מורשת יהדות מרוקו

החיים במרוקו אכן תוססים היו , גם במאה ה-18. מובאת כאן הודעה על שביתת מורים ושוחטים שדרשו קבלת השכר בזמנו וגם תוספת..
האגרת שתצלומה מופיע כאן, מובאת במקורה בערבית יהודי, תורגמה יעל ידי רבי דוד עובדיה ז"ל וגם פרשנות של רבי ישועה….
השביתה ההיא שהוכרזה גם על ידי שוחטים, התחשבה במיעוטי יכולת, תלמידי חכמים וגם יתומים ואלמנות, שזכו להעדפה מסוימת על פני בעלי היכולת…
השוחטים סירבו לשחות לאלה האחרונים, אך התחשבו מאוד במצבה של השכבה הנזקקת והחלשה…

בע״ה התקמ׳׳ג

בראותינו אנחנו החתומים כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכמייא למהוי כעמא דארעא לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה מא נשנפעוסי מן צבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובד. ומא נקריוולהום אדרארי דייאלהום גיר אידא יכון בשרט די כיף כא יקבדו פלמדינה די הווא דבר המספיק ויכון בתשביק דהיינו חתא ישבקו אלמלמדים קימת כל צהר בצהרו ודיך אשעה יקריוולהום אדארי דייאלהום, וראיין אלמלמדים יכונו כלהום בשותפות אחת בלימוד הנערים, ועוד ע״ע השחיטה מא נדבחולהום סי כלל ואידא הכריחונו באש נדבחולהום מא נדבחולהום גיר אידא יכון בהאד תנאי דהיינו יעטיוו עלא אתור ־אם־ ועלא לכבש ־דת־ די כיף כא יעטיוו פלמדון ופתשור, וג׳דאד יעטיוו עליהום ששה פש״ן אלוואחדא ומא נדבחו גיר אידא שבקולנא ליזארא ודיך אשעא נדבחו די כיף מביין פתקנת קדמונינו נ״ע  וכל החוזר בו וכו' כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות מא יקבדוהום בש״ח גיר חתא ישבקו ליזארא די כיף כא יעטיוו פלמדון דהינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות פחות שבערכים ־אם־ וידא כאן אסר מרובה יעטיוו עלא שום שמנה פש״ן אלמתקאל לפחות, ושטר דשכירות דליתומים ולאלמנות יקבד אסופר ־ת־ אלמתקאל וידא ווקף סי ת״ח יחאשב סי שותפים וכיוצא אוו יזממלהום סי זמאם מא יחאשב אוו יזמם גיר התא יקבד שט״ו וצריך לאודועי באיין אידא תק'ארא סי יתום מעא סי חד ודהרלנא אנקסולו מן סך־דת־ די יעטי פחקו נקדרו אנקסולו אוו נסמחולו כפי ראות עינינו, ושכר הספרות כלו כנז' הוא בשותפות בינינו, חלק כחלק יתחלק בינינו וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הגנז׳ פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכוי ולראיה שכך הסכמנו חת״פ בשבעה ימים לחדש תשרי שנת אם שכיר הוא בא בשכרו לפ׳׳ק וקיים.

שלמה א״א מימון נ״ע אביטבול        יעקב א״א כהה״ר יוסף זלה״ה ארהאן ס״ט

אהרן אפרייאט סיל״ט  ישועה א״א יהודה נ׳׳ע אזולאי ס״ט  מסעוד א״א עמור ן׳ יתאה סי״ט ישראל יעקב א״א מרדכי׳ עולייל ס״ט

בה״ו

יפה עשו ויפה תקנו בני תורה סייג לתורה והצנועים מושכים את ידיהם ומה נעים גורלם לקוה רחמי שמים ליהנות מיגיע כפם, ולא ישמעו עוד חרפת אנוש וגידופיהם אשר מתנתם מעוטה ובשעת חרפתם מחריפין במתנה מרובה, ואם הם לא חשו לבזיון התורה ולא ידעו תועי רוח בינה שאין תרופה למכתם ונזרקה בהם אפיקורוסות בזלזול התורה ולומדיה כי זה הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, עמדו בני תורה ומחלו להם מנתם, אולי בהמנע מתנתם, תמנע חרפתם, וכראותי טוב כוונתם, אף ידי תכון אתם, והולך ומסכים על הסכמתם, והאיש אשר יעשה בזדון לגרוע כחם, משכר טרחם, מלבד דקאי בארור אשר לא יקים את דברי התורה ותורה חוגרת שק לנקום נקמתם, עוד קאי באיסור מוסיף דלא תעשוק שכיר עני ואביון, והתורה תתבע עלבונה וממרחק תביא לחמה לתת לבניה לחם לאכול ובגד ללבוש ולראיה בידם חתמתי וסלקתי גם אנכי עצמי מליטפל בצרכי צבור כאחד מהם.

שאול ישועה ס״ט

תרגום

בראותינו אנחנו החתומים מטה כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכימייא למהוי כעמא דארעא, לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה לא נהנה מן הצבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחדשו. ואחרי שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים. ועל ענין השחיטה לא נשחוט כלל ואם יכריחונו שנשחט לא נשחוט רק על פי התנאים הללו שישלמו על שחיטת שור ־אם־ ועל כבש ־דת־ כמו שמשלמים בשאר ערי וכפרי המדינה וששה פרוטות של נחושת על כל עוף והשוחט לא ישחט כ״א עד שיקבל שכרו במוקדם כמו שמבואר בתקנות קדמונינו נוחי עדן. וכל החוזר בו וכר כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות שום סופר לא ימסור סודרו בקנין ושבועה חמורה רק עד שישלמו במוקדם את שכר סופר כפי מה שמשלמים בשאר המדינות דהיינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות אם יהיה בסכום גדול ישלמו עליו לפחות שמנה פרוטות של נחושת לכל מתקאל ובסכום מועט ישלמו עליו ככלל לפחות סך קצוב — אם — ושטר שכירות השייך ליתומים יקח הסופר בשכרו — ת — לכל מתקאל, ואם איזה תלמיד חכם יהיה כמתווך בין שותפים ויפנקס, או יסדר להם חשבונות לא יעשה שום עבודה מהעבודות הנ״ל רק עד שיקבל שכרו שכר הטורח והעמל־ וצריך להודיע שאם איזה יתום נשכר כפועל אצל מי שהוא ובאו אצל הסופר לכתוב שטר שכירות ונראה לסופר להוריד מן סר — דת — שעל היתום הנשכר לתת בחלקו. אי לוותר לו, הרשות בידו לעשות כפי ראות עיניו, וכל שכר הספרות יהיה בשותפות בין כולנו חלק כחלק וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הנזכרים פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכו' ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה בשבעה ימים לחדש תשרי שנת התקמ׳׳ג וקיים.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה ז"ל-אגודת המורים ושביתתם

על פי חלמיש, סדר קבלת שבת בתפילת ליל שבת בספר "היכל הקודש" נכתב על פי הנהגות רבי משה קורדוברו והאר"י. ואולם על פי רבי יעקב ששפורטש, כותב ההקדמה לספר "היכל הקודש ", לא הושפע רמב"ם אלבז מקבלת צפת או מקבלת ספרד: "לכן בראותי תפארת הספר הזה הגם שלא חידש אלא מה שלקט מספרי המקובלים קודם שנתפשטו ספרי ר' משה קורדוברו ז"ל וספרי האר"י ז"ל".

רבי יעקב איפרגאן נולד בשנת שמ"א – 1581 -, ובהקדמה לספרו  "מנחה חדשה" הוא מכנה את עצמו "יעקב צורף"  כנראה בשל עיסוקו בחוכמת הצירוף. בשנים ש"ע–שע"ה כתב את ספרו "פרח שושן" פירוש קבלי על מסכת אבות, ובשנת שע"ט כתב את הספר "מנחה חדשה" פירוש קבלי על התורה, שכתיבתו נמשכה תשעה חודשים בלבד.

בשנת שנ"ח גורשו היהודים מהאזור שישבו בו בתרודאנט. חבורת המקובלים בראשות הרמב"ם אלבז התפרקה, ומקצתם עברו לאלג'יר, לאקה ולאיפראן, כפי שכתב רבי יעקב איפרגאן בהקדמה לספר" מנחה חדשה" הוא תיאר בהקדמה את כל התלאות שעבר, את הרעב, את הביזיונות ואת הגירוש מהכפר אקא עד לתאמגראת ומשם לאיפראן, ומספר שפדה את נפשו בכסף: "ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו ]…[ ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו ]…[ ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי ]…[ ונסעתי משם לכפר אופרן יע"ה".

מכתביו של רבי יעקב איפרגאן עולה כי לא הכיר את תורת האר"י שצמחה בתקופתו וגם לא את תורת רבי משה קורדוברו שקדמה לה, ועיקר לימודו היה מהכתבים הנזכרים רבות בחיבוריו: "היכל הקודש", ביאור התפילה לימי החול, לשבת ולימים טובים לרמב"ם אלבז; פירוש הרקנאטי לתורה; "אבני זכרון" לרבי אברהם אדרוטיאל, ממגורשי ספרד; "תולעת יעקב" לרבי מאיר אבן גבאי; "שערי אורה" לרבי יוסף ג'יקאטיליה, מגדולי המקובלים בספרד ומי שהיה תלמידו המובהק של רבי אברהם אבולעפיה; פירוש רבי מנחם ציוני לתורה, שבחיבורו "פרח שושן" ציטט אותו איפרגאן כמה וכמה פעמים.

חלמיש מעלה אפשרות שרבי יעקב איפרגאן הכיר את הספר "כתם פז" ומצביע על נקודות דמיון בין דבריו לבין דברי רבי שמעון אבן לביא, אך מציין כי אפשר שדמיון זה נובע ממקורותיהם המשותפים.

בספר "מנחה חדשה" רבי יעקב איפרגאן מסביר מושגים קבליים עמוקים, כמו עשר הספירות, ספירת הכתר, אין-סוף, האצלה, צחצחות, הסיטרא אחרא והקליפות, ללא שום קשר לקבלת האר"י. אין בספריו אזכור של תפיסה קבלית לוריאנית או קורדובריאנית, והוא מסתמך כאמור על מקורות קבליים מוקדמים. כמו כן הוא מייחס חשיבות רבה ללימוד הקבלה: "אדם חייב לעסוק בתורה ולידע סודותיה ולחפש גנזיה כי באמצעותם ידע סוד ה' והשגחתו".

איפרגאן רואה באדם את נזר הבריאה, וייעודו הוא לעבוד את הבורא. הוא מדגיש את עליונות ישראל על האומות, כפי שמתחייב גם מתפיסתו את הקדושה והטומאה בעולם, ומציג רעיונות קבליים מובהקים בדונו בחשיבות לימוד התורה וקיום המצוות.

לסיכום, במרוקו נשמרה תורת קבלה קדומה וייחודית בתרודאנט ובעמק דרעה, והיא לא הושפעה מקבלת ספרד וצפת. המקובלים הבולטים בחבורה היו רבי יעקב איפרגאן ורבי דוד הלוי. בערים הגדולות כמו פאס ומכנס, שבהן היו המגורשים דומיננטיים, נראתה לאחר הגירוש השפעה של קבלת ספרד. קבלת צפת חדרה למרוקו רק בסוף המאה השבע עשרה ובתחילת המאה השמונה עשרה, ואז נכתבו בה ספרי קבלה בהשפעה לוריאנית. גם לאחר חדירתה של קבלת צפת למרוקו המשיכה הקבלה במרוקו, בעיקר בדרום המדינה, לשמור על ייחודיותה.

ספר הזוהר היה מרכזי ביצירה הקבלית ובלימוד הקבלה במרוקו, ורא"א כתב את פירושו לספר הזוהר,"אור חמה", על פי הספר "אור יקר" של רבי משה קורדוברו. לדעתי בחירתו של רא"א לכתוב פירוש דווקא לספר הזוהר מבטאת את ההשפעה שהשפיעה קבלת מרוקו, שספר הזוהר היה כאמור מרכזי בהגותה הקבלית. כמו כן נכתבו פירושים לזוהר גם בתקופה מאוחרת לו במרוקו או בידי ילידי מרוקו.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

אני מתכבד להביא בפניכם את הספר "המנהיג המזרחי הראשון" מאת ד"ר מרדכי נאור, באישורו ובהסכמתו של פרופ' לטר ורבקה (חיון) לטר נינתו של אברהם מויאל..האישורים נמצאים אצלי בהתכתבות פנימית..
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל….
אברהם מויאל הוא אגדה בחייו.הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
קריאה חובה…..

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים.

על פעילותו של הסב אברהם מויאל מרחיב ספר זה. דוד חיון, אביו של יגאל, הגיע לפתח- תקווה בשנת 1904 כאיש חינוך. הוא היה מחנך דגול וניהל במשך 43 שנים את בית הספר פיק״א. לאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.

את לימודיו התיכוניים השלים יגאל בגימנסיה הרצליה, ולאחריה סיים לימודי הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה בשנת 1940. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי ונמנה עם ראשוני הבריגדה היהודית (החי״ל). לחם בחזית איטליה והיה בין משחררי הניצולים במחנות ההשמדה. השתחרר ב-1946.

יגאל שירת כקצין מודיעין בצה״ל, והשתתף במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. בשנת 1952 נישא לד״ר אידה דנון, בת לשני הרופאים הראשונים ביפו, ד״ר משה דנון וד״ר רגינה דנון, שעבדו ופעלו ביפו משנת 1924.

יגאל שימש משנה למהנדס העיר תל-אביב והיה יוזם ומבצע של פרויקטים מרכזיים בעיר. יגאל, שהחיוך לא מש משפתיו, היה איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, היה ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות.

נפטר ביום 19.5.1996 כשכל אוהביו מסביבו.

יגאל היה גאה במורשת משפחתו והיה ער לפער שנפער במרוצת השנים בין ההנצחה של תרומת בני העדה הספרדית לתנועה הציונית ולמאמץ בניין הארץ, לבין הנצחת שאר העוסקים במלאכה. ספר זה בא לתקן את המעוות.

רבקה (חיון) למלשטריך לסר, בתו של יגאל חיון ונינתו של אברהם מויאל, ובן זוגה נעם למלשטריך לסר מקדישים ספר זה לזכרו של יגאל חיון.

פתח דבר

מטרתו של ספר זה היא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה, ובמיוחד עם אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות ה-50 של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. העלייה הראשונה, שפתחה את עידן העליות ה״ציוניות״ לארץ ישראל, סבלה במשך שנים רבות מקיפוח מתמשך. עורך ספר העלייה הראשונה (1982), פרופ׳ מרדכי אליאב, כתב באירוניה כי ״איתרע מזלה של העלייה הראשונה ולא עמדו לרשותה ׳יחסי ציבור טובים׳״. לאמיתו של דבר, לא רק יחסי הציבור שלא היו פגעו בעלייה חלוצית זו. אף שזכות הראשונות עמדה לה, ויותר מעשרים היישובים שהוקמו בתקופתה תרמו רבות להקמת היישוב החדש, לצד ניצני החינוך העברי והנחלת העברית כשפת כתיבה ודיבור, היא התקשתה להתמודד עם העליות שבאו אחריה: העלייה השנייה – שהביאה את הקיבוץ, את העיר העברית הראשונה, את הסופרים הגדולים הראשונים ואת המנהיגים שצמחו והיו לראשי היישוב ומדינת ישראל לעתיד: העלייה השלישית – שיצרה את הסתדרות העובדים וה״הגנה״, את גדוד העבודה והקימה חבל ארץ חקלאי לתפארת – עמק יזרעאל; העלייה הרביעית – שהפכה את תל-אביב מעיירה לעיר, ובתקופתה נפתחו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים; והעלייה החמישית על אלפי הרופאים, המהנדסים, האמנים, המוזיקאים וההון הרב שהזרימו לארץ עולי מרכז אירופה. כל אלה נחשבו יותר – הרבה יותר – מאשר ההתחלות הצנועות של העלייה הראשונה. לעומת קיפוחה של העלייה הראשונה, קיפוחן של העליות שקדמו לה גדול עוד יותר. במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו ארצה, לפי הערכות שונות, כ־30 אלף נפש, רובם מקרב אלה שכונו אז ״ספרדים״. הם הגיעו מארצות צפון אפריקה(מרוקו ואלג׳יריה בעיקר), מארצות הבלקן, מהממלכה העות׳מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות. חלק גדול מהם התיישב בערי הקודש, עם ירושלים בראש, אולם החלו לצמוח קהילות יהודיות של מאות ולאחר מכן של אלפים ביפו, בחיפה, בעזה ועוד. ספר זה מתרכז בצמיחתה של הקהילה היהודית ביפו, שבמהלך המאה ה-19 עלה מספר אנשיה מאפס ל-5,000, וב-14 השנים הראשונות של המאה ה-20 – עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הכפיל היישוב היהודי את כוחו, וביפו ישבו 10,000 יהודים. מתוכו צמחה תל- אביב.

רוב מניינם ובניינם של יהודי יפו עד העלייה הראשונה ב-1882 היו יהודים ספרדים, ובתוכם גדול היה חלקם של העולים מארצות צפון אפריקה, שכונו ״מערביים״. שמות משפחה כמו שלוש, ארווץ, אמזלג ומויאל העידו על מוצאם ממרוקו או מאלג׳יר, ככל הנראה צאצאיהם של מגורשי ספרד.

כמה מבני משפחות ה״מערביים״ עשו חיל ביפו – רכשו קרקעות, נטעו פרדסים, ניהלו עסקים חובקי עולם וייצגו מעצמות בתפקידי סגן קונסול. כאלה היו בני משפחת מויאל, ואחד מהם הוא גיבורו של ספר זה.

אברהם מויאל(1885-1850) היה אגדה בחייו. את שנותיו אפיינה עשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, עשייה המעמידה לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים מזרחיים – לפני שהמילה ״ציונות״ נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבין פעילים אלו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים, וכל חייו עברו עליו ביפו. מויאל נחשב למנהיג הקהילה ושימש במהלך שנותיו כנציגו של הברון רוטשילד – שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר מויאל לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. הוא הקדיש את כל מרצו ואף את כספו להקמתן של המושבות הראשונות ולקליטת העלייה הראשונה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו, ליווה אותם בשנתם הראשונה בארץ והיה הדוחף והמגונן עליהם מפני השלטון הטורקי וערביי הסביבה בהקימם את גדרה. ייסוד המושבה עקרון(מזכרת בתיה) היה מעשה ידיו, והוא אף התגורר במקום בחודשיה הראשונים. נוסף על כך סייע מויאל לשקם את פתח-תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו חלוצי העלייה הראשונה, הקים בה בתים וביסס ענפים חקלאיים; כמו כן עזר ליסוד המעלה ולמושבות הברון, דוגמת ראשון־לציון. הוא אף תכנן להקים שכונות יהודיות בשכם, עזה, רמלה ולוד. מכתבים של חובבי ציון, של הברון רוטשילד ושל כל ישראל חברים, כמו גם דיווחים בעיתוני התקופה, מעידים על כך שידו הייתה בכל מעשה חלוצי.

שיא פעילותו היה בשנת 1885 , כאשר שליח חובבי ציון, איש העסקים והנדבן הנודע, קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר בארץ במשך שלושה חודשים, ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. ליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, אישר את המינוי בהתלהבות. כך, התנועה הכל כך אשכנזית של ציוני רוסיה, מינתה יהודי מזרחי לנציגה הבכיר בארץ ישראל, ולמעשה למנהיג היישוב החדש.

מנהיגותו של אברהם מויאל נבעה מכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון הטורקי בארץ ומיכולתו ליצור אסטרטגיה חכמה ומתוחכמת. זו אפשרה את תנופת בניין הארץ ואת קליטת העלייה בד בבד עם יצירת תשתית יחסים של אמון וכבוד הדדי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, לרבות בין ערבים ויהודים. דוגמאות רבות לכך מפורטות בין דפי ספר זה.

פעילותו של אברהם מויאל נגדעה באופן פתאומי בשלהי 1885. הוא נפצע ברגלו, ובשל טיפול כושל נפטר בייסורים גדולים בגיל 35. עד רגעיו האחרונים המשיך לטפל בבעיות המושבות הצעירות.

המחנך ומייסד בית הספר פיק״א, בית הספר העברי הראשון בפתח-תקווה, מר דוד חיון, נשא דברים בשנות ה־40 של המאה ה־20 בטקס בבית ספרו, ואמר בהתייחס לשכחה של תרומת יהדות המזרח להקמת היישוב הציוני:

"אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר״. כדי ללמוד על אברהם מויאל יש להתחיל במקורות – ביפו של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתרומתם של עולי מרוקו, מאה שנה ויותר לפני העליות הגדולות מארץ זו, ובקורותיה של משפחת מויאל ביפו, שבנה השני, אברהם מויאל, היה אחד המנועים הראשיים של המכונה ההתיישבותית שזה עתה החלה לפעול.

ד״ר מרדכי נאור

המחבר מבקש להודות למשה אלון, שטרח הרבה ואסף חומרים על משפחת מויאל ועל פעילותו של אברהם מויאל לקידום ההתיישבות היהודית בארץ. ערן ליטוין המשיך והביא נתונים ומקורות בשלב מאוחר יותר. שניהם תרמו לרוחב היריעה של ספר זה. ־מובאות מטקסטים של המאה ה־19 מובאות כלשונן – בכתיב חסר.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור