עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע

נושאי הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת והרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכה בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת-לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר היודאיקה הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן

רזיאל הביט ביצור מוזר זה המשוטט לבדו בגן־העדן. הבחין כי רוחות רעות אוחזות בשערו ומטלטלות אותו טלטלה עזה. והנה יצור נוסף קרב לעומתו, עזר כנגדו, האישה. היא אחזה בידו ומנעה מהרוחות הרעות לשאת אותו ממנה.

נשא רזיאל את עיניו לשמים והבחין כי סמאל הרשע מהלך שם וקושר קשר עם צבא מעלה, מחפש דרכים כיצד להחטיא את האדם ולגרום לגירושו מגן־העדן. אסף סמאל את כל חילותיו, השדים והרוחות הרעות, ירד אל הנחש ידידו, שהיה זקוף קומה ולו דמות של גמל, רכב עליו וירד אל האישה שסובבה בגן. הוא ניסה לפתותה כי תיגע בעץ־הדעת ותאכל מפריו. הזכירה לו האישה כי בצו אלוהים כל הנוגע בעץ־הדעת מות יומת. הלך סמאל ונגע בעץ, אחרי כן דחף את האישה עליו וראה פלא: היא נותרה בחיים! אמר לה סמאל: ״אם לא מתת מהנגיעה, כך לא תמותי מהאכילה״. והיה מאריך בפיתויו והנחש מסייע בידו בדברי עורמה וחלקלקות.

הטיל בה סמאל רעב גדול, תשוקה ויצר עז. שלחה האישה את ידה, קטפה תפוח, אכלה ונתנה לבעלה. מיד גילו כי עירומים הם ומהרו להסתתר.

״אדם, היכן אתה?״ שמע הד בוקע משמים ומרעיד את האדמה.

״שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.

״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים.

אדם נחבא מאחורי העץ ומבטו תר אחר הקול בשמיים, מחפש מוצא לסבך אליו נקלע. ״האישה שהבאת לי נתנה לי לאכול תפוח מהעץ״ השיב.

הפנה אלוהים כעסו אל האישה: ״מה עשית?״

״הנחש פיתה אותי״ מלמלה ברעדה.

אז פנה לנחש:

״מה עוללת?״ וזעם עליו: ״ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה!״

ואת האישה קילל: ״בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך״.

ולאדם אמר: ״ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… כי עפר אתה ואל עפר תשוב״.

מאותו רגע החל האדם להבחין בין טוב לרע. או־אז חשש אלוהים שמא יאכל האדם גם מעץ־החיים ויחיה לנצח. מיד שלח וגירש אותו ואת אשתו מגן־העדן. כאשר רחקו, הביטו לאחור והנה חרב מתהפכת בשער הגן כדי לשמור על עץ־החיים.

כל אותה עת היה רזיאל המלאך עוקב אחר האדם, צופה מעשיו וגורלו. הוא התחבט זמן רב אם למלא את שליחותו ולגלות לאדם את ספר־הרזים, לאחר שזה חטא ואכל מעץ־הדעת. נכמרו רחמיו על הזוג האנושי, הבודד בעולם כולו, אשר גורש מגן־העדן. זה היצור אשר שהותו על פני האדמה קצרה כל כך. הנהו נע ונד עתה, בוש ונכלם, עזוב וחסר אונים, מתייסר ומלא רגשות אשם. דרך ארוכה עשו אדם וחוה ברגלים יחפות, עד אשר צבו וזבו רגליהם ושפתיהם יבשו. הם הגיעו ליובלו של נהר היוצא מגן־העדן, נשא אדם תפילה ותחינה לבוראו ואמר:

״ה׳ אלוהים, שאתה בראת אותי להדר ויקר, ומלכותך עומדת לנצח, והכל גלוי לפניך, ואתה יצרת אותי במו ידיך והמלכת אותי כשליט על מה שבראת, על מפעליך ועל החיות. והנחש הערום פיתה אותי בעת תאוה וחמד, וגם אשתי הוסיפה לפיתוי ולא גילתה לי את תוצאות החטא, ואת העונש שיוענשו בני הדורות הבאים בשל החטא הקדמון. חטאתי ואני מודה באשמה ומקבל עלי את עונש הגירוש, שעברתי על דבריך ואכלתי מעץ־הדעת. ואתה ארך־אפיים וסולח. לכן אני נושא תפילה זו לפני כסא כבודך כדי שדברי יגיעו אליך. והודע לי מה צפוי לי בעתיד ומה יהא על הדורות הבאים, צאצאי״. אדם סיים את תפילתו ופרץ בבכי מר. דמעותיו נשרו אל הנהר והציתו בו אש לרגע. כל אותה שעה לא הבחין במלאך שראה אליו משמים רכוב על קרני השמש.

הוא נבהל ונרתע לאחור, כרע על ברכיו והשתחווה. חוה מיהרה להסתתר מאחורי גזעו של עץ ענף, מודעת לחטאה ומיוסרת בו. ״אדם, קום על רגליך!״ שמע קול קורא. הזדקף ומלמל:

״מלאך… האם מלאך־שרת אתה או מלאך־חבלה?״

״אל תירא״ חזר הקול ואמר: ״נשלחתי למסור ספר קדוש בידך…״

״ספר?״ תמה אדם.

״בו תתבונן ותרבה חכמה…״ השיב רזיאל. ״חוטא אני…״ הצטער אדם כבלתי ראוי למתת־שמים זו. המלאך התעלם מדבריו והמשיך בשטף דיבורו: ״…בספר זה תחזה את עתידך עד יום מותך, ומה יהא גורל הדורות הבאים אחריך…״

״והרי לזה התפללתי זה עתה״ העיר בהתרגשות. ״תפילתך נענתה״ בישר המלאך.

״מה נדרש ממני לעשות?״ שאל אדם. ״עליך לשמור על הספר ולמלא אחר הכתוב בו״ השיב המלאך ״ועל פיו תדע מה ילד יום, אם צרה תתרגש על העולם או גאולה, אם בצורת ורעב יפקדו אותו ואם שנות שפע, מתי תפרוץ מלחמה ומה הן עתות השלום, מי ימשול ומי ישפל, מי ימות ומי יחיה״.

נחרד אדם מהאחריות שהוטלה על כתפיו, נפל על פניו וכבש את ראשו בקרקע.

כאשר פקח את עיניו ראה שובל אש משתרך מקצה רקיע. המלאך נעלם. הספר מונח היה על סלע וזוהר־אור ניצת ממנו. פסע אדם לעברו. בהגיעו הושיט יד רועדת ונטל את הספר. אז ידע כי מלאך ה׳ הוא אשר נשלח אליו, וכי זה עתה חזה בשכינה. הוא היה לאדם הראשון, בשר ודם ובן־תמותה, אשר זכה כי תשרה עליו ״ההתגלות הקדומה״. הוא קם על רגליו וקרא: ״חוה, היכן את?״

יצאה חוה ממסתורה, כשהיא רועדת ונפחדת. ״אדם, האם סלחת לחטאי?״ שאלה נכלמת. ״אלוהים כבר סלח לנו, ומי אני שלא אסלח״ הודיע לה.

י אחזה בזרועו ומסרה בידו מקל רועים אשר גילפה מענפו של עץ, והיה לו למטה נדודים עלי אדמות. לאחר שהציק להם הרעב קלע אדם רשת נצרים וצד בה שני תורים. נזכר בגעגועים בפירות גן־העדן. לא עוד יהיה צמחוני כי מעתה יצטרף למשפחת הטורפים.

כאשר השביע את רעבונו, הלך וטבל בנהר, נאמן למנהגי הטהרה של גן־העדן. בצאתו מהמים חש כי עירום הוא, אחז בספר ומיד ירדה גלימה משמים וכיסתה את גופו. לפתע חש עצמו ריחופי ומגביה עוף. חוה נותרה על הארץ עוקבת אחריו בחרדה. הוא דאה והרחיק עד לאוקינוס, נפעם ונרעש למראה היקום העצום. לראשונה חש את הבדידות.; מה נורא להיות יחידי בעולם, האדם־הראשון. הוא חש געגועים עזים לאשתו. פתח ועיין בספר ומיד נחת לרגליה.

״לא טוב היות האדם לבדו, חוה״ ציטט לה מדברי אלוהים.

חוה אחזה בזרועו בחוזקה, כאילו חששה שמא יעלם לה לעולמים. פסעו שניהם יחדיו במרחבי הארץ החדשה אשר אין קץ לה. הם חצו יערות, גמאו מדבריות, טפסו על הרים וירדו בקעות. הם לנו בשדה תחת כיפת השמיים. באותו הלילה ידע אדם את חוה אשתו. לפתע סוככה עננה על גלגל השמש וצל הוטל על פניהם. דמות אישה ריחפה ממעל ויופיה מטיל בהם יראה. כנפיים לה כמלאך ושחורים לבושה. שערה שופע וציפורניה ארוכות ומעוקלות. צחוקה התגלגל בכל העמק, כהד עמוק מרעיד ומפחיד.

״אישה היא או מלאך?״ תמהה חוה.

ל ״רעייתי הראשונה״ גילה לה אדם, נשך את שפתיו, והשפיל פניו לקרקע.

חוה כבשה את פניה בכפות ידיה.

״מדוע הסתרת זאת ממני?״ זעמה.

״היא שדה, לא בן אדם, כמונו״ ניסה לנחמה.

״היא אישה!״ קבעה.

״היא רוח, חוה, רוח!״ ניסה לשכנעה. חוה נסה לשדות.

״לא רציתי בכך, זה ניכפה עלי…״ צעק אחריה. פתח את הספר שבידו והאישה השדה נעלמה. חוה הבחינה בכך ושבה על עקבותיה. ״נגזר עלינו לא לעזוב איש את רעותו לעולם״ אמר ״אין איש מלבדנו ביקום, כפי שאת יודעת״ הוסיף.

״ספר לי על האישה הזו״ דרשה.

״כאב וצער את מבקשת להוסיף ללבך״ ביקש להזהירה.

״בגן־העדן הבטחנו זה לזו לא להסתיר דבר…״ עמדה על דעתה.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע-עמ 15