מורשת יהדות מרוקו

התסיסה התפשטה לערים אחרות במרוקו, והדיכוי היה קשה מאוד. מאות פעילים לאומנים נעצרו, והעיתונות הלאומנית נאסרה. ראש –[Parti Narionai des ,PNR Réformes] עלעל אל פאסי גורש לגבון, והוא נותר שם עד 1946.

בדוח לפריז מ-9 באוקטובר 1937, הביע הנציב העליון את דאגתו מהידרדרות בדעת הקהל האירופית ומהשלכותיה על המוסלמים:

״פעילי התנועה הלאומית לא צריכים ללכת רחוק: הם מוצאים בעיתונות הימין הקיצוני הצרפתי התקפות חריפות ביותר נגד ממשלת צרפת ונציגיה במרוקו, קריאות לאנטישמיות, ופרשנויות נלהבות בעד מספר ממשלות זרות״ (רמז לגרמניה של היטלר ואיטליה של מוסוליני).

הנציב האשים עיתונות זו בהפצה של אידיאולוגיה פשיסטית השואפת לכונן משטר על פי מודל הנאציזם, וכן בתיאור קודר של צרפת כאומה חסרת יציבות, שסועה ועל סף פשיטת רגל מאז עלתה לשלטון החזית העממית ביוני 1936.

פעולות הדיכוי הקשות של התנועה הלאומית המרוקאית, התקיימה במקביל למחוות פוליטיות, שמטרתן הייתה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית ולהאדיר את קרנו של הסולטאן ברוח המסורת של הנציב הראשון מרשל ליאוטי. אלה אפשרו לנוגס, קצין ואיש מנהל שנון ומנוסה, שגדל על ברכיו של ליאוטי, להחזיר את השקט לרחובות ולבריות. על פי ההיסטוריון הדגול שארל אנדרה ז׳וליין (Charles André Julien) שתי השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היו השקטות ביותר שידעה מרוקו בכל תקופת הפרוטקטורט.

אולם הקהילה היהודית לא נהנתה לגמרי מהפוגה זו, ולא הייתה שותפה לאופוריה המדומה, הן בשל דאגתה העמוקה לגורלם של יהודי גרמניה, והן מהמשך אווירת העוינות העמומה כלפיה מצד האוכלוסייה המוסלמית ומצד המתיישבים האירופים.

החרם על גרמניה חוזר

ב-1938, לאחר ליל הבדולח, התרחב החרם גם למוצרים האיטלקים וקיבל משנה תוקף. כך יכול היה סוחר עורות גרמני לכתוב לברלין כי שוק אמריקה הצפונית, שבו היהודים תופסים מקום בולט, סגור בפני גרמניה, וכי חיפוש אחר שווקים באלג׳יריה ובמרוקו הוא בזבוז זמן של ממש.

הנציבות לא ראתה הפעם בעין יפה את כניסתם המחודשת של יהודים לזירה הפוליטית. כשנודע לשירותי המודיעין על הקריאה המחודשת לחרם על מוצרי גרמניה ואיטליה בבתי הכנסת בקזבלנקה, דרש בתוקף המפקח האזרחי מהיועץ לעניינים שריפיים ״התערבות מיידית ככל האפשר אצל מר זגורי כדי שישתדל מאוד למנוע הישנות תקריות כאלה. יש לגלות ללא דיחוי מי הם יוזמי המכתב, ולהזכיר לו את האיסור הגורף לכל פעילות בעלת אופי ציבורי-פוליטי באתרים הדתיים״.

ראש קהילת קזבלנקה מיהר להרגיעו באגרת מדצמבר 1938 : ״על פי הידיעות הראשונות שאספתי, הקריאה לחרם על המוצרים האיטלקים והגרמנים לא הופצה ולא הוקראה בכל בתי הכנסת, אלא רק בבית כנסת בודד. מחבר הקריאה הוא איש בשם אלמליח. הוא כמובן לא ביקש את רשותי לקרוא אותה בבית הכנסת״.

קליטת הפליטים מאירופה

למרות המרחק מן המאורעות באירופה, היו מספר משכילים יהודים מרוקאים מסורתיים מנויים על כתבי עת יהודים בעברית שיצאו באירופה. הם התכתבו עם רבנים אשכנזים מפורסמים, ובדרך זו הגיעו אליהם הדים על ההתפתחות הטרגדיה באירופה. האליטות המודרניות, לעומת זאת, ניזונו רק מהעיתונות המקומית בצרפתית אשר לא גילתה התעניינות רבה ברדיפת היהודים. רק מיעוט מתוכם היה מנוי על עיתונים שיצאו בצרפת, אשר גם בהם לא תפש הנושא מקום נרחב.

כך למשל הרב יוסף משאש ממכנאס שימש אז כרועה רוחני של הקהילה היהודית בעיר תלמסן שבאלג׳יריה. כך כתב הרב משאש באפריל 1938 לרב זאב וולף לייטר, שנמלט מאירופה ומצא מקלט בפיטסבורג שבאמריקה:

״אדוני! יען תלאות הזמן לא נתנוני השב רוחי, ולכן לא הניפותי את עטתי עד עתה, לשאול ולדרוש מרו״מ להודיעני מה שלום מר אביו הגאון הצדיק ישצ״ו אם יצא מווארשא, או עדיין שם, כי למשמע אוזן דאבה נפשנו ממדורות פתנים אשר שתו ועדיין שותים יהודי פולין, ה׳ ינקום נקמתם ויקרב חיש מהר ישועתם, אמן. הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים ב, עמ^׳ 9.

השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ הודיע בנובמבר 1938 על הגעתם של פליטים ראשונים מגרמניה, והוא שאל בנחרצות האופיינית לו על תנאי קליטתם:

״מספר משפחות כבר הגיעו לקזבלנקה. האם המגע הישיר עם המגורשים יצליח סוף סוף לעורר אצל יהודי מרוקו את חוש המציאות ולהזכיר להם את חובת הסולידריות האנושית, אם לא הסולידריות היהודית? מדברים על כינון ועדה לאסוף כספים, אשר יועברו לידי חברת כי״ח שתדאג לחלוקתם… ככל שזה יישמע קשה, מחובתנו להודיע שתוצאות המגבית לעזרת הפליטים לא הניבה עד כה כל פרי משמעותי… לכנס כינוסים, למחות בקולי קולות, זה כן! לאמץ החלטות זועמות נגד המדיניות ׳האנטי דמוקרטית׳ של היטלר, מצוין! אבל לתת משהו כדי לשקם את הקורבנות ולמנוע הידרדרותם למצוקה אשר תהפוך אותם למשא כבד יותר ומועיל פחות לחברה? זה, לא אצלנו!. הגיע הזמן להוכיח לאלה המאשימים אותנו בחומרנות מוגזמת שהסולידריות וחוש החסד היהודיים אינן מילים ריקות מתוכן״.

לעומת זאת העיתון שם לאות ולמופת את מעשה הבעלים של מלון ויקטוריה בקזבלנקה, אשר ארחו אצלם בחינם זוג פליטים צעיר.

כתב האשמה של העיתון, המסור לחלוטין לסולידריות היהודית, היה עם זאת חמור מדי, ולא התחשב מספיק במגבלות התנאים המקומיים. מרוקו תחת פרוטקטורט צ־פתי וספרדי לא יכלה להיות מדינת מקלט להמוני פליטים. הלן קאזס בן־עטר, האישה הראשונה במרוקו שהייתה עורכת דין, נתקלה ב-1938 בסירוב כשביקשה להקים בקזבלנקה ״ועד סיוע לפליטים״, כדוגמת הארגון שנוסד באותה עת בפריז.

בטנג׳יר לעומת זאת, עיר פתוחה יותר בשל מעמדה הבינלאומי, היה זרם הפליטים ניכר.

בשלב הראשון הגיעו הפליטים הראשונים שעזבו את גרמניה עוד ב-1933. הם התקבלו על פי הנורמות המסורתיות של אגודת העזרה ״חברת הכנסת אורחים״, שהייתה רגילה לקבל רבנים ועניים שעברו בעיר. אולם, לא היו לה הכלים למלא לבדה משימה מעין זו, והיא לא הייתה מסוגלת לשאת את נטל ההוצאות הדרושות. האגודה פנתה לחונטה (Junta; וועד הקהילה). החונטה הבינה כי לפניה משימה בעלת במדים כאלה הדורשים התערבות של המנהל הבינלאומי, כדי לאפשר לפליטים לשהות בעיר ולהעניק להם אשרות עבודה. חבר החונטה גילרמו אברג׳ל ביקר בחריפות את מסירותו היתרה של עמיתו הגזבר ח. אזנקוט למען הפליטים, והאשים אותו שהוא מרוקן את קופת הקהילה. אזנקוט זעם על הביקורת והגיש את התפטרותו, אבל חזר בו לבקשת חברי הוועד האחרים. ועד הסיוע לפליטים הוקם באופן רשמי בהנהגתו של ראש ועד הקהילה לשעבר אברהם לארידו בשותפות עם אלברט תיינהרט, בעצמו פליט מלוקסמבורג.

בשלב השני הגיעו פליטים מהונגריה. הם הפליגו על ספינה איטלקית כשפניהם לארצות הברית של אמריקה, אבל שלטונות איטליה חששו שאם תפרוץ מלחמה תיפול הספינה בידי האמריקנים. הם הורו לרב החובל לחזור באמצע ההפלגה לנמל הבית ולהוריד את הנוסעים בטנג׳יר. החונטה והוועד התגייסו לעזרה חומרית ורוחנית. פליטים שרצו להקים עסקים קטנים זכו להלוואות בתנאים נוחים. ועד הקהילה השיג משני הבנקים העיקריים, הבנק המסחרי ובנק המדינה של מרוקו, תנאי ריבית מופחתים מסיבות הומניטריות. בסופו של דבר, בין השנים 1940-1938 הסתכם מספר הפליטים בטנג׳יר בכ-3000. לאחר שהות קצרה המשיכו כמחציתם לעבר מדינות אחרות, וכ־1,500 השתקעו בטנג׳יר, שבה מנתה הקהילה היהודית המקומית כ-12,000 נפש. מרבית הפליטים הגיעו מפולין, גרמניה והונגריה אבל היו ביניהם גם ספרדים יוצאי רודוס, שהייתה אז תחת כיבוש איטלקי.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 43

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך

(משלי א׳ ה׳):

אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):

ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:

וכתב מהר״י קולון(בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.

וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.

ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח^,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).

  במאה העשרים הופיעה בעיית המחסור בנדוניה בשירה העממית:

?Ay, imma, ?cómo lo haré הו, אמא, מה אעשה?

sin dote y sin ajuar ללא מוהר ונדוניה

?a cómo yo me casaré כיצד אנשא?

נישואין שאליהם הגיעה האישה ללא נדוניה הולמת נרשמו בזיכרון הקולקטיבי של הסביבה הקרובה והרחוקה: כל הנדוניה מפות!(!.(Axuar Manteles

לצד המרכיב החומרי של הנדוניה — בגדים ותכשיטים ולעתים בית וחנות — עמדו כבודה וצניעותה של הנערה, דהיינו בתוליה. לאשואר היה ערך סימבולי: בגדים וכלי מיטה רקומים לבן על לבן היו סמל לבתוליות וצניעות. הבגדים והבדים נתפרו ונרקמו בידי הכלה עצמה. באמצעות דוגמאות הרקמה המסובכות והעשירות הציגה הכלה את סגולותיה. רקמה היא פעולה הנעשית בחברת נשים אחרות. הנערה הרוקמת יודעת להיות חלק מקבוצה, להקשיב להוראות המבוגרים ממנה, היא צייתנית, חרוצה מאופקת, סבלנית ומסודרת.

בחודשים שלפני הנישואין, הם תקופת הכנת האשואר, הפן בית הכלה כולו למרחב וזמן של נשים. בנות המשפחה ותופרות בשבר עסקו ברקמה, תפירה, כביסה וגיהוץ. הנשים שרו רומנסות עתיקות המספרות על אהבות גדולות, שירי חתן וכלה ומה שביניהם, שירי קנטור והומור המתייחסים לליל הכלולות ולמעשי חתן ובלה, ושירת געגועים ותקווה של הנערות שהגיעו לפרקן ועדיין לא נמצא להן חתן. נשמעו גם קולות פליאה ושמחה כשנפתחו המתנות שנשלחו לכלה מאת קרובי משפחה במהלך בל התקופה מאז הכרזת חגיגות החתונה ואף לפניה.

כשהסתיימה הכנת הנדוניה הודיעו הורי הכלה להורי החתן שהכנת הנדוניה תמה ונשלמה, ואפשר לקבוע תאריך לחגיגות הנישואין.

3.2 בחירת תאריך הנישואין

המנהג היה לערוך את הקידושין ביום רביעי. שבו נבראו השמש והלבנה. בית הדין היהודי התאסף בימי שני וחמישי; טקס הנישואין נערך ביום רביעי. על פי מסורת התלמוד ביום רביעי נישאת בתולה, וביום חמישי נישאת אלמנה. אם היתה איזו בעיה במימוש הנישואין — למשל, החתן לא מצא את כלתו בבתוליה, לא הצליח לממש את הנישואין או שהיו בעיות אחרות — יכלו בני הזוג לפנות למחרת היום לבית הדין היהודי ולשטוח את טענותיהם. היו הגבלות שונות על תאריך הנישואין. לא נישאו בימי ״בין המצרים״ (בין יז בתמוז לתשעה באב), בימי ספירת העומר, וכן לא קיימו חתונות בימי חגים אשר נפלו ביום רביעי. המשפחות העדיפו את ימי רביעי שבמחצית הראשונה של החודש, ימים שבהם הלבנה מתמלאת, וזה סימן טוב לנישואין: עלייה ולא שקיעה, מלאה ולא חסרה.

לעתים לא רצה החתן להמתין לכלתו זמן רב עד שיסתיימו כל ההכנות, והיה דחוק לשאתה לאישה. אז נערכו חגיגות הנישואין שלושה שבועות מיום השידוכין, ועל זאת יעיד הפתגם

Fiesta, boda y saftarray = חגיגות, נישואין וספטראיי

בן דלק, קולות מחביתיה, עם׳ 90. משמעות הפתגם היא ״חגיגות זו אחרי זו״. לפתגם גם משמעות שלילית — דברים רעים הבאים זה אחרי זה.

3.3 ההזמנות לנישואין

לאחר שנקבע תאריך הנישואין נרשמו על משקוף דלת הכניסה לבית החתן והכלה שמותיהם ותאריך הנישואים. ההזמנה לחתונה ולחגיגות המתלוות נעשתה באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, העראד(El arrad), או העראדה. העראד הוא זה אשר נשא והביא את המתנות ששלח החתן לכלתו, ועבר מבית לבית והזמין באופן אישי כל אחד ואחד. אם היו בבית המוזמנים אורחים הוזמנו גם הם; פסיחה עליהם היתה בגדר חוסר נימוס. העראד לא הזמין והלך, אלא הפציר ושב וביקש מספר פעמים שיבואו, ולא ישכחו לבוא, ושיביאו את הילדים. ההפצרה היתה חלק מכללי הטקס וחלק מחיי היום־יום.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עט׳ 298. בשנת 1729 קבעו חכמי פאס: ״על הנשים לנהוג בצניעות יתר בימי חגיגות — הברח יהיה אישה זקנה…. ואם יחפצו להזמין איזו אישה למסיבה, יטילו זאת על אחת מן הזקנות מן אלה ששוכרים לחתונה, היא שתזמין את הנשים בצנעה״; ראה ריאיון עם פורטונה כהן סלמה; ״בלאראצ׳ה היתה ה׳עראדה׳ אלמנה מבוגרת״; בן דלק, לוס נואסטרוס, עמי 416-415: בטנג׳יר היה ״עראד״ מפורסם בשם יצחק אשר הזמין את האורחים בדון וכן שר וניגן בחתונות.

מסוף המאה ה־19 החלו המשפחות העשירות לחלק הזמנות כתובות, יפות, מעוטרות בזהב וכסף. הן חולקו באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, אולם העראד לא נעלם מהעולם: במקביל להזמנות הכתובות המשיך העראד במסורת העתיקה של ההזמנה בעל־פה, מכיוון שהנייר אינו מפציר. מהיום שבו נשלח העראד עם ההזמנות לא יצאה הכלה מהבית. הן בבית החתן הן בבית הכלה היו הבול עסוקים בהכנות. מנקים, מסדרים, מבשלים ומכינים. משהחלו ההכנות לחתונה ונקבע התאריך ועד תום השנה הראשונה לנישואין או עד לידת הילד הראשון שוב לא בונו החתן והכלה בשמותיהם, אלא איל נוב׳יו ולה נוב׳יה, דהיינו החתן והכלה. בל זאת מחשש עין הרע. גם לאחר החתונה אין הכלה קוראת לבעלה בשמו אלא פראזמאל (Ferazmal) שפירושו רחוק מהרע (כעד עין הרע).

הכנת האוכל

השבת החלה עשרה ימים לפני החתונה נקראה שבת מיס, שיבוש של השאלה בעברית מה יש (=מה החדשות). הודיעו על החתונה בבית הכנסת, וחילקו סוכריות. ההכנות לחתונה החלו כשבוע לפני חגיגות החתונה. הגברים הביאו מן השוק שקי קמח, שקדים, אגוזים, סוכר, ירקות, פרות, עופות, עגל וחביות שמן. מכל המצרכים הובנו המאכלים לשבוע חגיגות החתונה. סעודות החתונה היו מפוארות, ועלו ממון רב. העשירים יכלו להרשות לעצמם את ההוצאות, אולם האמידים פחות שקעו בחובות; ואמנם כבר במאה ה־17 תיקנו רבנים תקנות ששללו את הסעודות המפוארות, אולם הציבור המשיך במסורת החתונות המפוארות.

  בר אשר, ספר התקנות, עמי 179-176, ״תקנות נגד מסיבות ראווה״(1618); שם, עמי 294, ״יש למעט בהוצאות של חתונות(אלול תפ״ט/1729)״; שם, עמי 295, ״צמצום בחגיגות החתונה (תשרי ת״ץ/1729)״; שם, עמי 297, ״למעט בשמחות ה׳חינה׳ והמחבואים (כסלו ת״ץ/1730)״.

כל הנשים השתתפו בהכנות ובבישול. נוצות התרגולות נמרטו, הבשר הומלח על פי דיני הכשרות, הוכנו עופות ממולאים, עופות מטוגנים, עופות מבושלים ומרק. לרוטב העופות לחתונה היתה משמעות: היה זה ״המרק של הכלה״ (El caldo déla novia). האמונה היתה, שהנערות הרווקות הטועמות מ״מרק הכלה״ תינשאנה במהרה.

הוכנו עוגיות מתוקות עם שקדים, קוקוס ובוטנים, עוגות, כיכרות לחם גדולות כגלגלים, ריבות מפרות העונה וריבות מירקות כמו דלעת, קישואים, חצילים ועוד. הנשים שרו בעודן לשות את הבצק, טוחנות את הקמח ומנפות את הגרעינים מהמוץ. הן רקדו, ללא נוכחות גברים, כשאחד השירים הידועים אשר ליוו את האפייה והבישולים היה השיר ״תחי ארדואניה״.

טקס נוסף שנערך כהכנות לסעודות הנישואין היה ״יום העגל״ או ״יום הפרה״, ובספרדית ״איל דיאה די לה וקה״. טקס שחיטת העגל היה טקס חגיגי שהשתתפו בו גברים ונשים. קרני העגל נצבעו בזהב, והיו שקישטו את הקרניים של העגל המבוהל בצמידים, טבעות ותכשיטי זהב, ואף הוקדש לכך שיר מיוחד.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'324