le ventre et le bois entassé sur lui. Il mourut dans les tourments les plus atroces. Par la suite, sa maison fut pillée et on y trouva de grandes richesses et beaucoup d'argent. On apprit que le consul, voyant qu'il ne pouvait avoir gain de cause, repartit pour l'Angleterre…*
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 77