מורשת יהדות מרוקו

טופס פסק דין על ענין קידושין זה נסחו.

פ׳׳ב. לפי שישועה אוג׳ואילוס בר ש״ט נ״ע, הוציא לעז על ג׳אמילא בת יצחק קמחי שקדש אותה ואמר בפני עדים שקידש אותה, ושאלו אותו על העדים מי הם, ואמר הלא הם פ׳ ופ^׳, ובתוך כדי דיבור חזר בו כמו שנתברר לחכמים השלמים יצ״ו עפ׳׳י עדים, שהוציא הקול לפניהם ואמר ישועה הנז׳ בתוך כדי דיבור שדברו כולם תוהו, ושמעולם לא קדשה אלא שכוונתו היתה לאוסרה על בן גילה, ושרצונו היה להשכיר עדי שקר שיעידו איך קדשה. ואח״כ נתקבצו ג׳ מחכמי המעמד יצ״ו, ושאלו את העדים שאמר ישועה הנז׳ שבפניהם קדשה. ואחד מהעדים הנז׳ נשבע באותו מצב בהיכל הקדש, שמעולם לא עבר דבר זה בפניו. והעד השני מעיד שהוא ראה איך קדשה ישועה הנז׳ לג׳אמילא הנז', ולזה נתקבצו החכמים השלמים יצ׳׳ו, בב״ה של תלמוד תורה הי״ג, הלא המה החכם יוסף אבן עמרם יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזרדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נחון יצ׳׳ו, והחכם הה״ר יצחק אבן שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו, והחכם הה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ׳׳ו, והחכם הה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, ונשאו ונתנו בדבר הזה היטב כמה פעמים, לראות אם יש לחוש לקול זה העד הנז׳, שהעיד שראה איך קדשה לענין שיאמר ישועה הנז', בקרובות ג׳אמילא הנזכרת, להיות שכבר קידש אחותה של ג׳אמילא הנז', וראו כל החכמים הנז׳ שעם היות שנראה מתשובת הרשב״א ז״ל הביאה הב״י ז״ל, שהאומר קדשתי אשה בפני עדים אפי׳ בא העד והכחישו שאסור בקרובותיה, מטעמא דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא. עכ״ז בנדון זה הרי קול ושוברו עמו, שבתוך כדי דיבור חזר בו ישועה הנז׳, כמו שהעידו העדים והקול נתבטל מאליו, כאילו לא היה ולא נשאר כי אם עד אחד, והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו.

ועם היות שכבר נראה שתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי לענין קידושין.

הני מילי לענין המקדש את האשה וחזר בו תוך כדי דיבור, ואמר מעות שנתתי לה במתנה הן, דכי האי גוונא לאו כדיבור דמי, וכן מפורש בטא״ה סי' מ״ט המשפט העברי בקהילות מרוקו וג״כ במס׳ נדרים בסוף הגמ׳ בשם הר״ן והרא״ש ז״ל, ור׳ נתן בעל הערוך ז יל הסכים לזה בערך תוך, אמנם בנדון זה שלא היה כי אם דיבור בעלמא, כל זמן שעוסקים באותו ענין וחזר בו המוציאו, נתבטל הדיבור מעיקרו. דהו״ל כשאר מילי כדיני מקח וממכר, שחוזר בו כל זמן שעסוקים באותו ענין. ולכן יצא מבין החכמים השלמים יצ״ו, ברובא דמינבר שמותר ישועה הנז׳ בקרובות ג׳אמילא הנז׳, ורשאי לישא ריינא אחותה. ומצורף לזה ג״כ ראו החכמים יצ״ו, עדים אחרים שהעידו שישועה הנז׳, אמר בפניהם שרצונו לומר שקדשה ולהוציא לעז, כדי לאוסרה על בן גילה ולהשכיר עדי שקר שיעידו שקדשה. ולכן מכח הדין ומכח האמתלאות הנז' שנראו לחכמים השלמים יצ״ו, התירו ריינא הנז', להנשא עם ישועה הנז', ולראיה וזכות ביד ישועה הנז׳ צוו לנו החכמים לחתום פסק דין זה להיות להם למשמרת.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-60

אכזר: לאזם יכון חס עלא כואנו ומא יכונס אכזר ־ [האדם] צריך לחוס על אחיו, ולא יהיה אכזר .

אכזרי axzari (פ). (שונא אכזרי, מכות אכזריות)

אכזריות axzarinot וגם  :xzarinót פיה אכזריות כתירא ־ [הממשלה בגרמניה רוצה לחוקק חוק נגד השחיטה היהודית מפני ש]יש בה אכזריות גדולה .

כאיין סי אכזריות קבירא קד האד סי ־ [מי שלא מחנך את בנו למצוות גורם לו לאיבוד העולם הבא;] האם יש אכזריות גדולה כמו זו?. [רשעות ולאכזריות)

אכילה axila (פ): אכילה ושתית מן תורה = [איסור] אכילה ושתייה [ביו׳׳כ הוא] מן התורה / ק״מ מו, ג. [שתיה בכלל אכילה)

אכי״ר – ראה אמן כן יהי רצון.

א-כ-ל – אכל: שבעו מליח אכול והותר = שבעו היטב אכול והותר.

א״ל – אם לאו: וא״ל מא בקית נתיק ביך = [המלך התפלל ליד קבר הצדיק ואמר: מחר תדאג שהטבעת שאבדה לי תהיה כאן,] ואם לאו – לא אאמין בך יותר.

אל (מילת יחס): אל כבוד הרבנים הגדולים ולעסקני הצבור במארוקו.

אל – אלוהים: כיף קל האל יתברך למשה = כמו שאמר האל יתברך למשה. [בעזרת האל, בעזרת האל ובישועתו, עז״א, שבח לאל]

~ אל חי כל ישראל – לשון שבועה: כאן יחלף ויקול אל חי כל ישראל = היה נשבע ואומר: ״אל חי כל ישראל״

~ אל רחום, אל רחום וחנון il rahum vihannón (פ) – כינוי להקב״ה:

• שי״ת די פידדו כללסי אל רחום ־ השי״ת שבידו הכול, אל רחום. 2
• ) נתי כא תשמא אל רחום וחנון ־ אתה נקרא ״אל רחום וחנון״ .

~ אל רם, אל רם ונישא – כינוי לה׳. [שיכינה אל רם, שכינת אל רם ונישא)

אלא: כללסי בני אדם פחאלך פחאלהום אלא ודאי לפירינסייא די בינאתכום הייא… = כל בני האדם כמוך כמוהם; אלא, ודאי ההבדל ביניכם הוא …

אלהא דבר יוחאי ענני ilaha di bar yóhay anini (מ) — ביטוי של קריאה לעזרה בעת צרה:

1-כא תבכי ותקול אלהא דבר יוחאי ענני = [אישה שבנה נפל לאש בעת ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי] הייתה בוכה ואומרת: ״אלהא דבר יוחאי ענני״ .

2-אילא חבתי… אמא דזאז אד״ע = אם אתה רוצה…, אבל התרנגולות אלהא דבר יוחא ענני ⁵¹ / ש״ח 4.

אלהות ilahot (פ) – אלהויות ברבים או אלהות כש״ע מופשט: חב יקול ח״ו זוז אלהות = הוא רוצה לומר, חס וחלילה, [שיש] שתי אלוהויות . [חכמת האלוהות (=תאולוגיה ומטפיזיקה)] [נגד הדת והאלהות]

אלוה – אלוהים: 1) נתי הווא נמרוד לכאפר די עמלתי רוחיך אלוה = אתה הוא נמרוד הכופר, שעשית את עצמך אלוה. 2) הקב״ה הווא אלוה ואחי פלעולם ־ הקב״ה הוא אלוה אחד בעולם.

3) דרכנא באס יכוך ענדנא ואחד לאלוה נורא יתברך ־ [יש לנו מזל ש]זכינו שיהיה לנו אלוה נורא יתברך .

אלוהי, אלוקי. [התנא האלוהי, התנא האלוקי, הרב הקדוש האלוקי]

אלוהים] ilohim: מא ענדו חתא חלק פי אלהי ישראל = [המדבר באמצע התפילה] אין לו שום חלק באלוהי ישראל /. [מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [שם אלוהים)

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 111

נאם הרב מימון ח. וחיון יחשל״א

ע ׳ע שלמות הבגרות

רבותי!

פעמים רבות ישאלונו אנשי השררה יר״ה מסיבת ענינים שונים עד מתי זמן הגבלה לשנים לזכרים ולנקבות להיותם עומדים ברשות עצמם לכל דבר.

ועל השאלה הזאת נשמעו תשובות שונות מפי רבני הב״ד והדיליגי שבכל עיר ועיר, וזה אומר כו״כ שנים על פי הדין, וזה אומר כו״כ שנים על פי המנהג וכו׳ וכו׳.

ולא נעלם מרו״מ שמזה יהיה גרמא בנזקין בענינים גדולים עד מאד כי יותן כח לחלושי הדעת הרכים בשנים למלאות חפצם לעשות, ולא בלב שלם רק דרך נערות ובעמדם על דעתם יבואו לידי חרטה גמורה ואין להשיב.

וע׳׳ז דאגו רבותינו וחכמינו אף מימי התלמוד לגזור אומר שפחות מבן עשרים שנה שמכר קרקע שירש יכול לחזור בו בהיותו בן עשרים, כי הם בחכמתם אמרו להגבלת שלום הדעת הזמן הזה.

וכן ראינו ג׳׳כ בעי״ת פאס תקנו רבותינו הרא׳ שכל בת נשואה שתמחול בכתו׳ או אף בא' מתנאיה בהיותה פחותה מבת עשרים, מחילתה כאין. כי הם ידעו אל נכון חולשת דעת האדם בפחות מזמן הזה.

ודבר זה גלוי לכל העמים והמה קצבו עד כ״א שנה.

איך שיהיה, לפני מורי אין צריך עוד להרחיב בדבר, הכל מובן ונודע לפניהם מודעא רבה.

בכן רבותי, יואל כבודם להסכים בזה: ״שאין האדם נקרא עומד ברשות עצמו בכל מעשיו בשלמות רק עד מלאת לו עשרים שנה, א׳ זכר וא׳ נקבה. והפחותים מעשרים צריך הסכמת ב״ד של המחוז״.

נתקבל הבל בהחלטה גמורה.

נאם הרב דוד עובדיה יחשל״א

ע״ע ההנקה

רבותי!

אנכי הדל באלפי, תהלת ה׳ ידבר פי, אשר בחסדו הביאני עד הלום לדרוך בציות, ולהיות זנב לאריות, בהתאסף ראשי עם קדש המכונות והעמודים, הם העומדים על הפקודים, אשר קטנם עבה ממתני, ואני אנה אני בא במקלי ותרמילי ודוד הוא הקטן ומה גם לדבר לפניהם בלעגי שפה דברות שתים, ואני ערל שפתים אכן היתה עלי יד הקדש על העליונה, המה הגבורים אנשי השם היושבים ראשונה אשר הרהיבוני, ועד כה הביאוני, ולרגלי קדשם ספחוני, המקום יגדיל ויאדיר תורתם, ואופני האושר וההצלחות ינשאו לעומתם, אמן.

אפריון למע׳ השר והטפסר, הנשיא הוא האיש משה, אשר הוא עומד הכן לעבודת הקדש ודרך תבונות להוציא לפועל דברי חכמים כדרבנות, המקום יהי בעזרו, ושמרו כרועה עדרו, וזכות התוה״ק תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

לדאבון לבב לא היתה שמחנו שלמה יען כי יד הזמן נגעה בדוקין שבעין, הוא ניהו הרה״ג הוא הראש כמוהר״ר יהושע בירדוגו הי״ו, ה׳ ברחמיו ישלח דברו וירפאהו, ועל קו הבריאות, החיים והשלום יעמידהו, אמן.

רבותיי

מטרת האסיפה הקדושה הזאת כשמה כן היא, מועצת הרבנים לרכז ולבסס משפטי התוה״ק על בסיס נאמן, בכן הציקתני רוח בטני, ואמרתי אני אל לבי עת לדבר על משפטי ״ההנקה׳׳ לפי הדין ולפי המנהג והתקנה, שאין ראוי להתעלם מהם ולהניחם כמות שהם לפי המצב הנכחי אשר אנו עומדים על מפתן גבולו הקשה, וטוב ונכון לתקן ״שתטול האשה דמי ההנקה במושלם וישאר הולד אצל אמו אע״פ שעדין לא הכירה״ יען כי בימים האלה אשה בכל אלה לא עבידה למיגר להניק בן חברתה בשכר, ואם האשה תשליך הולד לאביו כפסק מר״ן ז״ל באה״ע ס״י פ״ב אין הולד יונק משדי אשה רק בהנקה מלאכותית ע״י החלב ״ניצטלי״ או מחלב בהמה ונחוץ לזה השתדלות ושמירה גדולה בסדר ההנקה ובשיעור החלב יום יום והרתחת ונקיות הכלים כנודע וצריך לזה נשים חכמניות ורחמניות היודעות לכלכל תפקיד זה על מכונו ובזה לא דברו הפוס׳ שלא אמרו אלא שישכיר לו אביו מניקת כאמו ולא להיות חייו תלואים לו מנגד והרי פסק מור״ם ז״ל שאם לא מצא מניקת חייבת אמו להניקו והיא סברת רבינו ירוחם שהביא הרב״י בלי שום חולק, והרב לך שלמה הי׳ פסק כן באין לו לאב שכר הנקה זאת שנית שאפי׳ אם כבר הכיר את אמו לעת כזאת אין השכל סובל שלא תטול האשה רק חצי הנקה ותהיה מתבטלת ממלאכתה, ומאין תביא לחמה במצב קשה כזה? מלבד ב״ז הרי יש בידינו תקנה מבוררת על הגרושה, ולא נמצא זכר למנהג זה רק בפס״ד שכתבו רבני פאס לרבני מראקש נ״ן שהובא בספר כרם חמר ס״י תמ״ד וזה ודאי עלבון גדול נוסף לגרושה על קשי יומה ורוע מזלה ואנחנו לא נדע טעמו ונמוקו של מנהג זה, וע״ז צווחו בתראי ז״ל הרב נפת צופים חאה״ע ס״י פ״ו דפשיטא ופשוט שאין ריח טעם לקונסה ליטול חצי הנקה דמה פשעה ומה חטאתה לגרוע כחה במה שזכתה בו מן הדין ובו׳ ואם יש איזה חכמים מפטפטים וכו'׳ אין להם ע״מ שיסמוכו עכל״ה, וז״ל הרב מארי דאתרין הרב רמ״א בינמוקיו לקיצור הת״ק ובאמת שהיא סברה תמוהה, דשאני אלמנה כיון שחולקת בנכסי׳ דין הוא שלא תטול וכו׳ אבל גרושה מה הפרש יש בינה לבין אשה שכתו׳ כדת עכ״ל.

לפ ׳ז גם באלמנה שתקנו רבותינו הרא׳ שלא תטול רק חצי־הנקה, היינו בשביל שהיתה ידה על העליונה לחלוק בנכסי הבעל קו״ט שהוא יותר מסכי כתובה בכתובותיהם שהיו נמוכו ב״כ משא״ב בימינו אלה שנגרע כחה עפ״י תקנת הבחירה שלא תטול רק הפחות שבסכומים, מאין הרגלים לגרוע כחה בהנקה נוסף על מה שהיא מרת נפש? חלילה לנו להיות משפט כזה בתורה שלמה שלנו והתורה אמרה, כל אלמנה ויתום לא תענון, ואין לך ענוי גדול מזה, הנה כי כן אם ייטב בעיני מעכ״ת לתקן המעוות ולהסיר המכשלה הזאת ושכרכם כפול מן השמים וה׳ ברחמיו יעזרנו עדכ׳׳ש להקים משפטי הדת על תלם כקדם וכימי עולם אמן.

וזה מה שנתקבל מנאם הרב;

״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.

מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.

עמוד 243