ארכיון יומי: 29 בינואר 2020


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

 

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והע­לו אותם למלך ס׳  ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדב­רים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהו­דים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.

ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.

ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנ­גיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.

וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא  והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.

הערת המחבר:         אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)

וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 265

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

"להתהלך באור החיים" לפרשת "בא",  וההילולא של סידנא רבנו בבא סאלי ע"ה ביום חמישי – ד' שבט, מאת: הרב משה אסולין שמיר.

מתוך הספר "להתהלך באור החיים" לפרשת "בא",

 וההילולא של סידנא רבנו בבא סאלי ע"ה ביום חמישי – ד' שבט,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

את הספר ניתן להזמין מהמחבר: טל':  0523-240-298

     גאולת עם ישראל ממצרים,

ותדריך לגאולה עצמית  וכללית לדורנו,

בבחינת: "כימי צאתך ממצרים – אראנו נ-פלאות" –

הנסים בגאולתנו – יהיו פי נ = 50 מאשר ניסי מצרים.

בשבוע שעבר, זכינו לראות מ"ט = 49 מנהיגים המתכנסים בירושלים בירת עם ישראל,

המכים על חטא השואה, ועל עברם האנטישמי – והמכירים בישראל כמדינת העם היהודי.

השבוע, זכינו לראות את המעצמה העולמית בראשות טראמפ  – המכירה בריבונות עמ"י,

גם על כל שטחי יש"ע – כחבלי ארץ מולדתנו,

בהמשך להכרה ברמת הגולן וירושלים עיר קודשנו.

רבנו אבהם אבן עזרא אומר על סוף המזמור בתהלים ק"ז:

 "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר",

אותו אומרים על גאולתנו בפסח ויום העצמאות: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'.

אדם חכם – חייב להתבונן על חסדי ה' המובילים לגאולה. (המזמור מדבר על 4 אנשים המודים לה' על גאולתם).

להלן כמה תובנות והמלצות בלבד…..,

מתוך החסדים שעושה אתנו הקב"ה – בדרך לגאולתנו עוד השנה.

תהליך הגאולה בשנת התש"פ = 5780 = 2020


. 1 קיום העולם: 6000 שנה (סנהדרין). זה מקביל לששת ימי השבוע, בבחינת הכתוב:

"אלף שנה בעיניך – כיום אתמול" (תהלים). יומו של הקב"ה הוא 1000 שנה"

  1. מתוך פרשת השבוע "בא": "ומושב בני ישראל במצרים – 30 שנה ו- 400 שנה" (מברית בין הבתרים).
    3. {"ועבדום ועינו אותם 400 שנה" (מלידת יצחק)}.
    4
    . בני ישראל השתעבדו במצרים רק – 210 שנים. (רש"י ע"פ חז"ל).
  2. היות והגאולה ממצרים הייתה בבחינת "אחישנה" כדברי הנביא ישעיהו,

6 . יוצא שהקב"ה זיכה את עמ"י בהנחה של – 220 שנה לפי החשבון: 430 – 210 {שנות השעבוד} = 220 שנה.

  1. 7. את ההנחה הנ"ל, נקבל בעזהי"ת גם אנחנו כיום – שנת תש"פ = 2020.

  6000 – 220 = 5780 = תש"פ.

8 . המנהיג העליון של אירן {גלגולו של המן}: עלי חאמנאי  {בגימטריה} = 220
9. עלי חאמנאי המנהיג העליון הפרסי, רודף אותנו, כדי שנחזור בתשובה, כמו המן הרשע הפרסי.

  1. השערה!!!!!!!!!!!!!!!!!! – שנת התש"פ = 2020מסוגלת לגאולתנו, וזה תלוי רק בנו.

  2. 11
    . דונלד טראמפ נשיא ארה"ב – הולך בדרכו של כורש מלך פרס שהכריז על הקמת בית המקדש השני ועליה לארץ ישראל ככתוב בספר עזרא: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות  דבר ה' מפי ירמיהו –

העיר ה' את רוח כורש מלך פרס – ויעבר קול בכל ממלכתו וגם במכתב לאמר:

 כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו –

 ויעל לירושלים…. ויבן את בית ה' אלוקי ישראל הוא האלוקים אשר בירושלים" (עזרא א. ב – ג).

משיח בן דוד =  {בגימטריה} = 424.

דונלד טראמפ  {בגימטריה} =  424  {מעין משיח בלבד – כמו כורש מלך פרס}.

  1. תפילה לבורא עולם שיגאל אותנו מתוך רחמים.

              "ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו:

בֹא איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,

ואח"כ עם התחתונים (רשב"י בזוהר בא. עמ' לד').

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק במקום ברוך הוא.

"בא אל פרעה": "אמר רבי שמעון: כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

משה רבנו היה צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם הביא אותה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות, למשה רבנו היה קל. החל מהמכה השמינית שהיא מכת הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל במלחמותינו נגד אויבינו הרבים. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו, ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם

ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).                        

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי.

הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר                                                                                            

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולמם של המצרים.

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב- ג' ימים האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 רבנו-אוה"ח-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור" (שמ' יב, כט).

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שבכוונה הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת הכתוב: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו.

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

משה רבנו לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

                                          דגם למבנה מצוות התורה.

האדם – תוצר של מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

 בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.  על כך אומר בעל "ספר החינוך":

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) / להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /     

 הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות בגוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק. בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים. בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנה' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סימן ט').

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

"החודש הזה לכם" מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

לכל אדם, יש עליות וירידות בחייו, ועליו לא להתייאש בזמן "הנפילות", בבחינת "שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כד טז).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו, ביום חמישי – ד' שבט.

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

מהו סוד ברכת הלבנה?

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-מתוך הפרשיות ״וארא־בא״-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

(389) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

בשקל ״זיתךּ יא רצם לבאהיא / ציבתךּ כאלי מהג׳ור״

 

"אֶפְרוֹשׁ אֶת כַּפַּי לַייָ, נָאַם —

אָמַר מֹשֶׁה; אָזַל לוֹ, / וּבְעֵת קָרָא שָׁלַח לוֹ / "קוֹל וּבָרָד נֶחְדָּלוּ"

צוּרִי בִּגְלָלִי. / וּמְחוֹלְלִי / גּוֹאֲלִי —

 

כנפי שחר

 (389) — הנושא: ארבע מכות ברד ארבה חושך מכת־בכורות מתוך הפרשיות ״וארא־בא״ (שמי ט,כט — יב,כט).

אפרוש… — אתפלל לה׳ בידים שטוחות. אזל — הלך. ובעת קרא… — כאשר התפלל, וקולות וברקים פסקו, שלח משה לפרעה לקיים הבטחתו. צורי בגללי… — דברי המשורר מפי העם: אבל ה׳ צורי וגואלי, בגללי, כדי להעניש פרעה על מה שעשה לי, הקשה לבו באבנים חזקים.

 

לֵב פַּרְעֹה הִקְשָׁה כַּאֲבָנִים מוּצָקִים

וַיֹּאמֶר לְמֹשֶׁה "בּוֹא אֵלָיו וְהַתְרֵה בּוֹ, עַמִּי יִנְהֲרוּ / יֵצֵא וְעָבָר":

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

נָקָם אֶקַּח טֶרֶם יוֹם מוּצָאָם

כִּי אָז אָשִׁית בְּקִרְבּוֹּ / אֶת אוֹתוֹתַי בְּלִבּוֹ / עַד יַכִּיר אֶת מַצָּבוֹ

וּבְנִי־אוֹהֲבִי / וּנְצִיבִי / כִּלְבָבִי

סַפְּרוּ לָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים צוֹדְקִים

עוֹלַלְתִּי בְּמִצְרַיִם נִפְלָאוֹת וּגְבוּרוֹת לָעַד יְסֻפְּרוּ / עָשִׂיתִי כְבָר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

יָשָׁר הָלְכוּ לִקְרָאתוֹ עֵת בּוֹאָם

קָרְאוּ לוֹ וְצָרְחוּ: / "שַׁלַּח לְעַם נִדְחוּ / עַם יְיָ־מִבְטָחוֹ

בְּנֵי־אֶזְרָחִי / וְאִפָּרְחִי; נִדָּחִי"

־כִּי הוּא רָאָם וְשׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים־

"וְאִם מָאֵן אַתָּה אָבִיא אַרְבֶּה הַרְבֵּה בָּעִיר יִתְגּוֹרָרוּ / יֹאכַל כֹּל־הַבָּר"

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דִּבְרַת עֲבָדָיו קָרְאוּ כֻּלָּהַם

"עַד מָתַי יִהְיֶה לָנוּ / לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ? / שַׁלַּח הָעָם לִמְעוֹנוֹ,

עַד אָן תְּעַנֶּה / וְנִתְאַנֶּה? / קוּם .קַנֵּא —

לְמִצְרַיִם אָבְדָה וְעָמָהּ נְמַקִּים".

מִדַּרְכָּם שָׁבוּ וּשְׁאֵלָם "מִי הַהוֹלְכִים וּמִי יִשָּׁאֲרוּ ? / יֵלְכוּ לַמִּדְבָּר":

 

ומחוללי — יוצרי. והתרה בו — הזהירהו. ינהרו — יצאו לאור החופש. זאת היא אשמתי — אם גליתי ממשכני — ארצי וזבולי — בית מקדשי נחרב, והגעתי למצב שאין לו מזור־רפואה, ולבי מכה אותי על בך — הרי זו אשמתי. אנהום למו… — נאנח אני עליהם שחרבו ואינם בגלל חטאי הכבד. נקס אקח — אעניש. מוצאם — צאתם. אוהבי — אברהם. ונציבי — נשיאי, ע״ש נשיא א-להים אתה בתוכנו(ברא׳ בג,ו). עוללתי — עשיתי. וצרחו — בצ״ל, צעקו ללא מורא. נדחו — גלו ממקומם. עם ה׳… — עם אשר ה׳ מבטחו. אזרחי — אברהם. ואיפרחי־נדחי — חי״ת־צירה, צורת רבוי ארמי, כמו חיי אריכי ומזוני רויחי; איפרחי כמו נדחי, גולים ופורחים ממקום למקום. יתגוררו — יתקבצו. כל הבר — יאכל כל הדגן. למוקש — למכשול. למעונו — למקומו. תענה ונתאנה — עד מתי תמשיך לענותו, שא־להיהם ימצא מקום לחפש לנו עלילה להענישנו? נמקים — נמוגים ונמסים, כלים ואובדים.

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "יֵלְכוּ בִּצְבָאָם

 חַג לַיְּיָ יָחֹגּוּ / שָׂב וָטָף חַיִל יִשְׁגּוּ / צֹאן וּבָקָר יִנְהָגוּ

וְשָׁם נְהַגֶּה / בְּלִי מִשְׁגֶּה / וְנַשְׂגֶּה

שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים"

אֲהָהּ ! זָעַק, " רְאוּ כִּי רָעָה חֲרַשְׁתֶּם וּמִרְמָה תִּקְצוֹרוּ / רָגַז הִתְעַבָּר

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דָּאֲבָה נַפְשׁוֹ, קָם כְּאִישׁ נִדְהָם

נִתַּר לֵב מֵחֶרְדָתוֹ / וְגָזַר בִּגְזֵרָתוֹ / לְגַרְשָׁם בְּעֶבְרָתוֹ

לָכֶם קָרָאתִי / שׁוֹמְרֵי דָּתִי / אָמַרְתִּי

קָרָא "גָּרְשׁוּם, כִּי חִצָּמוֹ לִי זוֹרְקִים"

טֶרֶם יָצְאוּ אָמַר הָאֵ-ל "נְטֵה יָדְךָ בָּאַרְבָּה", מוּסָרוֹ / וְרוּחַ

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

קִרְבַת אֱ-לֹהִים בָּאָה עָלֵימוֹ וַיִּגְזוֹר

לַהֲקַת אַרְבֶּה בָּאָה, חַיִל גָּדוֹל, גָּבְרוּ / וּבְכֹל־מַעֲבָר:

 

כנפי שחר

בצבאם — כולם, בהמוניהם. שב וטף — זקן ונער. חיל ישגו! — יגדל כוחם! כמו מלת ״הי״ו״ הבאה אחרי הזכרת שם אדם ״הי ישמרהו ויחייהו״, וכמו מלת ״יצ״ו״, ישמרהו צורו, ודומיהם, גם כאן אחרי שהזכירם בירך אותם. נהגה בלי משגה — נדבר ככל העולה על רוחנו ללא חשש של שגגת לשון. ונשגה… — נרבה להתפלל. רעה חרשתם… — הרעה אשר חשבתם לא יעלה לכם ממנה אלא אוון ומרמה, כלומר, נגלו תעלומותיכם והעליתם חרס בידכם. רגז — קצף. והתעבר — לי עברה וזעם. דאבה — עגמה נפשו, נעצב. כאיש נדהם — אובד עצות. ניתר… — זועזע מרוב חררה. וגזר… לגרשם בעברתו — וגזר בעברתו לגרשם. לכם קראתי… קרא: גרשום! — שיעורו: קרא: לכם קראתי שומרי דתי־אמרתי, גרשום! הכוונה, צעק ואמר: לכם, עבדי שומרי דתי ואמרתי, אני קורא, גרשו אותם מעל פני! כי חצמו לי זורקים — דוקרים אותי בדבריהם כמו בחץ. מוסרו — במכה זו יקבל מוסר. ורוח גבר — ומיד התחזק הרוח להביא את הארבה. קרבת א-להים — רוח הקודש. להקת ארבה — קבוצה; להקה, אותיות קהלה.

 

כִּנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרוֹ־כֵּן לֵב פַּרְעֹה נָזוֹר

רָאָה כִּי אָכַל כֹּל־עֵץ גַּם יָרָק בַּעֲפָרוֹ / נִרְאֶה וְנִקְבָּר:

 

גַּאֲוַת הָרָשָׁע הִשְׁפִּילַתּוּ; וַיִפְזוֹר —

אֶת רַגְלֵי עֲבָדָיו, וּלְמֹשֶׁה קָרָא, מִהֲרוּ / כֹּל־שַׂר וְדַבָּר:

 

חָטָאתִי הַפַּעַם, מִדְּבָרָי לֹא אֶנְזוֹר.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָנָּא, אַל פָּנַי יֶחְוָרוּ / שְׁלִיחֵי הַבַּר:

 

הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי לַייָ בִּשְׁמוֹ אֵזוֹר

מִבְטָחִי וְחֵילִי רַחֲמָיו עָלַי יֻכְמָרוּ / וַאֲנַשֵּׁק בַּר:

 

יָצָא מִשָּׁם, הִתְפַּלֵּל, בָּא רוּחַ וַיָּזֹר

לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד וְכָלוּ וְנִגְמָרוּ / שָׂמוּהוּ מִצְבָּר:

 

יֹשֶׁר אֳמָרָיו בְּחֵטְא מִלְּאָם

רוּחַ נֹחַם פְּעָמוֹ / שָׁב וַיְחַדֵּשׁ אֲשָׁמוֹ / כָּכָה חָשַׁב בִּזְמָמוֹ

"בּוֹנֵי אוּלַמִּי / נוֹתְנֵי לַחְמִי / וּמֵימִי —

לֹא אֲשַׁלֵּחַ! יְאֻסְּרוּ בְּזִקִּים"

וַייָ אָמַר לְמֹשֶׁה "נְטֵה יָדְךָ בַּחֹשֵׂךְ יְסֻגְּרוּ / לֹא יֵצְאוּ בַּבָּר:

 

ז זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

מַכַּת הַחֹשֵׂךְ הָאֵ־ל הִמְצִיאָם

עֵינֵי מִצְרִים נִסְתָּמוּ / וְיִשְׂרָאֵל אוֹר לָמוֹ / מִסְתָּרָם לֹא נֶעֱלָמוֹ

קָרָא "בֵּן־זַעְמִי, / בֵּן־עַמְרָמִי, / הֵן טַעְמִי —

 

כנפי שחר        

כנטות… בן לב פרעה נזור — כצ״ל, גזור בנו״ן, ור"ל כמו שהשמש שוקעת ואורה נעלם ובא חושך במקומה כן לב פרעה נסוג מהבטחתו. ראה מעשה חרש. ראה… — כי אכל הארבה כל ירק, גם זה הנראה וגם הנקבר תוך עפרו — ויפזור… — פיזר עבדיו בכל עבר, ואלה, כל שר ודבר, מיהרו — לחפש את משה; לא אנזור — לא אסוג, לא אחזור בי מהבטחתי. אנא… — שיעורו: אנא, שליחי הבר, אל פני יחוורו — אל תשיבו פני ריקם, שילבינו מבושה; שליחי הבר, שלוחיו של ה׳ הצדיק, הזך והצח; העתירו… — התפללו עלי לה,, אשר מכאן ולהבא אאזר ואתחזק רק בשמו, והוא כוחי ומבטחי. רחמיו עלי יוכמרו — יהמו ויתגלגלו רחמיו עלי. ואנשק בר — ומעתה אכבד עם ישראל שהם בניו. בא רוח ויזור — פיזר ונשא את הארבה. מצבר — גדיש, ערימה. רוח נוחם… — מחשבת חרטה קשקשה במוחו כפעמון, הטרידה אותו, ויחדש אשמו — חזר לסורו. ככה חשב בזממו; בוני אולמי… — לא יתכן שאשלח אנשים הבונים לי ערים ומביאים ברכה לכלכלת המדינה, לא אשלח! יאסרו בזקים… — ישארו אסורים בכבלים, לא יצאו החוצה, לא ישוחררו; בר, שדה, מדבר. המציאם — הביא עליהם, ל׳ את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמי יח,ח), אירעה להם. מסתרם… — מקומות בהם הסתירו המצרים דברי חפץ לא נעלמו מהישראלים שהיו שרויים באור. בן זעמי…, הן טעמי… — אתה, משה בן עמרם, אשר הבאת עלי מכות הזעם, שמע את עצתי: תלכו, אבל בידים ריקניות.

 

אֲשַׁלַּח הָעָם, אַךְ בְּיָדַיִם רֵיקִים

וְצֹאנָם וּבְקָרָם יֻצָּג, וּלְכוּ עִבְדוּ הַשֵּׁ"ם כְּמַאֲמָרוֹ / טַף זָקֵן וּגְבַר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

"חֲדַל לָךְ מִדְבְּרֵי חֵטְא מְזֹהַם,

עָנָה מֹשֶׁה בְּנַאְקוֹ, / זִמּוֹתֶיךָ נִתָּקוּ / גָּבְרוּ וְלֹא עָמָקוּ

צוּרִי צוֹדְקִי / וּמְחוֹקְקִי / מַמְתַּקִּי—

מָה־נִזְבְּחָה־לוֹ כְּמִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים?

לֹא־דַּי כִּי תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים, מִקְנֵנוּ לֹא יֶחְסָרוּ / לָהֶם יְחֻבַּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

זַעַף נִמְלָא וְעֶבְרָתוֹ הֶרְאָם

גָּזַר עָלָיו וּפְקָדוֹ / רַגְלֶיךָ לֹא יַעַמְדוּ / וַיָּצַר אֶת צַעֲדוֹ

" לִפְנֵי כְּבוֹדִי / וְקָדְקֳדִי / וְנֶגְדִּי

שָׁמוּר, אַל תִּרְאֶה פָּנַי, מִמָּךְ רְחוֹקִים

וּבַיּוֹם רְאוֹתְךָ פָּנַי תָּמוּת, אַל תַּמְרֶה פִּי הַמֶּלֶךְ וִיקָרוֹ / שִׁלְטוֹן וְגִזְבָּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

קַיָּם גָּזַר "עוֹד אָבִיא, לְיָרְאָם,

נֶגַע לָעָם, עַם פַּרְעֹה, / אַחַר יָשׁוּב מִפִּשְׁעוֹ / יְשַׁלַּח הָעָם יִסְעוּ"

צִירִי וְרוֹעִי, / מְיֻדָּעִי / [וְרֵעִי]

דַּבֵּר בְּאָזְנֵי עַמִּי יִהְיוּ מְפָרְקִים

 

כנפי שחר        

יוצג — יהיה מוצג ועומד במקומו. במאמרו — כאשר אמר. וּגְבָר — יחיד מן גברים. חדל לך… — תפסיק מדיבורים מלוכלכים! קרא משה בקולו הרם. זמותיך נתקו — קשריך הותרו, כלומר לא הועלת כלום בקשיות לבן. גברו ולא עמקו — זמותיך היו רבים, אבל לא היתה להם אחיזה בעומק. צודקי — ה׳ המוכיח צדקתי, ומחוקקי — הקובע לי חוקים, ממתקי — ע״ש חבו ממתקים (שה״ש ה,טז), ומתוקים מדבש ונופת צופים (תה, יט,יא). לא די כי תתן… — שיעורו: לא מספיק שמקנהם יחובר ויצורף אליהם, אלא גם אתה תתן להם משלך. זעף — נמלא חימה. ופקדו — פקד עליו, גזר עליו. ויצר את צעדו — צמצם את מהלכו, שלל ממנו חופש הכניסה אליו. לפני כבודי… — דבק אל ״רגליך לא יעמדו״ (קרא: יעומדו). אל תמרה… — אל תסרב לפקודה היוצאת מפי מלך שליט וגזבר, ממונה על הכנסות המדינה. קיים — ה׳ החי וקיים לעד. ליראם — להפחידם. צירי ורועי מיודעי ורעי — ראה מעשה חרש; צירי, שלוחי; ורועי, שאני מיניתיו להיות רועה את עמי; מיודעי, שאני כבדתיו ודוממתיו, ע״ש ידעתיך בשם (שמי לג,יב) וכן ת״א: רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם, וכפירוש ראב״ע ורמב״ן ז״ל. וגם ע״ש שהודיעו י״ג מדותיו (שם לד, ו־ז); ורעי —שהוא דבק אלי.

 

"שָׁאֲלוּ אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כֶּסֶף וְזָהָב נַצְּלוּ וּסְחָרו / מִגָּר בְּפַרְבָּר":

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹר כַּהַךְ צוּר

אַךְ בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל פָּלַט מִשַּׁחַת נְצָרוֹ / בְּבֵיתוֹ נִשְׁמַר:

 

צְעָקָה גְּדוֹלָה הָיְתָה  בְּאֶרֶץ מָצוֹר

מֹשֶׁה הוּבָא בַלַּיְּלָה, כִּי בָּא יוֹם לוֹ גְּזָרוֹ / וְדִינוֹ נִגֶמָר:

 

"קוּמוּ צְאוּ כֻּלְּכֶם'/ קָרָא בְּאֵין מַעֲצוֹר

"טַפְּכֶם גַּם מִקְּנֵיהֶם אֲלֵיכֶם יִתְחַבָּרוּ" / שַׁ־דַּי לִי הֵמַר:

 

יַד הַמִּצְרִים קָשְׁתָה עֲלֵיהֶם בְּמָצוֹר —

לְשָׁלְּחָם, פֶּן קְבָרִים לָהֶם פֹּה פָּעֲרוּ / אַחֲרִיתָם מָר:

 

אָנָּא, יְיָ, תִּשְׁמַע הֶגְיוֹנִי, וְתִקְצוֹר —

פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנוֹתַי בְּסִפְרְךָ הֻסְפָּרוּ / כִּי רֵיחִי נָמָר:

 

קָרַב קֵץ גְּאֻלָּתֵנוּ, בֶּן־דָּוִד יַעֲצוֹר

מֶלֶךְ־חַי־וְקִים יִמְלוֹךְ וְיִגְדַּל יְקָרוֹ / יִפְרָח כַּתָּמָר:

 

כנפי שחר

יהיו מופרקים — שעוד הערב יהיו נגאלים, ל׳ ויפרקנו מצרינו (תה׳ קלו,כד). נצלו — הריקו אותם מכסף וזהב (קרא נצלו כבשוא נח). וסחרו מגר בפרבר — קחו לכם סחורה מן השוכן בפרבר, שבונה בקצה העיר. כחך צור — במכת אבן; ואולי יתכוון, שהביא עליהם מכה איומה כזו שהביא על צור(עי׳ ישע׳ פרק בג), ואז יש לנקר צור, צד״י־חולם. פלט — נמלט, ניצל. משחת נצרו — הצילו ממות. בביתו נשמר — כי לא יצא מביתו. בארץ מצור — בארץ מצרים. כי בא יום… — כצ״ל; כי הגיע היום שקבע לו, לפרעה, יום שדינו נגמר לטביעה בים־סוף. ראה מעשה חרש. באין מעצור — קומו צאו ללא כל מניעה ועיכוב. ש-די לי המר — השביעני ממרורים. במצור — המצרים צרו עליהם ודחקו אותם לצאת מיד. פן קברים… — מחשש שמא ימותו כולם; פה פערו — פתחו פה, הנושא: קברים. אחריתם מר — פן, גם הם בבכורות, מרה תהיה אחריתם. אנא ה׳… — המשורר מסיים בתפלה. ותקצור פשעי… — תכרות, תבלה ותמחה פשעי אשר נכתבו בספרך. כי ריחי נמר — כי יודע אני שריחי נבאש בפניך. בן־דוד יעצור… — ימשול, ירבה כבודו ויגבה כתמר במהרה בימינו אמן!

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 137 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר