ארכיון יומי: 22 בינואר 2020


Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton

Le 22 avril

La ville est calme. Nos troupes, réparties entre Fez Bali et Fez Jdid et les camps de Dar Dbibagh et Dhar Mahrez, en gardent toutes les issues et font des rondes dans les quartiers. Les soldats chérifiens révoltés qui sont encore en ville sont réunis et désarmés. On arrête également un certain nombre de gens sans aveu qui ont pris part aux massacres et au pillage.

  1. Régnault nomme une commission chargée de pourvoir aux besoins les plus pressants des israélites; des distributions de vivres leur sont faites par l’autorité militaire et le consulat britannique.

On connaît aujourd’hui le total de nos pertes. Elles s’élèvent, pour les civils, à 9 tués (dont 2 femmes) et 2 blessés; pour la mission militaire, à 19 officiers et sous-officiers massacrés: pour les tirailleurs, à 35 tués (dont 2 officiers) et 70 blessés (dont 5 officiers): au total, 63 tués et 72 blessés. Les pertes du mellah sont de 51 tués et 40 blessés. Il est impossible d’indiquer, même approximativement, les pertes subies par les tabors révoltés et la population musulmane.

L’état de siège ayant été proclamé, on procéda au désarmement des habitants, et le vendredi suivant, 26 avril, à l’occasion de la khotba, le sultan fit donner lecture dans les mosquées du message suivant:

Serviteurs de Dieu,

Vous savez de quels meurtres et de quels actes de pillage ont été victimes les Européens qui étaient nos hôtes.

En agissant ainsi, c’est contre Dieu que se sont insurgés les meurtriers, les instigateurs, ceux qui leur ont donné leur approbation tacite et tous ceux qui, pouvant s’opposer à leurs actes, s’en sont abstenus.

Ne saviez-vous pas que les Européens vivaient dans la paix de Dieu et sous sa garde? Ignoriez-vous que dans ces conditions il n’était pas licite de se livrer contre eux à de pareils attentats?

Votre devoir était de combattre pour eux comme pour vos propres enfants alors même que l’issue de la lutte eût été avantageuse pour l’islam, et à plus forte raison si elle devait lui être nuisible.

Or il est évident que pour chaque Européen tué une foule d’entre vous devait trouver la mort, et que la ville devait s’effondrer sur vous et vos enfants si vous touchiez à un seul Français.

Craignez Dieu dans votre intérêt et dans le nôtre et obéissez à ses décrets!

On notera qu’aucune mention n'est faite des atrocités commises contre les Juifs ou de l’obligation des musulmans de respecter les termes de la dhimma. L'original de cette khutba est conservé à Nantes, AAE, Légation de France à Tanger; série B, 279. 

Il nous reste à rechercher les causes de la sédition et à en dégager la leçon.

  1. Régnault considérait la révolte des tabors comme un accident fortuit ayant des causes purement militaires. Le général Moinier, au contraire, la croyait entièrement fomentée par le makhzen. Les deux conceptions étaient aussi éloignées l’une que l’autre de la vérité.

La cause profonde, autant de la sédition des troupes chérifiennes que de l’attentat projeté contre l’ambassade au moment de son départ de Fez et de l’attaque ultérieure de la capitale par les tribus, ce fut l’état d’esprit que je n’avais cessé de signaler dans mes lettres au «Temps» dont la dernière, datée du 12 avril, parvint à Paris le 20, trois jours après le début de l’émeute. Cet état d’esprit avait contaminé toutes les classes de la population dont, bien entendu, les soldats recrutés dans sa lie et en contact constant avec elle.

Quelque temps après, cette vérité fut proclamée du haut de la tribune de la Chambre par M. Barthou, alors président de la commission des affaires extérieures:

… Ce qu’il faut dire, c’est que des faits particuliers se sont produits dans une atmosphère de malaise — pour ne pas employer une autre expression—. Ce qui peut étonner, c’est que les autorités chargées de représenter la France au Maroc n’aient pas eu le sentiment de ce malaise… Il y avait des précautions à prendre. Il est regrettable qu’elles n’aient pas été prises… Cela est d’autant plus fâcheux que des hommes, qui habitaient le Maroc depuis longtemps, ne s’étaient pas mépris sur la situation.

Il est certain que le sultan portait une large part de la responsabilité de ce malaise, auquel il avait contribué par son attitude avant l’arrivée de M. Régnault, sa hâte à vouloir quitter Fez après la signature du traité et certains propos tenus aux oulama pour leur prouver qu’il n’avait cédé qu’à la contrainte. Il n’est pas douteux non plus que ces propos, déformés et grossis, ont été colportés par un entourage mécontent de l’avènement d’un régime d’ordre, et que certains hauts fonctionnaires et chefs militaires indigènes, une fois l’émeute déchaînée, n’ont pas, par dépit, par crainte, ou par simple veulerie, déployé tout le zèle désirable pour tenter de l’étouffer. Mais de là à les incriminer d’avoir poussé les soldats à la révolte il y a de la marge.

Les askris étaient profondément atteints du mauvais état d’esprit général; ce qui les conduisit finalement à la révolte, ce furent diverses mesures d’ordre militaire dont je ne mentionnerai ici que les deux principales: le sac et l'ordinaire. En réalité les sacs n’avaient pas encore été distribués, mais les soldats avaient pu les voir au mechouar, dans de grandes caisses à claire-voie, et ils savaient qu’ils leur étaient destinés. Or l'askri marocain assimilait le sac a un bât (bardâa) et considérait son port comme une humiliation à laquelle il ne voulait se soumettre à aucun prix. Quant à la question de l’ordinaire, la voici en deux mots: les soldats chérifiens, dont la plupart vivaient avec des femmes, étaient tous engagés volontaires en vertu d’un dabit (contrat) qui leur assurait une solde de cinq bilioûn' (environ un franc) par jour. Ils se nourrissaient comme ils l’entendaient et plutôt mal. Pour y remédier, on avait décidé de porter la solde journalière à six bilioûn mais d’en retenir la moitié ou même les deux tiers pour la création de l’ordinaire. Cette mesure fut annoncée aux tabors sans aucune préparation, à l’occasion de la paye du 17 avril.

Ce fut l’étincelle qui mit le feu aux poudres. Les soldats ne voyant que le fait brutal de la réduction de leur solde, quelques-uns osèrent protester; d’autres, enhardis par l’exemple, élevèrent la voix; aux murmures succédèrent les cris, et aux clameurs les coups de feu en l’air. Une députation se rendit auprès du sultan pour protester contre la rupture du dabit. Celui-ci les invita à se, réfugier à la mosquée de Moulay Abdallah, leur promettant d’arranger leur conflit avec les instructeurs. Cette réponse n’ayant pas donné satisfaction aux mutins, ils se répandirent en ville et appelèrent les musulmans au jihad. La populace se joignit à eux et les massacres et le pillage commencèrent.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 109

הטריטל בפאס-הצפירה 82 (26.4.1912 / ט׳ אייר תרע״ב), עמ׳ ב.

התרית בפאס – 1912

הסדר הוחזר בפאס תעודה מס' C39

לפי הודעת הממשלה שוררה כבר מנוחה בפאס, ואף שאפשר לשער מראש את טיב המנוחה הזאת, שהוקמה ע״י החיילים הצרפתים. לעומת זה באות בימים האחרונים ידיעות מרגיזות מגלילות טאנז׳יר, ממאראקעש ועוד. כפי הנראה, אחזה אש המרידה בכל הארץ, מפחדים שראשי השבטים יכריזו בקרוב מלחמת מצוה.

הממשלה הצרפתית מתכוננת להוסיף לשלוח למארוקו גדודי צבא חדשים. ע״י הטלגרף שלחה הממשלה לצירה בפאס, ריניא, סכום של עשרת אלפים פרנק בשביל משפחותיהם של הצרפתים שנהרגו בשעת הפרעות. ע״ד עזרה למשפחות היהודים ההרוגים אינה חושבת, כנראה, הממשלה המרכזת כלום, ואולם הציר הצרפתי קנה מכסה גדולה של בד ומפרשי אניות, כדי להקים אהלי בד בשביל היהודים שנשארו בלי מחסה במעללאה השרופה. מלבד זה שלחה ה״אלליאנס״ ארבעים אלף פר׳ וגם מטאנז׳יר נתקבלו כספים וצידה בשביל האומללים. עתה הוברר כבר, כי המרידה הוכנה מכבר וכי היה בדעת הקושרים להתנפל יום אחד על הצרפתים וגם על מוליי האפיד ולהרוג אותם, באותה העת צריכים היו גם השבטים שבסביבות העיר להתאחד עם הקושרים, אפס שבשעה האחרונה נחפזו החיילים אשר בחצרות השולטן והקימו את המרידה לפני הזמן הקבוע מראש.

בפאס דרש בכל תוקף מאת השולטן, כי יתן ליהודים להסתתר בחצרות ארמונו. שם מצאו להם מחסה כעשרת אלפים יהודים(מספר היהודים בפאס עולה, כידוע, לי״ב אלפים איש).

הטריטל בפאס-הצפירה 82 (26.4.1912 / ט׳ אייר תרע״ב), עמ׳ ב.

קצידה — סי׳ אני דוד קים-מתוך הפרשיות שמות־וארא-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 361 כרך ב'

 (361) — קצידה — סי׳ אני דוד קים

ע״מ ו־ה יב הגאים בבתים ודרידכּה

בשקל ״כיל אל־גראם גִ׳טטאמא״

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

מֹשֶׁה לִבּוֹ הָמָה. / בִּפְרוֹשׂ כַּפַּיִם —

עַל עַם יִשְׂרָאֵל, הֵעֵז פָּנָיו רָעָמוּ:

 

אֲדוֹנִי, וְלָמָּה / אֱ־לֹהִים חַיִּים,

חֵרֵף אִישׁ רָשָׁע וְגָזַר עַל כֻּלָּמוֹ —

 

עֲבוֹדַת נְקָמָה / עַל חַד כִּפְלַיִם?

הַצֵּל לֹא הִצָּלְתָּם וְקָשְׁתָה עָלֵימוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

צוּרִי, מָה תֶּחֱמֶה / לְעַם יִבְזְזוּם?

שְׁמַע וְאַל תִּדְמֶה / לֹא עוֹד יַרְגִּיזוּם

כנפי שחר

361 — הנושא: מתוך הפרשיות שמות־וארא (ג,ז — ט,כו).

מאז רמו — משעה שצרות עמו עלו לפניו, או: משעה שגברו ונתרבו. לבו המה — התעורר מרגשי רחמים. בפרוש כפים — בתפלה. העז פניו — כביכול, התחצף. פניו רעמו — נתכרכמו מכעס. אדוני… — שיעורו: אדוני א-להים חיים, ולמה…? חרף — ביזה, זלזל. חד — אחד. כפליים… — הכפיל מכסת העבודה והוסיפה להיות קשה. צורי, מה תחמה… — בחי״ת, כצ״ל, פועל נגזר מן השם ״חימה״, ר״ל כמה יש לך, צורי, להיות מלא חימה ורוגז לגבי העם השודדים אותם! ואל תדמה — אל תעבור בשתיקה. לא עוד ירגיזום — לא יצערום עוד. עוד מעט… — דברי ה׳. אסמא עינם — אסתום עיניהם, אעיק להם, שיסתתמו עיניהם מרוב יסורין

עוֹד מְעַט אֲסַמֵּא / עֵינָם יַחְפִּיזוּם

וְחִיל יֹאחַזוּם:

 

נָאקַת רֻחָמָה / בְּרִבּוֹתַיִם

בַּשְּׂרֵם אֲנִי יְיָ אֶגְאָלֵמוֹ":

 

יְמִינִי רוֹמְמָה / בִּנְשׂוֹא יָדַיִם —

אֶזְכּוֹר בְּרִית אָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָמוֹ:

 

קוּם וּקְרָא נֻחָמָה / כִּי בְּמִצְרַיִם

אַרְאֵם כֹּחִי, וּגְבוּרָתִי אוֹדִיעֵמוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

כְּחֵץ בְּיַד רוֹמֶה / דִּבְרִי צִיר עָשׂוּם

כִּקְצַר־רוּחַ־צָמֵא / אַךְ לֹא כִּחֲשׁוּם

שָׁמְעוּ קוֹל "הֵן עַמִּי / סָבְלוּ צוּק עָצוּם

מִצָּרוֹת יִשּׂוֹם":,

 

יָסַד מִסְפָּר, כַּמָּה / יַחַס הַלְּוִיִּם

עִם שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים מֵאָב הֻכְלָמוּ:

 

לְךָ לָבָן־הָאַמָּה / לְבֶן־פְּתָאִים

אֱמוֹר לוֹ, כִּי יְיָ פָּקַד אֶת עַמּוֹ:

 

וְדַבֵּר בִּזְעָמָה / לִפְדּוֹת שְׁבוּיִם

אַתָּה וְאַהֲרֹן לְבֵיתוֹ הַשְׁכִּימוּ:

כנפי שחר

יחפיזום — ישלחום מהר. וחיל — רעדה. נאקת רוחמה… — צעקת ישראל שצעקו ברבבותיהם באה אלי, ולכן לך בשרם כי עומד אני לגאולם; רוחמה, כ״י. ימיני רוממה — נשואה בשבועה. קום… — לך וקרא באזני ב״י כי אראם וכו'. כחץ… — דברי משה שאמר לפרעה ״כה אמר ה׳: שלח את עמי״ היו לישראל כחץ ביר היורה, כלומר עשו להם רק צרות, כי מאז הרע להם פרעה עוד יותר. כקצר־רוח־צמא… — שיעורו: בצמא קצר־רוח, שאינו שומע לדברי עידוד, כמו־כן לא שמעו אל משה, אבל לא בפרו בדבריו; קצר־רוח, חסר סבלנות. שמעו קול… — האומר ״הן עמי…״. צוק עצום — צרה גדולה. מצרות ישום — עמי נדהם, תוהה ובוהה מרוב הצרות. יסד מספר… — כדי להודיע סדר יחסם של משה ואהרן התחיל. סיפור תולדותם של שלשת השבטים מן היסוד, ראובן שמעון ולוי, ללמד ״כמה יחס״ וחשיבות יש להם, בניגוד לנזיפה שקבלו מאביהם (עי׳ ברא׳ מט,ג־ז); מספר — כאן: סיפור. הוכלמו — קבלו גערה ונזיפה. לבן־האמה — הגר המצרית. לבן־פתאים — כסילים: תירק תחת היו״ד. פקד — זכר. בזעמה — בזעם, ברוגז, כלומר בעזות.

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

בְּנֵי הָעַמְרָמִי, / קַבֵּץ קַבְּצוּם

 אַל תִּתְּנוּ דָּמִי / עַל עִם רִצְּצוּם

וְאָמְרוּ מִשְּׁמִי / לְעַם לְחָצוּם —

"מַהֵר חַלְּצוּם!"

 

דְּעוּ, כִּי בְּחֵמָה / יַאְטֵם אָזְנַיִם

כִּי אֲנִי אֶקְשֶׁה לִבּוֹ לְהַשְׁחִיתֵמוּ:

 

וְאַרְבֶּה בְּעָצְמָה / מַרְבִּית חֳלָיִים

לְפַרְעֹה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הוּא עָרֵמוֹ:

 

וּלְשָׂרָיו אַרְעִימָה / עַל מְרָתַיִם

אָז יָדְעוּ כֹל, כִּי יְיָ אֱ־לֹהֵמוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

אִם אָמְרוּ כֹּל־חַכְּמִי / מִצְרַיִם "נַסּוּם".

הַכְחֵשׁ כֹּל־חַרְטֻמֵּי / אַשָּׁפִים, הַסּוּם!.

וּלְעֵינֵי אִישׁ־חֶרְמִי / —פַּרְעֹה, גָּרְשׁוּם,

הָנֵס הֲנִיסוּם!

 

וְיָדְעוּ מִצְרַיְמָה / חַי דָּר שָׁמַיִם

כִּי יִכְבַּד לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלְּחֵמוֹ:

 

הֵן יוֹצֵא הֲמַיְּמָה / בֵּית חֹרוֹנָיִם

הַתְרֵה בוֹ עַל עַמִּי וְאַל יְצוּרֵמוֹ:

כנפי שחר

בני העמרמי — פניה למשה ואהרן בני עמרם. קבצום — אספו אותם, הקהילום. אל תתנו דמי — אל תנוחו ואל השקהו; דמי, דומיה, שתיקה. רצצום — עשקום ולחצום. מהר חלצום — שחררום לצאת מהר. בחימה — בכעס, כלומר בעקשנות. יאטם — יסתום. בעצמה — בכוח ועוז. מרבית חוליים — מכות רבות. ערמו — שונאם. ארעימה — אשפוך כעסי. על מרתים — כאן: בגלל מריים ומרדם. נסום — נסו אותם, בחנום. הכחש — בטל, הראה כי רק מכשפים הם. הסום… — שַּׁתֵּקו אותם ובזה גם תבריחו אותם. איש חרמי — שגזרתי עליו חרם, השמדה. וידעו… — ע״י שיכביד לבו ידעו כי יד ה׳ עשתה זאת. יוצא המימה — לעשות צרכיו. בית חורונים — כאן: בית שמוש. התרה בו — הזהרהו. ואל יצורמו — אל יצער אותם. מקדמה וימה — ממזרח וומערב.

מִקֵּדְמָה וָיָמָּה / יִשְׁלַח עִבְרִיִּים

וְאִם לֹא, אַכֶּה הַמַּיִם אַשְׁחִית טַעְמוֹ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

הֵרִים יָד עַל מֵימֵי / נַחַל וּבְאָשׁוּם

דָּם הָפַךְ כֹּל־אַגְמֵי / יְאֹר וּמְאָסוּם

אַךְ לִבְנֵי לְאֻמִּי / מַיִם יְשׂוּשׂוּם

כִּתְמוֹל וּכְשִׁלְשׁוֹם:

 

דִּבְרָתוֹ עָצְמָה / זֶה פַּעֲמַיִם

אִם הִקְשָׁה לֵב, בִּצְפַרְדְּעִים אֲכַלְּמוֹ:

 

תּוֹךְ חַדְרֵי תְּנוּמָה / גַּם בֵּין כִּירַיִם

עָלוּ וּבָאוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ:

 

קָרָא־ הֵן אֲשֵׁמָה / בְּרִשְׁעָתַיִם —

נַפְשִׁי, אָנָּא לָאֵ־ל הַעְתִּירוּ יֻחְרָמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

גַּם בְּמַכַּת כִּנִּים / כֹּל־אַשָּׁף יָזֹם

רֵעִים נֶאֱמָנִים / רָאוּם וְחָזוּם

רֶמֶשׁ קְטֹן אוֹנִים / בּוֹ יְרַגְּזוּם

וְגַם יְבַזּוּם:

 

קוֹל נִשְׁמָע בְּרָמָה / כְּעַל שְׁפָיִים

קָרְאוּ כֹּל, "אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא!", נִכְלָמוֹ:

כנפי שחר

אשחית טעמו — שיהפכו לדם. הרים יד — אהרן. ובאשום — הבאיש אותם, הסריחם. אגמי יאור — אגמיהם (ז\ט), ״קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושבין אלא עומדין במקום אחד״ (רש״י). ומאסום — תיעב אותם, גיעלם. ישושום… — ישישו וישטחו אותם כמאז, כרגיל. דברתו עצמה… — אמרתו של פרעה, כלומר סירובו לשלח את העם, שוב קשתה וחזקה. זה פעמים — במטה, שנהפך לנחש, ובמים, שנהפכו לדם. אכלמו — כלומר, אוסיף להכותו. חדרי תנומה — חדרי שינה. כירים — תנורים. עלו — מן היאור. אשמה ברשעתים… — חוטאת היא נפשי וראויה לעונש בגלל שתי רשעיות. העתירו… — התפללו לה׳ שיסורו. גם במכת בנים… — כמו במכות הקודמות גם במכה זו כל מכשף יחשוב להוציא כנים, אבל הא-ל ב״ה החריד ברמש קטן זה וגם ביזה אותם בו, כי לא יכלו להוציאו. רמש קטון אונים — זחל דל כוח. ברמה — כאן: בקול גבוה. שפיים — הרים גבוהים וחשופים ששם הקול נשמע למרחוק. קראו כל… — החרטומים כולם קראו שהמכה מאת ה׳ היא ולא מעשה כשפים. נכלמו —התביישו.

וְעָרוֹב בִּמְהוּמָה / אִיִּים וְצִיִּים

דֻבִּים אֲרָיוֹת גַּם זוֹחֲלִים תּוֹכָמוֹ:

 

שָׁם אֶרֶץ נְשַׁמָּה / כֹּל־דְּרָכִים —

אָבְלוּ מִבְּלִי עוֹבֵר־אֹרַח הָשָׂמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

 

כִּנְלוֹז הַצִּפְעוֹנִים / שָׁב וְיִעֲצוּם

"בְּנֵי הָאֵיתָנִים / עֲבָדַי רָצוּם

יִהְיוּ צֹאן נְכוֹנִים / לִמְקוֹם תִּכְסוּם

בְּאַרְצִי רָשׁוּם":

 

יָסַף יָד מְרִימָה / בִּמְזִמּוֹתַיִם

הִכְבִּיד לִבּוֹ רָאָה מִגַּפּוֹתָיו תַּמּוּ:

 

דֶּבֶר בַּבְּהֵמָה / בֵּין חֹמֹתַיִם —

הִכָּה. הִפְלָה מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, לֹא דָּמוּ:

 

עוֹד לָקְחוּ עֲרֵמָה / מְלוֹא חָפְנַיִם —

פִּיחַ כִּבְשָׁן, זָרַק לִשְׁחִין בִּבְשָׂרְמוֹ:

 

אֵ-ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חָנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

דרידכּה

מָחָר עוֹד אַרְעִימָהּ / בָּרָד כִּלְאַיִם

אֵשׁ וּמַיִם יָשִׂימוּ שָׁלוֹם בֵּינֵימוֹ:

כנפי שחר

וערוב — ״כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא״(רש״י). במהומה — בבהלה וברעש. איים — עופות הדרים במקומות שוממים. וציים — חיות השוכנות בארץ ציה. גם זוחלים… — נחשים ארסיים בתוכם, יחד עמם. שם… — הערוב שם את ארץ מצרים שממה. השמו — קרא: הושמו. כנלוז… — פרעה שהוא מעוקם בנחש חזר ונתן להם עצה באמרו: ״אתם בני אברהם יצוי״ע, אשר עבדי אהבום, תוכלו לשחוט את הצאן, אבל זה יהיה במקום רשום ומסומן בארצי. תכסום — תכסון; תרגום של תשחטו. יסף… — הוסיף למרוד בתחבולות רשע. ראה… — סבור היה שנגמרו המכות. בין חומותים — בין חומות הערים, בשדות. הכה — הנושא: דבר. הפלה — הבדיל ה׳. לא דמו — לא נכרתו, לא מתו. ערימה — קומץ, חופן. מלוא הפנים — כדי מלוא היד כפול. פיה כבשן — אפר שחור הנוצר מן העשן בתנור. זרק… — פיזר אותו והיה לשחין, המתהוה מחמימות העור, בבשרם. ברד כלאים… — מעורב עם האש ואינו מכבה אותה. אש ומים — כצ״ל. בשדמותים — בשדות. קיים על איומה… — הקב״ה שמר על ב״י וגדר בעדה להצילה ממכת הברד.

עֵץ עֵשֶׂב וְקָמָה / בְּשָׁדְמוֹתַיִם —

לִשְׁבֹּר, גַּם שִׁבֳּלִים בַּאֲלֻמּוֹתֵימוֹ:

 

קָיָּס, עַל אֲיֻמָּה / בִּגְדֵרֹתָיִם —

 גָּדַר עֲלֵיהֶם, מִבָּרָד פִּלְטׇמוֹ:

 

כֵּן יַרְאֶה נֶחָמָה / לִירוּשָׁלַיִם

קֵץ פְּדוּת אָרַךְ, וְלִבְנִיָּה יִפְדֵּמוֹ:

 

עִיר יְיָ, שָׁמָּה / עֲדַת עֲנִיִּים

יְרַחֵם יַרְבֶּה חִנּוֹ בְּתַעֲצוּמוֹ:

 

שְׁדוּפָה וּצְנוּמָה / מַכַּת שׁוֹקַיִם

מֵרֹב צָרוֹתֶיהָ פָּנֶיהָ נִקְרָמוּ:

 

בְּאַבְנָה רְגוּמָה / אֶפֶס אֲפָסִים

לֹא מָצְאָה נוֹחַ, גְּרוּשֶׁיהָ נֶחְתָּמוּ:

 

אוֹי כִּי בַּת נַעֲמָה / הִיא בֵּין הַגּוֹיִם

הָאוֹמְרִים עָרוּ־עָרוּ אֶת כָּל בָּתֵּימוֹ —

 

חַיִּים בְּעוֹלָמָהּ. / כְּאוֹר קַרְנַיִם

יַשְׁפִּיעַ עַל עַמּוֹ רוּחַ מִמְּרוֹמוֹ —

 

אֱ־לֹהֵי נְשָׁמָה. / מִטַּל אֶגְלַיִם

טַל חַיִּים וָדַעַת, בּוֹ רַבִּים יֶחְכָּמוּ:

 

יַשְׁבִּית כָּל־מִלְחָמָה / בֵּין עַם וְעִיִּים

בֶּן־דָּוִד קַיָּם יָבוֹא וַיִגְאׇלֵמוֹ:

 

וְלִירוּשַׁלְיְמָה / בֵּית מַחֲנִים

בְּבִנְיַן מִקְדָּשׁ בָּנֶיהָ יְנֻחֲמוּ

כנפי שחר

עיר ה׳ — ירושלים. ירבה חנו — יגדיל רחמיו. שדופה — יבישה כעשב שהוכה בשדפון. צנומה — בחושה ורזה. נקרמו — העלו קרום מרוב יובש. באבנה רגומה — כלומר, בניה היו סבה לחורבנה. אפס… — ירדה מתחת לבל אפסים. גרושיה נחתמו — כגזר־דין שנחתם ואין לבטלו; או: ימי גלותה נסתמו, שלא פורש במה יארכו. בת נעמה — ב״י שהיתה נעימה ומכובדת. ערו… — גלו, החריבו עד שתגלו את היסוד. חיים בעולמה — דבק למעלה, הגוים האומרים ערו חיים הם בתענוגיה ובטובתה של ב״י, של ״בת נעמה״; או: בעולמה, במקום משכנה של השכינה. באור קרנים… — (כאן: תחילת ענין) בקרני אור המפיצים והרם, כן יזרים וישפוך עלינו אדון־כל־הנשמות רצון ממרומו; ״א-להי נשמה״ דבק למעלה. מטל אגלים… — וישפיע ממרומו על עמו אגלי ונטפי טל־תחיה; ודעת, וישפיע דעת. ישבית… — ״א-להי נשמה״ יבטל מלחמות בין עמים ויבטל תל־חורבות הנגרמות מכך;

וְסָפָה וְתַמָּה / שִׂנְאַת עַם עִיִּים

עַם מְחָרֵף כִּי חַטֹּאתֶיהָ נִכְתָּמוֹ:

 

קֵץ פְּדוּת נִשְׁלָמָהּ / חֶשְׁבּוֹן שִׁשִּׁיִּים

עוֹד שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ נְקַוֶּה בּוֹ יֻשְׁלָמוּ:

 

אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם

חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ

ועיים, ל׳ הרם וחורבן. וספה ותמה… — פעלים נרדפים תכלה שנאת עם־עיים, כנוי לעמון ומואב. עם מחרף... — ויכלה כל עם האומר כי חטאותיה של ירושלים נרשמו, ר״ל שאין לה כל תקוה להיגאל; או: חטאותיה של עם מחרף כבר נכתמו להביא עליה כליה. עם, כאן, ל׳ נקבה. קץ פדות נשלמה — קץ הגאולה בא עד תומו, הגיע זמנו הסופי. חשבון ששיים.:.נקוה שבשנת תר״ס(5,660) יבוא הגואל, או בשנת תרס״ו(666) שיתמלאו אז כל הששיות. ראה שיר ו4ד ד״ה סוד הנחתם נגלה לנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר