ארכיון יומי: 29 בינואר 2020


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

 

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והע­לו אותם למלך ס׳  ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדב­רים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהו­דים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.

ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.

ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנ­גיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.

וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא  והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.

הערת המחבר:         אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)

וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 265

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-מתוך הפרשיות ״וארא־בא״-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- קצידה מס 389 כרך ב'

(389) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

בשקל ״זיתךּ יא רצם לבאהיא / ציבתךּ כאלי מהג׳ור״

 

"אֶפְרוֹשׁ אֶת כַּפַּי לַייָ, נָאַם —

אָמַר מֹשֶׁה; אָזַל לוֹ, / וּבְעֵת קָרָא שָׁלַח לוֹ / "קוֹל וּבָרָד נֶחְדָּלוּ"

צוּרִי בִּגְלָלִי. / וּמְחוֹלְלִי / גּוֹאֲלִי —

 

כנפי שחר

 (389) — הנושא: ארבע מכות ברד ארבה חושך מכת־בכורות מתוך הפרשיות ״וארא־בא״ (שמי ט,כט — יב,כט).

אפרוש… — אתפלל לה׳ בידים שטוחות. אזל — הלך. ובעת קרא… — כאשר התפלל, וקולות וברקים פסקו, שלח משה לפרעה לקיים הבטחתו. צורי בגללי… — דברי המשורר מפי העם: אבל ה׳ צורי וגואלי, בגללי, כדי להעניש פרעה על מה שעשה לי, הקשה לבו באבנים חזקים.

 

לֵב פַּרְעֹה הִקְשָׁה כַּאֲבָנִים מוּצָקִים

וַיֹּאמֶר לְמֹשֶׁה "בּוֹא אֵלָיו וְהַתְרֵה בּוֹ, עַמִּי יִנְהֲרוּ / יֵצֵא וְעָבָר":

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

נָקָם אֶקַּח טֶרֶם יוֹם מוּצָאָם

כִּי אָז אָשִׁית בְּקִרְבּוֹּ / אֶת אוֹתוֹתַי בְּלִבּוֹ / עַד יַכִּיר אֶת מַצָּבוֹ

וּבְנִי־אוֹהֲבִי / וּנְצִיבִי / כִּלְבָבִי

סַפְּרוּ לָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים צוֹדְקִים

עוֹלַלְתִּי בְּמִצְרַיִם נִפְלָאוֹת וּגְבוּרוֹת לָעַד יְסֻפְּרוּ / עָשִׂיתִי כְבָר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

יָשָׁר הָלְכוּ לִקְרָאתוֹ עֵת בּוֹאָם

קָרְאוּ לוֹ וְצָרְחוּ: / "שַׁלַּח לְעַם נִדְחוּ / עַם יְיָ־מִבְטָחוֹ

בְּנֵי־אֶזְרָחִי / וְאִפָּרְחִי; נִדָּחִי"

־כִּי הוּא רָאָם וְשׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים־

"וְאִם מָאֵן אַתָּה אָבִיא אַרְבֶּה הַרְבֵּה בָּעִיר יִתְגּוֹרָרוּ / יֹאכַל כֹּל־הַבָּר"

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דִּבְרַת עֲבָדָיו קָרְאוּ כֻּלָּהַם

"עַד מָתַי יִהְיֶה לָנוּ / לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ? / שַׁלַּח הָעָם לִמְעוֹנוֹ,

עַד אָן תְּעַנֶּה / וְנִתְאַנֶּה? / קוּם .קַנֵּא —

לְמִצְרַיִם אָבְדָה וְעָמָהּ נְמַקִּים".

מִדַּרְכָּם שָׁבוּ וּשְׁאֵלָם "מִי הַהוֹלְכִים וּמִי יִשָּׁאֲרוּ ? / יֵלְכוּ לַמִּדְבָּר":

 

ומחוללי — יוצרי. והתרה בו — הזהירהו. ינהרו — יצאו לאור החופש. זאת היא אשמתי — אם גליתי ממשכני — ארצי וזבולי — בית מקדשי נחרב, והגעתי למצב שאין לו מזור־רפואה, ולבי מכה אותי על בך — הרי זו אשמתי. אנהום למו… — נאנח אני עליהם שחרבו ואינם בגלל חטאי הכבד. נקס אקח — אעניש. מוצאם — צאתם. אוהבי — אברהם. ונציבי — נשיאי, ע״ש נשיא א-להים אתה בתוכנו(ברא׳ בג,ו). עוללתי — עשיתי. וצרחו — בצ״ל, צעקו ללא מורא. נדחו — גלו ממקומם. עם ה׳… — עם אשר ה׳ מבטחו. אזרחי — אברהם. ואיפרחי־נדחי — חי״ת־צירה, צורת רבוי ארמי, כמו חיי אריכי ומזוני רויחי; איפרחי כמו נדחי, גולים ופורחים ממקום למקום. יתגוררו — יתקבצו. כל הבר — יאכל כל הדגן. למוקש — למכשול. למעונו — למקומו. תענה ונתאנה — עד מתי תמשיך לענותו, שא־להיהם ימצא מקום לחפש לנו עלילה להענישנו? נמקים — נמוגים ונמסים, כלים ואובדים.

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "יֵלְכוּ בִּצְבָאָם

 חַג לַיְּיָ יָחֹגּוּ / שָׂב וָטָף חַיִל יִשְׁגּוּ / צֹאן וּבָקָר יִנְהָגוּ

וְשָׁם נְהַגֶּה / בְּלִי מִשְׁגֶּה / וְנַשְׂגֶּה

שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים"

אֲהָהּ ! זָעַק, " רְאוּ כִּי רָעָה חֲרַשְׁתֶּם וּמִרְמָה תִּקְצוֹרוּ / רָגַז הִתְעַבָּר

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דָּאֲבָה נַפְשׁוֹ, קָם כְּאִישׁ נִדְהָם

נִתַּר לֵב מֵחֶרְדָתוֹ / וְגָזַר בִּגְזֵרָתוֹ / לְגַרְשָׁם בְּעֶבְרָתוֹ

לָכֶם קָרָאתִי / שׁוֹמְרֵי דָּתִי / אָמַרְתִּי

קָרָא "גָּרְשׁוּם, כִּי חִצָּמוֹ לִי זוֹרְקִים"

טֶרֶם יָצְאוּ אָמַר הָאֵ-ל "נְטֵה יָדְךָ בָּאַרְבָּה", מוּסָרוֹ / וְרוּחַ

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

קִרְבַת אֱ-לֹהִים בָּאָה עָלֵימוֹ וַיִּגְזוֹר

לַהֲקַת אַרְבֶּה בָּאָה, חַיִל גָּדוֹל, גָּבְרוּ / וּבְכֹל־מַעֲבָר:

 

כנפי שחר

בצבאם — כולם, בהמוניהם. שב וטף — זקן ונער. חיל ישגו! — יגדל כוחם! כמו מלת ״הי״ו״ הבאה אחרי הזכרת שם אדם ״הי ישמרהו ויחייהו״, וכמו מלת ״יצ״ו״, ישמרהו צורו, ודומיהם, גם כאן אחרי שהזכירם בירך אותם. נהגה בלי משגה — נדבר ככל העולה על רוחנו ללא חשש של שגגת לשון. ונשגה… — נרבה להתפלל. רעה חרשתם… — הרעה אשר חשבתם לא יעלה לכם ממנה אלא אוון ומרמה, כלומר, נגלו תעלומותיכם והעליתם חרס בידכם. רגז — קצף. והתעבר — לי עברה וזעם. דאבה — עגמה נפשו, נעצב. כאיש נדהם — אובד עצות. ניתר… — זועזע מרוב חררה. וגזר… לגרשם בעברתו — וגזר בעברתו לגרשם. לכם קראתי… קרא: גרשום! — שיעורו: קרא: לכם קראתי שומרי דתי־אמרתי, גרשום! הכוונה, צעק ואמר: לכם, עבדי שומרי דתי ואמרתי, אני קורא, גרשו אותם מעל פני! כי חצמו לי זורקים — דוקרים אותי בדבריהם כמו בחץ. מוסרו — במכה זו יקבל מוסר. ורוח גבר — ומיד התחזק הרוח להביא את הארבה. קרבת א-להים — רוח הקודש. להקת ארבה — קבוצה; להקה, אותיות קהלה.

 

כִּנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרוֹ־כֵּן לֵב פַּרְעֹה נָזוֹר

רָאָה כִּי אָכַל כֹּל־עֵץ גַּם יָרָק בַּעֲפָרוֹ / נִרְאֶה וְנִקְבָּר:

 

גַּאֲוַת הָרָשָׁע הִשְׁפִּילַתּוּ; וַיִפְזוֹר —

אֶת רַגְלֵי עֲבָדָיו, וּלְמֹשֶׁה קָרָא, מִהֲרוּ / כֹּל־שַׂר וְדַבָּר:

 

חָטָאתִי הַפַּעַם, מִדְּבָרָי לֹא אֶנְזוֹר.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָנָּא, אַל פָּנַי יֶחְוָרוּ / שְׁלִיחֵי הַבַּר:

 

הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי לַייָ בִּשְׁמוֹ אֵזוֹר

מִבְטָחִי וְחֵילִי רַחֲמָיו עָלַי יֻכְמָרוּ / וַאֲנַשֵּׁק בַּר:

 

יָצָא מִשָּׁם, הִתְפַּלֵּל, בָּא רוּחַ וַיָּזֹר

לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד וְכָלוּ וְנִגְמָרוּ / שָׂמוּהוּ מִצְבָּר:

 

יֹשֶׁר אֳמָרָיו בְּחֵטְא מִלְּאָם

רוּחַ נֹחַם פְּעָמוֹ / שָׁב וַיְחַדֵּשׁ אֲשָׁמוֹ / כָּכָה חָשַׁב בִּזְמָמוֹ

"בּוֹנֵי אוּלַמִּי / נוֹתְנֵי לַחְמִי / וּמֵימִי —

לֹא אֲשַׁלֵּחַ! יְאֻסְּרוּ בְּזִקִּים"

וַייָ אָמַר לְמֹשֶׁה "נְטֵה יָדְךָ בַּחֹשֵׂךְ יְסֻגְּרוּ / לֹא יֵצְאוּ בַּבָּר:

 

ז זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

מַכַּת הַחֹשֵׂךְ הָאֵ־ל הִמְצִיאָם

עֵינֵי מִצְרִים נִסְתָּמוּ / וְיִשְׂרָאֵל אוֹר לָמוֹ / מִסְתָּרָם לֹא נֶעֱלָמוֹ

קָרָא "בֵּן־זַעְמִי, / בֵּן־עַמְרָמִי, / הֵן טַעְמִי —

 

כנפי שחר        

כנטות… בן לב פרעה נזור — כצ״ל, גזור בנו״ן, ור"ל כמו שהשמש שוקעת ואורה נעלם ובא חושך במקומה כן לב פרעה נסוג מהבטחתו. ראה מעשה חרש. ראה… — כי אכל הארבה כל ירק, גם זה הנראה וגם הנקבר תוך עפרו — ויפזור… — פיזר עבדיו בכל עבר, ואלה, כל שר ודבר, מיהרו — לחפש את משה; לא אנזור — לא אסוג, לא אחזור בי מהבטחתי. אנא… — שיעורו: אנא, שליחי הבר, אל פני יחוורו — אל תשיבו פני ריקם, שילבינו מבושה; שליחי הבר, שלוחיו של ה׳ הצדיק, הזך והצח; העתירו… — התפללו עלי לה,, אשר מכאן ולהבא אאזר ואתחזק רק בשמו, והוא כוחי ומבטחי. רחמיו עלי יוכמרו — יהמו ויתגלגלו רחמיו עלי. ואנשק בר — ומעתה אכבד עם ישראל שהם בניו. בא רוח ויזור — פיזר ונשא את הארבה. מצבר — גדיש, ערימה. רוח נוחם… — מחשבת חרטה קשקשה במוחו כפעמון, הטרידה אותו, ויחדש אשמו — חזר לסורו. ככה חשב בזממו; בוני אולמי… — לא יתכן שאשלח אנשים הבונים לי ערים ומביאים ברכה לכלכלת המדינה, לא אשלח! יאסרו בזקים… — ישארו אסורים בכבלים, לא יצאו החוצה, לא ישוחררו; בר, שדה, מדבר. המציאם — הביא עליהם, ל׳ את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמי יח,ח), אירעה להם. מסתרם… — מקומות בהם הסתירו המצרים דברי חפץ לא נעלמו מהישראלים שהיו שרויים באור. בן זעמי…, הן טעמי… — אתה, משה בן עמרם, אשר הבאת עלי מכות הזעם, שמע את עצתי: תלכו, אבל בידים ריקניות.

 

אֲשַׁלַּח הָעָם, אַךְ בְּיָדַיִם רֵיקִים

וְצֹאנָם וּבְקָרָם יֻצָּג, וּלְכוּ עִבְדוּ הַשֵּׁ"ם כְּמַאֲמָרוֹ / טַף זָקֵן וּגְבַר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

"חֲדַל לָךְ מִדְבְּרֵי חֵטְא מְזֹהַם,

עָנָה מֹשֶׁה בְּנַאְקוֹ, / זִמּוֹתֶיךָ נִתָּקוּ / גָּבְרוּ וְלֹא עָמָקוּ

צוּרִי צוֹדְקִי / וּמְחוֹקְקִי / מַמְתַּקִּי—

מָה־נִזְבְּחָה־לוֹ כְּמִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים?

לֹא־דַּי כִּי תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים, מִקְנֵנוּ לֹא יֶחְסָרוּ / לָהֶם יְחֻבַּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

זַעַף נִמְלָא וְעֶבְרָתוֹ הֶרְאָם

גָּזַר עָלָיו וּפְקָדוֹ / רַגְלֶיךָ לֹא יַעַמְדוּ / וַיָּצַר אֶת צַעֲדוֹ

" לִפְנֵי כְּבוֹדִי / וְקָדְקֳדִי / וְנֶגְדִּי

שָׁמוּר, אַל תִּרְאֶה פָּנַי, מִמָּךְ רְחוֹקִים

וּבַיּוֹם רְאוֹתְךָ פָּנַי תָּמוּת, אַל תַּמְרֶה פִּי הַמֶּלֶךְ וִיקָרוֹ / שִׁלְטוֹן וְגִזְבָּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

קַיָּם גָּזַר "עוֹד אָבִיא, לְיָרְאָם,

נֶגַע לָעָם, עַם פַּרְעֹה, / אַחַר יָשׁוּב מִפִּשְׁעוֹ / יְשַׁלַּח הָעָם יִסְעוּ"

צִירִי וְרוֹעִי, / מְיֻדָּעִי / [וְרֵעִי]

דַּבֵּר בְּאָזְנֵי עַמִּי יִהְיוּ מְפָרְקִים

 

כנפי שחר        

יוצג — יהיה מוצג ועומד במקומו. במאמרו — כאשר אמר. וּגְבָר — יחיד מן גברים. חדל לך… — תפסיק מדיבורים מלוכלכים! קרא משה בקולו הרם. זמותיך נתקו — קשריך הותרו, כלומר לא הועלת כלום בקשיות לבן. גברו ולא עמקו — זמותיך היו רבים, אבל לא היתה להם אחיזה בעומק. צודקי — ה׳ המוכיח צדקתי, ומחוקקי — הקובע לי חוקים, ממתקי — ע״ש חבו ממתקים (שה״ש ה,טז), ומתוקים מדבש ונופת צופים (תה, יט,יא). לא די כי תתן… — שיעורו: לא מספיק שמקנהם יחובר ויצורף אליהם, אלא גם אתה תתן להם משלך. זעף — נמלא חימה. ופקדו — פקד עליו, גזר עליו. ויצר את צעדו — צמצם את מהלכו, שלל ממנו חופש הכניסה אליו. לפני כבודי… — דבק אל ״רגליך לא יעמדו״ (קרא: יעומדו). אל תמרה… — אל תסרב לפקודה היוצאת מפי מלך שליט וגזבר, ממונה על הכנסות המדינה. קיים — ה׳ החי וקיים לעד. ליראם — להפחידם. צירי ורועי מיודעי ורעי — ראה מעשה חרש; צירי, שלוחי; ורועי, שאני מיניתיו להיות רועה את עמי; מיודעי, שאני כבדתיו ודוממתיו, ע״ש ידעתיך בשם (שמי לג,יב) וכן ת״א: רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם, וכפירוש ראב״ע ורמב״ן ז״ל. וגם ע״ש שהודיעו י״ג מדותיו (שם לד, ו־ז); ורעי —שהוא דבק אלי.

 

"שָׁאֲלוּ אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כֶּסֶף וְזָהָב נַצְּלוּ וּסְחָרו / מִגָּר בְּפַרְבָּר":

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹר כַּהַךְ צוּר

אַךְ בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל פָּלַט מִשַּׁחַת נְצָרוֹ / בְּבֵיתוֹ נִשְׁמַר:

 

צְעָקָה גְּדוֹלָה הָיְתָה  בְּאֶרֶץ מָצוֹר

מֹשֶׁה הוּבָא בַלַּיְּלָה, כִּי בָּא יוֹם לוֹ גְּזָרוֹ / וְדִינוֹ נִגֶמָר:

 

"קוּמוּ צְאוּ כֻּלְּכֶם'/ קָרָא בְּאֵין מַעֲצוֹר

"טַפְּכֶם גַּם מִקְּנֵיהֶם אֲלֵיכֶם יִתְחַבָּרוּ" / שַׁ־דַּי לִי הֵמַר:

 

יַד הַמִּצְרִים קָשְׁתָה עֲלֵיהֶם בְּמָצוֹר —

לְשָׁלְּחָם, פֶּן קְבָרִים לָהֶם פֹּה פָּעֲרוּ / אַחֲרִיתָם מָר:

 

אָנָּא, יְיָ, תִּשְׁמַע הֶגְיוֹנִי, וְתִקְצוֹר —

פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנוֹתַי בְּסִפְרְךָ הֻסְפָּרוּ / כִּי רֵיחִי נָמָר:

 

קָרַב קֵץ גְּאֻלָּתֵנוּ, בֶּן־דָּוִד יַעֲצוֹר

מֶלֶךְ־חַי־וְקִים יִמְלוֹךְ וְיִגְדַּל יְקָרוֹ / יִפְרָח כַּתָּמָר:

 

כנפי שחר

יהיו מופרקים — שעוד הערב יהיו נגאלים, ל׳ ויפרקנו מצרינו (תה׳ קלו,כד). נצלו — הריקו אותם מכסף וזהב (קרא נצלו כבשוא נח). וסחרו מגר בפרבר — קחו לכם סחורה מן השוכן בפרבר, שבונה בקצה העיר. כחך צור — במכת אבן; ואולי יתכוון, שהביא עליהם מכה איומה כזו שהביא על צור(עי׳ ישע׳ פרק בג), ואז יש לנקר צור, צד״י־חולם. פלט — נמלט, ניצל. משחת נצרו — הצילו ממות. בביתו נשמר — כי לא יצא מביתו. בארץ מצור — בארץ מצרים. כי בא יום… — כצ״ל; כי הגיע היום שקבע לו, לפרעה, יום שדינו נגמר לטביעה בים־סוף. ראה מעשה חרש. באין מעצור — קומו צאו ללא כל מניעה ועיכוב. ש-די לי המר — השביעני ממרורים. במצור — המצרים צרו עליהם ודחקו אותם לצאת מיד. פן קברים… — מחשש שמא ימותו כולם; פה פערו — פתחו פה, הנושא: קברים. אחריתם מר — פן, גם הם בבכורות, מרה תהיה אחריתם. אנא ה׳… — המשורר מסיים בתפלה. ותקצור פשעי… — תכרות, תבלה ותמחה פשעי אשר נכתבו בספרך. כי ריחי נמר — כי יודע אני שריחי נבאש בפניך. בן־דוד יעצור… — ימשול, ירבה כבודו ויגבה כתמר במהרה בימינו אמן!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר