מורשת יהדות מרוקו

מבצע יכין

חזרתי לפאריז, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי (2.8.63). הספקתי בינתיים להשתתף בישיבה עם מר יוסף מלמד בג׳נבה אשר על כך אדווח לכם בנפרד.

ברצוני למסור לכם סקירה כללית על הנעשה במ. [הכוונה למרוקו] אם גם ידוע לי שרוב העניינים מוכרים לכם ממקורות טובים. המצב ביהדות מרוקו השתנה לחלוטין לגבי נושא העלייה במשך החודש האחרון נוכחתי לדעת שהגענו לקצה העלייה ההמונית. הדבר בא עלינו בצורה פתאומית היות והיינו שקועים בעבודה היום־יומית; מצב זה שיערנו בדיון המשותף בו השתתף גם יהודה בהיותו בפ. אולם לאמיתו של דבר יעלה מספר היהודים שיצאו בעלייה המונית על אמדן שהיה במאי ש.ז. הערכנו את מספרם ל־15 אלף איש ואכן אי״ה בסוף חודש זה נגיע למספר ששיערנו אז ואף נעלה עליו.

היום נמצאים בידינו כ-3,600 דרכונים חדשים אשר הסעתם תתחיל עם הגעתה של האנייה הגדולה לאירמה[אירמה, הכוונה בלשון ׳המסגרת׳ לעיר ולמחוז קזבלנקה]. ב-8 לח.ז., בשלב זה טרם ידוע אם האנייה תסע פעם נוספת ובוודאי תתפלאו על כך – לאור מספר הדרכונים שבידינו. אולם הדבר תלוי במספרם הגדול של אנשי אירמה הרשומים על דרכונים אלה. על מנת להסביר זאת היטב אאלץ בנקודה זו למסור לכם ביתר פירוט את המצב באירמה:

לפני כחודש החלטתי להתרכז יותר בעלייה מאירמה, לאור העובדה שביתר חלקי הארץ העלייה הולכת ונחלשת. אך בגלל גישתו העוינת של דון החלטנו לשמור יותר על חשאיות ושקט ובראש ובראשונה להוציא את היהודים בקבוצות קטונות, ובהיותם גרים באזורים צפופים ומרוכזים ־ יציאתם מעל ל-150-100 תגרום לרעש ולתקלות. זאת נוכחתי בעצמי כשבפברואר ש.ז. נתתי הוראה להסיע על אנייה גדולה 200 איש, הגיע הדבר עד לאוזני דון ודי צרות היו אז.

בהזדמנות זו אציין שמתוך 4,133 שיצאו את הארץ בחודש יולי, היו כ-2,000 מאירמה. הפתרון הטוב ביותר כדי להוציא יהודים מאירמה הוא להוציאם בקבוצות קטנות, בכל יום שני ואולי בעתיד גם בכל יום, ולהסיעם בלילה באוטובוסים מיוחדים עד לטינו. אך גם על אנייה גדולה לא נוכל להעלות יותר מ-100־150.

מבין המסמכים הנמצאים בידינו בחודש אוגוסט ישנם כ-2,000 מאירמה וכ-1,600 מיתר חלקי מ. מספר זה מאפשר למעשה נסיעה נוספת של האנייה הגדולה אולם ביניהם ה״מתאחרים״ רובם אנשי הדרום. אנשינו בודקים כיום כמה מבין ה-1,600 מוכנים ליציאה בחודש זה וכמה מהם ישתייכו לקבוצת ה״מתאחרים״, ובהתאם לתוצאות נוכל לקבוע אם האנייה הגדולה תחזור ב־15 לאוגוסט או שנסיעתה ב-8 לח.ז. תהיה, בשלב זה, האחרונה.

המצב במ. לאחר חודש אוגוסט

לאחר יציאתם של 4,000 (מספר משוער לחודש זה) ישארו באירמה כ-6,000 יהודים המוכנים לנסוע בכל עת. יש להניח שעם 6,000 אלה קשורים בני משפחה בלי דרכונים רגילים שמספרם נע בין 2,500-1,500. הבטחות לעלייה ישנן גם מ-500 יהודים מאזור טפיללט (בעיקר בארפוד) עשירים בחלקם הגדול אשר נשארו מבודדים בכפרים וביקשו לנסוע בספטמבר לאחר שיחסלו את רכושם. במשרדנו מונחים דרכונים של יהודי טזנדט (הדרום הרחוק) 450 במספר, שהחליטו לנסוע בצוותא בסביבות 15 בספטמבר ש.ז. היות וכ-20 משפחות בעלי רכוש מחפשים דרך לחיסולו.

״המתאחרים״

מספר ה״מתאחרים״ הלך וגדל מאז ינואר 1963. כיום מונחים במשרדנו דרכונים של כ-3,500 יהודים. החלטנו לחקור מה בעצם גרם לכך שאלה החליטו ברגע האחרון לדחות את עלייתם. מתברר שהיו לכך כמה סיבות:

• לפני שנה רגילים היו שמיום בו נרשמו לעלייה עד ליציאתם עברו שבועות ואפילו חודשים, כי מספר הקולקטיב היה קטן יותר מהשנה ועל כן חשבו שגם השנה יהיה כן. הקצב המהיר בו יצאו, לפעמים שבוע לאחר רישומם, גרם לכך שלא היו מוכנים לכך.
• אשתקד מספר ה״מתאחרים״ היה כמעט אפסי. אז לא הכרנו היטב את הטכניקה ונהגנו לחסל דרכונים שלא נוצלו. השנה אנו מחברים את הדרכון הבודד למחברת אחרת כך שיהודי יכול לנסוע בכל עת שירצה. דבר זה התפרסם מהר מאוד במ. ואנשים נוהגים כאילו דרכון אינדיבידואלי בכיסם.
• היחס האידיאלי השורר בין השלטונות לבינינו נותן להם ביטחון כי יכולים הם לעלות בקולקטיב גם לאחר החיסול, ללא הפסדים, של עסקיהם.

לפני שנה היתה זו יציאה כ״יציאת מצרים״, כלומר בחיפזון. השנה היציאה דומה יותר ל״עליית בבל״. ישנם כמובן גם מקרים של חרדה.

• הזכאים לחובות העם ערים יותר מאשר בשנה שעברה ועומדים הם על המשמר. לא פעם נתפס עולה זה או אחר על-ידי התובע ממש ברגע האחרון ועל-ידי כך נמנע ממנו מלעלות עד להסדר החוב. יש לנו ״סיפור יפה״ על מקרה שקרה באחד הכפרים בטפיללט.

כמובן שרוב רובם של ה״מתאחרים״ ממשיכים להיות מועמדים לעלייה. ההתקפה הרצינית הראשונה נעשתה באנט, משה שואבי הוציא חוזר ל-24 משפחות והזמין אותן למשרד. הוא הודיע להם שלא נוכל להחזיק לעולמים בדרכוניהם אלא אם כן יחליטו על מועד סופי לעלייתם. 21 מהנדרשים הופיעו במשרד – 18 מהם במועד מוקדם יותר משנקבע ־ ולאחר שנאמר להם שבמצב הנוכחי ייתכן שהמשרד שלנו באנס ייסגר ודרכוניהם יוחזרו לשלטונות, קבעו את תאריך יציאתם (רובם בסוף אוגוסט והשאר במחצית ספטמבר). התכנית היא כעת להסתער על ה״מתאחרים״ באשר הם שם.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

ב. ״לקחת כיפי מֵאֲנוֹ

ישנו עוד עניין מיוחד במינו בפיוט הזה ביחס לפיוטים האחרים. מונסונייגו טוען בשירו שמעניה של סול סירבו לקחת כופר תמורת שחרורה מעונש מוות:

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוֹ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

לעובדה זאת משנה חשיבות, והיא דורשת מראשי הקהל היערכות כספית. ואמנם, אם הקהילה אכן הציעה כופר כנאמר בשיר, סביר להניח שהרשויות המשפטיות המוסלמיות יידעו את הנהגת הקהילה, על רבניה, על דייניה ועל נגידיה, בפרשת סול חשואל. סול הייתה בחורה מעיר רחוקה שנשפטה בפאס בבית משפט מוסלמי. היהודים לא יכלו לדעת על המקרה אלמלא יידעו אותם הרשויות המוסלמיות על הדבר. אולם אם הקהילה הציעה כופר, היה העניין צריך לקבל גושפנקה כלשהי בפנקסי הקהילה או לפחות להיות מוזכר בכתביהם של הדיינים ושל מנהיגי הקהילה. אך הכופר לא הוזכר כלל, כשם שלא נזכר אצל שמואל אלבאז, שהיה בעת המקרה מבוגר יותר ממונסונייגו ונתן דיווח מפורט יותר על השתלשלות העניינים. אילו התרחש דבר כה חשוב מעין זה, ודאי היה זוכה לאזכור ולפירוט אצלו. למוסלמים לא היה כל צורך ליידע את הקהילה על סול, כיוון שמבחינתם סול הייתה מוסלמית כופרת החייבת לתת את הדין על כפירתה על פי חוקי האסלאם. אשמה בסעיף ״רידה״ שוללת מהנאשם כל אפשרות לחנינה או להקלה מסוימת בדרך ביצוע גזר הדין, כך שהאפשרות של הצעת כופר אין לה אחיזה במציאות במקרה של עוון כפירה בדת האסלאם. במציאות החברתית והדתית שתיארנו לעיל, לרשויות המשפטיות של פאס לא הייתה כל חובה להודיע לקהילה היהודית על הימצאותה של נערה בשם סול חשואל ברשותן, זאת מכוח החוק. ואם קיבלה הקהילה את הבשורה, כנראה נעשה הדבר בדרך בלתי רשמית ולפנים משורת הדין, יזמה חסרת תועלת וחסרת מוצא מלכתחילה כיוון שגזר הדין, שניתן כנראה כבר בטנג׳יר (על פי המסתבר מהפיוטים עצמם), אינו ניתן לשינוי.

אם כן, הצעת הכופר על ידי הקהילה היהודית של פאס נראית בלתי סבירה. וכאן מתבקשת השאלה: האם השערת הכופר עולה באופן טבעי בדמיונו של כל יהודי כאשר הוא נתקל בדבר חמור כגון הוצאה להורג של יהודי בידי עריץ אכזר שאינו יהודי? כידוע, בקינה על עשרה הרוגי מלכות שקוראים בשחרית של תשעה באב, מדובר על הצעת כופר למענים ולמוציאים להורג:

תקפו עלינו מצוות להפר / ומיאנו לקחת הון וכופר

בפיוט של מונסונייגו, דמותה של סול וצרותיה נראות כאילו הן משתקפות מתוך הקינה על עשרה הרוגי מלכות, ולא לחינם מופיעה ההשוואה הזאת בסוף הפיוט:

יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחיצה

הקינה על עשרה הרוגי מלכות פותחת ב״אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה", ובפיוט של מונסונייגו נאמר:

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה / שיחו לבניכם ספרו

מקור אחר שהשפעתו נראית מכרעת בשילוב נושא הכופר הוא פיוט העקדה ״עת שערי רצון״ של אבן עבאם, שבו מסופר על התערבותם של מלאכי מרכבה שהתחננו לאל שימצא כופר תמורת יצחק:

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

לפיכך, עולה נושא הכופר במסורת היהודית בהקשר של מוות על קידוש השם גם באמצעות המורשת של עשרה הרוגי מלכות. אם מעניהם ״מיאנו לקחת כופר״, כך יהיה גם באשר לדמות ההיסטורית סול, כי פרשת הרוגי המלכות חייבת לחזור על עצמה עם כל האטריבוטים המאפיינים אותה.

אפשר להניח שהקינות לתשעה באב, ובאותה מידה גם הפיוט ״עת שערי רצון״, נכחו בתודעתו של מונסונייגו בעת חיבור הפיוט על הרוגת המלכות שהייתה בת דורו. אולי חזר לקרוא בקינות כדי לכתוב את פיוטו, ואז צץ הכופר והשתלב כקונוטציה ספרותית ולא כעובדה היסטורית, כי כל כולו צץ ועלה בהשראת הקינות של תשעה באב בכלל ושל עשרה הרוגי מלכות בפרט. בעניין זה יש להזכיר שפיוטו של מונסונייגו חובר ביום השלושים למותה של סול, כלומר בכ״ז בסיוון לערך, עשרים יום לפני י״ז בתמוז, ומכאן חותמן של קינות תשעה באב על ״צדקת אשת חיל זכרו״.

בגרסה הקודמת של סיום הפרק העלינו השערה שהפיוט חובר בסביבות חודש אב, בתקופת האבל על חורבן ירושלים, וזאת כשעוד לא ידענו על מכתבו של דרומון היי (1844) למשרד החוץ הבריטי. בעקבות התאריך החשוב באותו המכתב והתאמתו ללוח העברי התברר בדיעבד שמסקנותינו היו נכונות: הפיוט מאמץ ניבים וביטויים מקיבות על הרוגי מלכות גם בגלל הסמיכות לימי האבל על חורבן בית המקדש.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 32