אָנֹכִי הַיּוֹם אֲשִׁירֶהָ-פיוטים מיוסדים לשמח חתן וכלה ועל שבע ברכות-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
76 – אָנֹכִי הַיּוֹם אֲשִׁירֶהָ
לשמחת חתן וכלה. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שמונה טורים. שלושה טורי ענף א, שני טורי ענף ב ושני טורי ענף ג. הטור השמיני מעין אזור ואליו מצטרף הרפרין. הטורים מתחלקים לשתי צלעות. טורים ד, ו מתחלקים לשלוש צלעות.
משקל: שמונה הברות בצלע א, שבע הברות בצלע ב. בטורים המשולשים ארבע הברות בצלעית.
כתובת: פיוטים מיוסדים לשמח חתן וכלה ועל שבע ברכות, סדורות בהם ערוכות.
נועם ׳אל נא מרחמים תתיאש׳. סימן: אני דוד.
מקור: א-ל ע״א; ק-לא ע״ב.
אָנֹכִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לֵאלֹהֵי הָרוּחוֹת
אַדִּיר נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה / מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת
לוֹ אֶפְצְחָה שִׁיר וְזִמְרָה / וְגַם שׂבַע שְׂמָחוֹת
צוּר נָעֲלָה / אֵין לוֹ תִּכְלָה / בְּרֹב גִּלָה
5-וְצַהֲלָה גַּם לִתְהִלָּה / בָּרָא חָתָן גַּם כַּלָּה
חָתָן רַךְ טוֹב / בֶּן אֲחִיטוּב / הָאֵל הַטּוֹב
תִּזְבֹּד אוֹתוֹ זֶבֶד טוֹב / יְהִי בֵּיתוֹ כְּגַן רָטֹב
מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'
נְהַלֶּלְךָ יָ-הּ צְבָאוֹת / הָאֵ-ל גְּדוֹל הָעֵצוֹת
10-כִּי תְּהִלָּהּ לְךָ תֵּאוֹת / בִּשְׁחָקִים וַאֲרָצוֹת
הַתָּרַת לָנוּ נְשׂוּאוֹת / וְאַסְרַת אֲרוּסוֹת
אוֹר עֵינִי / צוּר מָגִנִּי / רְצֵה חִנִּי
הָרֵם קַרְנִי / וַחֲתָנִי / בָּרֵךְ בִּבְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנִי
וְגַם בֵּיתוֹ / זוֹ הִיא אִשְׁתּוֹ / וְכַלָּתוֹ
15-יוֹשֶׁבֶת בְּצֵל קוֹרָתוֹ / שָׁאַל מִמְּךָ בִּתְפִלָּתו
1-אנכי היום אשירה: על-פי שו׳ ה, ג. לאלהי הרוחות: כינוי לקב״ה, על-פי במ׳ טז, כב. 2. מהולל בתשבחות: על-פי תפילת ׳ברוך שאמר׳. 3. שובע שמחות: על-פי תה׳ טז, יא. 5. ברא… כלה: על-פי ברכות הנישואין ׳אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה…׳ 6. חתן רך וטוב: לשון של הומור, על-פי בר׳ יח, ז לציין את צעירותו ואת טובו. בן אחיטוב: בן טובים, על-פי שמ״א, כב, והשתמש בשם פרטי במשמעותו הכללית. 7. תזבוד אותו: על-פי בר׳ ל, כ. 8. מצא… מה׳: על־פי מש׳ יח, כב. 11. התרת… ארוסות: מברכות האירוסין. 13. ברך… ומזוני: הם הדברים התלויים במזל, על־פי מו״ק כח ע״א. 14. ביתו… אשתו: על-פי יומא ב ע״א. 15. בצל קורתו: על-פי בר' יט,ח.
יָהּ אֶל רָם בְּרַחֲמֶיךָ / מֶלֶךְ יוֹשֵׁב כְּרוּבִים
כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירֶךָ / שָׂמַח רֵעִים אֲהוּבִים
וְצַו אוֹתָם בִּרְכָתְךָ / זַרְעָם שִׂים כַּכּוֹכָבִים
20-יִשְׁרְצוּ / וְיִפְרְצוּ / וְיָפוּצוּ
וְיַעַלְצוּ / אֲנָחוֹת מֵהֶם יָנוּסוּ
וּתְנַהֲלֵם / וְתַעֲלֵם / וְתַנְחִילֵם
עִיר הֶקְדֵּשׁ עִיר שָׁלֵם / וּמִכָּל צָרָה תַּצִּילֵם
פּוֹדֶה וּמַצִּיל ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'
25-דְּבַר נְבִיאֲךָ הָקֵם / לָהֶם שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
וְאַמְּצֵם וְחַזְּקֵם / בְּבָנוֹת וּבְבָנִים
בְּתוֹרַת אֵל יִהְיוּ עוֹסְקִים / מְלֵאִים כָּרִמּוֹנִים
מִצְוֹת רַבּוֹת / מִדּוֹת טוֹבוֹת / וַחֲשׁוּבוֹת
נֶאֱהָבוֹת / לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת
30-וְתִנְצְרֵם / וְתִשְׁמְרֵם / וְתַעַזְרֵם
כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֵם
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ בַה' / וַיָּפֶק רְצוֹן מָה'
וְסִימָן טוֹב וְהַצְלָחָה / יִהְיֶה לַעֲדָתֵנוּ
וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה / יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ
35-וַאֲזַי תִּהְיֶה הַרְוָחָה / בְּבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ
בֶּן יִשָׁי / יוּבָל לוֹ שָׁי / יָשִׁיב נְגוּשָׂי
גַּם נְפוּצָי / וּמְגֹרָשַׁי / יוֹרֶה דֶּרֶךְ לַאֲנָשָׁי
יִנּוֹן שְׁמוֹ / מָה טוֹב טַעְמוֹ וּנְאוּמוֹ
עֵת יָבוֹאוּ יִלָּחֲמוּ / כָּל הַגּוֹיִים עַל עַמּוֹ
40-יִבְטַח בְּשֵׁם ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'
דִּיצָה וְרִנָּה וְגִלָה / גַּם אַהֲבָה וְאַחְוָה
וְקוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה / וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה
תִּתְבַּשֵּׂר זֹאת הַקְּהִלָּה / כָּל הַיּוֹם הִיא מְקַוָּה
אֱיָלוּתִי / וְעֶזְרָתִי / בְּךָ שָׂמְתִּי
45-מְגַמָּתִי / וְתִקְוָתִי / כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי
נָא אַל תִּדֹּם / לִבְנֵי אֱדוֹם / שָׂרְפוּ הֲדֹם
עֲשֵׂה לָהֶם כִּסְדֹם / דּוֹדִי הַצַּח וְהָאָדֹם
כִּי אֶל נוֹקֵם ה' / וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'.
- 16. עזרי מעם ה׳: תה׳ קכא, ב, ורמז לאישה שהיא ׳עזר כנגדו׳. 17. יושב כרובים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ צט, א. 18. כשמחך… ואהובים: ברכה שישית משבע ברכות הנישואין. 19. זרעם שים ככוכבים: על-פי בר׳ כב, יז. 20. שרצו: שמי א, ז. 24. ומכל צרה תצילם: תה׳ כד, ט. 31. כצינה רצון תעטרם: תה׳ ה, יג. 32. שוש ישישו בה: יש׳ סא, י. 34. קול… שמחה: על-פי יר׳ ז, לד; טז, ט; לג, יא. ברכה ז׳ משבע ברכות. ישמע בארצנו: על-פי שה״ש ב, יב. 38. ינון שמו: הוא המשיח על-פי תה׳ עב, יז, וראה: סנהדרין צח ע״ב. 41. דיצה ורינה: ברכה שביעית מברכות הנישואין. 46. הדום: כינוי לבית המקדש. 47. דודי הצח והאדום: שה״ש ה, י. 48. אל נוקם ה׳: נח׳ א, ב. ועתה… ה׳: על-פי במי יד, יז.
Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999
Après la destruction des communautés juives andalouses par les Almohades, au milieu du Xlle siècle, l’Ecole espagnole amorce son déclin. Cependant, des poètes hébraïques comme Yéhouda Al-Harizi ou Todros AbouBafia, en Espagne chrétienne, Yishaq Ben Shéshet Perfet et Shim‘on Ben Sémah Douran, réfugiés espagnols à Alger, ou Yéhouda Ben Dra‘ et Yéhouda Sigilmassi, au Maroc, continuent à composer leurs poèmes selon les normes classiques. De même, après l’Expulsion de 1492, des poètes espagnols comme Sa‘adya Ibn Danan, Abraham Ha- Lévi Baqrat et Abraham Abi-Zimra s’installent au Maghreb, où, avec des poètes expulsés de la deuxième et troisième générations comme Abraham Gabishon et Yishaq Mandil Aben Zimra, ils constituent un pont entre la poésie et la culture andalouses et la poésie hébraïque nord-africaines des siecles suivants.
- Yéhouda Al-Harizi (c.ll70-m. après 1235): auteur espagnol de maqamat, pièce
en prose rimée, imitées de l’arabe-sefer tahkemoni- et traducteur du (more nevouchi,) de Maimonide.
Todros Ben Yéhouda Ha-Lévi Aboul'afia (1247-C.1300): poète populaire à la Cour de Tolède.
Yishaq Ben Shéshet Perfet, dit Ha-Ribash (1326-1408): illustre rabbin et poète espagnol né à Barcelone, réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391 (voir ci- dessus, note 31, p. 61).
Shim'on Ben Sémah Douran, dit Rashbas (1361-1444): savant rabbin, philosophe, médecin et poète espagnol, lui aussi réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391. Ses responsa y exercent une grande influence.
Yéhouda Ben Shémouel Ben Dra‘: poète marocain du XHIe ou XIVe siècle (cf.
Ephraïm Hazan, ״רבי יהודה בן שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו״, Sinaï 92 [1983]:138-149).
Yéhouda Ben Yossef Sigilmassi: poète marocain de la deuxième moitié du XlVe siec (cf. Shim‘on Bernstein, ״ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי, הפייטן הנשכח ופיוטיו״, in 19561:217-233] 12 חורב
- Sa’adya Ben Maïmon Ibn Danan (mort en 1493): illustre rabbin, grammairien, grand poète et médecin originaire de Grenade, réfugié en Algérie à la suite de l’Expulsion espagnole de 1492, auteur d’un traité sur la versification hispano- hébraïque, מלאכת השיר (Francfort-sur-le-Main, 1865).
Abraham Ben Shélomo Ha-Lévi Baqrat (fin du XVe-début du XVIe siècle): poète originaire de Malaga, en Espagne, réfugié à Tlemcen à la suite de l’Expulsion de 1492, auteur de nombreux poèmes encore inédits.
Abraham Ben Méir Abi-Zimra, ou Zmiro: poète espagnol, originaire de Malaga, réfugié à Tlemcen avec son ami Abraham Baqrat après l’Expulsion. Loué pour son érudition et sa connaissance de la langue et de la poésie arabe dans עומר השכחה, d’Abraham Gabishon (Livourne, 1748), pp. 126-127.
Abraham Ben Ya’aqov Gabishon (15657-1605): talmudiste, médecin et poète algérien, descendant d’Expulsés espagnols. Nombre de ses poèmes ont été publiés dans
עומר השכחה
Yishaq Mandil Aben Zimra (mort après 1614): rabbin et poète à Fez, puis en Algérie, fils d’Abraham Abi-Zimra.
David Ben Hassine connaît "les traités théoriques et la poésie des grands classiques" séphardis, et il considère "notre maître Yéhouda Ha-Lévi" comme "le plus grand des poetes"
Du XVIe au XVIIIe siècle, les poètes hébraïques maghrébins restent conscients de la prééminence des modèles classiques espagnols. Ya‘aqov Abensour, de Fez (1673-1752), et Moshé Abensour, de Salé (mort après 1717), sont les derniers poètes à rester fidèles à la métrique classique d’origine arabe, dans une partie de leur oeuvre. Mais la poésie marocaine va bientôt suivre sa propre voie, et adopter progrès- sivement les techniques et les thèmes que nous retrouvons chez les poètes des XVIIIe et XIXe siècles. En général, ces derniers s’affranchissent des modèles prosodiques arabes, par trop contraignants. Ainsi, David Ben Hassine et ses contemporains, en Afrique du Nord comme en Orient, n’utilisent plus le mètre quantitatif espagnol, mais le mètre "syllabique- phonétique", beaucoup plus souple et plus naturel, mieux adapté à la langue hébraïque.
Au point de vue linguistique, ils abandonnent le purisme biblique des grands classiques séphardis. Leur hébreu, plus simple, plus populaire, puise dans toutes les sources historiques de la langue: Mishna, Talmud, prières, langue de la philosophie et de la kabbale. Ils n’hésitent pas à utiliser l’araméen. La langue de David Ben Hassine abonde en néologismes: mots nouveaux créés de toutes pièces par le poète, acceptions nouvelles données à des termes existant déjà dans la langue hébraïque.
Les poètes maghrébins généralisent l’usage de la signature en acrostiche, et adoptent avec enthousiasme la technique du shibbous, ou insertion dans leurs piyyoutim d’une mosaïque de versets ou de fragments de versets bibliques, et de textes des prières et du Talmud, prati- quée par les poètes séphardis depuis l’époque classique espagnole. Chez David Ben Hassine, nous trouvons même un hémistiche entier pris dans un poème de Yéhouda Ha-Lévi, ce qui confirme qu’il connaît bien les grands classiques du Moyen Age. En fait, il ne se contente pas d’insérer des fragments de textes sacrés dans ses compositions poétiques. Avec une virtuosité éblouissante, il change l’orthographe des termes
empruntés, ce qu’il signale souvent, avec un clin d’oeil au lecteur, par des guillemets. Il leur attribue un sens inattendu, riche de sous-entendus, radicalement différent de celui qu’ils avaient dans le texte sacré original, ou encore se livre avec humour à des jeux de mots, des calembours spirituels qui montrent sa maîtrise de l’hébreu et de l’araméen, mais en même temps, intègrent harmonieusement ces insertions dans sa création poétique.
La poignante "Elégie sur la mort d’une femme en couches" contient de nombreuses illustrations de cette technique. Le vers 6, "Pour prendre le deuil de Sara et pour la pleurer" reproduit Genèse, xxiii, 2. Au vers 7, "Une voix retentit dans Rama" (Jérémie, xxxi, 14) devient "Un cri d’affliction amer" (mara, en hébreu). Au vers 22, les avances lascives de la femme de Poutifar à Joseph, "pour être à ses côtés et coucher avec elle" (Genèse, xxxix, 10), évoquent l’image saisissante d’un bébé innocent qui veut téter le sein de sa mère morte! Aux vers 17־ 18, l’appel pathétique de la mère mourante, qui donne le ton à toute cette élégie, est pris directement dans le livre de Job (xvii, 14). Elle aussi crie à la tombe qui l’attend: "Tu es mon père!", et aux vers de terre qui vont bientôt ronger son cadavre: "Tu es ma mère et ma soeur!" Enfin, au vers 35, comme dans beaucoup d’autres de ses piyyoutim, le nom du poète se profile derrière un des noms donnés au Tout-Puissant dans le Psaume 89, verset 9 ("Hassine", en hébreu). L’usage, et souvent l’abus, du shibbous caractérise la poésie hébraïque nord- africaine des quatre derniers siècles.
- Ces jeux de mots sont très nombreux dans les piyyoutim de David Ben Hassine. Ainsi, dans l’élégie ״הנה מית״תו שלשלמה״,״קול שופר במחנה״, au lieu de ״הנה מטתו שלשלמה״ (Cantique des Cantiques, iii, 7); dans le piyyout ״מזמור שיר השירים״, il écrit au premier vers, ״שיר השירים אשי״ר לשלמה״, au lieu de ״שיר השירים אשר לשלמה״ (Cantique des Cantiques, i, 1), et, au vers 29, "זהו מקומן של שבחים" au lieu de "איזהו מקומן של זבחים״ CMishna, Zévahim, v, 5); dans le piyyout ידידי תן הוד״", le poète joue avec les lettres du dernier mot de chacun de ses vers, par exemple, au début, en épelant le nom de la personne louangée, Eliézer: ׳אל״ף למ״ד יו״י עי״ן זיי״ן רי״ש׳, etc.
- On trouvera d’autres exemples de la technique du shibbous dans l’introduction hébraïque.
Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999-page-103
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז- תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין
ממשיכי דרכו של ר׳ דוד חסין
על השירה העברית במכנאס ניתן לצטט את המליצה ׳וזרח השמש ובא השמש׳ עד שלא שקעה שמשו של רבי משה בן יעקב אדהאן, מחבר ׳סוכה ולולב לעם סגולה/ זרחה שמשו של רדב״ח שהיה בן עשר בעת פטירתו של רבי משה, ועד שלא שקעה שמשו של ר׳ דוד, זרחה שמשם של ממשיכי דרכו, הלא הם רבי שלמה חלואה בן דורו הצעיר, ורבי יעקב בירדוגו, דור אחריו.
כבר הזכרנו את סדרת הקינות שכתב רבי שלמה על מותו של רדב״ח ואת ההערכה הרבה העולה מהם למשורר ולשירתו. ר׳ שלמה חלואה הוא אמנם משורר מקורי ובעל ייחוד אישי רב אבל בכל זאת השפעתו של רדב״ח ניכרת היטב על שירתו. השפעה זו ניכרת בבירור מתוך שירים שונים ומביטויי שיר על דרך שירת חסין, ואף סידור הדיוואן וחלוקתו לשערים הם על דרך ׳תהילה לדוד׳ כשהוא מציג מבחר דומה של סוגי שיר, וכתובות השיר מלמדות גם על ניסיון חיים דומה של נדודים וחיפוש נדבנים ומקורות פרנסה. רבי יעקב בירדוגו, גיסו הצעיר של רדב״ח, היה בן תשע בעת פטירתו של משוררנו, ושירת רדב״ח שנישאה בפי כול ובהזדמנויות רבות הרשימה את המשורר הצעיר. מנגינותיה ונעימותיה נקלטו היטב באוזניו, ורבים משיריו נכתבו עלפי לחנים נפוצים של שירי רדב״ח כפי שהדבר מצוין בכתובות השונות לשירי ר׳ יעקב בירדוגו. כך למשל השיר ׳ידידי שמחת ששוני׳ כתוב בנועם שירו של רדב״ח ׳אל הר הטוב הזה׳ ובמקרה זה מתקשר גם תוכן שירו של רדב״ח שכן שיר חתונה זה הוקדש לנכדתו של רבי דוד חסין.
דוגמה נוספת נוכל למצוא בשיר ׳אל אלהים עודנו׳ המיועד לסיום מסכת, ואשר נכתב בנועם הפיוט ׳אספר פלאיך׳. סוגי השיר תואמים את סוגי שירתו של רדב׳׳ח ומושפעים מהם. פיוט מעניין, ׳דודי לי בר נקי כפים׳, שכתבו ר׳ יעקב וידידו במשותף כשכל אחד מחבר מחרוזת לסירוגין, מעין דו-שיח שירי, הולך בעקבות שיר דומה שכתב רדב״ח במשותף עם ידידו רבי יעקב אלמליח. שני השירים מלמדים על אווירה חברתית אוהדת לשירה ועל קיומה של תרבות שירה מפותחת. נמצאנו למדים כי שירתו של רדב״ח זכתה להמשכיות ולתפוצה עצומה עוד בחייו, וכי יש משיריו שזכו להתקבל בכלל קהילות המזרח כולן, ואף זכו לעיבודים ולחיקויים ושירתו של משוררנו הגיעה אף לאירופה.
תפוצה זו לא יכלה שלא לצוד את עיניהם של חוקרים שונים ואכן אחד הלחנים של השיר ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ נרשם בתווים מוסיקאליים מפורטים בספרו של א״ל פראנקל ׳ירושלימה׳ שיצא לאור בלייפציג 1858. ר׳ דוד בן חסין, שהתפעל כל כך כשראה לראשונה תווי נגינה, שעל-פיהם ניגנה התזמורת בגיברלטר, התפעלות שלימדה אותו כיצד אפשר לשיר על גדולת הבורא באמצעות העיניים, היה, בוודאי, נהנה מאוד לראות את תווי הנגינה של שיר משלו, והיה קורא בהתפעלות ׳ועינינו מאירות כשמש וכירח׳.
מעגל התפילה
מבוא
שירתו של ר, דוד חסין כוללת אותם סוגים האופייניים לשירה העברית בצפון אפריקה, כפי שהתפתחו מן המאה השש־עשרה ואילך.
בתקופה המאוחרת החלה ׳תזוזה׳ בסוגי השיר. משנסגרו בפני הפיוטים רוב מקומות היעד שבתפילה, משום חשש הפסק בתפילה או משום שמסכת הפיוטים נחתמה, חיפשו להם הפיוטים יעדים, שנראו מותרים לכניסה. בוודאי, אין חידושי הסוגים והשימוש בסוגים מסורתיים מצטמצמים בפיוטי בית הכנסת בלבד, ואת סוגי הפיוטים ניתן לחלק לארבעה מעגלים או מחזורים:
- מעגל התפילה, ובו פיוטים הנכתבים כדי לשרת את עבודת בית-הכנסת. פיוטים אלו מובאים, כאמור, לא בתוך התפילה ממש, אלא בפתיחות ובהפסקות (הפיוטים סביב תפילת נשמת, פיוטים לקריאת התורה וכד׳).
- מעגל השנה, ובו פיוטים הנכתבים לשבתות ולמועדים ומהם, מדרך הטבע, רבים המשתלבים במעגל א ־ מועד מועד ופיוטיו, מאלול עד תשעה באב ועד ט׳׳ו באב.
- מעגל חיי האדם, ובו פיוטים ושירים למאורעות שונים בחיי האדם, מן הלידה ועד המוות, והוא כולל פיוטים להולדת הבן, לפדיון הבן, לבר- מצווה, לחתונה, לצידוק הדין וכדומה.
- מעגל היחיד והחברה, ובו שירים לרגל אירועים שונים בחיי הפרט ובחיי הכלל. שירים היסטוריים, שירים לכבוד מינוי, לרגל מלחמה, לרגל מסע, שירים בשבחי צדיקים וכדומה. כמו כן יש במעגל זה שירים במתכונת שירת החול הספרדית עלפי סוגיה המסורתיים או בשינויים.
בכל המעגלים האלה מתחדשים חידושי תוכן וחידושי צורה מתוך זיקה למסורת השיר הספרדית.
המשוררים המאוחרים לא ראו את עצמם בני חורין להוסיף סוגי פיוט חדשים, משום צניעותם ומשום שכבר נקבעו הפיוטים והפכו לחלק בלתי נפרד מן הסידור הנדפס. ובכל זאת לא ויתרו לגמרי בעניין זה, ופה ושם הם הציעו למתפלל פיוטים למסגרת התפילה, בעיקר רשות לקדיש הפותחת תפילה, לפי שבמקרה זה אין בפיוט המוצע משום הפסק כלשהו; ויש שהציעו פיוטים בתחנות שבשולי התפילה, הפנויות מפיוטים; ולעתים אף הציעו מקבילה לפיוט מפורסם שקנה מקומו בעניין מסוים ובמועד מסוים, והפייטן המאוחר הקביל לו פיוט לעניין אחר ולמועד אחר.
בין מאות פיוטיו של רבי דוד חסין נמצאים פיוטים ליטורגיים אחדים, מהם למסגרת ליטורגית גמישה, כגון הפיוטים שכתב לעצירת גשמים או פיוטי ההודאה על ירידת גשמים, ומהם שמיועדים היו למסגרת התפילה. על ייעודם הליטורגי של פיוטים אלה הודיענו רבי דוד עצמו בכתובות שהקדים לשירתו, כגון הפיוט ׳אל קדוש בצדקה נקדש׳, שהכתובת שבו מכריזה: ׳פיוט ליראו עינינו׳, והוא פיוט המיועד להיאמר לפני לקט פסוקים מיוחדים הנאמרים לפני תפילת עמידה של ערבית במנהגי חוץ לארץ, ומשוררנו הקדים לפסוקים אלה פיוט, בוודאי לתפילות החגיגיות של ערבית במוצאי שבת או בשמחות משפחתיות.
מעצם הניסיון הזה של משורר בן המאה השמונה-עשרה להציע מפיוטיו למסגרת התפילה נוכל ללמוד על גמישות-מה שעדיין נתקיימה, ואולי גם על הביטחון של המשורר בכוח שירתו ובהתקבלותה על הקהל. אמנם אין אנו מכירים מנהג כלשהו המשתמש הלכה למעשה בפיוטים הליטורגיים הללו, אך שימוש בהם אינו מן הנמנע, וכאמור, עצם הניסיון מאלף הוא. מבחר הפיוטים הליטורגיים המוצעים על-ידי רבי דוד מעניין במיוחד, ויש בו כדי להצביע על יחס הציבור לתפילה מסוימת או לרעיון חדש שביקשו להציע לו תיקון פיוטי. עם זאת בולטים הפיוטים בעלי סיומת המתקשרת לתפילת ׳נשמת׳ או אל הקדיש לברכת ׳ישתבח׳, אך הפייטן נמנע מלציין תפילות אלה כיעד לפיוטו. כיוון שכך ומכיוון שלא היו הוכחות חותכות כי אכן שימשו פיוטים מעין אלה בתפילה, ואף אם נאמרו לקראת התפילה המתקשרת אליהם, הרי שרישומה של התפילה על הפיוט אינו בולט חוץ מן הסיום הנראה כמין שריד של מסורת ארוכה ורבת שנים. משום כך לא יכולנו לדון בפיוטים אלה כאן, והם נדונו במסגרת היעד הבולטת והמוצהרת על-ידי המשורר.
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.עמ' 52