ארכיון יומי: 31 בינואר 2020


Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017

Le mellah de Meknès fut attaqué une nouvelle fois au mois de Hechban 1737, le jour de l'enterrement du grand rabbin Moshé Dahan, sans cette fois faire de victimes, les assaillants avant tout préoccupés de pillage.

L'insécurité, l'anarchie, la coupure des routes et une période de trois ans de sécheresse devaient faire de la grande famine des années 1737 -38 une des plus grandes catastrophes de l'histoire des communautés juives du Maroc, tragiquement ressentie à Fès et à Meknès, beaucoup trouvant refuge à Tétouan.

" Chaque jour il meurt de faim dix personnes et davantage et elles restent gisantes sur le sol sans sépulture. J'ai vu de mes propres yeux des femmes porter un cercueil sur les épaules.. .Les enfants réclament du pain en pleurant et il n'y en a point.. .La famine sévit à un tel point que nul ne connaît plus son prochain et son parent. Quelqu'un verrait ses fils et ses frères expirer de faim qu'il n'y prendrait point garde. Nous avons vu de nos yeux des pères battre leurs enfants en leur disant : "Débarrassez -moi de votre présence et allez re­nier votre religion… "

Comme dans toutes les périodes de grande disette; la conversion à l'islam ap­parut en effet à un nombre non -négligeable comme la seule chance de survie, les apostats étant pris généreusement en charge par la mosquée. En plus de l'impact immédiat sur le moral de la communauté, ces conversions devaient poser à plus long terme d'épineux problèmes religieux. Tel par exemple le cas des conséquences d'un divorce de divorce que rapporte le docteur Maury Amar dans son livre sur les taqanot de la communauté de Meknès :

A la mort (en 1740) du frère d'un converti sans laisser de descendant, s'était posée la question du lévirat, ïboum, la loi juive commandant au frère du dé­funt n'ayant pas laissé d'enfants, d'épouser la veuve afin d'en assurer la des­cendance. En cas de refus, il doit alors se soumettre à la cérémonie humiliante dite de halitsa, déchaussement, au cours de laquelle la veuve ôte la chaussure du récalcitrant en lui crachant au visage.

Dans le cas présent, le père de la veuve, un certain Itshak Azérad, avait son­dé les autorités musulmanes qui avaient fini par accepter que le converti se prête à la cérémonie du déchaussement afin de libérer la veuve, à condition que cela se fasse dans la plus grande discrétion. Mais en fin de compte, sans doute de crainte de remous en cette période de troubles, une autre solution fut trouvée en statuant que dans ce cas précis la conversion annulait le devoir de lévirat qui est de perpétuer le nom en Israël du défunt et sans possibilité de lévirat, nul besoin de déchaussement.

En 1747, nouvelle révolte ramenant l'insécurité. Le mellah de Meknès fut de nouveau livré au pillage, puis en raison de l'insécurité, il devait rester coupé du monde pendant huit mois, comme le rapporte un témoin contemporain, rabbi Moshé Tolédano : "Que l'Eternel dans sa bonté nous ouvre les portes de la miséricorde, car nous sommes dans la plus grande détresse; nos voisins

Philistins (Berbères) nous ont dépouillé de tout et nous assiègent depuis plus de cinq mois, nul ne peut sortir de la ville et les assiégeants nous guettent…" En 1749, une épidémie de peste décima pendant six mois la communauté faisant jusqu'à 20 victimes par jour et contraignant les survivants à trouver refuge sous les tentes dans la campagne. Le même rabbi Moshé Tolédano rapporte qu'il a dû fuir avec sa famille dans une autre ville et qu'à leur retour ils souffrirent de la famine qui se poursuivit jusqu'en 1751.

LIMITATION DE LA CONSTRUCTION DE SYNAGOGUES

Pour prier Dieu ce n'était pas les synagogues qui manquaient; bien au contraire il fallait réfréner le zèle constructeur des particuliers. Sur fond de détresse économique et de crainte que la construction de nouveaux lieux de culte ne soit interprétée par les autorités comme un signe extérieur de ri­chesse justifiant de nouvelles ponctions fiscales, les dirigeants de la commu­nauté adoptèrent en 1750 une taqana interdisant la construction de nouvelles synagogues. Une mesure semblable avait déjà été adoptée à Fès en 1745, mais à la différence de Meknès où elles étaient propriétés familiales, les synago­gues de Fès étaient le plus souvent propriété de la communauté; construites sur ses fonds et dirigées par des parnassim nommés par elle :

" En conséquence, nous avons décidé que pour une période de 10 ans, nul n'aura le droit de construire de nouvelle synagogue, ni de restaurer celles qui tomberaient en ruines; ni de fonder en aucune manière un lieu de prières en son domicile. Tout contrevenant d'une manière ou d'une autre à cette inter­diction absolue, sera exclu de la communauté d'Israël et la malédiction sera sur lui et sur ceux qui se joindront à lui. Il ne sera réintégré à la vie de la com­munauté qu'après versement d'une amende de 1000 onces pour la caisse des pauvres. En foi de quoi nous soussignons :

Rabbi Yaacob Tolédano, rabbi Shélomo Tolédano, rabbi Moshé Tolédano et tous les rabbins reconnus de la ville.

Au bout des dix ans, la taqana devait être reconduite ans et prolongée pour une décade supplémentaire jusqu' en 1771.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 79

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

פרק ראשון

יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יפו היא עיר בעלת היסטוריה של אלפי שנים, והיא חוותה עליות ומורדות לרוב במהלך הדורות. לאחר הכיבוש העות׳מאני, במאה ה־16, היא ידעה ימים קשים, והייתה לכל היותר כפר גדול. עיר החוף עכו תפסה את מקומה כנמל הראשי של הארץ. במאה ה-18 החלה התאוששות איטית, אלא שזו נקטעה לחלוטין סמוך לסוף המאה.

בימים הראשונים של מרס 1799 חוותה יפו אסון נורא: הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליון, שעדיין לא היה קיסר צרפת, תקף אותה במטרה לכובשה. הכיבוש גבה אלפי קורבנות: חיילים טורקים בהמוניהם, חיילים צרפתים במאות, ועוד מספר לא ידוע – אך גם הוא נמדד באלפים – של תושבי יפו, שנקלעו בכף הקלע בין הצבאות הלוחמים. למעשה היה זה טבח שערכו הצרפתים. עד ראייה צרפתי, רופא צבאי בשם ד״ר מאלוס, תיאר את שראה: ״חרון אפו של איש הצבא פרץ את כל הגדרים. הכל ניתן לפי חרב… החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים. כל אשר נברא בצלם אנוש היה קורבן לזעמם״.

הערת המחבר: ל׳ מאלוס נמנה עם משלחת נפוליון למזרח. מצוטט אצל חנה רם, היישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1939-1839, ירושלים 1996, עמ׳ 12. להלן, רם, יפו.

 לאחר הטבח שערכו חייליו ביפו, הצפין נפוליון לעכו וערך את ״קרב תבור״ המפורסם שלו – שלאמיתו של דבר היה באזור עפולה של ימינו. כידוע, הוא כשל בניסיונותיו לכבוש את עכו, כשמושל העיר מטעם הטורקים העות׳מאנים, ג׳זאר פאשא, הדף אותו בסיוע אוניות הצי הבריטי. נפוליון חזר ליפו עם גייסות מובסים, הורה להרעיל את חייליו שחלו בדבר ולא יכלו להמשיך איתו, ועזב את הארץ בדרכו למצרים.

העיר יפו נותרה הרוסה ומדממת. הנוסע והחוקר הגרמני, אולריך יאספר זטצן, שביקר בה בשנת 1806 לאחר שנעשה בעיר שיקום חלקי, דיווח: ״יש בה שתי מצודות ועליהן תותחים אחדים. רק שער אחד פתוח בחומה וזה גורם לאי נוחות לתושבים. מאז הכיבוש הצרפתי הרבה מבתיה עוד נמצאים בחורבנם וחושבים על שיקומם. בקרב התושבים יש מוסלמים, יוונים, ארמנים, קתולים ושני שומרונים. מספר התושבים 2,500־3,000. יהודים אין בה״.

 רק לאחר שנים אחדות החלה העיר להתאושש. שיקומה של יפו בשנים הראשונות של המאה ה-19 רשום כולו על שמו של מוחמד אגא א-שאמי, שכונה ״אבו-נבוט״ (אבי האלה), מי שהיה מושל העיר במשך 12 שנה (1819-1807). אבו-נבוט היה מושל תקיף, וסופר עליו כי תמיד הלך מלווה במאבטחים ובידו אלה כבדה, שלא היסס להפעיל אותה נגד מי שנראה לו לא נאמן לשלטונו.

הוא תיקן את חומת העיר, שיפץ את דרכיה ובעיקר נודע כמי שהקים מחדש את המסגד המפואר, ה״מחמודיה״. מבנה נוסף הנושא את שמו בולט עד היום ביציאה המזרחית מיפו – סביל(רהט) אבו-נבוט. ב־1819 נעכרו יחסיו עם הממונה עליו, סולימאן פאשא מעכו, והוא הוחלף על ידי אחיינו מוצטפא, ככל הנראה מחשש שזכה לעוצמה שלטונית רבה מדי.

בשנים שלאחר מכן חזרה יפו למעמדה הקודם – כנמל הבית של ירושלים. מעצמות אירופה הכירו בערכה והחלו למנות בה סגני-קונסול, שטיפלו באינטרסים שלהן, במיוחד בכל הקשור לספינות שעגנו בנמלה. בשנים הבאות ימלא אחד מבני משפחת מויאל, יוסף, תפקיד של סגן קונסול של ספרד ולאחר מכן של פרס.

יהודים עברו דרך יפו, אך לא התיישבו בה באותה עת. בשנת 1820 רכש יהודי טורקי אמיד, ישעיה אג׳ימאן, בניין לא הרחק מהנמל, שבשנים הבאות כונה ״בית היהודים״ (דאר אל- יהוד). בשלב הראשון הוא שימש את עולי הרגל היהודים לירושלים.

ב-1831 חלה ביפו טלטלה גדולה, והיא ״החליפה ידיים״. עד אז היה השלטון בידי מושל עכו ושלוחיו בעיר, שקיבלו את סמכותם מהסולטן הטורקי, ואילו משנה זו ולאורך עשור שלם כמעט, שליטי יפו היו מוחמד עלי המצרי ובנו המאומץ אברהים. מוחמד עלי היה שליט ממוצא אלבני שעלה לגדולה במצרים, מרד באדוניו העות׳מאניים, ובשנים 1840-1831 כבש והחזיק חלקים גדולים מארץ ישראל ומסוריה, והגיע עד למרכז אנטוליה. אלי שילר כתב במאמר על הכיבוש המצרי של יפו: ״המצרים כבשו את ארץ ישראל ללא התנגדות של ממש ובלי שהקיזו טיפת דם אחת עד שהגיעו לעכו. זאת, בשל היעדר צבא עות׳מאני בערי החוף, והכוח הגדול והמאורגן שעמד לרשותם. הכוח המצרי כלל כ-20,000 לוחמים (ויש גורסים הרבה יותר), ובהם פרשים, תותחנים ובדווים. לכל חטיבת פרשים היו 400 גמלים לנשיאת מטען ואספקת מים. הצי, שאורגן באלכסנדריה, כלל 18 אוניות חמושות בתותחים, שנשאו לוחמים, ציוד, ארטילריה וחומרי ביצור״.

יפו נכנעה ללא קרב, והפכה למשך כעשור לבסיסו הראשי של צבא מצרים בארץ ישראל. על נסיבות הכניעה כתב שמואל טולקובסקי, מחוקרי יפו הראשונים בזמן החדש: ״למראה הצי המצרי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף ומיד בידי אברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אניית הדגל ולא עברו שעות מרובות עד שעלה לחוף חיל משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו״.

שנות השלטון המצרי היו תקופה טובה ליפו בפרט ולארץ ישראל בכלל. המצרים הכניסו חידושים, טיפלו טוב יותר מהטורקים קודמיהם בתשתיות ואפשרו כניסת תיירים בקנה מידה גדול יותר מבעבר. כל אלה סייעו לנמל יפו להתפתח ולהתרחב.

על כך כתב החוקר נתן שור: ״השלטון המצרי, היציב, האוהד את בני המערב, פתח את שערי הארץ לרווחה בפני זרם גדל של נוסעים [במשמעות תיירים]. לאחר כל הקשיים שנערמו בעבר על דרכו של הנוסע לארץ הקודש, לאחר כל הסכנות שנשקפו לו מן השודדים וסתם תושבים מוסלמים, נוצר לפתע מצב שונה לחלוטין – השלטון החל לרסן את הנטיות הקסנופוביות [שנאת זרים] של האוכלוסייה המוסלמית וניסה להשתלט אפילו על שבטי הבדואים, שלא ידעו שלטון מהו זה מאות שנים״. הארץ החלה למשוך אליה לא רק הרפתקנים צעירים וחסונים, אלא גם אנשים מבוגרים ואף נשים״.

גם העיר עצמה התרחבה בעקבות השלטון המצרי. חלק מהמצרים שהגיעו עם הצבא לא שבו כשהסתיימה אחיזתה של מצרים ביפו. מקצתם התיישבו בסביבות העיר ובנו כפרים קטנים שכונו ״סכנאת״ – בהם היו סכנאת מוצריה, סכנאת אבו-כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל־ דרוויש. כמה מהסכנאות האלה היו ברבות השנים לשכונות ערביות, שהרחיבו את תחומה של יפו. בסך הכול ידוע על 10־12 יישובים דלים, שבתיהם עשויים בוץ, תושביהם עסקו בעיקר בחקלאות או שהועסקו בשמירה בפרדסים.

אולם אין פירוש הדבר שהכול היה טוב בעת השלטון המצרי. המצרים הטילו חובת גיוס לצבא על בני הארץ, ונתקלו בסירוב. המתח הגיע לשיאו בשנת 1834, עת פרץ מרד נגד השלטון המצרי. השליט המצרי העליון, מוחמד עלי, הגיע במיוחד ליפו עם כוח צבאי גדול על מנת לטפל במצב. בסופו של דבר הצליחו האב והבן לדכא את המרד, שמרכזו היה בעיר שכם, והשקט הוחזר על כנו למשך שש שנים נוספות.

ב-1840 הגיע העידן המצרי המודרני של יפו לסיומו. בלחץ מעצמות אירופה נאלצו מוחמד עלי ואברהים פאשא לסגת מכל אחיזותיהם בארץ ישראל ובסוריה, והארץ חזרה לשלטון טורקי שנמשך עוד 77 שנה, עד שלהי 1917, עת נכבשה יפו על ידי הצבא הבריטי.

השלטון הטורקי החדש-ישן היה שונה במידה רבה מקודמו בתקופה שלפני הכיבוש המצרי. המעצמה העות׳מאנית עברה שינויים, נחקקו בה חוקים שהקלו על המיעוטים וחיזקו את אחיזתן של המעצמות. שלטון הקפיטולציות, כלומר הענקת זכויות יתר לאזרחי המעצמות שנשמרו בקפדנות על ידי הקונסולים שלהן, אִפשר התפתחות מזורזת של כנסיות נוצריות, של מתיישבים מצרים ושל עולים יהודים. יפו, כמו ערים גדולות אחרות בארץ, נהנתה מהתפתחות זו.

אוכלוסיית יפו צמחה באיטיות, אך בקו עולה, במהלך המאה ה-19. פרופ׳ יהושע בן־אריה, במחקרו על ערי ארץ ישראל במאה האמורה, מציין כי מאז הערכתו של זטצן בתחילת המאה (וראו לעיל), הוכפל לערך מספר התושבים עד אמצע המאה, ולאחר מכן אף המשיך לגדול. ב־1880 שוב הייתה הכפלה, ומספר התושבים הגיע ל־10,000. כאמור, גם מעמדה של יפו בקרב ערי ארץ ישראל עלה באותן שנים.

במאה ה-19 התפרנסו רבים מתושבי יפו מענפים חקלאיים. בשדות, בגני הירק ובמטעים אפשר היה למצוא גידולים כמו כותנה, תפוחי אדמה, סוגים שונים של ירקות, רימונים, אפרסקים, משמשים, שקדים וענבים. לזמן מה בלט גידול עצי תות, שעליהם היו חומר מאכל לתולעי משי. לאחר דעיכתו של ענף זה תפס את מקומו גידול ההדרים, ששמה של יפו נקשר בו לעולמים – ״תפוזי יפו״ הם מותג בינלאומי.

הימצאות מי תהום בעומק מועט יחסית אפשרה את שאיבתם בעזרת בהמות(באמצעות מתקני אנטיליה), והדבר זירז את התפתחותם של ענפים אינטנסיביים, ובמיוחד צמח במהירות ענף ההדרים. לפי טולקובסקי, שהיה פרדסן והיסטוריון של ענף ההדרים, ראשיתו של הענף ביפו כבר במאה ה־18, והוא התפתח במהירות במהלך המאה ה-19. מעדות של חוקר טבע שבדי בשם הסלקוויסט באמצע המאה ה-18, אנו למדים על מציאותו של תפוח הזהב המתוק ביפו כבר אז. דור אחד לאחר מכן ישנה עדות נוספת, שגם אותה מביא טולקובסקי, לפיה ״העיר מוקפת יער של עצי לימונים ותפוחי זהב״.

הזינוק הגדול של ״תפוזי יפו״ היה תוצאה של אִקלום הזן ״שמוטי״, שהגיע ככל הנראה מסין. זהו תפוז גדול מן הרגיל, מתוק מאוד, כמעט ללא גרעינים, משתמר זמן רב לאחר הקטיף ונקלף בקלות. תכונות אלה הפכוהו ללהיט, תחילה בארץ ולאחר מכן בארצות שאליהן נשלח פרי ההדר. כשאמרו ״תפוזי יפו״, התכוונו בדרך כלל לזן זה.

בן־אריה מסביר את עלייתה של יפו במאה ה-19 באמצעות שתי סיבות עיקריות: ״הסיבה הראשונה נעוצה בעצם היותה עיר נמל-הקשר הישיר והקרוב ביותר לירושלים. עם תחילת עלייתה של זו, בראשית שנות ה-40 (של המאה ה-19), החל עולה עמה גם נמלה הישיר – הנמצא ביפו. הסיבה השנייה היא הסביבה הפורייה, ריבוי המים והאקלים הנוח, שאפשרו לחלק ניכר מן הבאים לעיר, ביניהם גם קבוצות של אירופאים, להתנחל בתוכה ולעסוק בחקלאות או במסחר… במידת מה ניתן לראות באור זה גם את הקמת בית הספר מקווה ישראל, ב-1870״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 16

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר