מורשת יהדות מרוקו

השלום ישרור בארץ, הגבולות יורחבו ולארץ יעלו רבים מהגלויות השונות.

לסיכום ייאמר כי המשוררים במשך מאות שנים שיבצו בתוך הפיוטים שכתבו, בתוך מכלול מעגלי של סבלי הגלות, ציפיות משיחיות וגאולה עתידית, תקוות לנקמת ה׳ באויב־ כ הצוררים אותם, גם שורות של געגועים וכמיהה לארץ הקודש. העטרה תחזור ליושנה וחזיון הנביאים יתגשם: מלך מבית דוד, שופר יישמע בירושלים ותשרור מלכות של צדק באי־־ הנכספת, אליה יחזור העם היושב בגלות.

הערת המחבר: הנביאים בנבואות הנחמה, מציינים רבות את עתידם של עם ישראל וארץ־ישראל. כאשר הנביאים ראו בגלות פורענות הבאה על העם כעונש, התפתחה אצלם הגישה הרואה בתקוה לגאולה תקוה לאומית מדינית של כלל העם. ממקראות רבות המופיעים בספרי המקרא עולה התמונה הבאה: ה׳ יקבץ את הגלויות לא״י, ה׳ יטע אל העם על אדמת ישראל, איחוד השבטים שעליהם ימלוך מלך מצאצאי בית דוד, הארץ תניב פרי כגן עדן ועוד כמובן שהתנאי לכך הוא התשובה של העם. ראה המקראות: דברים ל׳, א׳־ג׳; ישעיהו מ״ד, כ״ב; ירמיהו ל״ב. ל״ט־מ׳.

ג. השבתות

הפיוטים לשבת נקראים ״בקשות״ והן נפוצים ב״שירת הבקשות״. בכל סדרה שבועית מופיעה בקשה אחת, ולעיתים רחוקות מופיעות שתי בקשות. עורכי ״שיר ידידות״ שיבצו את הבקשות לשבת בראשית הסדרה והן פותחות את רצף הפיוטים לאותה שבת. בין הבקשות ניתן לזהות פיוטים המושרים בסעודות השבת בקהילות ישראל השונות.

הערת המחבר: ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.

בהויה היומיומית של יהודי מרוקו לשבת היה מקום חשוב. השבת הפכה במשך השנים לנכס תרבותי־דתי, והיא קיבלה את מעמדה המיוחד מתוקף הצו האלוקי במעמד הר סיד ״זכור את יום השבת לקדשו״. זהו יום שבו נסגרו היהודים ב״מלאח״ שבעיר וחיו את השבת כהויתה. השבת נתמזגה לתוך דמם של יהודי מרוקו ולתוך ישותם כטבע שני. נאצל עליהם מאור זיוה של השבת, ומתוך כך הוקל סבלם של הבריות ליום אחד. כל הרעיון של קידוש יום אחד מימות השבוע לשבות ולנוח מן העמל והיגיעה שנתיגעו יהודי מרוקו ויהודי הגלויות השונות, הביא את המשוררים לבטא בכתב את אשר חשו ביום זה.

בפיוטי ״שירת הבקשות״ קיים תיאור מפורט של מצות השבת; את השבת קידש האל כבר במעשה בראשית ואותה הועיד לעמו:

בקשה לשבת פרשת ויגש

(273) — בקשה — סי׳ אני משה

שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ

לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —

כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ

סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים

בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה

בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

כנפי שחר

 (273) הנושא: שבת.

יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).

הבשורה על כניסת השבת במלאח של היהודים:

הקול מאוד ערב / נשמע באזני

בנים ייראו קרב / לילה והנה

נר בערו ערב / צועק ועונה

התקדשו לפני / בוא יום ה'

קטע זה מתאר את קול הכרוז המכריז על סגירת החנויות, מנהג שהיה קיים בין חומות ה״מלאח״ בקהילות שונות במרוקו. במשך מאות בשנים חיו היהודים במרוקו בתנאים משפילים וקשים. אולם, משהדליקו הנשים את נרות השבת, מיד השליך היהודי בן המלאח את כל עמל החיים של יום־יום אחרי גוו והתנער מכל חרפת השפלות ודבק בשבת.

הערת המחבר: ב״זוהר״ כתוב כי ברגע שישראל מקדשים את השבת, מיד כל העולמות מקדשים אותה אף הם: ״כל ערב שבת, כיוון שישראל מקדשים את יום השבת למטה, כרוז מכריז לארבעה קצוי העולם: התכנסו מחנות קדושים, התקינו כסאות קדושים…מיד מתעורר עץ החיים ומקיש באותם העלים שלו, ורוח נושבת מהעולם יזבא, ואותם ענפי האילן מתנענעים ועולים ריחות העולם הבא״ (ג׳ פרשת ״שלח״).

המשורר מתאר את בני הבית מתהדרים בלבושם לקראת יום השבת ״בחרו מבחר בגדים, תלבשו חן ועטרות״ ובמקום אחר כתוב ״רקמות ובגדי ארגמן, תלבש ותהיה מזמן״.

אך לא רק בענייני לבוש עוסקים בני הבית, מתנה זו של השבת ניתנה כדי לזכרה, לשמרה ולקדשה כהלכה. במשך כל ימות השבוע היה נוהג היהודי לחסוך מכלכלת נפשו ונפשות ביתו להוצאות השבת הקדושה, להכנת מטעמים ומעדנים:

"תן לך כל מעדנים / בשר שמן איל תמים

שלחן ערוך יהיה שלם / קדוש יין בכלי חמדה"

ביתו של היהודי משתנה בשבת: השולחן הערוך, הנרות הדולקים, החלות והיין לקידוש ממלאים את אווירו של הבית קדושה וצהלה ומעניקים ליהודי ״נפש יתירה״ ־ מעין רוחב לב למנוחה ולשמחה לגוף ולנפש ככתוב בפיוט ״ויברכו ויקדשו/ נפש יתרה לבשו״.

יום השבת מרובה במצוות ובמנהגים, ואת חלקם אנו מוצאים בפיוטי ״שירת הבקשות״. ״חכם לב יסעד/ שלוש סעודות בל ימעד״ כותב המשורר. מנהג זה נפוץ הוא. שלוש הסעודות הן אות כי שבת היום לה׳. יש אף המוסיפים סעודת ״מלוה מלכה״ במוצאי שבת קודש. ביום זה מקפידים בכל סעודה לבצוע על שתי ככרות שלמות כנגד המן שלקטו ממנו שתי מנות ביום שישי.

"…שוכן סנה / הוריד המן במחנה

יום השישי לחם משנה / על אשר ילקטו יום יום "

פיוטים רבים מציינים את עיקרו של השבת כיום מנוחה, שבו שובתים ממלאכה. המשורר כותב ״בו מעשיו כלה/ יום בו אהבו״, היום השביעי הוא היום האהוב על ה׳

" יום שביעי שם למרות / יום מנוחה הוא בארך….

נשלמו בו כל מלאכות"

בשבת אסורה כל מלאכה, מלבד פיקוח נפש שדוחה את השבת, כי כך דרשו חז״ל: ״וחי בהם ולא שימות בהם״. מפני ייחודה של השבת, גזרו חכמים גם על כל מה שדומה למלאכה ועל כל מה שיכול להביא לידי מלאכה. כך נאסרה ההליכה מחוץ לתחום שבת ״כל מלאכה לא תעשו…ותחום שבת אל תהרסו״ אסור ללכת בשבת דרך רחוקה מחוץ לעיר, כי אם עד אלפים אמה לכל כיוון.

ייחודו של יום השבת הוא בהיותו יום, שבו לומדים ומתענגים על התורה:

"שבת לשמור / ולהתענג בתורה

אשר צווה / אל חי נאזר בגבורה

חלק שבת בתורה / בו יהגו מביני שכלם"

יום השבת יוצא דופן במספר העולים לתורה; בימים שני וחמישי עולים שלושה ואילו בשבת עולים שבעה, ולאחר מכן תפילת מוסף:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 202 בא״ש, נכתב ע״י משורר בשם משה בר יעקב ומופיע בפרשת ״וישב״. בפירושו ״מעשה חרש״ לפיוט זה כותב הרב ר׳ חיים רפאל שושנה כי הצלע: ״קדושת שבת כתקנת עזרא״ אין לה כל קשר עם הצלע הבאה אחריה ״יעלו שבעה לספר תורה״. הוא מוסיף כי עזרא הסופר תיקן תקנות שונות (כמו קריאת תורה במנחה בשבת, קריאת התורה בימים שני וחמישי ועוד)ואילו עליית שבעה לתורה והפטרה נקבעה ע״י משה רבנו.

"קדושת שבת כתקנת עזרא / יעלו שבעה לספר תורה

ומפטיר ישלים ההפטרה / ויתפללו מוסף כהלכתו

כי בו שבת מכל מלאכתו"

כך הופכת השבת ליום, שבו האדם היהודי חי באוירה המיוחדת לו. אוירה זו עוזרת לו לחוש את טעם השבת, ומשום כך כותב המשורר ומבקש מה׳:

"אל עולם שכלו / שבת תזכני

ונרך בהלו / שים אור בעדני

ואל משכן שילה / תשוב תעלני"

ביטוי זה ״עולם שכלו שבת״ מופיע גם בפיוט אחר ״אל עולם שכלו שבת תזכרני״. בפיוט אחר מופיע הביטוי כצלע החוזרת על עצמה לאחר כל בית, ומתכוון לעולם הנשמות הוא העולם הבא שלאחר המיתה. יחד עם כך, מיחל המשורר לאורו המיוחד של השבת ומקוה לבניית המקדש שהוא אחד מביטויי גאולת עם ישראל.

מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

בקשה לשבת פרשת ויגש

ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.

(273) — בקשה — סי׳ אני משה

שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ

לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —

כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ

סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים

בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה

בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

כנפי שחר        

 (273) הנושא: שבת.

יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).

בקשה לשבת פרשת ויגש

חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.

ש.ז. שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ועמוס רבל מנהל קדימה ב-1956. המכתב נשלח ב-2 בינואר 1956. מקור: 42/256צ אצ״מ תיקי גיורא יוספטל.

הנני רוצה להביא לפניך דו״ח קצר על פעולת המחלקה מאז הישיבה האחרונה של ״הוועד הפועל הציוני״ ותכניותינו לחודשים הקרובים בעניין הנ״ל.

כפי שידוע לך, ניגשנו לבעיית הכפרים בשלוש דרכים שונות:

• חיסול כפרים: פנינו לקהילה בעיר מקנס כדי לאפשר קליטת המקרים הסוציאליים, ונענינו על כך לפי אותם הקווים שבזמנו קבענו אותם לקהילה במרכש. בדרך זו העברנו עד היום כ-800 איש (ארבעה כפרים מאזור ״איית-בוולי״). מספר הנפסלים מבחינה בריאותית וסוציאלית מגיע בערך ל־20% (מעל ל-130 איש). תכניתנו להעביר דרך עיר זו שבעה כפרים נוספים מאזור ״תלואת״ (בין 700-600 איש).

לדאבוני הרב עלי לציין שעד כה עוד לא מצאנו סידור סופי לאף אחת מהמשפחות הפסולות, למרות רצונם הטוב של אנשי הקהילה במקנס. בעיה זו מעמידה בסימן שאלה את המשך הפעולה בעיר זו. אמנם אנחנו מצדנו נעשה את כל המאמצים כדי לאפשר לפחות את העברת אנשי ״תלואת״ דרך מקנס. במקרה שמקנס תסגור את שעריה, לא תשאר לנו אפוא עיר אחרת שדרכה נוכל לפעול בעתיד.

בעיר ״פס״ קיימת היום צפיפות איומה לרגל בואם של אנשי השדה, אשר זורמים שמה על דעת עצמם; ואין בידי הקהילה אפשרות להיות לנו לעזר בעניין זה.

״רבאט״ ו״סלה״ אינן באות בחשבון מבחינות פוליטיות (מושב הממשלה והאדמיניסטרציה הצרפתית) ו״מרכש״ אינה באה בחשבון בגלל מאתיים איש שעדיין יושבים בחדרים שלנו(על חשבוננו), והמצב המתוח השורר כרגע בתוך הקהילה.

בכל יתר הערים במרוקו שבהן נמצאות עוד קהילות, אינן יכולות לקלוט מקרים סוציאליים, אלא הם מתחילים לעורר אצל ה״ג׳וינט״ ובמוסדות אחרים את בעיות העלייה הסלקטיבית.

• עלייה מכפרים שמועמדיהם יכולים לעבור בריקה רפואית כמרכזים שלנו: בעניין זה אנו מנהלים פעולה רבה והעלינו את כל התושבים מהכפרים: תפזרת, אל-בריזה,

וארבע-די הגנה. במקרה היה מספר הנפסלים בשלושת הכפרים הנ״ל קטן מאוד והם מצאו את דרכם לערים הגדולות לפי יזמתם הם.

שונה במקצת המצב בתשעת הכפרים הבאים: ההנאות, אסני, יסין־תאנות, סידי-רחאלת, הזרת, אית-תננה, אוריקה, אולאד-זנגייה ואיית-עתאב.

הכפרים האלה בחלקם כבר עברו את החוליה ואת הבדיקה הרפואית ובחלקם יעברו אותם עוד החודש. בתוך הכפרים הנ״ל ישנם כאלו, שאחוז הנפסלים מגיע ל-50-40 אחוז, על־ידי עליית הבריאים יצרנו מצב חברתי וביטחוני ללא נשוא עבור אלה שמוכרחים להשאר שם, ואנו מותקפים בלי הרף על-ידי משלחות המביאים את טענותיהם בדבר גורל הנשארים.

אני מרשה לעצמי להביא את הבעיה הזאת לפניך בכל חריפותה, כי יש לי הרגשה, שאיש שאינו מכיר את המצב במרוקו כיום, לא יוכל להבין את חומרת המצב.

• עלייה מכפרים מרוחקים שאנשיהם לא יכולים לבוא למרכזים שלנו לשם בדיקות:

התכנית הזאת ירדה לעת עתה מן הפרק לרגל המצב הביטחוני הן בנוגע לשליחים ולרופאים שלנו, והן בנוגע לביטחון תושבי הכפרים עצמם. נוסף על כך אין אנו יכולים להשאיר במקומות האלה את הנפסלים.

• חיסול אזורי: כפי שמסרתי לך, התחלנו בחיסול הדרגתי של אזור ״קס־א-רסוק״ העניין הזה מתקדם יפה ואני מקוה שהאזור כולו יחוסל במשך חודשים מספר, מחוץ לשלוש העיירות המרכזיות שהן: קס-א-רסוק, ארפוד, ומידלת. אני רוצה לציין שתנועת המושבים של הפועל המזרחי מארגנת כרגע ארגון מתוך הכפרים שבאזור הזה, ובעיקר מהכפרים הבאים: קרנדו, טינשדט, גוראמה, טילית ואיית־חוסין.

במה שנוגע לעתיד: בדבר תכניות החיסול, אבקשך לתת לנו הוראות ברורות. לפי דעתי, יש להפריד בהחלט בין הבעיה של ארגון מושבים לבין חיסול כפרים להצלת נפשות. כדוגמא: ביצוע התכנית שהבאתיה בסעיף ח׳ מנע אפשרות גישה לאותם המקומות באזור ה״ריף״, באזור ״אוז׳דה״ ובאזורים ״ואראזאת״ ו״תיזנית״, שהידיעות המגיעות משם היו דורשות מאתנו פעולה מידית. הכפרים הנמצאים באזורים האלה, צריכים לפי מצבם של היום, לקבל זכות קדימה לפני כל העולים האחרים.

באם שליחי ההתיישבות רוצים להבטיח עולים למושביהם, הרי בכך די ואין עליהם להכנס לבעיות של חיסול למען הצלה, כי עצם דרישותיהם מונע מאתנו להכנס לאזורים, שאיני יודע אם בעתיד הקרוב, תהיה לנו גישה אליהם.

נוסף על כך, יכולה כל פעולה לחיסול כפרים להעשות בהתחשב עם המצב במרוקו, ולפי התגובות שאנו רושמים מפי חוגים אדמיניסטרטיביים והממשלה.

בטוחני שאתה תבין את עדינות המצב, ואני רוצה לחזור על הנימוק שעניין של חיסול כפר עלול להחשב כיום כהתערבות בדברים פנימיים של מדינת מרוקו. יתר על כן, אין היום אפשרות לגשת לכפרים, אם ברצוננו להעלות אותם רק בעתיד הרחוק. ביקורנו יכול להעשות רק במקרה שאנחנו יכולים להוציא את העולים מיד. כי כל ביקור מעורר ניתוק מוחלט ביחסים בין תושבי הכפרים לשכניהם, והוא שעלול לגרום לשפיכת דמים.

עניין חיסול הכפרים, הוא עניין יקר לכולנו, אולם אי-אפשר לגשת אליו בעיניים סגורות לפי אחוזים ולפי הוראות שאינם מתחשבים במצב כאן. כל השליחים מוכנים לעשות למענו לפי מיטב יכולתם, אמנם אסור לנו לעשות את זה בלי תכנון מדויק שהוא מצריך זמן וגמישות מסוימת, ויש להביא אלינו תכניות לא רק ברגע האחרון אלא לפחות חצי שנה למפרע כי אחרת תווצר אנדרלמוסיה גמורה. באותה ההזדמנות אני רוצה להודיע לך על תכנון העלייה ועל מספרים כדי שתהיה לך תמונה יותר שלמה.

העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.

חטיבות ט-יא: בחירת יוסף למושל מצרים

גורלו של יוסף מתהפך אחרי הפרשה, ומבית הסוהר הוא מגיע לכס המלכות הודות לחוכמתו ואמונתו. אך מאחורי עלייתו עומד האל שמניע את העלילה. אחרי פתרון חלומות פרעה, שגם פרעה וגם יוסף תולים אותו באל, על יוסף לעבור עוד משוכה גבוהה אחת כדי להתמנות למושל – עליו לעמוד במבחן ידיעת שבעים הלשון. ידיעת שבעים הלשון הייתה תנאי להתקרב אל פרעה ולהתמנות למושל. כאן נחלץ האל ומתערב בצורה גלויה ופעילהעל ידי שליחו, המלאך כדי להמליך את יוסף, ואותו מלאך שנגלה ליוסף בראשית דרכו סוגר את מעגל הסיפור, והוא שב ומופיע בפני יוסף בסיומו ומסיר מדרכו את המכשול האחרון, כשהוא מלמד אותו שבעים לשון:

ז'אה מאליכ מן ענד מולאנא / קאללו זוול האד לגבינא

בא אליו [ליוסף] מלאך מאת רבוננו / אמר לו: "הסר זה הצער

רבבי יעפו עלינא

האל ירחם עלינו

קום תרזע צלטאן / יא סידנא / קום תרזע צלטאן

קום, היה מלך ! –אדוננו-קום היה מלך".

הסיפור על הופעת המלאך בפני יוסף לפני התמנותו הוא סיפור מן התלמוד הבבלי, שם מסופר כיצד ניסו יועצי פרעה להכשיל את יוסף בהעלותם את הדרישה המופרכת, לימוד שבעים לשון בין לילה, כתנאי למשול במצרים. אבל ליוסף ארע נס, ומלאך ה׳ בא אליו ולימדו את שבעים הלשונות ועוד אחת, את לשון הקודש שהחרטומים, לבושתם, לא ידעו. [מקורו של סיפור שבעים הלשון הוא בתלמוד הבבלי, מסכת סוטה דף לו עמוד ב. הסיפור מופיע גם ב׳ספר הישר׳, עם׳ .[218

 סיפור עלייתו של יוסף והשתלבותו במערכות השלטון מציג אפשרות אחרת לחיים בגולה, את החיים המשותפים עם הסביבה, אפשרות שאף היא התממשה בגלות. יוסף הוא המודל של הנגיד היהודי, החצרן, שמתערה בחברה הכללית ומגיע לפסגת ההצלחה, אך גם בשבתו על כס המושל הוא אינו שוכח את מוצאו, שומר על זהותו היהודית ונותר נאמן לדתו ולעמו ומשפחתו.

את ידיעותיו ואת דרך שימושו של מחבר הקצידה במקורות אפשר להשוות לקצידות התוניסאיות אצל שוש אביגל, ביניהן לבין הקצידה שלנו יש דמיון כה גדול בתכנים וברטוריקה שקשה שלא להניח ששלוש הקצידות מבוססות על אותה מסורת.

סיפור יוסף בקצידה הוא סיפור שבח. זהו סיפור על יוסף, צעיר יהודי, מאמין פשוט, תמים וישר דר שאחיו התנכלו לו ומכרו אותו לידי נוכרים, הוא התענה תחת יד גבירתו במצרים, ועל אף הסבל הרב שנגרם לו כ נכנע ושמר על אמונתו וזהותו היהודית. האל שליווה אותו בדרכו הוא אשר מעלה אותו לשלטון, והוא הופך למושל ומפקד על פי רצון האל, כפי שמאמינים המספר וציבור המאזינים:

• סאר סידנא יוסף / יחכאם ויאמאר נהיה יוסף אדוננו מושל ומפקד,
• בקדארת מולנא / אלעאלי אלזבבאר ברצון אלהינו הרם, הגיבור, הכול יכול,

הסיפורים על המלאך המלווה את יוסף ומסייע לו למצוא את דרכו ומלמד אותו שבעים לשון מצויים גם בספו הישר ובמקורות אחרים בלתי תלויים, אך אופן שילובם בעלילת הסיפור בקצידה מעידה על יד אמן וכישרון יוצר. המחבר נוטל שני סיפורים נפרדים ממדרשים שונים ועושה מהם מסגרת לסיפורו החדש, וכך בנגיעה קלה של מכחול, בהציבו את המלאך בפתיחה ובסיום כמסגרת לסיפור הוא נותן לסיפור משמעות חדשה, שלפיה הדברים מתנהלים על פי רצון האל – הוא אשר ליווה את יוסף בתחילת דרכו, והוא גם סוגר את מעגל הסיפור האישי וסולל לו את הדרך אל כס המושל.

סיפור יוסף במקרא הוא סיפור של תיקון והתבגרות של הדמות, היחס של המספר והקוראים אליו בראשית הסיפור לא היה חד־משמעי כלל וכלל, אך במשך הסיפור מתבגר יוסף ומשתנה, ואתו משתנה היחס של הקוראים, ובסופו חל מהפך בדמותו, והוא מתגלה כמושל מחונן המציל את הארץ ומושיע את המשפחה. בספרות חז״ל היה סיפור זה סיפור על החטא ועונשו: יוסף חטא בילדותו כלפי אחיו בהתנשאותו ובהתנהגותו הנפסדת, ובגין חטאיו הוא גולה מביתו וסובל לאורך מסעו. גם בקצידה יוסף מתבגר ומשתנה, בסוף הסיפור הוא אינו הנער הצעיר שסבל מנחת זרוע אחיו, זהו אדם בוגר שעל פיו יישק דבר בארצו. אבל הסיפור בקצידה אינו סיפור של תיקון וגם לא של עונש וכפרה, שכן יוסף הוא צדיק, ירא שמיים, לומד תורה, ואדם שלא עשה כל רע לאחיו ולסביבתו ואינו אשם בסבל שנגרם לו. זהו סיפור על קבלת הדין וצידוקו ועל הכרעה, על קיום מצוות ושמירה על מורשת אבות. זהו סיפור אקסמלפלרי, סיפור גילוי מהותו של יוסף, ושבו יוסף מתגלה שוב ושוב כצדיק. יוסף בסיפור משלים עם גורלו, כי הוא מאמין שזהו רצונו של האל ומסרב לעבור על צווי התורה, הוא מייחל לישועת האל, והאל מושיע אותו ומעלה אותו מעלה מעלה.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D