מורשת יהדות מרוקו

גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

החופש והדרור והרוחות הזרות ששררו במצרים באותם ימים, הדיחו רבים וטובים מדרך היהדות ומוסרה. אף הולידו נגיפים רעילים ביותר, שהתבטאו לא מעט באיבוד עצמם לדעת של צעירים רבים, שאיבדו כל ענין בחיים. מתוך דאגה רבה להתפתחות זו של ריבוי המאבדים עצמם, החל רבי רפאל אהרן להלחם בעוז בתופעה זו בכל הדרכים שעמדו לרשותו. הוא הקהיל קהילות ברבים ודרש בפניהם על חומר האיסור שבדבר, ואף עשה תקנה שבאמצעותה ביקש לעצור את המגיפה, וזו לשון התקנה:

"אמר המחבר בדורנו זה אשר הפרוץ מרובה, ואבדה האמונה ונתרופפה היראה מאד לדאבון לבב, ראוי והגון לכל רב ומו״ץ היושב על כסא ההוראה להיות נוטה ראשו ורובו לצד החומרא בענין מאבד עצמו לדעת, כאשר יגישו לפניו את משפטו. ואחרי שהרב המו״ץ חקר ודרש והתברר לו שהמעל״ד לא היה שכור, ולא מבולבל כדעתו, ולא בעל יסורים ומכאובים קשים שהיה סובל, ורק טרף נפשו באפו ברגזו ובחמתו, ובפרט אם הוא מפורסם לאיש בלי דת, ידונו בו ככל חומר הדין שכתב מהריק״ש בדין מעל״ד מבלי התחסד לבקש לו קולות וקולי קולות להעבירו מסוג מעל׳׳ד.

והנה בשמים עדי וסהדי במרומים, כי בשנים הראשונות לשבתי על כסא ההוראה בקריה עליזה זאת מצרים יע״א, נמס לבי כדונג ורעדה אחזתני מראות ברע. כי ענין מעל״ד היה כאב מצוי מאד, וכמה איבדו עצמם לדעת על סיבה קלה, או בעבור כבוד מדומה, או לחשק טינוף הזימה אשר לא השיג, וכהנה מהסיבות אשר תיו הקיקלון רשום עליהם. ואני שנסתי מתני וגמרתי בלבי לגדור את הפרץ הזה אם יהיה ה׳ עמדי אשר הושיבני לכסא שופט. ובמקרה הראשון שבא לידי, אחר הבירור שאיבד על״ד מחמת רוגז וקצף ולא היה שכור ומבולבל וכו׳, נתתי עליו חומר הדין ככל אשר כתב מרן מהריק״ש ז״ל. ולא נתתי אל לבי לתור ולחפש בדברי ההפוסקים למצוא צד קולא אשר אולי אמצאנה בדבריהם ז׳׳ל. כי לבי הומה עלי מאד שראיתי שנשתרבב הנגע הזה מערי אירופא, ובילדי נכרים הספיקו להתלמד מן המקולקלים שבאומות אשר זה דרכם בכל שנה מאבדים על״ד למאות ולאלפים על סיבת מה בכך. כי אין להם אמונת השארות הנפש, ולא דין וחשבון בשאול אשר הוא הולך שם ולא יראת אלהים, וע׳׳כ בהציק להם הזמן מעט קט לא יקבלו דין שמים באהבה, ובשעה מועטת יוציא עצמו למרחב ע״י המות אשר יקרא לו. לא כאלה חלק יעקב אשר הוזהרנו ע   רציחת הנפש ושמירתה, ואנחנו מאמינים באמונת הגמול והעונש ע״כ המעשה אחר המות, ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים. ועוד אחריו בזמן לא רחוק, אירע עוד מאורע שאיבד על״ד אשר נתברר לי ענינו, וגם עליו נטיתי קו הדין לכל חומרותיו בפרהסיא ותהי העיר לחרדת אלדים. וכאשר ראו כל זאת אלה רופפי אמונה שהעונש החמור כזה יעטה עליהם חרפה ועל משפחתם אחריהם, בהיות נעדר מהם כל כבוד המתים וכיוצא, מאז חדלו רוגז. ותלי״ת שנגררה הפרצה כמעט כולה. ומאותו זמן עד היום אין פרץ ואין צוחה. כן יהיה תמיד. וגם פי מלאתי תוכחות מוסר בדרשות ברבים לעת מצוא.

ועל כן הרב המו״ץ תהיינה עיניו פקוחות לראות מה הזמן דורש ממנו ולהיות עומד לגדור פרץ, ובפרט בדורותינו אשר מלחמת החיים קשה כקריעת ים סוף. ומרי נפש רבים המה. ה׳ ימתיק להם את חייהם ברחמיו המרובים. ועל כן אין לו להתחסד יותר מהמרה. וממ׳׳נ למאי יחוש, אם בשביל כבוד החיים של משפחת המת הלא אין נגרע מכבודם בשגם יהיה המת מעל״ד לכל חקותיו ומשפטיו. ואם יחוס על נפש המת, הלא בכל כבוד אשר נעשה לו אין בכח אנושי למלטו ממשפטי העונשים הצפויים לו מאת הבורא יתברך שמו על אשר שלח ידו בפקדון שאינו שלו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן. ואדרבא בהחמירו על מעל״ד אחד לעשות בו משפט כתוב אחרי שנתברר לו ענינו — הלא הוא יתן חיים למרי נפש אחרים שלא יעשו כמעשהו, והוא והם יבחרו בחיים, ויוסיפו לו ולהם שנות חיים. וד״ב הערה.

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת – עמוד 188

ג. ״אגוז״ ומבצעי בזק

הפלגותיה של ״אגוז״ ומבצעי בזק (הדבקת כרוזים) שהתקיימו לאחר אסון הטביעה, מהווים פרק מיוחד בתולדות העפלת יהודי מרוקו לישראל. התפתחות הדברים הייתה אחרת בוודאי אלמלא אסון הטביעה ואלמלא פרשת העינויים של יהודי קזבלנקה לאחר ביקור עבדול־נאצר במרוקו. כלי השחמט השונים של המתחרים היו עושים בוודאי מהלכים אחרים, וספק אם מבצע בזק זה או שכמותו היה מתקיים, אך ללא ספק שבסופו של חשבון, היה מפעל העלאת יהודי מרוקו לישראל, גם מבלעדי פרק זה, נתון במקום שהוא נתון היום. עם זאת, מהוות הפלגותיה של ״אגוז״, שנסתיימו בטרגדיה גדולה, ומבצע בזק שבא בעקבות פרשת העינויים של היהודים בקזבלנקה, מעין תמרור-דרך, המזדקר למרחקים, לעלילה הגדולה של שיבת בנים לגבולם.

הספינה ״אגוז״ (פיסס) נשכרה בגיברלטר מבעל מספנה סקוטי, שעיסוקו היה בענייני ספנות והברחה כאחת. תנאי השכירות כללו תשלום מינימום עבור הפלגה בצירוף תשלום מסוים עבור כל נפש שתעבור ממרוקו לגיברלטר. שני סוגי התשלום נושאים בחובם אינטרס מסחרי של בעל הספינה ומאידך את הדרוש לבטיחותם של הנוסעים בספינה לרבות בטיחות צוות העובדים. תשלום המינימום נעשה בכדי למנוע את ההתפרצות להפלגה בכל תנאי מבלי להתחשב בסכנות של חציית־ים גדול בכלי שייט קטן וישן, דבר שהוא פועל יוצא מאינטרס מסחרי טהור של בעל הספינה.

הסעת עולים בספינה זו הייתה שלב מתקדם במבצעיה המרובים של ״עלייה ב׳״. ע״י ה״אגוז״ ניתנה האפשרות להסיע את המעפילים ישירות מנקודת חוף מסוימת באדמת מרוקו לגיברלטר מרחק 300 ק״מ לערך, דבר שלא נעשה ע״י ספינות הדייג של המבריחים השונים שהבריחו עולים יהודיים ואשר פעלו מנקודות סמוכות למובלעות הספרדיות אל כברת היבשה של המובלעות עצמן(למען הדיוק יש לומר, שאי אלה הפלגות ישירות בוצעו ע״י ספנים מבריחים שונים מאזור טנז׳ר לגיברלטר מרחק של 80 ק״מ לערך). ע״י הפלגה ישירה של ה״אגוז״ נחסכה מן העולים תחנת מעבר אחת בדרכם לאדמת אירופה. יחסית ולפי מושגי עבודה אז, הייתה ה״אגוז״ מסיעה מספר ניכר של עולים (בין 40 ל-45 נפשות במקסימום), ומה שלא פחות חשוב היה שמפעל ״אגוז״ הקנה אפשרויות פיקוח על דרך הברחת העולים, דבר שהיה קל לעשותו ב״אגוז״ יותר מאשר על ספינות המבריחים האחרות. בכל הפלגותיה, לרבות ההפלגה האחרונה הרת-האסון, נמצא בספינה איש ה״מסגרת״ שמתפקידו היה לקיים את הקשר האלחוטי עם גיברלטר, דבר שחיזק במקצת את הרגשת הבעלות של המסגרת על הספינה בזמן הפלגותיה. מאז החלה ה״אגוז״ בהפלגותיה ועד להפלגה האחרונה היא העבירה לגיברלטר מאות יהודים ממרוקו. מספרים אלה אינם עומדים בהתחרות עם מספרי עולים שעלו לישראל בפרק זמן כזה בתקופת ״עלייה ג׳״, אך מבחינת הביטוי ההיסטורי של רצון העם היהודי לחיות ומבחינת התושייה שגילו שליחי ישראל בעבודתם במחתרת, יהוו מספרים אלה את עדי המלך המהימנים ביותר. עשרות עולים שהגיעו בכל פעם לחוף גיברלטר עם ״אגוז״ יכולים לשמש חומר לסיפור רב מתח, אשר נבנה קטעים קטעים מן המאבק לחיים של עם יודע סבל. לדוגמא, אפשר לרשום אי אלה ראשי פרקים שיתאימו לאותו סיפור: ההווי של מלח יהודי באדמת מרוקו; אורח-חיים ומסורת יהודית במשפחות ובחברה; קשרי דורות למורשת יהודית שראשיתה בארץ הקדומה, כל אלה מצופפים בתוך ד׳ אמות של דירה וד׳ אמות של רחוב ושכונה; מצוקה, מחסור, עניות מנוונת וחמת המציק; גולה עתיקת־יומין וגורל יהודי עצוב על אדמת נכר ובקרב נכרים; תפילת יום־יום של שחרית, מנחה ומעריב, ותפילות של ״בשנה הבאה בירושלים״ או ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ בימי חג ומועד, כל אלה, בנפרד ובמצורף, מהווים את המדגרה לטיפוס האדם המושיט ידו לגאולה לעברם של שמים חופשיים וארץ הנותנת לחם לאדם ומחסה מזעם האספסוף. את המורגלים בכל אלה, קיבלו עליהם אלמונים להסיע בדרכים ובהסתר מעיני המשמרות האורבים אל חופו של ים, אל עברו השני של הים ואל הארץ הנכספת. מן המגע הראשון של האלמונים עם המועמדים לטלטלה רבתי זו, נתונה המשימה בידיים אמונות ורחומות. בדרכים לא דרכים, ולילות שהינם ידידים בהיותם נותנים הסתר למבקשים אותו וחנייה ונסיעה, וחנייה ושוב נסיעה. שתיקתם של הנוסעים במכונית האוצרת סודות למכביר, ופעימות הלב לרחשים שמסביב, כשמלפנים ומאחור ומן הצדדים מרצדים, באישונם של לילות, כל הצווים והגזרות והאיסורים המלווים לובשי־מדים חמורי-פנים ובתי-מעצר וחדרי-עינויים, וכנגדם, כנגד כולם וכנגד חשכת האפלה של גולה שוררת תמיד ובכל מקום, מקדמת-דנא ועד היום, התקווה לחיים ולהמשך הקיום. אותה תקווה המצווה על המרי ועל העמידה בכל התנאים, ועל כל הגלום ב״אף על פי כן״.

את כל אלה הוליכו דרכיה של מרוקו לעברו של החוף, ואת האדם על עצבותו הגדולה, ועל תקוותו שלו לחיות, ויהי מה. ולעוד מספר ראשי-פרקים שמהם נרקמת העלילה נועד מקום בין השאר: בית עזוב בצד הדרך אשר נבחר להיות מחסה ארעי לפני הזניקה האחרונה, וציפייה למזג אוויר מצהיל פנים, ולו• במקצת; חופו של ים והחול החורק ואנשים העושים באפלה; אורות זעירים מבליחים ותכונת משוטים החותרים בים; סירה הננעצת בחוף והים הגדול, האפל והנזעם, שיש בו מן האויב המתנכל והידיד המוליך אל הפדות. זוהי היריעה וזו התמונה. כך עשו דרכן השיירות לעברו של החוף, הם וספינתם הזעירה שהלכה וחזרה, חזרה והלכה. י״ג שיירות פרצו ועלו, והאחרונה הי״ד נטרפה בים. נחנקו שוועותיהם של הטובעים הקוראים לעזרה, סגרה עליהן המצולה, ואומר המספיד ברוך־דיין־האמת.

נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמוד 14