ארכיון יומי: 9 בינואר 2020


ד״ר שלמה אלקיים הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה

ד״ר שלמה אלקיים

הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו

דברי מבוא

אנו מפרסמים כאן לראשונה את הפיוט ״כל הנשמה תהלל מעשי יה״ על שלושה עשר העיקרים מתוך כתב יד שברשותי(להלן כ״י א4) בתוספת ניקוד, ביאורים וציון מקורות.

מעט מאוד ידוע על מחברו. במשפט וצדקה ביעקב(= מוצב״י) לר׳ יעקב אבן צור(= יעב״ץ ־ מכנאס 1752-1673) נמצא ר׳ סלימאן חתום על פסק דין יחד עם הרב שלום אדרעי מבית דינו של יעב״ץ, מכאן שפייטננו חי בפאס במאה הי״ז-י״ח, שם שימש כמורה צדק. כתב היד הנ״ל משמר חמישה מפיוטיו: אעירה שחר לצלצל / אני רמה דומה כצל״(דף כז ע״א), והוא שיר תוכחה שנועד להיאמר, כפי הנראה, במסגרת פיוטי הבקשות שמשמעים כתפילות הכנה בעלות השחר; ״אלהא רבא די תלת אבהתא״(דף כה, ע״א), המיועד ל"בריך שמיה דמרי עלמא״; ״אזרני אלי חיל ורוח נדיבה״(דף כה ע״ב), פיוט רשות לברכה; ״אזכיר נסי אל מקדם נעשו״ (צה ע״ב), פיוט רשות ל״על עצמותי״ לפורים, והפיוט שמתפרסם כאן לראשונה ״כל הנשמה תהלל מעשי יה״ (כד ע״א), לרשות ל״ויברך דוד״.

פיוט י״ג העיקרם  במחקו

פיוט זה יסודו בשלושה עשר העיקרים שניסח הרמב״ם במבואו לפרק ״חלק״, פרק י׳ של מסכת סנהדרין קביעת העיקרים עוררה מחלוקת ארוכה בישראל, שהרי כל התורה עיקר. אף על פי כן הם נתקבלו בעם ישראל כמכלול עקרונות היסוד של האמונה היהודית, נתקדשו בקדושת המסורת והפכו ל״אני מאמין״ הרשמי, שחיובו או שלילתו קובעים את השתייכותו לכלל ישראל. עיקרים אלה מהווים אם כן את תמצית האמונה היהודית, הם נפוצו ונתקבלו במהירות רבה ע״י כלל ישראל. משוררים ופייטנים מן המאה הי״ג ואילך, ברוב קהילות ישראל, ניסו להציע עיצוב שירי. המפורסם שבהם הוא ״יגדל אלהים חי״ לדניאל בן יהודיה, הדיין מרומא בן המאה הי״ג.

אלכסנדר מארכס העמיד רשימה של 91 שירים וקטעי שירים, שעניינם י״ג העיקרים. עיון ברשמיה זו מעלה שכעשרים ארצות היו שותפות ביצירה פואטית זו ובתוכם פייטנים ממרוקו. אלה האחרונים העשירו סוגה זו בעשרות פיוטים, גיוונו את תכניה ושילבו את יצירותיה במסגרת תפילות היומיום, בשבת ובמועד. להלן דוגמאות אחדות:

מציאותו ואחדותו

אמירת הפיוט ״יגדל אלהים חי״ נהוגה בקהילות מרוקו בשבת ובימים טובים לפני ״ברוך שאמר״. מנהג זה, המתקיים עד היום, מוזכר כבר במחזור פאס, והוא מובא בכל ספרות המנהג של בני מרוקו. ב״נהגו העם״ לר׳ דוד עובדיה״ מועלה נימוק של זיקה בין ״יגדל״ לבין ״ברוך שאמר". בשניהם עיקרי האמונה היהודית. מתוך הנחה זו אפשר להבין את שילובו של הפיוט ״מציאותו ואחדותו באין קץ״ פיוט על י״ג העיקרים במסגרת זמירות של חול שלפני ברוך שאמר:

מציאותו ואחדותו באין גוף           וקדמון נעבד ידע נביאיו.

למשה שם ותורה לא תשונה         גמול ישע מחיה הוא צבאיו.

פיוט זה אין ספק במוצאו. הוא מופיע לראשונה במחזור פאס (כ״י ליידן 94) במסגרת זמירות של חול שלפני ״ברוך שאמר״ ואח״כ בכל קובצי השירה ממוצא צפון אפריקאי. הוא שימש השראה לפייטנים רבים ובתוכם גדול המשוררים במרוקו, ר׳ דוד חסין מן המאה הי״ח:

אודה לאל בקול נעים וזמרה

מציאותו בארבע עולמות

ואחדותו ברקיעים ואדמות

דוד מלך ישראל חי וקיים

 בן אהרון הוא אליה הנביא  

 

בשלש עשרה עקרי דת טהורה

אל״ף בי״ת יו״ד עי״ן שמות

 ואין שני נמנה עמו בחברה.

משרשיו יקבץ שה פזורה

יבוא לפני יום ה׳ הנורא

הפייטן ר׳ דוד מעמיד כל מלה מן ״מציאותו ואחדותו״ בראש מחרוזות שירו. לשון אחר: מציאותו ואחדותו הוא שיר האם, שיר קצר ותמציתי, כל אחת ממילותיו מציינת אחד מן העיקרים, ועליו בנה בן חסין את שירו הארוך. שירו של בן חסין הוא מעין שיר חרוזי הכתוב בחרוז אחד, אך שלושת הטורים האחרונים הם תוספת לי״ג העיקרים, הם בקשה לגאולה ותפילה לביאת המשיח. יתר על כן, המשורר משלב בשירו עניינים מעולמה של הקבלה: ״מציאותו בארבע עולמות אל״ף בי״ת יו״ד עי״ן״: אבי״ע, שמשמעו ארבעת העולמות: אצילות, בריאות, יצירה, עשייה, שסימנם אבי״ע. עולמות אלה מהווים יחד את הדרגות השונות שבהם מתממש כוחו הבורא של ה׳.

אברך את שם האל

המפורסם מבין פיוטי י״ג העיקרים הוא ״אברך את שם האל הגדול והנורא״, הפותח את טקס ההבדלה בכל מוצאי שבת ויום טוב. בשל שימושו המרובה הודפס בקובצי השירה העממיים של קהילות מרוקו ובדפים בודדים וכמובן, הוא מובא, בחלקו לפחות, בספרות המנהגים שלהם.  לחנו העליז והקצבי שימש בסיס לחיבור שירים נוספים, כגון שירו של הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי לשעבר של חיפה. אל יחיד רם ונשא     אברך בתפארה כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא

  • אפתח פי בשיר ומזמור

רבי י׳ קארו ממליץ שלא לומר פיוטים במסגרת ברכות קריאת שמע ובמקומות אחרים בתפילה שיש בהם משום הפסק, ובהתאם לכך נוהגות קהילות הספרדים בכל מקום עד היום. אך קהילות מרוקו מעולם לא נהגו עפ״י פסק זה. הם הותירו את הפיוטים בתחנותיהם הליטורגיות בלא חשש להפסק, וכך נהגו גם בפיוטי העיקרים בשעה שבאו לשבצם בפרקי התפילה השונים.

ר׳ משה בן יעקב אדהאן (מכנאס המאה הי״ז-י״ח) תלמיד חכם גדול ומנהיג רוחני לבני קהילתו, זכה להערכה גדולה גם כמשורר, בין שאר פיוטיו חיבר שיר רשות אל ״נשמת כל חי״

אפתח פי בשיר ומזמור

לכבוד דודי צרור המור

נעלה על כל עליון

נשגב בשפריר חביון

קדמון האציל בדמיון

כל אשר חפץ עשה

 

ורשות מאל אשאלה

גבה מאד ונעלה

מצוי והמציא כל נמצא

אחד מקור כל מוצא

ברא ויצא ועשה

בתכלית יופי וגדולה

 

יה אל מסתתר מצד מהותו

הפייטן ר׳ אהרן בן סמחון, שחי במכנאס במאה הי״ט, רואה בשירי העיקרים תכנים שמביאים ליראת שמים.

בקבוצת הפיוטים המיועדים ליום הכיפורים מקדיש שלושה מהם לי״ג העיקרים:

״ימי חיי מדת ימי ושני״(זקן אהרן, עמ׳ 26) ; ״רחש אערוך ניבי בשלוש עשרה עיקרים ( שם 26) ; ״יה אל מסתתר מצד פעולתו" (שם, עמ׳ 21). פיוט זה נושא את הכותרת הבאה: ״פזמון  נאה לאומרו ביוה"כ לעורר לב האדם ולשוב , והוא מיוסד על י״ג עיקרי הדת, נועם (לחן) אל מסתתר, ס' אני אהרן בן שלמה חזק.

 יה אל מסתתר מצד מהותו

שעה אל עבדך ואל מנחתו

מזמרת ארצו תחת פרים

על שלוש עשרה הם עיקרים

 

ונגלה מצד פעולתו

וברחמיך אל נא תבזה שיח רנתו

קח נא מפיו שיר יסודתו

יסוד תורת משה ונבואתו

סיכום

שלשה עשר העיקרים שניסח רבנו הרמב״ם זכו לעיצוב פיוטי בכל מקהלות ישראל. הגדילו פייטני מרוקו עשות והפכום לשירים המלווים את איש ישראל בשוכבו ובקומו בתפילותיו בבית הכנסת ובהסיבו על שולחנו. ואין זאת אלא משום ההערכה המופלגת ל/האיש משה, רבן של ישראל, הפוסק שאין אחריו והסמכות המוסרית העליונה שאין עליה עוררין.

כה״י הועתק בפאס או במכנאס במאה הי״ט. הוא כולל כ-400 פיוטים על נושאים המאפיינים את שירת יהודי צפון אפריקה בשלוש מאות השנים האחרונות: שירים המעטרים את לוח השנה העברי, שירת בית הכנסת, שירים למעלת התורה ולומדיה, שירי תוכחה ומוסר וכיוצא בהם, וכן שירים אירועיים בודדים. הפיוטים הם פרי יצירתם של כשמונים פייטנים, רובם מבני המקום, בחלקם הם אינם מזוהים.

ד״ר שלמה אלקיים

הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״

אנשי הסוכנות היו מוטרדים מדעת הקהל השלילית שעלולה להיווצר כשיוודע ברבים עניין הפעלת המשטרה לצורך שכנוע העולים. כצעד מונע, זימן קלמן לוין פגישת עיתונאים שבמהלכה מסר להם את השתלשלות האירועים ובמהלכה הצהיר: ״אנו רואים בעניין זה הפרה חמורה של דרכי הקליטה בארץ, כי כל הכנסה לשער העלייה, פירושה הכתבת תנאים ע״י העולים ואי־רצון ללכת לאזורי הפיתוח, המדינה והסוכנות לא יסכימו לכך בכל מחיר״.

[״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955]

לטענתו של לוין, הסוכנות הסכימה באופן חד־פעמי להעביר לשער העלייה ארבע משפחות מיוצאי דמנאת שהגיעו בערב חג השבועות באניה ״ארצה״ אך מעתה ״מנוי וגמור שלא להעביר לשם עולים נוספים ולא לשבש את דרכי הקליטה״. במהלך עדכון העיתונאים נמסר כי המשטרה לא נזקקה כלל להפעלת כה.

המרד הזה גרם לפקידי הקליטה לחשוש מפני בעיות נוספות שתתעוררנה בשבוע שלאחר מכן, מועד שבו תוכנן לפנות את עולי דמנאת ששהו בשער העלייה למקומות הקליטה החדשים שיועדו להם. הדבר ניכר בהתבטאויות שצוטטו בעיתונות בדבר הפעלת אמצעים חריגים, במידה וכך יידרש.

בידיעה בעיתון למרחב הביא הכתב דברים מפי קלמן לוין על אירוע קודם של סרוב לצאת למשואה ודרישה לעבור לשער העלייה: ״…בינתיים הגיעו באניה ׳ארצה׳ 11 משפחות נוספות מדמנת, 7 מהן יצאו מרצונם הטוב ל׳חרובית׳ ו־4 הודיעו כי גם הם יצאו ל־׳משואה׳, אך לאחר שעתיים התחרטו בהשפעת קרוביהם, ודרשו העברתם לשער העליה״. בעיתון הצפה אוזכר עניין העברת ארבע משפחות שנועדו למשואה לשער העליה גם כן, אולם עניין זה לא יוחס ספציפית לעולים מדמנאת. ראו: ״עולי דמנאת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955, וכן ״17 משפחות עולים ממארוקו הועברו למחנה משואה״, הצפה, 5 ביוני 1955. נראה כי בידיעה זו יש מעיין fake news גירסת 1955 ביחס לעולי דמנאת, מכיוון שעיון ברשימת העולים שהגיעו באניה ״ארצה״ ב- 26 במאי 1955 מלמד שהעולים שהועברו לשער העלייה היו ארבעה עולים בודדים מפולין ומשפחה ושני בודדים ממצרים, בניגוד למה שנכתב בלמרחב שעולים אלו היו מדמנאת.

בעיתון למרחב נכתב: ״מיום א׳, תנקוט הסוכנות באמצעים נגד עולי דמנת הנמצאים בשער העלייה, באם לא יסכימו לעבור לאחד מיישובי העולים״, ואילו בעיתון על המשמר אוזכרה סנקציה אפשרית ספציפית: ״לפי החלטת הסוכנות היהודית תסתיים הפרשה כולה ביום א׳(היום). כפי הנראה, לא יהיה צורך כאן במשטרה, משום ששער העלייה הוא מחנה סגור ומחלקת הקליטה יכולה לנקוט כאן באמצעים אחרים (אי אספקת אוכל וכד׳)״.

שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955.

דבר, ״פרשת עולי דימנאת בסיומה״, 10 ביוני 1955.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – הסוף

מחלקת הקליטה של הסוכנות המשיכה לחפש פתרון ליישובן של משפחות עולי דמנאת, שהוכנסו להסגר בשער העלייה ב־23 במאי 1955. נציגי המשפחות יצאו ביום חמישי ה־2 ביוני 1955 לסיורים באיזור הגליל, כדי לבחון מקומות קליטה אפשריים. ביום ראשון ה־5 ביוני 1955 התקיימה פגישה בשער העלייה בין נציגי מחלקת הקליטה ונציגי העולים למציאת הסדר. העולים סרבו להיפרד ודרשו ליישבם ביחד במקום אחד, אולם אף אחד מהמקומות בגליל שעמדו על הפרק לא יכל היה לקלוט מספר כה גדול של משפחות. לבסוף נתרצו והסכימו להתפצל. ביום שלישי ה־7 ביוני הועברו 12 משפחות למושב רוויה וארבע משפחות לסביבות צפת, ובסך הכל כמחצית מתוך 230 העולים עזבו את המחנה. בהמשך הועברו משפחות נוספות לצוריאל, כפר עבודה של קק״ל בצפון. אחרונות המשפחות תוכננו לעזוב את שער העלייה ביום ראשון ה־12 ביוני 5 5 95.19 בסך הכל שהו העולים בשער העלייה בין 16 ל־21 יום.

סכום

שלא מרצונם נקלעו העולים מדמנאת לשתי מערכות של מאבקי כח באשר לדמותה של העלייה. המאבק הראשון היה מאבק פוליטי-דתי בין תנועת ההתיישבות של מפא״י לבין איגוד המושבים של ־פועל המזרחי. סופו של מאבק זה שהביא לביטול המכסות הנוקשות, שהיו נהוגות לגבי הפניית עולים לתנועות ההתיישבות השונות וההכרה שזכות העולה לבחור האם הוא רוצה להגיע למושב דתי או מושב חילוני. המאבק השני היה מאבק בין מנגנון הקליטה לבין העולים עצמם, על השאלה האם ־'עולה, שעולה במימון הסוכנות, יש זכות בחירה חופשית לגבי מקום יישובו עם עלייתו. במאבק זה יצאו העולים כשידם על התחתונה. חלום ההתיישבות כקהילה מאוחדת, שזכה לעידודו של יהודה גרינקר עוד בשלב הרישום לעלייה בדמנאת, התנפץ בעת המפגש של משפחות העולים עם המציאות של יכולת הקליטה במושבי היעד.

מספר העולים מדמנאת שהגיעו לישראל במהלך החודשים מאי-אוקטובר 1955 היה 581 נפש. טבלה מס. 4 להלן מסכמת את מסכת העלייה מדמנאת בתקופה זו, וממחישה את פיזור הקהילה במפת ההתיישבות בישראל.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״-עמ' 50

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

שפת הלימוד בבתי המדרש הייתה עברית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי המחוז. לעתים היו משתעשעים בה עד כדי עיוות לצורך ייצור מילים דבדיחותא, או מתפלפלים בשיבוש מכוון למשמעויות של מילים, כמו בעת קריאת "פיטום הקטורת". בעת התפילה, כאשר היו מגיעים למילים "מעלה עשן כל-שהוא רבי נתן הבבלי אומר", היו אומרים: "מעלה עשן כל־שהוא", ומפסיקים מעט ואומרים "רבי". בדרך זו היה מתקבל כאילו שכל מי שמעשן נקרא "רבי". גם הערבית המוגרבית נוצלה בפיהם ליצירת אלפי פתגמים ומכתמים הקשורים למציאות אותה חוו ביום יום. הפתגמים ביטאו את תחושותיהם השונות, לעתים צער לעתים כעס ולעג, ולעתים כוונו הדברים לשכניהם הערבים, בעת שאמרו עליהם: סְלְם עְלָה לְעְרְבִּי, תְכְסְר כְבְזָה" (אמור שלום לערבי, תפסיד ככר לחם). "מָה תוּרִיס בָאב דָאר לְעְרְבִּי, לַמָה אִילסְקְ פִיהָא" (אל תראה את פתח הבית לערבי, שמא ידבק בה). "סְלְח אִלָא יִתְבֵּלד, כָּא יִתְזְלְד" (הברברי שהופך לעירוני, מתקשה כעור(כעור התוף המשמיע קול רם כשמכים עליו), וכן הלאה.

בתחילת המאה ה-20, כאשר חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") עמדה להגיע לעיר ריסאני, משפחת אבוחצירא התנגדה לבואה מחשש לחילון בתוך הקהילה. את הסכמתה התנתה בכך שביה״ס יבנה מחוץ למלאח ולעיר, וכך היה. החשש היה פן תהליכי ההסתגלות יהפכו לתהליכי התבוללות, אלא שעצמת שלטון הדת בחברה המוסלמית ויציבות היסודות השמרניים בסדרי המשפחה בתוכה, הקרינו גם על הקהילה היהודית, ומנעו בעד האפשרות של השתלבותם היתרה בהמשך תהליכי המודרניזציה, והתרחקות עד כדי התבוללות. תוצאות החינוך ב״אליאנס" כפי שידועות לנו, יצרו הנהגה יהודית חדשה, במידה רבה, פרי השתלבות של יהודים לא מעטים במגמות החיים החדשות והמודרניות. כתוצאה מכך, התעניינותם של העשירים והמשכילים בענייני הקהילה, פחתה.

בקרב השכבות האלה התחילו להתגלות תופעות חברתיות שבעבר כמעט ולא נודעו. גברים ונשים הלובשים בגדים אירופאים, גילויי ראש, בילויים בבתי קפה ובמסעדות וריקודים מעורבים בטקסי חתונות וכד'. הם השקיפו על החברה העממית כעל נחותה, ושאפו להצלחה כלכלית ללא התחשבות בדרכים להשגתה. היו ביניהם שסברו שיש להתקרב לגויים כדי לספוג מהם את תכונותיהם הטובות, תוך שמירה על אופייה המסורתי של הקהילה. מכאן שהמעבר לתרבות הצרפתית ולשפתה, הייתה נחלת בוגרי "אליאנס", לעומתם, בשכבות העממיות, ההנהגה המסורתית הוסיפה להתקיים ולהשפיע. ואמנם בתפילאלת לא ראינו את אותו חילון שאיפיין חלק משאר הקהילות שבאו במגע עם "אליאנס", ומרבית הקהילה נותרה שמרנית-אורתודוקסית. אלה שכן השלימו את לימודיהם ב״אליאנס", זכו להחזיק במשרות חשובות בכלכלה ובמסחר, וכן במשרדי הממשלה השונים.

חיי המסחר של היהודים הביאו לפריחה בחבל תפילאלת. ערים כמו תאיות (Tayout), החיים הכלכליים בה התבססו על היהודים ששימשו כסוכנים בסחר הבינלאומי שהתנהל בין מרוקו לאנגליה. כל תוצרת שהובאה מאנגליה, עברה דרך הסוחרים היהודים, תוך שיתופם של סוחרים מוסלמים בפעילות המסחרית. סוחרים אלה היו בעלי זיכיון על פיו ספקו סוכר תוצרת המבשלות המרוקניות שהיו מוחכרות להם מטעם בית המלוכה. נוכחותם ופעילותם הייתה בעלת חשיבות רבה, לפיכך היו פטורים מתשלום הגיזיה, אולם במקומה, היו מעניקים מתנות למכובדי השלטון. סוחרים אלה נודעו בקשריהם עם "סוחרי המלך"מהם קיבלו את סחורותיהם להפצה בכל דרום מרוקו. פרט לסוכר, הפיצו תה, נרות, משי ואפילו "לואיזה" (La Verveine). עיר אחרת במחוז הייתה קסר תאבוסאמת (Tabusamt), שם הוענקה ליהודים הזכות הבלעדית להטביע מטבעות כסף וזהב לכלל תושבי המחוז, בין יהודים בין מוסלמים. משפחות יהודיות לא מעטות התעשרו בעת הזאת, בין אלה שבלטו בעושרן ניתן למנות את משפחת אזרואל, שיטרית, אילוז, אמסלם, סבאג, ואלזרע, אולם מרבית יתר הקהילה המשיך לחיות בצמצום, גר בצפיפות בתוך המלאח, עסק במסחר הזעיר כמו נפחות, נגרות, סנדלרות, צורפות, חייטות והיו גם כאלה שעסקו בסחר בהמות ובחקלאות. חלק מפעילותם נערך בתוך רחובותיה וסימטאותיה של עיר המחוז ריסאני, במסגרת הגילדות המקצועיות, ורובו של המסחר התנהל ברחבת השוק הססגוני של העיר שפעל בימים שני וחמישי, אז היו נוהרים אל העיר המוני אנשים מכל רחבי המחוז. על מנת למשוך את הציבור לבוא לקניות ולהנעים את השהות בשוק, היו מופיעות להקות להטוטנים, מאלפי נחשים, רופאי אליל, קוראים בקלפים וכדי. הפעילות הכלכלית שהביאה בצידה גם רווחים נאים, לא נעלמה מעיני הגובים הממלכתיים, וכל מם שהוטל על כלל האוכלוסייה, לא פסח על היהודים, והם שילמו כמקובל לנציגי הממשל את המגיע מהם, אולם גם ידעו"להסתדר" עם הגובים, בעיקר בתשלומי המס הגבוהים, כאשר היו מערבים את המושל המקומי שנהנה תמיד ממתנות ומענקים.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'104

 Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31

Les métiers des juifs dan la region

En raison de leur situation, ces Juifs "politiquement neutres" ou exclus, sont restés indépendants dans l'histoire de la région, ils ont toujours sauvegardé leur autonomie, mais souvent sous la protection d'un clan ou d'une tribu, en tirant profit des conflits opposant ces groupes protecteurs. A ce titre, ils étaient même devenus des agents sûrs pour le pouvoir central qui n'hésitait pas à leur confier les affaires commerciales (Toujjar as Sultan) c'est-à-dire les commerçants du Sultan, leur activité essentielle était avant tout le commerce. Suivant G. Ayache "au Maghreb al'Aqsa jusqu’au 19eme siècle, la frappe de la monnaie pour le compte de l’état était leur apanage."

Ainsi pour répondre aux exigences du commerce local, plusieurs colonies se sont formées (comme nous l'avons remarqué) dans les ksours importants du Tafilalet, ou des légendes leur attribuent l'introduction de plusieurs techniques. Certains secteurs leur étaient presque réservés : le travail des métaux et, en particulier, celui de l'or et de l'argent, mais également d'autres artisanats tels que (la cordonnerie, orfèvrerie…) René Caillié a remarqué à propos des Juifs du Tafilalet : " … les uns sont forgerons. Ils prêtent leur argent à intérêt aux marchands qui font le commerce du Soudan, et n’y vont jamais eux-mêmes." Par contre Ch. Monteil, affirme d'après les révélations d'un juif nommé Mardochée l'existence, au Sahara, de Juifs blancs, qu'il nomme Doggatoum. Ce sont, dit-il, des pasteurs que l’on rencontre depuis le Tafilalet jusqu'aux environs de Timbuctou. Ils vivent sous la protection des Touaregs. Beaucoup d'entre eux étaient aussi colporteurs, approvisionnant les ksours et les souks au cours de longues tournées.

Dans un monde de 'Siba', caractérisé par les guerres et l'insécurité, les Juifs semblent les seuls à entretenir les relations avec tous les ksours de la région, certains d'entre eux se sont consacrés aussi à l'agriculture. Dans les ksours de "Farkla", il y avait des paysans juifs cultivateurs.

Leurs conditions de vie dans la région.

Compte tenu des conditions de vie dans le Bled Siba, décrites par divers voyageurs leur distribution géographique des groupes juifs ne semble guère avoir changé du 16eme (Léon l'Africain) au I9eme siècle (Ch. De Foucauld – René Caillié).

Contrairement à certains Juifs de Fès et des grandes villes qui parviennent à se glisser jusqu'au proche entourage des souverains et des gouverneurs, (la plupart de ces derniers, étant en relation avec les ports méditerranéens et en relation directe avec les européens et grands commerçants), les juifs de Tafilalet comme leurs frères ruraux ne bénéficient que de la liberté religieuse qui leur est reconnue malgré quelques intermèdes douloureux, mais ils demeurent victimes d'une série de mesures infamantes: regroupés dans les Mellahs, vivant dans des communautés repliées sur elles mêmes, bien structurées, les Juifs étaient soumis à des obligations vestimentaires (djellaba sombre, zabadour) peu différent d'ailleurs de l'habillement des musulmans.

Ils n'avaient pas le droit de porter des armes ou d'enfourcher une monture. Ils sont tenus de se déchausser dans les ksours musulmans et en particulier au voisinage des Mosquées. René Caillié raconte que "les Juifs au Tafilalet sont très sales, et ne vont que pieds nus, peut-être pour éviter l'inconvénient d'ôter trop souvent leurs sandales, en passant devant une mosquée ou devant la porte d'un chérif obligation qui leur est imposée…"74 II ajoute qu'ils habitent les mêmes ksours que les musulmans, et qu'ils y sont très malheureux, souvent insultés ״Ces fanatiques vont jusqu'à les frapper indignement et leur lançant des pierres comme à des chiens…"

Gautier de son coté dit que "les Juifs de bled Siba ne sont pas une population humiliée, refoulée comme dans les grandes villes du bled Mekhzen. Ce sont des berbères comme les autres. D'après Ibn Khaldoun, c'est-à-dire au 14 eme siècle, les Fazaz était encore une grande tribu juive, le nom des Fazaz survit aux sources de l'Oum er- Rebia (dans l'Atlas״). Dans un des ksours de Midelt (sur la route de Fès) dans la Haute Moulouiya, ״on voit des paysans juifs cultiver leurs champs et vivre pêle-mêle en communauté municipale avec les autres paysans du ksar;" Il ajoute qu'à Damnat "les Juifs venaient au souk le fusil sur l'épaule."

Il ne faut pas croire René Caillié qui parle à propos des Juifs du Tafilalet d’une façon dramatique en généralisant tous les Juifs de la région, certains Juifs de Ferkla et d'Alqualaa par exemple, ne vivaient pas dans une telle misère, indépendants dans leur ksours mais sous la protection des tribus. Gautier non plus, car la vie que connaissaient les Juifs à l'intérieur du pays était vraiment très éloignée de cette description.

Les Juifs dont la plupart étaient commerçants dans un monde d'anarchie échappé au pouvoir central, n'avaient aucun soutien en dehors de leur protecteur, généralement une tribu ou une fraction soit Arabe ou Berbère (après le 17eme siècle les tribus berbères).

Tout le monde avait internet à les protéger pour assurer le reste du commerce au Tafilalet. Malgré les humiliations qu'ils subissaient, on ne connait aucune mention de massacre dans cette région depuis 1492 AJC, alors qu'à Meknès seulement, on a compté à quatre reprises au moins au 18ème siècle, le mellah des Juifs fut mis à feu et à sang chaque fois. Parmi tout ce qui peut aider à éclaircir cette question nous possédons un manuscrit " qui nous montre comment les Juifs ont été protégés par les notables et les tribus pour assurer la continuité du commerce local.

Traduction du document :

"Louange à Dieu seul. Pour Mouha Uquassou et son fils Alhadj, salut à vous. De la part de Bahnin de Zrigat. Nous voulons vous dire qu'il n'y a pas de différences entre nous, c'est les Juifs qui ont triché vos fils Ait Moussa, ils sont faibles et n'ont pas de soutien. Soyez indulgents avec eux. Nous vous le demandons avec toute notre amitié, nos relations de Tad a, nos parentés, qu'il y a entre nous. Dieu est témoin. Soyez patients, les jours ne sont éternels pour personne. Salut".

  1. Tada ou Tafrgant : ce terme chez les populations orasiennes désigne un pacte d'affrètement. Pour plus de détails voir Mezzine, "Contribution" op, cit; vol 2 p.463. Note 24 (le mot affrèrement utilisé ici est une traduction de l'Arabe : al oukhoua en Arabe (frère).

Aucune indication ne permet d'en dater l'établissement qu'on peut cependant situer plutôt à la fin du 17 eme siècle. Cette lettre remonte évidemment à la période de Siba. Il s'ensuit qu'on ne possède aucun moyen pour préciser la date de ce document et de sa rédaction : en revanche, son auteur a été identifié, il s'agit d'un notable du ksar Zrigat, l'un des ksours protégés par la confédération des Ait Atta. On peut donc considérer cette brève missive comme ayant été rédigée en une période de désordre, envoyée à un membre de la tribu des Ait Ounebgui des Ait Atta en le suppliant de ne pas faire de mal aux Juifs, sachant que ces derniers étaient membres de son ksar (le seul d'ailleurs de la vallée moyenne du Ziz où l'on trouve une forte population juive). Il fallait bien les protéger pour le bien et le profit de son ksar. Les Juifs du Tafilalet dont la plupart étaient commerçants, ont été protégés par les tribus dans un monde de Siba: ils pouvaient ainsi maintenir la continuité de leur activité commerciale.

 Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31-page  76

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר