מורשת יהדות מרוקו

שטרי הכתובה והנדוניה

מבוא

פרק זה הוא המשך טבעי לקודמו, והוא דן בשטרי הכתובה והנדוניה בקהילות תאפילאלת. חלקו הראשון הגדול מוקדש לשטר הכתובה, וחלקו השני — לשטר הנדוניה. הדיון בשטר הכתובה מתמקד בשטר הכתובה הסג׳למאסי ובהשוואה לזה הנהוג בקהילות תאפילאלת הצפוניות בקצר א־סוק וגלילותיה. נוסחו של שטר הכתובה הסג׳למאסי ייחודי הוא בקיצורו. אין הוא כולל סכומים כספיים ופירוט הנדוניה, ואין בו בטחונות לפירעון הכתובה: אחריות, שבועה ועדים וחתימות כלשהן. בכתבי יד מצויים דגמים מועטים כלליים של שטר הכתובה הסג׳למאסי בנוסחו הארוך המיועדים לסופרי בית דין הכוללים בטחונות הכתובה. נוסח ארוך זה מאפיין גם את קהילת קצר א־סוק ובנותיה.

נוסח ארוך זה המצוי בכתבי יד המיועד לסופרי בית הדין הוא רק להלכה, אבל למעשה, שטר הכתובה הפילאלי הכולל שמות חתן וכלה מופיע תמיד רק בנוסחו הקצר בכתובות הידועות לנו קרוב ל־120 שנה מתקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח קצר זה מאפיין את שטר הכתובה של תאפילאלת ובנותיה, של ארפוד וגרעיניה ושל בודניב המרוחקת מהעיר תאפילאלת כ־90 ק״מ. נוסח קצר זה מופיע בכל הכתובות בבצאר למן היווסדה בתרס״ג/1903 ועד לשנת התרוקנותה בתשכ״ב/1962.

הדיון על הכתובה נשען גם על מדגם של יותר משישים שטרי כתובות מקהילות תאפילאלת המפורטים להלן לפי שנים:

סג׳למאסא: תקפ״ז/1827, [תק]פ״ח/1828, תקצ״ה/1835, תקצ״ו/1836, תרס״ב/1902, תרם״ו/1906, תר״ע/1910, תרע״א/1911, תרפ״ט/1929, תרצ״א/1931, תרצ״ג/1933, תש״ו/1946, תש״ט/1949. הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא׳ מופיע בכל הכתובות מתאפילאלת האם ובנותיה שפורטו למעלה כולל ארפוד 1950-1920.

ארפוד: תשי״א/1951, תשי״ג/1953, תשט״ז/1956, תשכ״ד/1964.

בצאר: 37 כתובות: אחת מת״ש/1940 והשאר בין השנים תש״י/1950- תשכ״ב/1962.

בובניב = בודניב: תר״ץ/1930, תשכ״ה/1965.

קצר א־סוק: תרמ״ז/1887, תר״ע/1910, תרפ״ז/1927, תרצ״ו/1936, תש״י/1950.

גוראמה: תר״פ/1920, תר״ץ/1930.

תאלסינת: תרצ״ט/1939, ת״ש/1940, תש״ג/1943, תש״ה/1945, תש״ך/1960 ותשכ״ב/1962.

אוטאט (=מידלת): תר"ם/1900, תרם״ט/1909, תרפ״ח/1928, תרצ״ב/1932.

בני אוניף: ת״ש/1940.

רוב הכתובות הנ״ל הן כתובות רגילות לבתולה, אבל יש בהן גם לגרושה, למחזיר גרושתו וכתובה דאירכסא (כתובה חדשה למי שאבדה כתובתו).

המקורות לשטרי הכתובות הם חמישה: א) קובצי שטרות בכתב יד משנת תקצ״ח/1838 המופיעים בבית הספרים הלאומי ירושלים 71795-? אמשטרדם — דפים 171-169 — שטרות תחת הכותרות: כתובת אלמנה או גרושה, כתובת מחזיר גרושתו, כתובת יבמה, ודפים 175-174 — חידוש כתובה אחר הנישואין, נוסח כתובה דאירכסא (חלקו הראשון) ונוסח שטר כתובה לבתולה. נוסחי שטרי כתובות אלה הם כלליים ללא שמות איש ואשה. ב) שטרי כתובות משנת תרע״ו/1916 מקובץ אחר בכ״י מכון בן צבי 38207-? דף 18ב; 25א כתובת מחזיר גרושתו וכתובת יבמה. ג) אוסף הכתובות שבבית הספרים הלאומי בירושלים הכולל כתובות שונות מקהילות ישראל ובכללן קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא. ד) אוסף כתובות מבצאר המופיעות בספרו השני של יעקב אוליאל על יהודי בצאר. ה) כמה כתובות מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. ו) שטרי כתובות, שהגיעו לידי ממשפחות שונות מארפוד, מן זרף, מקצר א־סוק, מבודניב ומבני אוניף.

הדיון על ה׳נחלה', הוא שטר הנדוניה, מבוסס על עיון בכמאה שטרי נדוניות: מבצאר תרפ"ד/1924; מגוראמה תר״ץ/1930; מתאפילאלת תר״י/1850; מארפוד תש״א/1941, תש״ה/1945, תשי״ג/1953, תשט׳׳ו/1955 ותשי״ח/1958; מקצר א־סוק תרפ״ז/1927, תש״י/1950 ומריסאני תשי״ז/1957, ועל שטרי נדוניות קדומים נוסח גרים (=גולמימא) תקצ״א/1831 וקצר א־סוק תרצ״א/1931, שטופלו ופורסמו על ידי שלום בר־אשר. רוב ה׳נחלות׳ הגיעו אליי ממשפחות בתאפילאלת, והן מובאות בהמשך.

אוסף של כמאה שטרי נדוניות בכתב יד מריש וקרראנדו הובא לידי על ידי אספן יודאיקא, וממנו צילמתי שמונה שטרי נחלה לדוגמה. אוסף זה הוא מ־1938 ואילך, והוא המחברת שבה נרשם כל שטר נדוניה, שעותק ממנו הופקד בידי הורי הכלה. השטרות חתומים על ידי סופרי בית דין ומקוימים בחתימת ידו של ר׳ ישראל אביחצירא וחותמת שנוסחה: ישראל אביחצירא דומ״ץ (דיין ומורה צדק) ארפוד ואגפיה. כל השטרות עשויים במתכונת שטר הנדוניה הפילאלי.

אוסף נוסף של כ־70 שטרות נדוניה כנ״ל מקהילת תאלסינת הגיע לידי בדגם של הקונטרים ריש וקרראנדו, וממנו הובאו דוגמות.

בשטרי הכתובות והגטין של כלל היישובים באזור תאפילאלת ובמרכזם ארפוד רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא/ הוא השם העתיק של תאפילאלת האם. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת תש״י/1950 בתקופת ר׳ מאיר אביחצירא. בראשיתו ציין השם ׳סג׳למאסא׳ שם היישוב המרכזי המקביל בשמו המאוחר ׳תאפילאלת׳ ואחר כך הורחב לציון שם האזור בכללותו. כך גם השם ׳תאפילאלת׳ המציין שם יישוב המקביל ל׳ריסאני', שבתוכו היה ה׳מלאח', וגם שם של כל האזור.

שאלת רישום השם סג׳למאסא בשטרי כתובות וגטין של יישובי תאפילאלת במקום שם כל יישוב בפני עצמו נידונה בהרחבה על ידי שניים מחכמי אביחצירא, ילידי תאפילאלת: ר׳ מכלוף אביחצירא ור׳ שלום אביחצירא.  בשני יישובים, שמנהגיהם זהים למנהגי תאפילאלת, לא נרשם השם סג׳למאסא: בודניב ובצאר.

כאמור, תיאור היישוב קשור גם בנהר הזורם בו. בסג׳למאסא זרם הנהר זיז, ולכן בשטרי הכתובות של תאפילאלת כתוב ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. גם קצר א־סוק יושבת על נהר זיז, ולכן שם הנהר מופיע גם בכתובה של קצר א־סוק בנוסח ׳כאן בכפר קצר אסוק דמארע מטגרא דעל נהר זיז מותבה׳. אולם בבודניב זרם נהר אחר, לפיכך הנוסח בכתובה הוא ׳כאן במתא בובניב דעל נהר תיוזאגין מותבה׳, ובבצאר — ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבה׳.

בתקופה החדשה סמוך ל־1950 נכפפו יישובי היהודים באזור כולל קצר א־סוק וריש לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלת. בתקופה זו מנהגי החתונה השונים נתקרבו זה לזה, ונוסח הכתובה הפך כמעט אחיד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

עמוד 117

הטבילה במקווה

טְבִילַת מִצְוָה לְרָחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה

אָז בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי

במהלך היום הולכים חסידים ואנשי מעשה ובראשם חכמי אביחצירא לטבול במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכך המנהג גם בריסאני. סדר הטבילות וכוונותיהן הם לפי החיד״א,

ומרא דאתרא, יש״א ברכה, ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים

דִּין מַיִם חַמִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלִים

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לַחַיִּים

אָז הַקְּלִפּוֹת תַּזְנִיחַ / מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַיִם

 מַהֵר תִּכּוֹנֵן וְתִבָּנֶה

את החרוזים הנ״ל נהגו נקיי הדעת שבתאפילאלת לשיר ולקיים: ערב שבת לפני מנחה נוהגים לרחוץ פנים, ידיים ורגליים בחמין, ואף על פי שכבר הלכו לבית המרחץ לכבוד שבת, מקפידים לחזור ולרחוץ פנים, ידיים ורגליים.

 וזה סדר הרחצה: ממלאים ערבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן. לאחר הרחצה לובש את בגדי השבת – הכול כמנהגם של ראשונים, ׳שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין, ורוחץ בה פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים המצויינין ודומה למלאך ה׳ צבאות.

מנהג זה נפוץ גם בבצאר אצל הגברים ביום שישי.

הערת המחבר: על מנהג זה הקפידו בעיקר חכמי אביחצירא בריסאני, בבודניב ובארפוד, ואנשים המקורבים רוחנית לבבא מאיר או לבבא צאלי, כגון אדוני אבי. אבל בתקופה החדשה בריסאני לא הקפידו על הדחת פנים, ידיים רגליים, לאחר שהלכו לבית המרחץ(בשם ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בקצר א־סוק לא הקפידו על מנהג זה אפילו תלמידי חכמים (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

גם אדוני אבי הקפיד כל ערב שבת לקיים את המנהג של הראשונים; מנהג זה זכור לי לטובה מימי נעוריי בארפוד בעת שאדוני אבי היה יושב על שרפרף ולידו קערת מים ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, וכן זכור לי שהייתי עומד ליד בבא מאיר ומחזיק את המגבת בעת שהיה רוחץ פניו, ידיו ורגליו.

כך מספר גם ר׳ משה ב״ר יצחק שטרית מריסאני שאמו הייתה מחנכת אותו לרחיצה של פנים, ידיים ורגליים. גם ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן הקפיד על מנהג זה (בשם בנו אהרן). הטעם למנהג הוא על פי האריז״ל, שעל ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה (האריז״ל, שער הכוונות שם, עט׳ כח-כט, ור׳ חיים ויטל, פרי עץ חיים ב, עט׳ שפד).

גזיזת הציפורניים

מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם ערב שבת לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן. יש שנוהגים לעשות זאת לאחר הטבילה, ויש שגוזזים ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי, ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר. רוב ההכנות לשבת נעשות בידי נשים, אבל יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

׳את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו׳

הכנת התבשילים לסעודה של ליל שבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

הכנת קדרות החמין והתה לשבת בידי הנשים

החמין של שבת בעולם היהודי בכלל, ובמרוקו בפרט, נחשב לאירוע משפחתי ולנושא לפולקלור. תבשיל החמין למרכיביו באזורי המרכז במרוקו נעשה בקדרה אחת גדולה ומיוחדת לחמין. על חמין זה נתחברו קצידות מעניינות בערבית יהודית המתארות את

הכנתו ואת רכיביו תוך התעכבות על כל פרט ועל כל תבלין.

ואולם מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת הוא לא לעשות את החמין לכל רכיביו בקדרה אחת, כמקובל באזור המרכז, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה. וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים / חצי מטוגנים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי־חיטה (־להריסה) בחורף.

תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית. נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש. בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים של סוף השבוע וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור

הטמנת הקדרות לשבת בידי הנשים

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמישה עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה קדרות, לפיכך מסדרים את הקדרות בתנור השכונתי בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות. סדר הנחת הקדרות הוא באופן שכל הקרוב קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר. את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים ואחרים, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק. לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של יום השבת. הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית בידי נשות הקהילה, ולא בידי גוי כבשאר קהילות מרוקו.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ'41