ארכיון יומי: 8 בינואר 2020


קצידה — סי׳ אני דוד קים – פרשת ויחי-אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל- קצידה מס 310 כרך ב'

 

 (310) — קצידה — סי׳ אני דוד קים

פרשת ויחי

בשקל ״עשקי פכנאתא / יאטרא פלעאהד תבקאלי תאבתא / מן צאלת פג׳מאלהא חיאתי / ראחת רוחי לפאיקא מולאתי יאקות״

אֵין חֵקֶר לְשִׂמְחָתוֹ וּלְרִנַּת —

נַפְשׁוֹ, כִּי פִּתְאוֹם קַרְנוֹ גָּבְהָה / לִתְשׁוּעָה נַפְשׁוֹ כָמְהָה

יַ"ג שָׁנִים אָסִיר שָׁהָה / עֵת נָהָה / אוֹרוֹ גָּהָה / לֹא תָּהָה —

בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי־לִפְנֵי / לִפְנֵי פַּרְעֹה לִשְׁמֹעַ הַחֲלוֹמוֹת

וְלוּ נִגְלָתָה / צָרַת מִצְרַיִם כַּמָּה רָבְתָה

כְּרוֹפֵא וְחוֹזֵה עִתִּי / נִבָּא עַל רָעָב וַיְגַל תַּעֲלוּמוֹת:

 

נְבוּאוֹת מְבֹאָרוֹת כְּלִבְנַת —

סַפִּיר, שִׁמַּע שׁוֹכֵן עֲלִיָּה / הֶרְאָךְ רַב עֲלִילִיָּה

שֶׁבַע שָׁנִים צְפוּיָה / פּוֹרִיָּה / וִיפֵה־פִּיָּה / וְהָיָה —

שָׂבָע גָּדוֹל, וְהִנֵּה / שְׁנֵי רָעָב, כְּשִׁבֳלִים צְנוּמוֹת

חִישׁ לְעֶזְרָתָה / טֶרֶם תִּשּׁוֹם רַהַב וְחָלְתָה

יַעֲשֶׂה פַּרְעֹה יַאֲתֶה / אִישׁ חָכָם נָבוֹן יוֹדֵעַ סְתוּמוֹת:

 

יָדַע פַּרְעֹה וַיַּבֵּט בִּתְמוּנַת —

פְּנֵי יוֹסֵף כְּחַמָּה בָּרָה / הֵסֵב פָּנָיו וַיִּקְרָא

הַנִּמְצָא בְּעֵת צָרָה / אִישׁ עֶזְרָה / מָגֵן עֵרָה" / נַחְקוֹרָה —

בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי / אִישׁ שֶׁרוּחַ אֵ-ל בּוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת

וּלְךָ יָאָתָה / אָמַר אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אַתָּה —

עַל פִּיךָ יִשַּׁק כֹּל־בֵּיתִי — בִּלְעָדֶךָ אִישׁ לֹא יָרִים רוֹמְמוּת:

כנפי שחר

(310) — מתוך: פר׳ מקץ

אין חקר — אין קץ. קרנו גבהה — עלה לגדולה. כמהה — תאבה, שאפה. שהה — התעכב. עת נהה — צעק לה׳ בקול נהי. אורו גהה — זרח, באה ישועתו. לא תהה — דבק למעלה, לא התחרט על מעשיו הטובים על־אף יסוריו הרבים; או שהוא נמשך למטה, לא תמה בעמדו בפלטין של מלך, כי גדל בבית שזיו שכינה שרוי שם. וחוזה עתי— יודע איזו עת טובה ולהפך. נבואות… — דברים ברורים כאבן טובה בהירה. צפויה עתידה לבוא. שני רעב — שנים של רעב. צנומות — לקויות וצומקות. טרם תשוט רהב — לפני שמצרים תהיה שוממה. וחלתה — לפני שתחלה, שתסבול מרעב יַאֲתֶה— יביא. ידע פרעה — הפתרון נתיישב על לבו. מגן ערה — ערה מגן (ישע׳ בב,ו), גילה המגן שהסתיר החלום. בשבת תחכמוני — (ש״ב בג,ה), בישיבת אנשי החכמה והמדע. לך יָאָתָה — ראויה ויאה המשרה. ישק — יתזן, יתפרנס (רש״י). שמו נישא — פרעה נישא שמו של יוסף; נישא, מבנין פיעל.

דִּגְלוֹ הֵרִים, וַיִּתֵּן אֶת אָסְנַת —

בַּת פּוֹטִי־פֶּרַע לוֹ לְאִשָּׁה / עַל הַכֹּל שְׁמוֹ נָשָׂא

צָפְנַת אֶבֶן הָרֹאשָׁה / וּבְחֻרְשָׁה / אֹכֶל פָּשָׂה / וַיִּשָּׂא

עַד כִּי חָדַל הַמּוֹנֶה / אֹכֶל שְׂדֵה כָּל־עִיר הֵבִיא תּוֹךְ חוֹמוֹת

וְלֹא נִכְרָתָה / אֶרֶץ מִצְרַיִם אַךְ לָהּ עָלְתָה

אֲרוּכָה, קִרְיָה רַבָּתִי / לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב שׁוֹמֵמוֹת:

 

וְכֹל־מִצְרַיִם בָּאוּ בִּתְלֻנַּת —

לִבָּם, עַל כִּי הָרָעָב רַבָּה, / לִשְׁבֹּר בַּר, כִּי נִכְזְבָה —

תִּקְוַת נֶפֶשׁ רְעֵבָה / לְסִבָּה / כִּי נִקְבָּה / נִרְקְבָה —

תְּבוּאַת שֶׁבַע שֵׁנִי / הַשָּׂבָע, שֶׁאָצְרוּ קָמוֹת עֲרֵמוֹת

סִבָּה נִהְיָתָה / כִּי אֹרְחַת אֲחֵי יוֹסֵף חָנְתָה —

בֵּיתָה יוֹסֵף. יָרְדוּ בִּלְתִּי / בִנְּיָמִין, כִּי אָמַר אָבִיו, פֶּן יָמוּת:

 

דִּבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וּבִמְגַנַּת —

לֵב אָמַר, מְרַגְּלִים בָּכֶם / לְיָא יֵאָמְנוּ דִּבְרֵיכֶם

כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם / וְאֶתְכֶם / בֵּית מִשְׁמַרְכֶם / וּבְשַׂרְכֶם —

 יֵאָסֵר פֹּה כִּי אֲנִי / יָרֵא אֱ-לֵהִים, לֹא אֶעֱשֶׂה אֲשָׁמוֹת

קְחוּ אֹרְחָתָה / וּלְכוּ, וְהָבִיאוּ, כִּי כָלְתָה —

נֶפֶשׁ בָּתֵּיכֶם וּבָתֵּי / בְּנֵיכֶם, כֹּל, נְעָרִים וַעֲלָמוֹת:

 

קוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם, גַּם לִתְחִנַּת —

נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד לֹא שָׁמַעְנוּ / נָם רְאוּבֵן בְּאוֹנוֹ

עַל כֵּן בָּאָה עָלֵינוּ, / אַחֵינוּ, / צָרָתֵנוּ / הֵן מֶנּוּ

נִדְרַשׁ דָּמוּ נִתְאַנֶּה / וְלֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ בִּמְזִמּוֹת

אוֹי לְעֶבְרָתָה! / בִּשְׁמֹעַ יַעֲקֹב כִּי קָשְׁתָה —

יַד הַמּוֹשֵׁל, וְלוּ תָּפְתֶּה / עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל, וּלְפָנָיו רַב חֵמוֹת:

צפנת… — יוסף ראש מצרים. ובחורשה… — בשדה תבואה רבה. וישא — התחיל מונה כמות התבואה, ל׳ שא את ראש מלקוח השבי (במדי לא, בו). עד כי חדל… — הפסיק הסופר לספור, כי אין מספר. עלתה ארוכה — ניצלה מחרפת רעב. לשבע שני הרעב — דבק למעלה, ולא נכרתה מחמת שנות הרעב. בתלונת לבם — צעקה מקירות הלב. לשבור בר — לקנות תבואה. כי נכזבה… — תקוותם להסתפק ממה שאצרו היתה לשוא ודבר כזב מפני שהכל נרקב ונפסד. קמות ערמות — גדישים גבוהים. סיבה נהייתה… — הרעב היה סיבה לירידת אחיו מצרימה. אורחת… — אורחה, שיירה, קבוצת נוסעים. ובמגנת לב — בצער עמוק, כלומר, למרות רצונו דבר אתם קשות או: בלב חסוי (ראה מעשה חרש). מרגלים בכם — כלומר, מרגלים יש בכם; במקום ״אתם״ לצוה״ח; או: אחרים ריגלו בכם שאתם מרגלים. אחיכם ואתכם — הוא ואתם תבואו יחד. בית משמרכם ובשרכם — שיעורו: ובשרכם בית משמרכם; ובשרכם, אחיכם, ע״ש בי אחינו בשרנו הוא (לז, בז); בית משמרבם, בבית משמרכם. אשמות — מעשי רֶשַׁע. קחו אורחתה — הצטרפו לשיירה וסעו עמה. כלתה נפש — מייחלת עד כלות הנפש. ועלמות — נערות. נם… — אמר ראובן מתוך צערו. הן מנו — ממנו. דמו נדרש — מדת הדין דורשת שניענש על שפיכת דמו. נתאנה — מגיע לנו שנתאנה, שיבקשו תואנות ועלילות להרע לנו. במזמות — במעשה רשעם. אוי לעברתה! — אוי לצרה הממשמשת ובאה! כך קרא יעאע״ה בשמעו קורות בניו. ולו תופתה… — ועוד יש למושל תוכנית עלילות סדורה לפניו; תופתה, גיהנם, כנוי ליסורין. חימות — חרון אף.

דרידכה

יוֹם יְשׁוּעָתָהּ / מֵעָפָר תִּצְמַח וְגַם רָמְתָה

זֶרֶם הַזְּמַן יַחֲתֶה / בְּתוֹךְ צָרָה רְוָחָה וְנֶחָמוֹת:

 

מִיְּמֵי קַדְמָתָהּ / גַּם כִּי הִיא יֻשְּׁנָה וּבָלְתָה

תַּחֲלִיף כֹּחַ וְתֵאתֶה / תְּחַדֵּשׁ כְּנֶשֶׁר גַּף וַעֲצָמוֹת:

 

אִם לוֹ נִרְאֲתָה / אֲזַי עֲרָפֶל תָּעִיק תַּחְתָהּ

צַר וָאוֹר לִשְׂמֹאלָהּ תַּטֶּה / מֵאַרְבַּע רוּחוֹת תִּנְהַר עַל מְקוֹמוֹת:

 

כּוֹכְבֵי יִפְעָתָהּ / יְרוּצוּן, כְּיוֹם אֲשֶׁר פָּשְׂתָה —

גְּבוּרַת בְּנֵי אֶפְרָתִי / עַל אוֹיְבֵיהֶם בְּרֹב רֶצַח וּנְקָמוֹת:

 

יַעְרֵי עַרְבָתָהּ / עֲלֵי פַּלְגֵי הַמַּיִם חָרְטָה

כְּגַן־עֵדֶן מִלְּאֵתִי / כָּעֲרָבוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּאֲלֻמּוֹת:

 

גַּנֵּי חֶמְדָּתָהּ / בְּגִיל דִּיצָה וְרִנָּה דָּשְׁתָה

נַחֲלֵי מַיִם וְתַשְׁטֶה / לְכָל־רוּחַ תַּעֲבֹד הַשְּׁדֵמוֹת:

כנפי שחר

מעפר תצמח — הישועה כעשב השדה הצומח מעפר ללא תקדים נראה לעין. רמתה — תרום, תעלה. זרם הזמן יחתה… — הזמן, אגב שטפו, יגרוף יחד עם גל הצרות גם ישועה ונחמות. מימי קדמתה — מאז היתה כ״י לגוי; גם כי היא יֻשְּנָה ובלתה — אפילו שתגיע למצב מיואש, כדבר שנתיישן ובלה; תחליף כוח… — סוף שתתחזק ותבוא להתחדשות, לימי נעוריה, כנשר המחדש כנף ועצמות. יֻשְּנָה, כנוי לאורך הגלות; ובלתה, כנוי ליאוש, לאיבוד בל תקוה. אם לו נראתה… — והלואי ותיראה שוב בזירת המלוכה, כי אז תציק לערפל שלא יחשיך, וחמה ולבנה תטה אותם לשמאלה, בי זהורה יאיר מכל הכיוונים על כל מקום בעולם; ערפל, כנוי לחושך הגלות; תעיק תחתה, תכריע תחתה, ר״ל במקום שעד אז הציקה לה הגלות, ונהפוך הוא אשר תציק היא לגלות, לאותם שמררו חייה בגלות. כוכבי יפעתה ירוצון — ואז בבוא גאולתה גם הכוכבים יילחמו לה באויביה; כיום אשר פשתה… — התעצמה ורבתה גבורתם של צבאות יהושע בן נון שהיה משבט אפרים. (ראה מעשה חרש). יערי ערבתה… כגן עדן — אדמות השממה תהיינה כגן־עדן מלאות עצי־פרי ושיחי־נוי ציצים ופרחים, בערבות… — רבים כערבי נחל העומדות צפופות באילו הם קשורות באגודות. חרטה — ציירה, שתלה העצים בצורת ציור. גני חמדתה — גני החמד שלה. בגיל… דשתה — דרכה והתהלכה בהם בשמחה. נחלי מים ותשטה… — שיעורו: ותשטה נחלי מים, הטתה והזרימה נחלי מים לכל עבר לעבוד שדות התבואה.

פִּרְחֵי נָצְתָה / לִפְטוּרֵי פִּרְחֵי־צִצִּים דָּמְתָה

וְרוּחַ צַח כְּאִישׁ פּוֹתֶה / יְגַלֶּה בְּקִרְבָּם רִקְמֵי רְקָמוֹת:

 

הֵיכְלֵי צִלָּתָהּ / בְּרֹב תַּעֲנוּג וָגִיל שָׁבְתָה

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בָּתֵּי / הַצְלָחַת חֶלְדָּה, שׁוֹמֶרֶת פְּעָמוֹת:

 

יַלְדֵי שִׁלְיָתָהּ / גָּדְלוּ וְרָמוּ וְתָו תָּוְתָה

מֵתוּ־חַיִּים לֹא תַּחֲטִיא / לְלַמְּדָם וּלְשַׁכְלְלָם בְּחָכְמוֹת:

 

רוֹכְלֵי כִנְעָתָהּ / מִכָּל מִינֵי סְחוֹרָה קָנְתָה

מִצְּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה / בְּרַב חָכְמָתָהּ רוֹכֶלֶת בָּאֻמּוֹת:

 

רוֹכְבֵי סוּסָתָהּ / בְּגִבּוֹרֵי־חַיִל חֵיל צָרַתָּה

הִכַּרְתִּי הַפְלֵתִי / תִּתְחַר לִגְבֹּר כְּאִישׁ בַּעַל מִלְחָמוֹת:

 

אִשֵּׁי רִצְפָּתָהּ / מִנֶּשֶׁב הָרוּחוֹת לֹא נָטְתָה

שַׁלְהֶבֶת מוֹרָא תַּעֲטֶה / עַל סְבִיבָה תַּשְׁלִיךְ בּוּז וַחֲרָמוֹת:

 

מָלֵא תִּקְוָתָהּ / אָנָּא, יְיָ, שׁוּב שְׁבוּתָהּ

בֵּית מִקְדָּשִׁי שֶׁאָהַבְתִּי / יִתְגַּדָּל עַל כֹּל בְּעֹז תַּעֲצוּמוֹת:

כנפי שחר

פרחי נצתה — נצה, הכפתור שממנו יוצא הפרח. לפטורי… — התפתחות פרחים וציצים. ורוח צח — זך, ללא אבק. כאיש פותה — אין לב, לא יציב. רקמי רקמות — שלל צבעים. היכלי צלתה… שבתה — בהיכליה הגבוהים תמצא מנוח. צופיה… — עינה פקוחה על הנהגת בניה, שבהם תלוי קיום הצלחתה, ושומרת צעדיהם לבל יטו מדרך השכל. ילדי שליתה — בניה; שליה כיס שהעובר נתון בו במעי אמו. ותיו תוותה — הציבה להם קו שממנו תוצאות חיים. לא תחטיא — לא תטה מאותו הקו. ולשכללם — שיהיו מושלמים בכל מדע. רוכלי כנעתה… — עמים הסוחרים בסחורתה ימצאו אצלה כל מיני סחורה. קנתה — כי ארצה סיפקה אותם לה. מצפון זהב יאתה — מארץ הצפון יבוא הזהב, כי יבואו לקנות ממנה. רוכבי סוסתה — וכאלה יהיו גבוריה: בגבורי חיל — שלה, והם: הכרתי הפלתי — הַקַּשָׁתִים, מורי חצים בקשת, וְהַקַלָעִים, מורי אבנים בקלע, חיל צרתה — בגבוריה אלה תצור אל חומת האויב. תתחר לִגְבוֹר… — בגבוריה תתמודד ותגבר על יריביה כאיש מלומד מלחמה (ראה מעשה חרש). אשי רצפתה… — שלהבת גחלתה לא תטה מחמת הרוחות המנשבות בה, ר׳׳ל מכל הנלחמים אליה אין מי שינצחנה. שלהבת מורא… — כי תלבש מעטה חרון המטיל אימה על כל סביבה, ותשפוך עליהם קיתון של קלון ותחרים אותם. עד כאן תיאור חזון אחרית הימים, ומסיים בתפלה שכך יהיה וכן יקום.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד

כושר הריכוז השכלי

כל מחנהך העובד עם קבוצת נוער עולה מצפון־אפריקה, מלמד אותם יום יום בכיתה במשך כמה שעות. בכך כרוך מאמץ הסתגלות מרובה מצד ילדים אלה, שאינם רגילים בעבודה שכלית ממושכת הנדרשת בבית־ספר.

בית־הספר דורש התנהגות שהיא מיזוג של גישה מוטורית וגישה שכלית נרכשת. במשך שעות רבות צריך הילד לשבת בשקט, בלי שיוכל לתת פורקן לצורך התנועה שבו; בעת ובעונה אחת עליו לגלות פעילות שכלית רבה בכדי להבין ולהשיב תשובות. אמנם הילד הצפון־אפריקאי רגיל לשבת במשך שעות ארוכות, אך מראה ״חדר״ רגיל בצפון־אפריקה אינו משאיר צל של ספק לגבי מידת הפעילות השכלית המלווה חוסר תנועה זה.

מה דרוש איפוא לילד בכדי שיוכל לעשות ולהתמיד במאמץ של התרכזות שכלית? בראש ובראשונה, נחוץ מצב בריאות תקין, שכן העבודה השכלית גורמת לעייפות מיוחדת שאין הגוף הלקוי בבריאותו יכול לעמוד בה, אלא אם כן זכה לאימונים רבים. בין ילדים מצפון־אפריקה, שתזונתם לעתים קרובות בלתי מספקת, עלולים להימצא ילדים שלא יוכלו להסתגל לחיי בית־ספר, מחמת חולשתם הגופנית והנפשית.

התנאי השני הוא כושר הפנמת ההתנהגות. אם הילד מתקשה בהפנמת התנהגותו, תהיה תלויה מידת עבודתו השכלית במידת הפעילות המוטורית המלווה אותה. נקח נא דוגמה פשוטה שכוחה יפה כמעט לגבי כל הפעילויות השכליות: אם הילד צעיר מדי בכדי לעשות חשבון בעל פה, הוא לא יוכל לעשות פעולת חיבור אם יקשרו את ידיו מאחורי גבו, כי בכך תימנע ממנו האפשרות לספור בעזרת אצבעותיו. בכיתה, מוגבלת הפעילות המוטורית וילדים בעלי כושר הפנמה דל יגלו גם כושר התרכזות שכלית מוגבל. אין איפוא לראות כיתה שקטה מדי כהישג למחנך. חוסר תנועה מוחלט אצל ילדים רכים או מקופחים מופיע בד בבד עם פאסיביות שכלית. בהמשך נראה, כיצד אפשר לפתח כושר הפנמה של הפעילות בעזרת תרגילים מסויימים.

התנאי השלישי נוגע לכוח ההרגל. אם המשמעת בבית־הספר דורשת ריסון מסויים של המוטוריות על מנת להגביר את הפעילות השכלית, הרי שהתהליך הלימודי בעצמו מפתח את יכולת הריסון ואת השליטה העצמית, הילד האירופי שוהה, החל מגיל 5 או 6, שעות אחדות ליום בכיתה ; וכך הוא מתרגל בהדרגה למשמעת. אולם הילד הצפון־אפריקאי זוכה פחות, ואולי בכלל אינו זוכה, לאימון זה ולפיכך אין לדרוש ממנו מיד אותה כמות ואיכות של מאמץ לימודי, שאנו רשאים לדרוש מילד אירופי בן אותו גיל.

התנאי הרביעי לעבודה שכלית יעילה היא שליטה בטכניקות הדרושות בעבודה זו. אדם שרכש את פעולת החיבור עד לידי אוטומאטיזאציה מלאה והתאמן בשטח זה במידה מסוימת, יוכל, ללא ליאות מרובה, לעסוק בפעולות חיבור במשך שעה תמימה; אולם אם ידיעתו בחשבון היא בראשית צעדיה, תדרוש ממנו אותה עבודה מאמץ גדול יותר של תשומות לב, ולפיכך תגדל עייפותו והישגו ירד. אין אדם מתרכז אלא בשעת עבודה מדוייקת הדורשת טכניקה מסוימת. אם אדם שולט היטב בטכניקה נוצר הרושם שהוא מתרכז בעבודה על נקלה; אך למעשה יתרונו בכך שעומדות לעזרתו הידיעות שרכש קודם. ואילו הילד הצפון־אפריקאי אינו נהנה מיתרון זה, שכן לא היתה לו הזדמנות להגיע לשלב של אוטומאטיזאציה של הטכניקות הלימודיות היסודיות.

גורם חמישי הוא ההנעה (המוטיבציה) לפעילות הלימודית. אם הילד מגלה ענין בלימוד, יהיה לו קל יותר להתרכז. עניין זה תלוי בסיפוק שהוא מוצא בידיעת החומר הנלמד, ביחסיו עם המורים (הוא מעריץ את המורה ורוצה לרכוש השכלה כמוהו; הוא אוהב את המורה ומבקש לגרום לו נחת ע״י עבודתו מרצון; או להיפך — הוא מתנגד למורה ומתחמק מהעבודה, כדי להפגין את התנגדותו האישית) וכן במידה שהוא מבין את ערך הלימודים לגבי חייו העתידים ומעדיף את המטרה הרחוקה (להגיע לרמת חיים גבוהה יותר) על פני הצורך המיידי לשחק או לשוטט במקום לעבוד.

באשר ליחסים האישיים שבין המורה ובין התלמידים, אותם המצבים המצויים בין ילדים אירופיים עלולים להתהוות גם בין ילדים מצפון־אפריקה. לעומת זה המוטיבציה של ילדים מצפון־אפריקה עלולה להיות חלשה יותר, בכל הנוגע ליכולת העדפת מטרה רחוקה וליכולת להתנהג לפי עקרון המציאות ולא לפי עקרון ההנאה והסיפוק המיידי.

ולבסוף, התנאי הששי ליכולת ההתרכזות של הילד הוא שחרור מכל דאגה המטרידה את מנוחתו. אין לצפות מהילד לתשומת הלב הדרושה אם הוא טרוד בבעייות משפחתיות או אישיות, או בקונפליקטים פנימיים, בין אם דאגות אלה מבוססות על בסים אובייקטיבי ובין אם הן פרי דמיונו או פרי מבנהו הרגשי. קשיים בלימוד הקשורים בהפרעות רגשיות ובדאגות נסתרות עלולים להתעורר ביתר תכיפות בקרב ילדים שלרבים מהם עבר סוציאלי ומשפחתי עגום, ילדים שעובר עליהם משבר בעקבות המעבר לסביבה חדשה והניתוק מעל משפחתם.

ילדים מצפון־אפריקה נבחנו בשני מבחנים, שאינם גורמים בדרך כלל כל קושי לילדים אירופיים, והמודדים בעיקר את מידת הריכוז של הנבחן.

במבחן הראשון נדרש הילד לספור מהר ככל האפשר, במשך 5 דקות, נקודות המפוזרות ללא סדר בתוך משבצות. מספר הנקודות אינו עולה על 20, כך שהמבחן אינו דורש רמה גבוהה של דיפרנציאציה שכלית או רמה גבוהה של ידיעות בחשבון. ואף על פי כן אין הישגיהם הממוצעים של ילדים מרוקאיים בניי 12—14 במבחן זה מגיעים אלא להישגיהם של ילדים אירופיים בני 8.

המבחן השני,  הוא בדרך כלל מורכב יותר ודורש התרכזות ממושכת יותר. הילד מתבקש לסדר בטור עולה סדרות של ספרות הנתונות באי סדר (כגון: 0, 5, 2, 8). תוצאותיהם של ילדים מרוקאיים מהמלאח שגילם הממוצע הוא 14, דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 10 שנים. אין ספק כי כל אחד מן הגורמים שצויינו לעיל משפיע על הישגיהם הירודים של ילדים מצפון־אפריקה. חשיבותו של הגורם הלימודי בולטת בהשוואה שנערכה בין קבוצות בעלות עבר לימודי שונה: הישגיהם של ילדים שלמדו בבית ספר של האליאנס עולים על אלה של ילדים מבית־ספר של תלמוד־תורה באותה עיר. ואמנם ידוע כי צורת ההוראה ורמתה שונה מאוד בשני סוגי בתי־ספר אלה.

ילדים יהודיים מרוקאיים מסביבה אמידה יותר (שאינם מתושבי המלאח), שזכו בלימודים סדירים מן הטיפוס האירופי, השיגו תוצאות שוות לאלו של ילדים אירופיים.

מבחן זה נערך שנית לאחר חודש ימים בקבוצת ילדים קטנה במחנה המעבר בקמבוס שבדרום צרפת. הישגיהם של כל הילדים העידו על התקדמות. אפשר להניח כי לגבי ילדים מסויימים היתד, ההתקדמות קשורה בלימודים בהם השתתפו בינתיים.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג פיתוח האינטליגנציה זכרון ולימודעמוד 99

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- השיטפון-ערב סוכות תשי"א – 25/09/50

השיטפון

ערב סוכות תשי"א – 25/09/50

העיר צפרו בנויה על שתי גדות הנהר הנקרא, "וואד אגאי" או "וואד אל יהוד", היורד ובוקע מצפון העיר לדרומה וחוצה אותה לשתיים.

מוצא הנהר הוא מן המעיינות ואפיקי הנחלים, הנובעים מרגלי ההרים, דרך בקעות ועמקים. אשד הנחלים יורד ושוטף במורד גבוה דרך הגאיות, ועובר ובא את העיר בארובות וחריכי החומה, מראשה ועד סופה, במשך הימים הצרו צעדיו ובתחומו על שפתיו מזה ומזה, נבנו שורת חנויות וחצרות שחלונותיהם פתוחים אליו. על צווארו הוקמו גשרים לתחבורת דרכי הכלל והפרט, ולא נשאר למהלך הנהר רק משעול צר ומתפתל על פי הבניינים הבנויים לאורכו, וחוסמים בעדו. גובה המים בנורמלי הוא סנטימטרים אחדים.

אולם כאשר גשמי זעם ניתכים על רכסי ההרים במקום הנקרא אלבקעייא – לפאת מוצאו, אזי הוא מתפרנס עוד מגולות מים ותעלות, הבאים ונקווים לתוכו, מימיו גוברים ונוהרים בשטף עז ובהמולה רבה, ההרים נמחים תחתיו והעמקים יתבקעו, בדרכם סוחפים סוחבים גושי עפר וצרורות ורגבים עצים ועשבים, וגדרי הכרמים – כגן עדן ארץ לפניהם ואחריהם כמדבר שממה – בעוברם תוך העיר דרך העקלתון זורמים ושוטפים הורסים ומערערים כל הבניינים העומדים לנגדם. כאשר כן אירע באייר התר"ן ( 1890 ) שהרסו כמה בתים, ומתו מ"ח נפשות בישראל.

מכאן והלאה, מדי פעם בפעם, לא הייתה תגבורת המים עולה רק לאיזה מטרים אחדים, כאשר כן גבהו בערב ראש השנה תש"י ששטפו ועברו לתוך בתים אחדים, ולתוך החנויות הנמצאות בתחום הנהר, הגם שהנפשות נצולו, הנה הסוחרים נזוקו וממונם אבד. הממשלה עזרה להם במקצת וסר מהם הנזק.

ערב סוכות תש"י 25 לספטמבר 1950, היה יום בהיר, העיר הייתה שוקטת. ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. הקהילה הייתה עומדת בשמחה להכין צורכי החג, הדרכים והרחובות היו מלאם אנשים השוטפים ועוברים רצוא ושוב, הפנים מאירים והשמחה ניכרת, קרני הוד השמש העליזים הוסיפו חן, והם היו מרקדים ומפזזים לפרסים ולהעביר הרינה בכל פינות העיר, אחר עבור חצות היום, התקדרו השמים בעבים, השמש אספה נוגהה, ופניה לא היו עוד, נעתמה והועמה, הסירה עדיה מעליה ולבשה בגדי אלמנות על אסון – בלי שם – והתהפוכה הקרובה לבוא על העיר העליזה, הרעננה והנחמדה.

בשעה שלוש אחר הצהרים, התחיל גשם מבולי לרדת והמשיך עד שתיים עשרה בלילה, רעם וברק, בזק וחזיזי קולות, בלי הגזמה מי הים נשפכו על הארץ, וארובות השמים נפתָחו, קדרות ועלטה, החוצות נשמו, הלב דפק, הנשימה קצרה והאנחה התפרצה.

הגם שהורגלנו לגאות הנהר בימים החולפים, מעולם לא היה זועף כבפעם הזאת, הנהר הצטבר ולגם בהלעטה מי ההרים היורדים אליו, ודכה בגליו בפראות עזה את העיר, בהתפרצות רגזנית ומוזרה שלא נשמע כמוה.

בשעה שבע בערב בא לתוך תוכה, עבר ורמס בתוך הרחובות והמרתפים הנמצאים על שפת המללאח, לא נשא פנים גם לשני בתי כנסיות הסמוכים וחדר ובא לתוך היכלי הקודש וספרי התורה העומדים שם. כל העיר עלתה כיאור כולה כבריכת מים ואנשיה נסים. הנהר טלטל והנהיג בדחיפה עזה עצים וחלקי תבן, רסיסי צורים, ושרידי מפולת, וכבואו אל החומה סתם את מוצא המים ואסף מימיו עד רדת החומה הגבוהה, וכנהר גיחון גנח, הרס וניתץ השחית וזעזע הרוב הגדול של הדירות הנמצאות על שפתו הימנית אשר שם חונה הגיטו.

שתי שורות חנויות, רוב מסחר היהודים, כמעט כולם נהרסו, הרבה דירות הנמצאות גם לפאתי השמאלית נתמלאו מים והם נפלו על הדרים בהם ובתיהם היו קבריהם.

כל תושבי העיר היהודים ומוסלמים סובלים ומצטערים על האסון הבא עליהם, וביותר הקהילה היהודית אשר לקחה החלק הגדול מהנזק. שמחת החג נהפכה לאבל, והממשלה הביאה חיל ההנדסה, להרוס ולהפיל כל המקומות הרעועים והחשודים למפולת, ההרס היה על ידי פצצות, אשר כל העם נסו לקולם. הקהילה היהודית שיכלה 21 נפש. מהם 14 ילדים, 6 נשים וגבר אחד.

והם שתי משפחות אשר מתו, הסבתא וששת נכדיה, והאם הוציאוה לאחר רדת המים עודה בחיים, עתה נמצאת בבית החולים במצב מסוכן. כשלושים נפשות חולים וזקנים נוצלו על ידי בחורים שהראו מסירות נפש.

החצרות שנהרסו 7 אשר בהן מתגוררים למעלה מ-41 משפחות.

החצרות שנוטים למפולת ונתרוקנו מדייריהם 53.

המשפחות הנמצאות בלי דירה 286 המונים , 1450 נפש.

חנויות היהודים שנהרסו כליל : 48.

חנויות שנכנס לתוכם השטף והסחורה נאבדה : 79

מספר כללי : 127 חנויות ומחסנים הנמצאים בעורקי המסחר.

מצב הגיטו : הרבה חצרות הבנויות על גבי מרתפים, ודיוטות תחתונות נמלאו מים ושקעו בטיט. הרבה מהם צפויים להרס. הביבין ותעלות המים, הצינורות והמרזבים, בתי כסאות של הקהילה, הושבתו, ולדעת מומחים אי אפשר להחזירם למצבם. גם חוטי החשמל נפסקו ותחשך הארץ.

אכסניה לנמצאים בלי דירה, המקומות המיוחדים שאנו יכולים לסדר בהם לפי שעה האנשים שנפגעו בשיטפון הם בתי הספר, " אם הבנים " ואליאנס. עד עתה אוכסנו בהם 650 נפש, עם מספר רב העומד לבוא בכל רגע. והנשארים מצאו מחסה אצל קרוביהם שאי אפשר להם להשאר שם, כי אם לימים ספורים בלבד, יען שכל בתי היהודים מרובים באוכלוסים וכל בית מכיל 10, 12 נפש.

חלק גדול מהנפגעים שנמלטו לא הצילו כי אם מלבושם שעל עורם וכל רכושם אבד, רהיטים, תלבושת, מצע ומכשירי מטבח.

על ועד הקהילה הוטל לפקח על המצב במה שאפשר.

פרנסתם : התקציב לפי המספר של אלף נפש ורק לערך שישים פרנק ליום לכל נפש. נחוץ לפרנסתם שני מיליון פרנק לחודש חוץ מעזרתה הכלכלית של הג'וינט.

הלבשתם.

המצע, הקור מתחולל ומורגש, החורף הגיע ולכל נפש נחוצים מכסה, מיטה מטלטלת, אם נגין על מצב בריאותם של הנפגעים.

הסתדרות ועדי הקהילות, ועד הקהילה המונה שישה חברים יסתייע מעשרים חברים נוספים שיתהווה מכולם ועד כולל אשר יחולק לועדות.

הועדה למגע עם השלטונות. ועדה לגזברות מרכזית. ועדה לחקירת נפגעים. ועדה לכלכלה. ועדה להלבשה ולמצע. ועדה לבריאות. ועדה לפינוי ולניקוי.

הסתדרות בין ועדי הקהילות : ועדי הקהילות בפאס, מכנאס שהתעוררו ובאו לבקר, קראו לאסיפה ב-28 לספטמבר, בה נוכחו הרב ש. אבן דנאן ראש הרבנים במרוקו, וכל חברי ועדי הקהילות פאס, מכנאס וצפרו, והנאספים בועדה ראשית המורכבת מחברי צפרו, פאס ומכנאס בראשה עומדים הרב הראשי אבן דנאן, והמזכיר הכללי של מועצת ועדי הקהילות במרוקו י. אדאהן. המשלחת תתאסף לעתים, לשאת ולתת על הבעיות העומדות על הפרק, בעניין האסון והתהפוכה שסבלה הקהילה היהודית בעיר צפרו. בועדה נמנו עוד האדונים דאנאן, בירדוגו, חמו, צירי מועצת הממשלה שיכולים לבוא במגע והתערבות עם ראשי נציבות ממשלת צרפת בעיר רבאט.

עתה דנים על הקמת דירות ל-300 משפחות מחוסרי דירה ולהרוב הגדול הדרים בגיטו, בתנאים קשים. בעיה זו לא תפתר כי אם על ידי הממשלה.

העזרה : העזרה הראשונה שהגיעה לנפגעים היא מהאליאנס בפאריס, מהג'וינט. כן חשו לעזרה ועדי הקהילות מכנאס, פאס, ורוב קהילות מרוקו, לסיבה זו נסעו רב העיר דוד עובדיה והאדון בוטבול לקזבלנקה, טאנג'יר וטתיטואן.

קאזה : האסיפה הייתה מנבחרי הקהילה מסולת ושמנה, בנוכחות האדונים בראנשוויג, טאזורי, ביין זווינט, ד"ר רפאל, ש. לוי א.צבח.

טאנג'יר, הרב מ. אנקוואה, י. כהן, אזינקוט וסגן הנשיאות נהון.

טיטואן, הרב י. כלפון, והאדונים מ. חסאן, סגן הנשיאות כ. גוויזון, א. עלול, ש. בן נאיים, אסא.

כן הגישו עזרה ממשית העשירים והנכבדים של הקהילה במקום, ולא כמו שציינו לגנאי בעתוני הארץ חס וחלילה.

בשנת תשט"ז כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה, נתמנה הבאשה של צפרו אלבקאי, לראש הממשלה ולשר הפנים שלה. כמובן שידידותי אתו לא נשכחה, ויכולתי אז להיות לעזר לא רק לקהילתנו אלא לכל קהילות מרוקו. טיפוח קשרים טובים עם השלטונות היה דבר עדין המצריך שיקול דעת וטאקט.

באותם ימים הייתה עליה גדולה לארץ. משרד הפנים שהרגיש בכך, עיכב את מתן הפספורטים. ביקשוני להתערב אצל שר הפנים, ביקשתי ראיון איתו ובראיון אמרתי לו : מדוע אתם מעכבים מתן פספורטים ? על ידי זה אתם לא מצמצמים את העליה להיפך אתם נוטעים בתוך היהודים הרגשה שהם אסירים כאן.

טבעו של אסיר שמחפש כל דרך להשתחרר מבית הכלא. אדרבה תנו להם פספורטים ככל שירצו וכשיהיה הפספורט בכיסו הוא עצמו יהרהר טוב אם כדאי לו להגר, שהרי הוא מאבד את מעמדו הכלכלי ועוד. ועוד אמרתי אם מי שהוא יבוא ויספר לכם שאנו היהודים לא אוהבים את ארץ ישראל אל תאמין לו.

לא כולנו מזכירים יום יום בתפילותינו את ארץ ישראל כמה פעמים אבל סיבות אחרות, של עבודה ושל פרנסה מכתיבים לנו להישאר כאן ואין דופי בכך שאנו אוהבים את ארץ ישראל. כמו שאתם אוהבים את מכה. דברי עשו רושם על השר והתוצאות לא איחרו לבוא. כאשר היה רעש באגאדיר בשנת תשכ"א, ורבים נשארו ללא משפחה וללא קורת גג, לא הרשו השלטונות לשלוח מכתבים לקרובים בישראל.

ביקשתי משר הפנים שיאפשר העברת המכתבים דרך הצלב האדום. כמה פעמים הזמינני שר הפנים אלבקאי שהיה אדם פיקח ונבון ומקבל את האמת ממי שאמרה, והתייעץ עמי מה לעשות בשאלה זו או אחרת. פעם אחת כשביקרתי בארמון הממשלתי אמר לי : יא אלחאזאן (הה רבי) כמה קשה לטפל באנשינו אלה ! אני זקוק לעידוד ולברכה, אנא ברכני, התכופף והניח את ידי על ראשו ובירכתיו.

בשנת תשי"ח מוניתי על ידי שר החינוך של מרוקו כחבר ועדה לרפורמה בחינוך במרוקו, ובאותה שנה נתמניתי על ידו כמפקח על החינוך היהודי במרוקו. זכורה לי עדיין חזרתו של המלך מוחמד החמישי לאחר עצמאות מרוקו, כאשר הושב למלכות לאחר גלותו. אנו רבני מרוקו הלכנו לברכו.

היה זה יום שבת. ואלפי שרים ופחות היו בין הבאים. ביניהם היו כאלה אשר שיתפו פעולה עם הצרפתים בימי גלותו. חבורה של צעירים מתנועת האיסתיקלאל, עמדו בשער הארמון, והיה תור עצום. הם היו רואים כל אחד, ואותם שנחשדו על ידם בשיתוף פעולה נהרגו בצורה אכזרית. על ידי רוצצו את גולגלתו של אחד מהפחות המכובדים במרוקו.

חיל ורעדה אחזונו אנו הרבנים, אף על פי כן חובתנו הייתה זאת ומילאונה. כשהוצגנו בפני אלבקאי שם, פנה אלינו ואמר היו שקטים, אני לא אתן לנגוע באף יהודי, לא תיפול משערת ראשיכם ארצה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט השיטפון-ערב סוכות תשי"א – 25/09/50-עמ' 195

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר