מורשת יהדות מרוקו

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

מתקופה זו אין מידע חד משמעי. ב' מיקין[B.Meakin ] שחי במרוקו, היה בקי במתרחש בארץ זו, ופרסם כמה חיבורים עליה. לדבריו בערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. לעומת זאת, לדברי אנגלי שביקר בשנת 1892 במרוקו, גזירה זו היא נחלת העבר, ואילו החובה לחלוץ ליד מסגד קיימת עד עתה. לעומת זאת, לפי דיווח בכ"ו באייר תרנ"ד – 1894 – נתחדשה הגזירה הישנה שכל יהוד העובר ליד מסגד עליו לחוץ נעליו.

לפי דו"ח מתחילת המאה העשרים שנמסר בידי איש שנשלח למרוקו לבדוק את מצבם של היהודים, הגזירה חלה רק על יהודי פאס, בהיותה עיר קדושה, ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות האיסור הזה כבר בוטל. אולם לפי מקורות אחרים בשנים אלה, הדבר חל על ערים אחרות.

היה זה בימי הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שעלה על כסאו בגיל 14 בשנת 1894 ושלט עד שנת 1908. שנות מלכותו הצטיינו בחולשה ובחוסר יציבות, קרבות בין שבטים. התערבות ותחרות של מדינות אירופה על השליטה במדינה חלשה זו. מהומות ותסיסה נגד צרפת שכבשה בשנת 1907 את אוג'דה, קזבלנקה ורבאט. הייתה תביעה להדיח את הסולטאן, והאיבה נגד הנוצרים והיהודים גברה. בשנת 1907 חייב מושל מראכש את היהודים היוצאים מהמללאח לחלוץ נעליהם. העובדה שהדבר חייב פקודה אומרת שלא נשמר בקפדנות. בשנה זו ואחריה חלה הרעה במצבם של היהודים שהתבטאה גם במצוקה כלכלית ובגזירות.

באגרת שכתב הרב עמאר ממכנאס, בכ"ד אדר תרס"ח – 26 בפברואר 1908 – ונשלחה לאברהם ריבי, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כדי שימליץ בפני ראשי כי"ח בפריס לקבל סיוע חומרי, נאמר : מאז שהתחיל בעירו המרד נגד עבד אלעזיז, יהודי מרוקו במצוקה גדולה, והוא מונה אותן. ראשית כי גזרו עלינו ללכת יחף. ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחינו בני ישראל אשר לא יוכלו ללכת יחף ולסבול בושה. לאחר מכן מנה צרות אחרות.

מנהיגי קהילת ואזאן פנו ב-28 ביוני 1908 לכי"ח במכתב בו ביקשו עזרה במצוקתם. הם כתבו בין השאר :

" אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות והאיבוד הממון, ואין מציל מידם. וכעת גברה שנאתם עלינו ויוסיפו לחטוא בהסרת המנעלים והריסת בתי כנסת "

אירופי ששהה בפאס בתחילת מלכותו של מולאי חאפט', שהוכרז בתור סולטאן ב-23 באוגוסט 1908, כתב : " בעבר נאלצו יהודים ללכת יחפים, ולמרות שבערי החוף עתה אין זה כפוי, בערים הפנימיות לא יעיז יהודי לעבור ליד מסגד כשהוא נועל נעליים.

 מקורות לועזיים אחרים מהעשור הראשון ותחילת השני, חוזרים על החובה שחלה על היהודים לחלוץ נעלים ביוצאם הממללאח. בספר שפורסם בשנת 1911 על החליפות של המגרב נאמר, שלעתים מוצאים היהודים פחם תחת רגליהם כדי שרגליהם יפגעו.

כניסה לארמון המלכות.

במכתבו של אברהם אלמליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי"ח ב-30 ביונואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל, בבקשה שישפיע על הוזיר לענייני חוץ השוהה עתה בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. וכי עמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף או חמה בקיץ גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע כמה פעמים בשליחות הקהילה בחצר המלכות, חזר לעתים כשהוא חולה. לדעתו, אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר הארמון עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסים עם היהודים. אבל ניתן להשיג זאת על ידי מאמצי היהודים.

הכותב ציין שהוא עודד יהודים, תושבים או אזרחי מדינות זרות, שיכנסו לחצר הארמון בנעליהם. הוא גם הציע ללוותם בביקורם הראשון להערכתו, במשך הזמן ייעלמו ההבדלים בין יהודים נתיני הסולטאן ובין בעלי חסות זרה, ולכל היהודים תהיה זכות להיכנס בנעליהם לחצרות הפנימיים של הארמון. הכותב לא ראה אומץ מצד היהודים גם מאלה שנלוו אליו, לעבור את המפתן של חצר הארמון בהיותם נועלים נעליים. מסקנתו כי יש תקווה שעם חדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, הפליה זו על היהודים תיעלם.

הגזירה והחרפה הכרוכה בכל נמשכה עד לשנת 1912. הדבר בוטל רק הודות למשטר החסות הצרפתי. הרב שאול אבן דנאן יליד פאס, ראש בית הדין הגבוה ברבאט והרב הראשי של יהודי מרוקו משנת 1949 עד 1964, כתב בהסכמה לספרו של רבי יוסף בן נאיים "מלכי רבנן", ירושלים תרצ"א :

" גזירת חק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופה…וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושע רבה. הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש בגדי החופש והדרור "

אזרחים זרים ובעלי תעודת חסות.

הבעיה שהתעוררה מדי פעם הייתה האם ההגבלות החלות על יהודי מרוקו חלות גם על יהודים אזרחי מדינה זרה וכן על יהודים שרכשו תעודות חסות של מדינה זרה. לפי ההסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת ת1856, לספרד בשנת 1861, צרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן המכהנים בסגל הדיפלומטי ומשרתים אותו. נושאי תעודה זו משוחררים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. נוסף לאלה היו אחדים ביניהם יהודים שלא שירתו את הדיפלומטים ורכשו תמורת תשלום תעודת חסות. גם אצל בעלי החסות עלתה הבעיה של חליצת נעליים.

לפי אולוף אגרל, הסולטאן (מוחמד אבן עבדאללאה שלט בשנים 1757 – 1790) הכריז כי האיסור על נעילת נעליים בחלקים המוסלמים של הערים, אינו חל יהודי מארצות נוצריות. אולם לא הייתה עקביות בנידון, וגם יהודים בעלי מעמד דיפלומטי חלצו נעליהם. רופא צבאי ששירת בגיברלטר ונשלח לפאס בשנת 1806 כתב, שיהודי שכיהן בתור סגן קונסול, חלץ מנעליו בעוברו ליד מסגד, דבר שהנוצרים באותו תפקיד אינם חייבים לעשות. אברהם בן סעדון בעל חסותה של צרפת סירב בשנת 1849 לחלוץ נעליו ליד מסגד בטנג'יר, והדבר גרם לעימות בין נציגי צרפת לממשל של מרוקו.

ג'יימס ריצ'רדסון 1806- 1861 שערך מסעות בצפון אפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-19 כותב שלפני שנים הורה הסולטאן שיהודים הבאים מאירופה דינם כאחיהם בממלכתו, אבל בפועל התעלמו מהוראה זו. הוא מספר על יהודי יליד בריטניה ששאל את סגן קונסול בריטי האם עליו לחלוץ נעליו בהופיעו בפני הסולטאן, ואם יעשה כך האם ישללו ממנו זכויותיו בתור יליד בריטניה. כוונתו שאם יחלוץ נעליו, יגלה זהותו היהודית, ויחול עליו הנוהג המחייב יהודים מקומיים. הדיפלומט לא ידע מה לענות לו. הוא גם מספר שבהופיעו בפני מושל עם תורגמנו היהודי, חלץ הלה את נעליו.

הגרמני היינריך קרל פון מָלצָאן שביקר בצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 במשל כשלוש שנים, כתב בהיותו בתיטואן שיהודים בעלי תעודות חסות שרכשו מהקונסולים, אינם חולצים נעליהם מחוץ למללאח. לפי זכרונותיו של דרומונד האי, התורגמנים היהודים של הקונסולים נאלצו לחלוץ נעליהם כשהיו עוברים ליד מסגד או מקום קדוש, הדיפלומט הביע התנגדות לדבר. כשהגיע לטנג'יר בראשית תפקידו כקונסול הבחין בכך שתורגמנו היהודי דוד סיסקו שנלווה אליו, חלץ נעליו בעוברו ליד מסגד. דרומונד נזף בו באומרו שעליו לזכור שהוא מועסק על ידי דיפלומט ונהנה מזכויות בהתאם להסכמים.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ'406

• סירה מהירה למלחמה בהרחת טבק – האחראי על סירה העוסקת במלחמה במבריחי טבק פנה אל חוליו והציע את סירתו להעברת עולים. בעל הסירה יבקש מאת השלטונות המשואתיים אישור לרדוף אחר סירות העוסקות בהברחה אף בקרבת החופים המשואתיים. לדבריו, אישור זה יתן כיסוי לסירתו להגיע לכל נקודת חוף בקרבת צ׳רלס כדי להעלות' משם אנשים. הסירה היא חצי ממשלתית ויש לשקול אם כדאי להכניסה לעבודה מסוג זה, אם כי מהירותה לפחות כפולה ממהירות הסירות בהן אנו משתמשים כיום.
• מבצע ניסן – [Bouchaid], נהג האוטובוס העובד בקו אנטואן־צ׳רלס ואשר הסכים להעביר בכל נסיעה שלושה עולים היה בפעם האחרונה בצ׳רלס ב-12.59 והתקשר עם חוליו והודיע לו שהוא מוכן לעבוד. הוא התלונן שלא מביאים לו אנשים בהתאם למוסכם. מאז ועד ליום צאתי לצ׳רלס, 26.12.59, לא בא יותר לעיר. בינתיים, עם צאתו של מירבו־׳־[המילה מחוקה במקור] למשואת בראשית ינואר [1960], נתבקש להפעיל דרך זו על-ידי הקמת קשר ישיר אל הנהג באנטואן, ולא דרך טלפונים, אשר להם בוודאי חלק לא קטן באי ההבנות וההתמרמרות שנוצרו אצל שני הצדדים.
• תפקידים שהוטלו על חוליו על-ידי – עם צאתי את המקום, ביקשתי את חוליו לטפל בנושאים הבאים:
• לערוך חקר ורישום מדויק של צי סירות וספינות דייג מכל הגדלים אשר תהיינה מוכנות בשעת הצורך לצאת לפעולות ימיות, ובמיוחד לקראת החודשים מרץ־אפריל, הן בקרבת צ׳רלס והן לחופים רחוקים ממנה.
• חוליו יכין רשימת נהגים גזריים אשר לדעתו יוכל לגייסם בשעת הצורך ולהכניסם למשואת להסעת עולים.
• יאתר משואתיים הגרים בקרבת הגבול המשואתי ואשר יסכימו לאכסן בביתם מספר קטן של אנשים, אותם יעבירו את הגבול (מרחק 400-300 מטר) בשעות הערב המוקדמות.
• חוליו יגייס מיד בצ׳רלס 4-3 מספרי טלפונים, כדי שקנלס ימסור דרכם הודעות בשביל חוליו. חוליו נתבקש על־ידי להפסיק לאלתר לטלפן בכיוון ההפוך מביתו הוא. מספרי הטלפון שיימסרו לקנלס יועברו למטה [בגיברלטר] על־ידי נורי…

ח. הלנה – הכינוי במחתרת למובלעת מלייה

בגלל פגישתי עם קרן האור  של צ׳רלס, שנקבעה לתאריך לא נוח מבחינת אפשרויות הנסיעה, לא יכולתי הפעם לשהות בהלנה זמן רב, כפי שתכננתי לפני יציאתי לסיור והקדשתי לבעיות עיר זו יום אחד בלבד.

במקום לא פגשתי את ביל [מפקד העיר׳ של ׳המסגרת׳ במלייה; לא עלה בידי לזהות את שמו האותנטי], שהיה בחופשת חתונה. יחד עם שני עוזריו של ביל – סיסיליו וחוסה – נפגשתי עם האנשים הבאים:

1-המשואתי Tahar – שבעבר הפעיל את מרבית הדרכים להלנה. הנ״ל ביקש סכומים מוגזמים בעד הפעלת מבצע ליפ [מבצעי עלייה באמצעות מבריחים בים וביבשה].– הבאת עולים במוניות שלנו ומסירתם לנהגיו על אם הדרך בכביש הראשי בין וינסנט לאוג׳ן. נראה לי שמצבו הכלכלי החמור בו נתון המשואתי הנ״ל יכריחוהו בסופו של דבר להציע מחירים מתקבלים על הדעת.

יש לזכור שטהר אינו יכול לשוב לעיר מולדתו בגלל מאסר אחד הנהגים שהאשימו כאחראי להברחת העולים.

2-המשואתיים שהפעילו Anís[מבצעי הברחה יבשתיים בסיוע של מוסלמים ]- נפגשתי עם שני המשואתיים שפעלו במבצע Anís, אולם לצערי הרב גם המשא־ומתן עמם נכשל בשל המחירים שהם דרשו עבור עבודתם.

3-הדייג הגזרי(פקו) שעבד בסרדין – גם עם הנ״ל נפגשתי פעמיים וביקרתי יחד עמו את סירתו. הנ״ל כבן 50-45, עושה רושם רציני מאוד ומוכן לעבוד אתנו בתנאים מאוד נוחים. בעבר הוא נלקח לעבוד על-ידי טהר. אולם הוא מבכר לעבוד אתנו במישרין מאשר עם המשואתי.

תכנית עבודתו היא שאנו נביא את האנשים עד לנקודת La Restinga הנמצאת ליד Karia Arkeman ומשם יקחם בסירתו להלנה. הוא דורש בעד (ועד) 10 איש 4,000 פזטות ועד 20 איש 6,000 פזטות.

בתכנית זו יש קושי מיוחד, והוא – כדי להגיע אל הנקודה שהוא מבקש, חייבים לעבור ב-Karia Arkeman לשעבר מחנה צבאי גזרי וכיום מיושב על-ידי משואתיים. הוא מוכן לצאת יחד עם איש שלנו לסיור ביבשה, כדי לקבוע את נקודת העלאת האנשים ואחר-כך לעשות הסיור עם סירתו מצד הים. נראה לי שאם נמצא מקומות מתאימים על החוף, הרי שמבצע זה יוכל לתת תוצאות דומות לדג בצ׳רלס.

4-הגעתי לידי מסקנה שיש להחליף מיד את הפיקוד של העיר [הכוונה לנציגי ׳המסגרת׳ במלייה] ולהביא לשם כוחות חדשים ורעננים. אחרת אני חושש שהמקום יכנס לתרדמה עמוקה ומסוכנת. ׳המסגרת׳ הוציאה אנשים מכלל פעולה לאחר שעבדו בשטח תקופה ממושכת, וזאת כדי לרענן את המערכת ולמנוע אפשרות של ירידה במוטיווציה.

כצעד ראשון הודעתי לסיסיליו, העובד אצלנו כשלוש וחצי שנים, שבסוף חודש ינואר שנה זו יפסיק את עבודתו. הוא הודיע על רצונו לעלות [לישראל],

יש, אפוא, למצוא באופן דחוף ביותר ממלא מקום לביל כמפקד העיר, שאף הוא עובד שם קרוב לשלוש שנים. על יתר פגישותי עם חברי ׳מסגרת׳, בנספח נפרד.

ט. קדרון

כדי לפקד ביעילות ומקרוב על סניף זה, ששתי זרועותיו העיקריות – צ׳רלס והלנה – מרוחקות מקדרון, מקום מושבו של מפקד הסניף, עלינו לבנות את הפיקוד של סניף זה על עיקרון ניידותו הקבוע של המפקד.

נראה לי שאנו חייבים לתת לנורי סגן או עובד ברמה גבוהה שעמו יחלק את העבודה, כך שבקביעות אחד מהם יהיה חייב להמצא בשטח והשני בקדרון וחוזר בלילה. נוסף לכך חייב שיימצא ליד המפקד איש ברמה נמוכה יותר, אשר יעשה בשביל הסניף עבודות טכניות שונות, כדוגמת ישי, שעבודתו הופסקה. בקשר לכך ראיינתי בהלנה את דוד וקנין, אשר עבר קורס מ״כ  בקיץ האחרון. וסיכמתי עמו שיתחיל בעבודתו בדרגה ב׳. לנ״ל דרכון גזרי והוגשה בקשה לגזריים  לאפשר לו תנועה בין קדרון לגזר.[ בין גיברלטר לספרד].

במידה והאיש הנ״ל ייקלט בעבודה, הרי שזו תהיה כבר הקלה גדולה לנורי, שיוכל להיות פנוי לבעיות חשובות יותר.

נראה שבמידה ומבחינת כוח אדם, סניף זה יועמד על התקן הנכון בחודשים הקרובים, הרי שפעילותו, ובמיוחד לקראת הקיץ כשבדעתנו להשתמש במבצעים ימיים רבים, תהיה במלוא עצמתה.

י. הפעלת דרכי יציאה לכיוונים חדשים

1-הראל – בהיותי בהלנה, הציע הדייג הגזרי (פקו) להעביר עולים לכיוון הראל [סניף ׳המסגרת׳ באלג׳יריה בכינוי המחתרתי]. אנו חייבים לעשות את המקסימום כדי לפתח אפשרות זו, עליה חשבנו כבר בעבר ובנואנסים שונים, היינו בים וביבשה (בכביש הצפון).

• איפני [מובלעת ספרדית בדרום מרוקו לאורך החוף האטלנטי.] – כפי שהזכרתי בדו״ח אחר, נשאלתי על-ידי קרן אור של הלנה מדוע איננו פועלים גם לכיוון המובלעת הגזרית בדרום משואת, איפני. לא אחת חשבנו גם על אפשרות זו, אולם מחובתנו לבדוק, ובהקדם גם אפשרויות מקום זה, כדי לחלק את המאמץ שלנו לכיוונים שונים ולפעמים מנוגדים, כדי להקשות על המשואתיים את מלאכתם. ולבסוף ברצוני לציין בסיפוק, שהסניף הנ״ל מוכן למלא את התפקיד הגדול שהטלנו עליו, וזאת בתנאי שנבצע בו, ובהקדם, את השינויים בכוח אדם, כפי שהצעתי לגבי הלנה ותוספת איש מרכזי לקדרון.

בברכה.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים