מורשת יהדות מרוקו

פרשת שמות / סדרה י״ג

דודי ירד לגנו — סתיהלאל או מאיא

ידיד נפש — נועם ״לעקרה לא ילדה״ מס׳ 323/324

בקשה — א-ל נאזר בגבורה

(311) — בקשה — סי׳ אני עמרם חזק

ע״מ ה-ו הגאים ברובה נועם ״א-ל אל מרבצך״

אֶל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה / לוֹ לִשְׁמוֹ אֲקַדֵּשׁ

 וְאָשִׁיר שִׁירָה / בְּיוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ:

נָאוֹר וְנוֹרָא / לוֹ עֹז וּמִבְטֶחָה

הוֹצִיא לָאוֹרָה / עוֹלָמוֹ בְּשִׂמְחָה

וְגַם הֲנָחָה / וְהֵסִיר אֲנָחָה

נוֹתֵן מְנוּחָה / בְּיִחוּד מִתְקַדֵּשׁ

יָחִיד וּמְיֻחָד / אֵין לוֹ גּוּף וְדִמְיוֹן

מָצוּי וְנֶעְבָּד / קַדְמוֹן יָדַע חֶבְיוֹן

בִּנְבִיאֵי הֶגְיוֹן / לְמֹשֶׁה שָׂם עֶלְיוֹן

גְּמוּל וּפִדְיוֹן / מַחֲלָה וּמְחַדֵּשׁ:

עָשָׂה מְאוֹרוֹת / גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים

יִהְיוּ מְאִירוֹת / כָּל יָמִים וְשָׁנִים

כנפי שחר

311 — הנושא: שבת וראש חודש, י״ג עיקרים ועשר ספירות.

נאזר — חגור. נאור — עוטה אור והוד. ונורא — מפיל אימה ומורא. לו עוז ומבטחה –לו יתב׳ הכוח והוא המבצר שיש להישגב בו. הנחה — נחת ושלוות נפש. אנחה — יגון. מנוחה — שקט ומרגוע הגוף. ביחוד… — בקריאת ״ה' אחד!״ מקדשים אנו את שמו. מבאן מתחילים י״ג עיקרים: א) — יחיד — שהקב״ה אחד. ומיוחד — קדוש, נבדל מן הנמצאים. ב) — אין לו גוף… — ואין לו דמות הגוף. ג) — מצוי — משגיח. ד) — ונעבד — ואין עבודה לזולתו. ה) — קדמון — לבל קדומים. ו) — ידע חביון — יודע מחשבות בני אדם. בנביאי הגיון… — ביאור השורה: הקב״ה ״שם למשה עליון״ בתוך הנביאים; בנביאי הגיון, שמות נרדפים, כי נביא נגזר מן ניב, דבור והגיון, או: בנביאים המביעים נבואותיהם, והנה רמזיה: ז) — בנביאי — שהנבואה מן השמים. ח) — הגיון שהתורה נתונה מן השמים ולכן לא תשתנה בשום זמן ח״ו. ט) — למשה — ונבואת מרע״ה אמת. י) — שט עליון — ושהוא אדון לכל הנביאים. יא) — גמול — שהקב״ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. יב) — ופדיון — ושיבוא מלך המשיח. יג) מחיה ומחדש — ושהמתים עתידים להיחיות. עשה מאורות — שמש וירח. גדולים וקטנים — כולל הכוכבים.

וּבְכֹל־זְמַנִּים / לֹא שָׁנוּ עִנְיָנִים

וְהֵם מְשֻׁנִּים / בָּם אֶחָד מִתְחַדֵּשׁ:

מוֹצִיא צְבָאָם / בְּמִסְפָּר, לְכֻלָּם —

בְּשֵׁם קָרָאָם / וּנְתָנָם בָּעוֹלָם

וְהוּא הִמְשִׁילָם / וְהֵאִיר אֶת הִלָּם

אֵ־ל חַי הַנֶּעֱלָם / נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ:

רָם בַּתִּפְאָרָה / לוֹ כּי"חַ וּבִינָה

חֶסֶד וּגְבוּרָה / תִּפְאֶרֶת נְכוֹנָה

נהִ"י בֶּאֱמוּנָה / וּמַלְכוּת נֶאֱמָנָה

בָּם אֲתַעֲדֶנָּה / הֵם  עֶשֶׂר בַּקֹּדֶשׁ:

מַלְכֵי וּמְאֹדִי / אֵ־לִי מָעוֹז רֹאשִׁי

הָשֵׁב לִי הוֹדִי / וְהָרֵם אֶת נִסִּי

קַבֵּץ נְפוֹצִי / מְהֵרָה אֶל אַרְצִי

הוֹצֵא לַחָפְשִׁי / לְעַם אוֹמְרִים קַדִּישׁ:

חַי רַב הָאֵיכוּת / עִמֵּיהּ שְׁרֵא נְהוֹרָא

זְכוֹר לִי זְכוּת / יְשֵׁנֵי מְעָרָה

קַבֵּץ בִּמְהֵרָה / אֶל בֵּית הַבְּחִירָה

אֻמָּה טְהוֹרָה / חִישׁ בַּזֶּה הַחֹדֶשׁ:

כנפי שחר

והם משונים — בגודלם ואורם. בם אחד מתחדש — הירח נכסה ושוב מתחדש אחת לחודש. מספרם — צבאם הרב והעצום. ונתנם בעולם — ברקיע להאיר על הארץ. המשילם — השליטם. חילם — יפעתם וזהורם. נאדר — אדיר, נערץ. כ״ח — ראשי־תיבות כתר חכמה. נה״י — ר״ת נצח הוד יסוד. (יש לקרוא המלה נה״י בהגיה אחת). אתעדנה — אמצא עונג. ומאודי — כוחי. מעוז ראשי — מגן ומחסה לראשי. הודי — כבודי. נסי — דגלי. נפוצי — עמי המפוזר. לחפשי — לחירות. רב האיכות — איכות, שם נגזר ממלת השאלה ״איך?״, ופירושה קביעת טיבו של דבר, תכונתו, ערכו ומהותו, ואילו הוא יתב׳ שמו איכותו רבה, שאין לעמוד עליה ולסיימה. עמיה… — עמו שרוי ושוכן האור. ישיני מערה — האבות אברהם יצוי״ע הקבורים במערת המכפלה (ברא׳ מט, כט-לא). בית הבחירה — כינוי לביהמ״ק ולירושלים.

בצפון־אפריקה יש מספר גדול של קדושים מוסלמים אנונימיים הידועים בכינוי ״אל מראבט״ ובמיוחד בכינוי ״סידי למאכפי״, .דהיינו, ׳אדוני הנסתר׳. בחלקם אלה קדושים ששמם והפרטים על חייהם נשכחו ובחלקם אלה קדושים שנוצרו על־פי מסורת עממית ללא ריאליה היסטורית מאחוריהם. אמנם גם אצל היהודים מספר הקדושים האלמוניים לא קטן, אולם חוץ ממקרים מועטים כמו הצדיק מאזרו, למשל, נהגו היהודים לתת לקדושים אלה שמות.

בשתי הקבוצות שיחקו עצמי הטבע תפקיד חשוב מאוד הן במסגרת הקדושים האלמוניים והן במסגרת המקום הקדוש ומעניין לבדוק את המשותף והמייחד כל קבוצה. המספר הגדול של עצמים בטבע כגון אבנים, סלעים, מערות, מקורות מים, עצים וכו׳ הקשורים לקדושים מוסלמים בצפון־אפריקה או המזוהים איתם. עוררו את תשומת לבם וסקרנותם של חוקרים רבים שכתבו בהרחבה על התופעה. דוטה, דרמנגם ווסטרמרק הביאו במחקריהם דוגמאות רבות שמאפשרות לנו לעמוד על מקומה החשוב של תופעה זו במסגרת פולחן הקדושים בכללותו. יש לציין שלפחות מהבחינה האיכותית, ידועה התופעה גם במרחב המוסלמי שמחוץ לצפון־אפריקה, ועל מימדיה אצל המוסלמים בארץ־ישראל כתב כנען בהרחבה.

בקווים כלליים בולט הדמיון הרב בתופעה אצל היהודים ואצל המוסלמים. גם פה וגם שם נמצאים עצמים אלה לרוב ליד הקבר של הקדוש ושואבים את קדושתם מעצם הקירבה אליו. במקרים רבים, בשתי התרבויות, לא ידועים פרטים על הקדוש הקבור במקום שבו נמצא העץ, המעיין, ההר וכו' ומעניין לציין שבקבוצה זו נמצאים קדושים רבים הזוכים להערצה משותפת מצד היהודים והמוסלמים כמו סידי מהאסר, מול סדרה, לאלה ג׳מילה, לאלה תאקרקוזת, צדיק אזרו, תוקשושת, מול אז׳בל אל־כביר, מערת אופראן.

יש תופעות מספר הנפוצות אצל המוסלמים ואינן קיימות או שהן נדירות אצל היהודים. אצל המוסלמים, עצמים כמו אבנים או עץ יכולים לסמל לא רק את המקום שבו קבור הקדוש, אלא גם את המקום שבו הוא נח או התפלל, בו בזמן שאצל היהודים קיימת תמיד האמונה ששם קבור הקדוש, גם כאשר אין קבר במקום ולא ידועים פרטים על הקדוש. אבנים, מקורות מים ועצים מקבלים הרבה פעמים שמות של קדושים, כאילו הם בעצמם קדושים ובולט אצל המוסלמים המספר הגדול של שמות של קדושות, כמו ערימות אבנים בשם לאלה הסנה, לאלה תיגנוגי ולאלה נפיסה, מעיינות בשם לאלה תאבאקיות וזימה וסלעים בשם לאלה רחמה ומוסה ולאלה תבולאת. לעצים הקדושים יש שמות משלהם בין אם הם בודדים ובין אם הם ליד הקבר הקדוש ועצים רבים נושאים את השם לאלה זינב או אמא זינב. גם כאשר השם הוא על סוג העץ בולטות הקדושות: לאלה כירה, לאלה כאתמה ולאלה זארורה. נפוצות מאוד בצפון־אפריקה קדושות בשם לאלה תאורירת, בעלת הגבעה. ידועות אצל היהודים אבנים בשם לאלה ספיה ולאלה קאפיה, והעץ שליד ר׳ מסעוד נקרא לאלה סדירא, אך לרוב נותנים היהודים שמות של קדושים לעצמי הטבע, כמו מול טרייא, מול אל־חאזרה אל־מנזורה, מול תאורירת, מול אז׳בל אל־כביר, מול שזרא, מול אל־שזרא אל־כדרא (זהו ר׳ חנניה הכהן), מול סדרה, מול אל־כארמה וכו'.

דוטה — טריבו, עמ^׳ 223, מציין שהיהודים מתנהגים אצל לאלה תאקרקוזת בדיוק כמו המוסלמים, וטובלים במים את כפות רגליהם, כשעליהן חתיכות לחם שישמשו מזון לצבים המקודשים שבבריכה.

אצל המוסלמים הדגים והצבים הנמצאים במעיינות ובבריכות שליד הקדושים נחשבים גם הם לקדושים, והאנשים מאכילים אותם ונמנעים מלפגוע בהם. תופעה דומה לא מצאנו אצל היהודים במסגרת מחקר זה.

החוקרים מחולקים בדעתם על מהות התופעה של קדושתם של עצמי טבע. גלנר מגדיר אותה כצורה שונה של קדושה, להבדיל מהקדושים שבמתכונת הרגילה והמסודרת, ורואה בה הערצה של הטבע בצורה די גלויה. גם דוטה רואה כאן שרידים של פולחן עתיק של אבנים, מערות, מעיינות, עצים וכו' שעברו תהליך של איסלמיזציה עם קשירת שם של קדוש מוסלמי למקום בשלב יותר מאוחר. שרידים אלה חזקים עוד היום ואפילו במקרה שקיים קבר של קדוש במקום, כמו אצל סידי אחמד אל עמרי בדרך למראכש, העץ שעומד לידו בשם סידי עבדנבי זוכה להערצה גדולה יותר.

 במסגרת תפיסה זו מציע דוטה הסבר להערצה המשותפת של לאלה תאקרקוזת מצד יהודים ומוסלמים לפי תהליך בעל כמה שלבים: בהתחלה היה קיים הפולחן הברברי של המעיין והצבים; בתקופה הקדומה של התפשטות היהדות בצפון־אפריקה קיבלה הדת היהודית פולחן זה בעין יפה; כאשר נכפה האיסלאם על הברברים, הם לא הסכימו לוותר על מסורותיהם העתיקות ועשו איסלמיזציה לכאורה של פולחן המעיין תחת השם לאלה תאקרקוזת, ויהודים ומוסלמים המשיכו את הפולחן ביחד; בשלב יותר מאוחר עם החמרת האיסלאם, נוצרה המסורת של שבעת הקדושים (שבעתי ריג׳ל) שהתפללו במסגד ליד המעיין, ונבנה שם מבנה קדוש, ומאז הפרידו בין היהודים והמוסלמים, שהמשיכו את הפולחן כל אחד בבריכה נפרדת. וסטרמרק מביא גם הוא מקורות המצביעים על קיום פולחן אבנים, הרים, מעיינות וכו' אצל הברברים מאז תקופות קדומות. גם לדעת פרייזר היתה קיימת בקרב כל העמים הערצת עצים מאז התקופה הקדומה, ושרידים מפולחן זה ניתן למצוא באירופה עוד בימינו.

בניגוד לחוקרים אלה, מחזיק דרמנגם בדעה שלא מדובר בדנדולטריה — פולחן העץ, כמו שאין הכוונה לפולחן המים של המעיין או של הדגים והצבים בתוכם, אלא יש כאן קשר בין העץ או המעיין ובין הקדושה. הדגים במעיין ממחישים את קדושת המקום. גם שלהוד רואה את ההתייחסות לעץ או למעיין בקשר למקום הקדוש, כשהקדושה הזו קשורה לגילוי ישיר או בלתי ישיר של כוח בעל אופי מקודש.

הגדרתו של אליאד לגבי היחס שיש להעניק לקדושתם של אלמנטים בטבע יונקת מן הקונצפטים של קדושת הזמן וקדושת המקום. המקום בו אדם גר הוא מרכז העולם בשבילו והוא עצמו טעון מטען של קדושה; אלמנטים מיוחדים בו, כמו עץ, מעיין, אבן וכדומה, קדושים לא מפני שהם קרובים למקום קדוש, אלא משום שהם בעצמם חלק ומרכיב של הקדושה. אלמנטים אלה הם עכשיו סימנים־סמלים בעלי משמעות מיוחדת ובתור שכאלה זוכים להתייחסות מיוחדת. הטבע כולו טעון מטען דתי, אך לגבי החברה המסורתית, זיקתה מותחמת באיזור גיאוגרפי מאוד מוגדר. מעבר לו זהו התוהו ובוהו.

מושג זה של המקום הקדוש והנובע ממנו מושרש באיסלם. הבאראכה של הקדוש החי מתפשטת לסביבתו, אך עם מותו מתקרב הקדוש יותר לאלוהים וכוחו העל־טבעי מתעצם. מקברו, שהוא מרכז הכוח של הקדוש, מתפשטת השפעתו גם לסביבה הקרובה, ה״חורם״. מכאן ניתן להבין את חשיבותם העצומה של הקבר והחורם, במיוחד במסגרת המסדרים הדתיים, לא רק בתחום הפעילות הדתית אלא גם בתחום הפעילות החברתית, הכלכלית והפוליטית של הכפר.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 201

ר׳ אפרים מאימראן (סאלי)

“A Salé, il existe aussi des saints juifs réputés pour leur science et  leur vie intègre. On peut retrouver dans le cimetière deux tombes qui remonteraient à la fin du XVI' siècle (1570 environ). L’une d’elles serait celle d'Ephraïm Maimaram, qui aurait été un des principaux notables de la ville"

ר׳ אשר (איית יחייא)

קהל קדוש ברוכים תהיו!

כיואני לעזאז! בא נעלמבום באיין 267.000.1 פראנך די אופרת מן דוכול דצדיק רבי דוד ומשה זיע"א אנא וסחאכי האדי תלת שנין די באס אנא פאקיד . פתאריך 11 אבריל פררקנא פאגווים וריזיון די רבי דוד ומשה עלא לעניים דיאלו. ותפריק הווא האדא : פלוס 500.000 פראנק . כּתאן 0001 מיתרו . מאנטאת דצוף 177 חוואייז דלבאם 352 חאזא . צוובנא מקואות פלקלעא, חמאדנא, אוריכּא, ואולאד זנאגייא באקי ענדנא פסנדוק דלקומיתי די מראקס בלוקי 281.000 די נפררקוהום פי ווקת אכור בעדה.

למקואות די צוובת מן ענדי אנא נתיפא, אמזורו, תידילי ותאמזרת. בלחק מא נקדרס נקולקום לעדאב ולכסראן דלוקת דלפלום דיאלי . די פרדית עלא האד לפלום באס קדרו וקבדוהום לעניים דלבלאד ותפריק עלא יד לקומוסיון דרבאט ידי מאראקיס וכל ואחד מעללם בכט ידו די קבד . ודי יחב יסוף תפריק כיף תפררק ונאס די קבדוהום יזי לענדי נביינלו כולסי בדיטאיי דייאלו.

זאייד בא נעלמכום באיין עטית דימיםיון דיאלי פלחכמים כאמלין באקי גיל פלכומיסיון דלכונטרול דרבאט ולפלוס די בא נסאל פדרע לדמנאת סך 563.000 מעלמא עלא יד לכונסיי סירפייאן עלא כמם שנין נחדאז נקבדהא די אופאת תאריך פזאנפיי51 סמחתלהום פיהא ועתית דימיסיון מן קתרת צער די ענדי ומא תכמומס יא צחאבי זייאר באיין עיית מן לכדמא או מן לפלוס שית כא יעארפ עלאס עתית דימיסיון דייאלי.

וכא נקתר ביר צחאבי זייאר די דימא כא יעאוונוני שיית יעתיהום רזק וטולאן לעמר ויכלילהום אולאדהום ועמרני מא נסא לכיר לכתיר די עמלולי צחאבי די מאראקס ודי דמנאת

ע"ה יצחק אלמליח

קונטרול דסרביס דצדיקים

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 277

לוב

הרב אליהו בכור חזן

מגדולי הפוסקים (1908-1848), מחבר שו״ת ״תעלומות לב״. נולד באזמיר, ויצק מים על ידיו של סבו, הראשון לציון חיים דוד חזן. התגלה כגאון בתורה, וקנה לעצמו ידיעה גם בשפות זרות: ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. ייחס חשיבות רבה לקשר עם קהילות ישראל באירופה. היה מיוזמי כנס הרבנים ההיסטורי בפולין שיועד לעסוק בשאלות המודרנה והיהדות – ולבסוף בוטל בלחץ המתנגדים למודרנה. ב־1874 חנך את משרת חכם באשי בלוב ושימש בתפקיד זה במשך שלוש־עשרה שנים. יישם שיטות חינוך חדשות במערכת החינוך היהודית בלוב: הרחבת נושאי הלימוד והעמקתם, שיפור התנאים בבתי הספר ולימוד מקצועות חופשיים שיקנו לתלמידים כלים להתפרנס בכבוד. הקים את חברת "יגדיל תורה״ על מנת לקדם את מהפכת החינוך בטריפולי. לאחר מכן שימש רב ראשי באלכסנדריה שבמצרים. היה בקיא בתלמוד ובפוסקים ובספרות החדשה. כתב מחזה בשם "זיכרון ירושלים״, שעסק במפגש שבין העולם היהודי לעולם המודרני. השיב לשאלות מכל רחבי העולם ומתשובותיו ההלכתיות עולה דמות של תלמיד חכם חדשן. עסק בהגותו ובפסקיו בתופעת החילון והמודרנה. כשנפטר הראשון לציון היש״א ברכה (הרב יעקב שאול אלישר) הוזמן להחליפו, אך סירב משום שלא רצה להיות שותף במחלוקות הרבות שהתעוררו סביב משרה זו.

כיצד מזהים גנב?

בערב שבת אחד הגיעו לעיר שלושה סוחרים יהודים. מכיוון שלא הכירו איש מתושבי העיר החליטו להטמין את כספם מתחת לעץ תאנה עד למוצאי השבת. במהלך השבת, אחד הסוחרים לא עמד בפיתוי וגנב את הכסף. במוצאי שבת ניגשו הסוחרים אל המחבוא שבעץ התאנה ולא מצאו את כספם. הם חשדו איש ברעהו והגיעו לכדי מריבה קשה. הסוחרים התייצבו בבית המשפט העירוני אך השופט הנבוך לא הצליח לפסוק בעניינם ושלח אותם לרבי חזן. שמע הרב חזן את טענותיהם אך גם הוא התקשה להכריע ושלחם בחזרה אל השופט. רגעים אחדים לאחר שיצאו שלח לקרוא להם ואמר, ״אשמע טענותיכם שוב, אולי אוכל בכל אופן לשפוט ביניכם.״ הרצו הסוחרים את טענותיהם בשנית, והרב חזן הודה בשנית שאין בידו לשופטם.

יצאו הסוחרים לדרך ושוב קרא להם וביקשם להשמיע את טענותיהם בשלישית. לבסוף הודיעם שאינו מצליח להכריע מי הגנב ומסר בידם מכתב לשופט. הסוחרים חזרו אל השופט, וכשזה פתח את המכתב ראה שכתוב בו שמו של הגנב. מיד עצרו את הסוחר הנדהם, סטרו על פניו, ועד מהרה הודה במעשיו וגילה היכן הטמין את הכסף. השופט הנפעם הלך לרב חזן ושאלו כיצד ידע מי הגנב, ומדוע אמר שאינו יודע מיהו הפושע. הסביר הרב חזן, ״כשנכנסו השלושה זיהיתי שאחד מהם פוסע חלושות ותמהתי אולי הוא חולה או אטי ברגליו. כששילחתי אותם אליך הבחנתי שהחשוד מיהר לצאת ברגליים קלות. הבנתי שהוא שמח שסודו לא התגלה. וכדי לבדוק זאת עשיתי זאת פעמיים נוספות. ואז ידעתי בביטחון שהוא האשם.״

תורה עם דרך ארץ

הרב אליהו חזן ביקש להקים בלוב מוסדות חינוך המשלבים לימוד תורה עם מקצועות חול, וכך הציע: ״בית ספר אחת חדרים־חדרים, אשר יכילו כל התלמידים לקבל לימוד עברית, כתב וחשבון ושפה, וגם שפה איטלקית המהלכת בין הסוחרים.״

ועוד הציע, ״באשר נייסד בית ספר גדול ורחב ידיים, אשר שם יתקבלו המלמדים החכמים ללמד לעם ה' תורה ומשנה וגמרא ושעה או שתי שעות ביום ילמדו אותם כתיבה עברית ואיטלקית שהיא צריכה לעיר הזאת.״

רב לא יהודי

הרב אליהו חזן תמך בהקמת בתי ספר מודרניים המשלבים לימודי קודש ולימודים כלליים וסייע לכי״ח במצרים. הוא התנגד לשליחת ילדים לבתי ספר לא יהודיים. בשנת 1885 נחנך בית ספר ליהודים שכל מוריו היו קתוליים. הרב חזן העיר בציניות, ״קרוב לוודאי שבית הספר ישמח להוסיף לצוות המורים רב, אך העניין מתעכב משום שככל הנראה עדיין לא מצאו רב לא יהודי…"

ירושלים במקום טבריה

כשהגיע הרב אליהו חזן כשד״ר למרוקו נחשף לפיוטו של רבי דוד חסין "אוחיל יום יום אשתאה״, המדבר בשבחה של טבריה. הפיוט מצא חן בעיני הרב חזן, שחיבר

בהשראתו שיר דומה שבלבו ירושלים: הפיוט של הרב דוד חסין:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

הגרסה של רבי אליהו חזן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינֵי תָּמִיד צוֹפִיָּה

מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ

הֵרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אִישׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

הרב אליהו בכור חזן-חוכמה מקדם-חזי כהן