מורשת יהדות מרוקו

יכי״ן מדגיש כי בדרך זו תצמח תועלת חברתית של בני־העם כולם. לפנים, העדר השכלה ניכרה אצל רוב הצעירים וההמונים, ובפרט בחידושי הלכה ופירושי אגדה ועיונים פשוטים במוסר ובאמונה. היום, הסוג של משכילים חדשים, שנסתפגו מתרבותם של העמים שבקרבם הם יושבים, ואף התקרבו במידה רבה לחברתם הערבית והמוסלמית – ובכל זאת נשארו ׳שלומי אמוני ישראל׳ מאות שנים וחיו היטב בתוך עמם במלוא הרגשתם היהודית – מצוי בייחוד בקהילות האוקינוס האטלנטי שנפתחו להשפעות אנגליות צרפתיות וספרדיות ממוגדור בדרום ועד טנג׳יר בצפון. בתפיסת עולמם של משכילים, כמו יכי״ן או ר׳ דוד אלקאים במוגדור, ר׳ יששכר אסראף בסאלי ור׳ יצחק בן ואליד בתיטואן" ואחרים, נולדו מושגים שניזונו מנסיון חייהם ומנסיון דורם. הרגשתם היהודית תתחזק גם מן התמורות בספרים החדשים המגיעים מאירופה ומהמזרח. באנשים הללו, שנמצאו גם בקהילות הוותיקות, כמו ר׳ חביב טולדאנו במכנאס, שהיה לו שיג ושיח עם ר׳ אליהו בן אמוזג (בדפוס של האחרון הודפסו כמעט כל ספריו של יכי״ן) ושאב ממנו רעיונות חדשים על היתרונות בחכמות העמים, או בתרגום האנונימי של ספר התפילות הנזכר והמיועד לנשים בפאס, יש ניצנים ראשונים על אופי ההשכלה החדשה במרוקו.

בתכנים משתנים – כמו הרעיונות החדשים על מקומו של האדם הפשוט בחסידות, תנועה המסמנת את הזמנים החדשים, ובסוציולוגיה של היידע המשתנה, בצד פרשנותו השמרנית של יכי״ן – הוא מגן על השתילים החדשים ועל השפעתם. ההנמקה מעוגנת במקורות עתיקים וקאנוניים אבל תהליך הדמוקרטיזציה, המתבטא הן בנטילת הסמכות לחדש את עצם התרגום לערבית־יהודית או בדחיית ההעדפה המסורתית של הלימוד המסורתי בתורה על פני הספרות החדשה, מעמיד את יכי׳׳ן בין הראשונים במגמה החדשה. הוא מביט בתוך הקהילה ורואה שיכולת הקליטה של השכבות החדשות – נוער, הדיוטות ונשים בלשון הקודש, מלאה חרדה והוא בוחן את עצמו כנבדל, כשונה דווקא במשהו שאינו שונה בעיניו: הרי כולם ידעו ערבית-יהודית וכבר היו דברים מעולם בימי-הביניים שבהם גדולי ישראל כתבו את ספריהם בשפות זרות, אם כן מדוע זה ייבצר ממנו ומקהילתו כאשר השפה הזו אינה זרה לו, אדרבה ואדרבה ה׳מוסיקה׳ שבערבית מוכרת לו בכל ענייני החולין, והרי מטרתה של השפה החדשה היא ללמד את בני העם דרכי התנהגות מוסר ואמונה המושפעים מצורכי התקופה. כל הסביבה הערבית מדברת ׳מרוקאית׳ והוא הדין עם הסביבה היהודית שבין החומות במלאת המדברת ניב דומה. השפעה זו באה אף מלמעלה מחוגי העשירים החיים בקסבה שפתוחה להשפעות חדשות ממערב אירופה ובעיקר בקרב יוצאי ספרד ופורטוגל, אלא שאצלם הם קראו ספרות בספרדית יהודית או באנגלית. בזמן החדש יש איזו אי־תקינות פוליטית לדבר על השפעה מן החוץ, זו פעילה לעומת סבילות המקבל, אך כך התפתחו תולדות עם ישראל בכל הדורות. יכי״ן ודומיו הושפעו לא רק מן החדירה האירופית הקרובה אליהם אלא גם מן התמורות שהופיעו בקהילות יהודיות רחוקות כגון בתרגום שבחי הבעש׳׳ט אצל יכי״ן, בעברית המתחדשת של ר׳ דוד אלקאים, בצורך בשידוד המבנה החברתי אצל ר׳ דוד דאנינו בקזבלנקה או בהתחברות ליישוב היהודי המתעורר בארץ-ישראל כמו אצל ר׳ דוד בן שמעון מרבאט.

הדת האמונה והמוסר ניזונו אמנם מן ההתגלות החד-פעמית ופירושיה בזמנים קדומים בפי אלה שהיו קרובים למעמד הר סיני, וחכמי ישראל תמיד חששו שמא תיפגע המקוריות ברמה המודעת והלא מודעת. יכי״ן היה מודע היטב לחשיבותה של הלשון העברית שבה ניתנה התורה ונכתבו כתבי הקודש, כמו בחשיבותו של ספר התורה, תורת משה על ייחודו ועל נשגבותו, אך בין הקווים האופייניים למשכילים מסוגו של יכי״ן היה הקשר האורגני שבין הישן לבין החדש והצורך להביא את הראשון במעטפת חדשה: גם בתוכן וגם בצורה. ומכאן התמורות בקהל הנמען ובלשון הרגיל בה.

^[1] דוגמות נוספות ראה מאמרי: הספרות הרבנית בצפון-אפריקה 700ו-1948, פעמים 87-86 (תשס״א), המבוא, 232, והחלק על מרוקו, 257-245.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה….
http://www.ybz.org.il/?CategoryID=287&ArticleID=2239#.WfWES1sjSM8

מקצוע הפייטן.

    מיוזמתו שלו או לבקשת המעוניינים כתב דוד בן חסין שירי שבח המושרים בבתי כנסת בעת עלייה לתורה או בהזדמנויות אחרות, ובתמורה לכך העניקו לו אנשים אלה מתת, כל אחד לפי נדיבותו ויכולתו. מדי פעם בפעם פנו אליו וביקשו ממנו לכתוב פיוט לרגל אירועים ציבוריים או פרטיים וכדי להספיד נפטרים.

כמו הפייטנים בני תקופתו, גם דוד בן חסין ביקש את ידידותם וחסותם של אנשים רבי השפעה, שלהם הוא קשר כתרים וכתב שירי שבח. עמהן נמנים אברהם, דניאל טולידאנו שמת ב תקמ"ב והמשורר שיבחו " במין אנוש נבחר, פזר נתן לאביונים ", מרדכי שריקי ומסעוד בן זכרי, אנשי החצר הידועים של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, אשר הוצאו להורג על ידי מולאי יזיד בתק"ן, שלום דילאמר, ובנו מרדכי, שהיו סוחרים במזאגן ומקורבים לחצר הסולטאן, ובעיקר שלמה סבאג ממכנאס, העשיר אשר תמך בלומדי תורה והבטיח לפייטן לתמוך בהוצאת ההדפסה של " תהילה לדוד ", כמצויין בדברי המבוא.

למרות הסכנות והקושי שבנסיעות, דוד בן חסין, מונע על ידי מזג הרפתקני, לא היסס לצאת למסעות לצורך פרנסתו ולסיפוק יצר סקרנותו העז. הוא חצא לפאס, תיטואן, מראכש, תפיללאת, ואפילו לג'יברלטאר, כנראה בהזמנת הקהילה היהודית המרוקאית.

הוא התרגש לגלות את דרכי המוסיקה והתרשם במיוחד משיטת התווים. המסעות הללו איפשרו לו להפיץ את פיוטיו ברחבי מרוקו ודו בן חסין נהיה לפייטן נערץ כבר בימי חייו, כפי שמעידות ההקדמות וההסכמות שנכתבו ל " תהילה לדוד " והשירים אשר חוברו לכבודו.

אך למרות הפופולריות שלו, מצבו הכלכלי של המשורר נותר רעוע במשך כל חייו. בשיריו השונים עולות תפילות נוגעות ללב ותחינות לפרנסה ולקיום יומיומי. ואכן בקינה על מות רבי דוד ביכה רבי שלמה חלואה את הפייטן ותיארו כמי שחי בעוני ובקשים רבים.

מלבד העתקת כמה כתבי יד על פי הזמנה ונדבת ידם של אלה אשר להם הוא הקדיש שירים מיוחדים, ותמיכה הניתנת לחובשי בית המדרש, הוא ניסה להתפרנס גם כחזן בבית הכנסת, אולי באותו בית הכנסת הנושא את שמו עד עצם היום הזה, ובזכות זאת הוא קיבל תרומות מן המתפללים.

בנוסף לכל זה נמצא חוזה חתום מיום ד' , ט' בניסן תקכ"ג ( 23.3.1763 ), המלמד שהדיין של פאס, רפאל עובד אבן צור ( 1706 – 1769 ) מסר לדוד בן חסין סכום של 250 אונקיות תמורת ההוצאות שהיו לו במהלך עבודות הבנייה שבוצעו בבניין בית הכנסת הידוע בשם בית הכנס על שם רבי משה די-אבילה במכנאס.

במסמך משפטי אחר מחודש סיון תקכ"ג  ( יוני 1763 ) פירט דוד בן חסין את הוצאותיו והביא שני עדים המעידים על נכונותן. וכך מתברר שדוד בן חסין היה מעין יזם ומתווך לעת מצוא, דבר החושף פן מעשי ובלתי צפוי באישיותו של הפייטן, בעל מלאכות רבות שלא היה בהן כדי לספק את פרנסתו. מן הפיוט האישי שכתב על קברו של הצדיק מאגינה אנו למדים על מה שהטריד את פייטננו.הוא שופך את לבו ומבקש מן הצדיק שיתפלל לפני האל כדי שיקל על סבלו ועל עוניו.

נראה שלמרות הקשיים הצליח המשורר לפרנס את משפחתו רבת הנפשות בצניעות, אך בצורה ראוייה, הוא אף העניק נדוניות לבנותיו הרבות לפני נישואיהן וחי בבית, שבסופו של דבר נקרא על שמו עד לראשית המאה ה-20. הבניין עמד ברחוב אל-גזזארין, או רחוב הקצבים, והרחוב כולו נקרא רחוב רבי דוד בן חסין

החכם ובית הדין

הדיין היה גם רב הקהילה, ולא היתה קיימת ההבחנה הנהוגה בישראל בימינו. בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את בקיאותם וכישוריהם. במידה שהבן היה הראוי לכך, הוא ירש את מקום אביו מכוח ׳שררה^,. החכם היה נבחר על ידי ׳טובי העיר והנגיד, ואלה היו מצרפים אליו שני חכמים נוספים כדי שיהוו בית דין. אותו גוף קבע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו(בין השאר לדרוש בשבתות ובמועדים), וסמכויותיו בכל ענייני הקהילה ובית הכנסת, להעניש מי שימרה את פיו, ומי שרוצה להעביר דינו לעיר אחרת צריך לקבל הסכמת הדיין. כך נאמר במקורות מצפרו בשנים תק״ט (1749), תקי״ב (1752), תקל״ד (1774), תקע״ד (1814), תר״ב (1842) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 85,28, 106, 115, 167).

שוחט של הקהילה מונה על ידי הדיין לאחר שעמד במבחן שעשה לו(תצ״ח 1738, תקס״ג 1803, שם מסי 490,13).

היו דיינים שהחלו את כהונתם בגיל צעיר יחסית, וכיהנו במשך כל חייהם. ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־1809) כיהן בתפקיד זה מגיל 18 במשך 50 שנה. דיינים אחרים התחילו בתור סופרים בבית הדין – כדוגמת יעב״ץ בשנת תנ״ג (1693), בגיל 20 – ולאחר מספר שנים ישבו בדין. היו מקומות שבהם דיין יחיד היה פוסק בביתו או בבית הכנסת.

אם הצדדים היריבים היו מכובדים או עשירים, היה הדיין בוחר שניים או ארבעה חכמים, כדי שיהיו עמו בהרכב של שלושה או חמישה דיינים. כל אחד מהם היה כותב את פסק הדין לבדו, ואם דעתם היתה זהה, הוציאו פסק דין. אם לאו, היו דנים ביניהם ומגיעים לסיכום על פי רוב דעות, או היו פונים לחכם ידוע בעיר אחרת, ומבקשים את חוות דעתו. במקומות קטנים פעל רק דיין אחד ולעתים גם זה לא.

על פי הדין אין בית הדין מתכנס בערבי שבתות וימים טובים ולא בשבת ויום טוב(שו"ע חרם, סי׳ ה).

בית הדין היה דן בכל תחומי החיים, ענייני אישות וכלכלה, ומתקין תקנות. תפקידיו היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אב בית הדין היה לא רק שופט, אלא לעתים גם ישב בראש האסיפה של נכבדי הקהילה, שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בענייני החינוך, בגביית המסים וחלוקתם, באחזקת בית הקברות, במינוי אפוטורופוס ליתומים ובשירותים נוספים.

בשנת שס"ג(1603) תוקן בפאס, שגם אפוטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים חייב למסור חשבון לבית הדין, ואם נראה לו שהחשבון אינו מדויק, יכולים לסלקו; ואפוטרופוסים הכותבים בשטרות בשם היתומים היו צריכים לכתוב מי היתומים (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמתי, דף פג ע״ב). ר׳ וידאל הצרפתי דיין בפאס כתב בתרע״ט (1919) שתוקנה תקנה כהוראת שעה בעירו בקשר למשכורות הגבוהות שנוטלים האפוטרופוסים הממונים על היתומים(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 277).

לפי תקנה בפאם משנת שע״א (1611), צוואה או מתנת שכיב מרע היתה בטלה, אם לא נעשתה בפני חכם או דיין העיר(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ נח, פד). תקנה זו היתה קיימת גם במכנאם, ונזכרה במחצית השנייה של המאה ה־19 על ידי רי חיים משאש (ילקט הקמח׳, דף קצו). באותו זמן תוקן גם שסופר בית הדין צריך להודיע לבית הדין על הקדשת רכוש, בין אם המקדיש בחיים ובין לאחר מותו. אם האם נפטרה, האב היה האפוטרופוס, אלא אם לא הלך ׳בדרכי הכשרים׳, שאז מונה אפילו אפוטרופוס נוכרי.

בעקבות ההנחה שלא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים בכתיבת שטרות, הותקנה בפאס תקנה בשנת תצ״ז (1737) האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא התייעצות עם בית הדין והסכמתו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ קעא,

קעב)

בפנקס בית הדין נרשמו לא רק פסקי הדין אלא גם שטרות, חוזים, הסכמים, התחייבויות. בית הדין שימש גם כנוטריון. תעודות מפנקס בית הדין בפאס מהשנים תנ״ט־תע״ה (1699־1715) על אומנים ובעלי מלאכה, מלמדות על אופי הרישומים בפנקס ועל הסופרים של בית הדין, מהם חכמים שכיהנו לאחר מכן בתור דיינים, כגון יעב״ץ שכיהן בפאס ובמכנאס.

בשנת תס״ח (1708) תיקנו חכמי פאס, שמושב בית הדין יתקיים בימי שני וחמישי, והסופרים יכתבו את טענות בעלי הדין(על פי רמב״ם, הלכות אישות, פרק י, הלכה טו).

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלן עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).

החלפת שני זוגות בלום חתונתם

יום השבועה הוא היום שלפני החתונה, בו הורי החתן והכלה קובעים ביניהם כמה תנאים: פירוט הנדוניה שהכלה מביאה לחתן שלה, גובה סכום הכתובה, חלוקת הוצאות החתונה בין שתי המשפחות ועוד דברים אחרים. התנאים נקבעים בנוכחות סופר בית דין ושני עדים, ושתי המשפחות חותמות על מה שנקרא ״שטר החיוב״. הדבר העיקרי שתמיד מעורר ויכוח בין הצדדים הוא גובה סכום הכתובה, אשר בדרך כלל נקבע לפחות פי שלוש על סכום הנדוניה שמביאה הכלה. ויש עוד שתי סיבות מצד משפחת הכלה על סכום הכתובה. א. כתובה בעלת סכום גבוה מראה על רצינות החתן ויחסו כלפי הכלה. ב. חיוב החתן בכתובה בעלת סכום גבוה מקשה על החתן למקרה של גירושין.

והנה קרה שבשבוע אחד ובאותו יום עמדו להתקיים שתי חתונות. ביום קביעת התנאים, שתי המשפחות לא באו ביניהן לידי הבנה והסכם, עד כדי ביטול החתונות על אף פשרות והצעות מצד כמה גורמים, כל משפחה עמדה בסירובה. יש לציין כאן שביטול חתונה נחשב כדבר חמור ואסון למשפחה. טובי העיר לא קיבלו גזרה רעה זו והביאו הענין בפני רב העיר. הרב שמע טענות שתי המשפחות וקבע באופן מוחלט שאין לבטל שתי החתונות. מה גם ששתי הכלות עברו כבר טבילת טהרה לצורך החתונה. גם הפצרותיו של הרב לא הועילו – ומחוסר אפשרות אחרת, הרב הציע ששני בני הזוג יוחלפו אלה באלה. כלומר חתן זה יתחתן עם הכלה שעמדה להיכנס לחופה, וחתן זה יתחתן עם הכלה השניה, ובלבד שלא לבטל בשום פנים את שתי החתונות. וכך היה. שני הזוגות התחלפו זה בזה.

יש לציין כאן, שבאותה תקופה, עניין השידוך היה אך ורק בידי ההורים. ואילו החתן והכלה היו רק כחומר בידי היוצר, שהוריהם הם שקבעו את גורל שידוכם. זהו מקרה מוזר מאד, אבל בסופו של דבר שני הזוגות שנאלצו להתחלף ביניהם, חיו באושר ובשלווה.

ענין זה הזכיר את הפתגם ״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״ (הכלה מתחת החופה, ואינה יודעת למי היא מיועדת).

האבל אינו מבטל את שמחת החג

שנה מסוימת (1930) נפטרה זוהרה מב״ת, אשתו של הרה״ג רפאל אנקווה – הרב הראשי של יהודי מרוקו. במרוקו מקובל שבשנת האבל כל האבלים מחליפים את מקומם הרגיל בבית הכנסת, ויושבים בכותל המערבי למשך כל השנה. פטירת הרבנית חלה בימים הקרובים לחג מסוים. כמנהג הקהילה, גם הרב וגם אלה ממשפחתו שחל עליהם האבל, העתיקו מושבם וישבו בכותל המערבי של בית הכנסת. בתפילת כל חג, יהודי מרוקו נוהגים לשיר פיוטים בענייני החג, אפילו באמצע התפילה.

ר׳ אברם יצחק מויאל ז"ל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב, ביקש שהתפילה תהיה רגילה, ללא פיוטים ושירים, כאות השתתפות באבלו של הרב.

הרב, בכעס ובחימה זועמת, קם על רגליו ואמר: ״האם היום תשעה באב, למה לא שרים הפזמונים והשירים של החג.

ר׳ אברהם ניסה להרגיעו ״לנוכח האבל של כבוד הרב החלטנו לא לשיר השירים המקובלים בתפילת החג, כאות השתתפותנו באבלו של הרב״.

הרב ענה לו: ״האבל שלי שייך לביתי ולא לבית הכנסת. אני דורש ותובע שתפילת החג תתקיים לפי מנהגנו בשירה ובפיוט, מבלי כל התחשבות בענייני האבל שלי״.

לקול תרעומת הרב, התפילה התקיימה כסידרה בפזמונים ושירים המקובלים בכל תפילת חג.

כדאי לציין כאן שרבני ארץ-ישראל מתנגדים לשירים ופיוטים באמצע התפילה. בטענה שזה כעין הפסקה באמצע התפילה. כמו כן גם הפזמונים של ראש-השנה ויום כיפור, קוראים אותם רק לאחר החזרה של תפילת עמידה.

יהודי מרוקו לא נשמעו בעניין זה לדעת רבני ארץ-ישראל, וממשיכים עד היום כמנהגם.

טעות אחת שתוקנה בארוחה

דוד חסין, מרבני מכנאם, נודע כאחד מגדולי המשוררים במרוקו. שיריו כונסו בספר ״תהילה לדוד״ הנפוץ מאד גם בקהילות שמחוץ למרוקו. יש עוד שירים ופיוטים ממנו בשם ״שתילי דוד״, עדיין בכתב-יד, ותוכנו לא ידוע ברבים. פרנסתו של ר׳ דוד היתה דחוקה מאד, עד כדי מחסור ועוני. ערב אחד הוא, אשתו ושבע בנותיו הלכו לישון, מבלי לאכול משהו, אפילו פת לחם חרבה. באותו ערב התקיימה מסיבת חברים, אוכל לשובע בליווי שירים ופיוטים כדרכם של יהודי מרוקו, המשמחים את לבם בשירה וזמרה בכל סעודה חגיגית. אחד מהמסובים שר בין היתר, אחד משיריו של ר׳ דוד חסין, אלא שהוא קרא מלה אחת בצורה לא נכונה. בין המסובין התעורר ויכוח לגבי אותה מלה, זה אומר ככה וזה אומר ככה. אחד מהם אמר: ״הרי התשובה קרובה לידנו. נלך לר׳ דוד, נזמין אותו לסעודה, והוא יאמר לנו את הנוסח הנבון״.

הלכו לביתו של ר׳ דוד והזמינו אותו לסעודה מבלי לומר לו במה מדובר. ענה להם: ״איך אוכל ללכת לסעודה, כאשר אני, אשתי ותשע בנותי הלכו לישון מבלי להכניס לפינו אפילו פרוסת לחם״. אמרו לו: ״אין כל בעיה, תבוא אתה יחד עם כל בני המשפחה לסעודה״. וכך היה, כל בני משפחתו התלוו אליו. תוך כדי הסעודה ביקשו ממנו לשיר להם את השיר שהנוסח שלו עמד לויכוח. ר׳ דוד שר את השיר, בנוסח הנכון של אותה מלה שעוררה ויכוח, ורק אז הסבירו לו את מטרת ההזמנה. ענה להם: ״זה מה שאמר שלמה המלך: ׳רש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי׳(משלי, פרק ז׳, יוד), כי הנה לתיקון שגיאה אחת זכיתי אני ובני ביתי להינצל מחרפת רעב״. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״(משלי יוד, גי).

סגולת התפילה לביטול גזרות רעות

אירוע זה קרה בעיר מכנאס, זה כשלוש מאות שנה. בעיר זו היה תלמיד חכם ושמו ר׳ שלמה צאייג ז"ל, השאיר את אשתו בחבלי לידה והלך לביה״כ לתפילת שחרית. הוא היה עני מאד. בשובו מבית הכנסת, מצא שאשתו ילדה בן זכר. הנשים הסובבות אותה לא מצאו בביתה אפילו כוס חלב, או להכין לה צלחת מרק כדי לחזק את היולדת, לאחר חולשת הלידה. ר׳ שלמה הנ״ל יצא לרחוב כדי למצוא מניין יבוא עזרו. בעוברו ברחוב פגש אדם אחד וביקש ממנו עזרה בחושבו שאותו איש יש ביכולתו לעזור. האיש עונה לו ״אני יותר עני ממך. בוא נלך לאלוהים ונשטח את תפילתנו בפניו״. שואל אותו האיש ״הרי אלהים, מלוא כל הארץ כבודו, ואינו בשר ודם. היכן ניפגש איתו?״ ענה לו: ״הוא מצוי בבית הכנסת״. הלכו שניהם לבית הכנסת הנקרא על שם הרב הגדול והקדוש, ר׳ שמואל בן וואעיש זיע״א, שהיה בבעלותו של ר׳ משה בן עטר. בית כנסת זה נבנה בשנת ת״י(1835).

שני העניים נכנסו לבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש ושיטחו את תפילתם בבכי תמרורים. באותו זמן משל ערבי תקיף ואכזרי. הזמין אליו את נגיד היהודים, ר׳ משה בן עטר ודרש ממנו שתוך כך וכך ימים יאסוף מהקהילה היהודית סכום גדול, הדרוש לו אישית. הגזרה היתה קשה, נוכח גובה הסכום שדרש השר.

הנגיד, ר׳ משה בן עטר, הלך גם הוא לאותו בית הכנסת, להתפלל בעד ביטול הגזירה, שהיתה בה סכנת נפשות לקהילה היהודית, אם לא יקיימו אותה.

בבית הכנסת מצא אותם, שני עניים מתפללים ובוכים. ״עזבו את העניינים שלכם״ אומר להם הנגיד בן עטר ״והתפללו רק לביטול הגזרה הקשה שהוטלה עלינו מצד השר״.

באמצע תפילתם בא אליהם שליח בריצה ואומר להם ״תפסיקו התפילות, כי אלהים בא בעזרנו. השר הצורר מת, בנופלו ממדרגות עליית הגג שלו״. במקומו נתמנה אחיו, שנטה חסד ליהודים וביטל את רוע הגזרה.

היהודים ערכו תפילה חגיגית בהלל גמור, ובהודיה. בזה נבין שתפילה בבכי ובתחנונים עוזרת לבטל גזרה רעה.

הרב בן-עטר, לפני עוזבו את בית הכנסת, אמר לשני היהודים ״מה היום מיומיים שבאמצע היום שניכם באתם להתפלל, מחוץ לשעת התפילה״. ענו לו על צרותיהם, בו במקום הרב בן-עטר נתן לכל אחד סכום מסויים.

אבי התינוק קנה עוף ליולדת, עשו לה מרק והשיבה את נפשה. זוהי סגולת התפילה.

ג׳רבה

האי ג׳רבה, הנמצא בים התיכון מצפון לתוניסיה, היה מרכז יהודי, בעל מאפיינים ייחודיים. באי חיה קהילה יהודית עתיקת יומין המיוחסת לימי שלמה המלך. תושבי האי המבודד הצליחו לשמר את המסורת באדיקות. לאורך הדורות היתה הקהילה היהודית בג׳רבה כפופה לרבני תוניס, אולם במחצית השנייה של המאה התשע־ עשרה חלה פריחה תורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בתוניס, נטלה ג׳רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה. הלימוד המקובל בג׳רבה היה ממוקד בהלכה (״אליבא דהלכתא״), כלומר, לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות. את המהפכה הלימודית הנהיג הרב כלפון משה הכהן שהיה הרב הראשי של גירבה. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד בשיטת ״העיון התוניסאי״. הרב כלפון לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. בכל שבת היה מציג בעיה הלכתית, ותלמידיו היו עוסקים בה במהלך השבוע וכותבים את תשובותיהם. בשבת שלאחריה נהג לבחון את תשובותיהם. עם הזמן בחר סוגיות יותר ויותר מורכבות וצמצם את המידע שמסר לתלמידיו מראש, זאת על מנת שיפתחו את היכולת לברר את השאלה על כל צדדיה ולהכריע. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה ובראשם הרב רחמים חויתא הכהן, ממשיך דרכו. הגישה החינוכית הג׳רבאית ראתה בכתיבת חידושי תורה חלק אינטגרלי מלימוד התורה. עם הקמת בתי דפוס באי במאה העשרים, יצאו לאור ספרים תורניים רבים.

הרב חי טייב לא מת

כבר בגיל צעיר היה הרב חי טייב(1837-1743) נערץ בקרב יהודי ג׳רבה ותוניסיה כולה. נודע כאיש חריף וכלמדן מעמיק הבקיא ברזי הקבלה וכן בעשיית נסים. היה אהוב על הבריות, העמיד תלמידים רבים, ועם זאת חי חיי עוני ונזקק לתרומות. בצעירותו שרפה אמו את כתביו משום שרצתה שיישא אישה, וכתוצאה מכך, שקע בדיכאון והתמכר לטיפה המרה. לאחר מותו נוסף לו הכינוי ״לא מת״, ללמדך ש״צדיקים במיתתן קרויים חיים״. רבים מחיבוריו אבדו, ורק מעטים מאלה שנותרו, זכו לראות אור.

כיצד נתגלה רבי חי טייב?

באחד מבתי העשירים התעוררה בערב פסח שאלה קשה בעניין כשרותו של עוף. אם הבית פנתה אל משרתה והורתה לו להראות לרב את העוף. המשרת רץ אל עליית הגג, שם ישב שקוע בלימודו נער צעיר ויתום מהוריו שאומץ על ידי הגביר. בני הבית נהגו לכנותו ״הרב״ משום שעסק בתורה כל היום, אף כי לא הוסמך לרבנות. המשרת טעה ופנה אל הנער ולא אל רב העיר, רבי שלמה אלפסי. הנער המופתע נשא עיניו אל העוף, עלעל בפוסקים שעה ארוכה ופסק להתיר. המשרת שב ובפיו פסק ההלכה מאת ״הרב״ ופני אשת הגביר אורו. בבוקרו של פסח הלכו גדולי העיר ועשיריה להתברך מפי רב העיר, והגביר הודה לו על שהתפנה בערב הפסח לפסוק בעניין העוף. הרב אלפסי תמה על הדברים והכחיש שהובאה לפניו שאלה כזאת. הגביר הנדהם קרא למשרת וזה סיפר ששאל את ״הרב״, כלומר, את הנער חי טייב. בפנים חמורות קרא הרב אלפסי לחי הצעיר ושאלו כיצד העז לפסוק הלכה בשאלה סבוכה ללא רשותו. הנער הוציא מתיקו צרור דפים עבה כתוב בכתב צפוף והוכיח בראיות ברורות את פסיקתו. תדהמה אחזה ברב אלפסי ולעיני כול הכריז, ״זה הקטן גדול הוא!״ ומיד מינה אותו לחבר בית הדין הרבני.

פתרון כפוי

הרב חי טייב חולשה היתה לו לטיפה המרה. בן דודו(ויש אומרים אחיו), הרב הראשי, הרב יצחק טייב, הורה לכל בעלי החנויות שלא למכור לו ערק. הרב חי טייב כיתת רגליו מחנות לחנות אך בכל מקום סירבו למכור לו בתואנות שונות. כשהגיעה השבת עלה הרב יצחק לדרוש, עמד על הבמה אך לא הצליח להוציא הגה, מחשבתו היתה מבולבלת והוא גמגם. אז שם עינו על הרב חי טייב והטיח בו, ״אתה עוצר מבעדי מלדרוש!״ השיב לו הרב חי טייב, ״אתה סגרת לי למטה, ואני סגרתי לך למעלה.״ אז התחייב הרב יצחק לבטל את הוראתו והרב חי טייב ביטל את גזירתו.

למי מכוונת התוכחה?

בעיר ג׳רבה התגורר יהודי מתבולל, עשיר וקמצן, שהיה רחוק מתורה ומצוות. כשמת קברוהו בהלוויה מצומצמת והמשפחה הקרובה ישבה עליו שבעה. מנחמים מיעטו לבוא וחכמי העיר נמנעו מלדרוש כדרכם בבית האבל, שכן לא היה בפיהם דבר שבח לומר על הנפטר. אחד מתלמידיו של רבי חי טייב בא לנחמם ושמע על צערם. משחזר לישיבה וסיפר על כך הסכימו התלמידים ביניהם שאכן כך ראוי לרשע. ראה רבי טייב את ההתגודדות ושאל לפשר העניין. מששמע את אשר אירע, הודיע, ״אני אבוא הערב לדרוש!״ תמהו התלמידים, מדוע זכה אותו יהודי שכל חייו חי כגוי, שהגאון חי טייב יבוא לדבר בשבעה שלו? התפשטה השמועה על כך וכל תושבי האי התקבצו בבית הנפטר לשמוע מה יאמר הרב. פתח רבי חי טייב וציטט מדברי חז״ל, שימיו של אדם חולפים כצל עובר וכל עושרו והנאותיו הן זמניות וחסרות חשיבות, וכן דיבר על אפסות האדם. כל השומעים חשבו שהוא מבקר את העשיר, ובסתר לבם אף חייכו ושמחו שהרב משיב לו כגמולו. המשיך הרב טייב בדרשתו ולפתע החלו נשמעות אנחות כבושות מן הקהל. אז עצר הרב טייב ואמר, ״דעו, אחי, שברגע זה של אנחה מעומק הלב זכה הנפטר למחיצה בגן עדן, כי גדול כוחו של המזכה את הרבים, והמנוח זיכה אתכם במותו בהרהורי תשובה.״

מכירת הילד.

אמצעי נוסף לשמירה על הילד, הוא מכירתו לגורם זר. אדם הקובר את ילדיו בגיל רך מחליט כאשר נולד לו בן חדש, למוכרו לחברה קדישא תמורת תשלום מסויים. התנאי הוא שכאשר יתבגר הילד ויגיע לפירקו, על האב יהיה לפדותו מחברה קדישא תמורת תשלום כספי. האב קונה בחזרה את בנו מהחברה, במחיר יותר גבוה. יש להדגיש שברגע שהילד נמסר לחברה, משנים את שמו לשם חדש שהוא מקבל מהחברה והוא לא נושא עוד את שם משפחת אביו.

לפעמים נמכר הילד לקרוב משפחה או שהוא נמסר למשפחה מסויימת או לשכנים, אשר ידאגו לכל מחסורו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. זהו מן אימוץ מוסכם. אפשרות אחרת היא להשאיר את התינוק במסגרת המשפחה, אך לא בטיפולה מבחינה מעשית.

הערת המחבר : בן־עמי, רפואה עממית: האב מוכר את הבן לאדם אחר (זר) וזה מגדלו עד גיל הבר־מצווה או גיל מוסכם; נהגו העם, עמי 352 (ט): ״האב מוסר הבן לחברה קדישא, והללו מגדלים אותו עד גיל חמש, קונים לו לכסווא דל כימס סנין (החליפה של חמש שנים). אח״כ, אביו פודה אותו מהחברה תמורת תשלום מסויים״; נוהג בחכמה, עמי קלה: האב מוכר את הבן לחברה קדישא ומתנה שאם הבן יגיע לגיל הנישואין, יחזור האב ויקנה את בנו מהחברה בסן יותר; ליצחק ריח, יו״ד, ערך מים, אות י״ג. ספר חסידים, סי׳ רמייה¡ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ כא, עמי 59, ובעוד מקומות.

הדבר מתבטא בכך, שהשכנים הם הדואגים לכל מחסורו. לילדים אלה נוהגים לקשור מטפחת ובה שמים מטבע כסף. נזהרים מאוד לא לקנות לו שום דבר מכספי המשפחה. יש מקרים שהאם מוסרת את תינוקה לשכנה להיניק אותו, למרות שיש לה חלב בשפע. משום שהיא חושבת כי "השכנה"  ( כאן הכוונה לשדה ) פגעה לה בחלב ועל כן ילדיה מתים. העירקים נוהגים למסור את התינוק להנקה לאישה אחרת.

השכנה – הכוונה כאן לשדה; השדים נקראים בשמות שונים : שכנים, אחרים, חיצוניים, תחתוניים, הטובים מאתנו, ועוד. במקרה שלפנינו כאן, השכנה היא " התאבעה " – הרודפת של האישה.

חולצה מתכריכין.

במראכש, יש משפחו התופרות משאריות התכריכין " תאשמיר – חולצה, לילד שמכרו לחברה קדישא. בתקווה שבגד זה ישמור עליו מכל מזיק ומשטין הרוצה להתנכל לו. את השאריות של התכריכין משיגים כאשר איזה רב נפטר בעיר ואז המשפחה נוטלת אותם מגזורי התכריכין.

נזם זהב.

ישנן משפחות במרוקו שנהגו לנקב חור בחנוך אוזנו של התינוק, ימים אחדים אחרי ברית המילה ותלו בה עגיל זהב. מנהג ענידת הנזם קיים גם אצל ערביי מרוקו ונפוץ יותר אצלם. מטרת ענידת הנזם היא לשמור על הילד. ד"ר פ' לג'י, מביאה מנהג שהיה קיים במרוקו אצל הערבים והיהודים כאחד, והוא : כדי לשמור על הרך הנולד בימיו הראשונים, נוהגים הערבים לענוד לו נזם מכסף הנקרא " כ'ריסא ". את הנזם עושים או מייצרים משבע מטבעות כסף, שנתרמו על ידי שבע אימהות לילדים יפים, חסונים ובריאים. את שבע המטבעות מוסרים לצורף יהודי, אשר מתיך אותן ועושה מהן נזם. הוא בעצמו חייב לנקב חור בתנוך אוזנו הימנית של הילד ולענוד לו את הנזם. מכאן אנו רואים שגם מלאכת הצורפות שימשה בידם לסגולות ולמאגיה.

התכשיט הזה נקרא במקרה זה גם " עייאשא " –(ביטוח חיים). אסור להוריד את הנזם לתינוק עד שתעבור תקופת הסכנה. כאשר תחלוף התקופה המסוכנת – הימים הראשונים – מסירים את הנזם, מתיכים אותו ועושים ממנו טבעת, צמיד או פגיון, ועל הילד לענוד אותו תמיד.

גם הנשים היהודיות נוהגות בתקופת הריונן לקחת את אותן המטבעות, לקדוח בהן חורים ולקשור אותן לשיער ראשן או לצעיף ראשן. רק אחרי הלידה, הן מורידות אותן וקושרות אותן לבגדי הרך הנולד. נראה שמנהגים אלה היו קיימים בערי השדה אבל לא בערים הגדולות.

משפחות מסוימו בקרב יהודי דבדו – כמו משפחות מרציאנו -, נוהגות לנקב את אוזנו הימנית של התינוק הנולד ולענוד בה עגיל זהב. לפי טענתם, קבלה היא בידיהם שאבותיהם לא השתתפו במעשה העגל כאשר אהרן אמר אל בני ישראל : " פרקו נזמי הזהב אשר באשני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו לי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם – שמות, לב, ב-ג – אולם אמותיהם של אלו, לא אבו לסייע ולא לקחו חלק באותו חטא. בספר "ויען שמואל" מסביר מדוע מדוע משפחת בני מרציאנו הולכים עם נזם באוזן.

במכנאס, ניקבו את תנוך האוזן רק אחרי גיל חמש בערך. לילדות ענדו נזם גדול הנקרא אל-כ'רסא ולילד נזם קטן שכונה א-נפתיל. קוטר הנזם של הילדות היה כשמונה סנטימטרים ואילו זה של הילד הגיע לשלושה סנטימטר בלבד. זוכרני כמה זקנים מכובדים ונשאוי פנים, שהלכו עם נזם זהב באוזן. גם היום אפשר לפגוש באלה העונדים את הנזם, ולאו דווקא זקנים, כי זו עאדא – מנהג. יהודים אלה היו מאוד מכובדים בעיני הערבים שהתייחסו אליהם בכבוד רב וראו בהם את בני ישראל האמיתיים ששרדו : האדו הומא בנו ישראל – אלה הם בני ישראל – האמיתיים, את יתר היהודים כינו אותם בנו-זיפא – בני נבלה.

יש לציין כי אלה שענדו את הנזם, עשו זאת כל ימי חייהם. במותם, הם נקברו עם הנזם.

 חיבורו של עמאר בענייני סירכות הריאה מלמד בבירור כי אכן הייתה יצירה הלכתית של ממש ושרמתה הייתה גבוהה מאוד בספרד בתקופה הסמוכה לגירוש. כן מלמדת הסכמת מדינה דיל קאנפו בעניין ביטול חשש הסבלונות, שהיו מעורבים בה גדולי חכמי ההלכה בקסטיליה – ר׳ יצחק די ליאון ור׳ יצחק אבוהב. גם העובדה, שבקרב המגורשים וצאצאיהם הגיעו הלמדנות ההלכתית והידענות המשפטית לשיאים מופלגים, תומכת בסברה שמורשת זו יסודה בארץ מוצאם ספרד. עם זאת לא הגיעו לידינו חיבורים הלכתיים מספרד של המאה החמש־עשרה העוסקים בנושא הייבום, ואין לדעת אם חיבורים כאלה נתחברו שם או לא."

ניתן לנסות ולבדוק את השורשים הספרדיים בהימצאות התקנה גם במקומות הגירה אחרים שלשם הגיעו גולי ספרד. אולם בבדיקת מקורות שונים מתחומי הפזורה הספרדית לא מצאנו תקנה מעין זו. כל שמצאנו הוא תניה בכתובה בעלת תוכן דומה לתקנה, שזמנה הוא כנראה אמצע המאה השש-עשרה. אך גם לכך – השגת מניעת ייבום באמצעים חוזיים על ידי הוספת תניה לכתובה – לא מצאנו עד כה שורשים בספרד. בכך מתחזקת השערתנו לעיל כי מגורשי קסטיליה שבפאס יצרו יצירה משפטית חדשה, ולא רק ביקשו להנציח את מנהגם משכבר הימים או לשדרגה מתניה בכתובה לחקיקה מקיפה. קשה אפוא להניח שרק המגורשים בפאס חרדו לשמירה על מורשת ספרד בעוד המגורשים האחרים התעלמו ממנה.

הלב נוטה להניח שחכמי המגורשים פעלו כאן מתוך מניע דומה לזה הקיים בהלכה לגבי העגונה הקלסית, שהיא אישה נשואה שבעלה נעלם ואין ראיות ישירות לכך שהוא איננו בחיים. כבר הזכרנו במבוא כי סביר מאוד שמשפחות רבות נפרדו בעקבות הגירוש ואחים פנו ליעדי הגירה שונים לעתים מבלי שידעו איש על יעדי רעהו. חמורה הייתה הבעיה אם אחד האחים השתמד, כפי שנהגו רבים מיהודי ספרד, ונותר בספרד, ובייחוד אם הצטרף לדת הנוצרית ולא היה בגדר אנוס. מצבים אלה, תקלתם הייתה עלולה להיות רבה, אם למשל מת האיש בפאס בלי ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום. האישה הייתה עלולה להיוותר עגונה בשל קשיים טכניים להיפגש עם הגיס ולקבל ממנו חליצה משום שגלה למקום אחר באגן הים התיכון, ועל אחת כמה וכמה אם נטש את הדת היהודית ונשאר בספרד.

אלא שגורם זה של עגינות היה קיים גם בקרב קבוצות מגורשים שפנו ליעדים אחרים ברחבי אגן הים התיכון. אכן, נעשו ניסיונות שונים להקל על מצוקת העגינות בייבום בדרך של ביטול זיקת הייבום בין משומד לאלמנה, או ביטול תוקפם של קידושין אם הבעל השתמד ולא היגר עם האישה. נושאים אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף. ולעתים התקבצו גדולי חכמים במקום מסוים והחליטו על עמדתם המשותפת. כך למשל החליטו חכמי המגורשים בשאלוניקי, שקידושי אנוס אינם בני־תוקף, ולכן נפתרת מאליה בעיית הייבום במקרה כזה. והנה כינוס אחר של חכמים החליט כי זיקת הייבום בין אלמנה לגיסה המשומד הם שרירים וקיימים ומחייבים חליצה. לא כל החכמים הסכימו עם עמדה זו הן לעניין תוקפם של הקידושין והן לעניין תוקפה של זיקת הייבום. אך אלה וגם אלה לא נקטו צעד דומה מעין זה של מגורשי קסטיליה בפאס.

ייתכן שתקנה זו קשורה במקרה קשה שנזכר בשני חיבורים היסטוריים שנכתבו בסמוך לתקופת הגירוש. מסופר שם על מאתיים נשים עגונות שגורשו מפורטוגל בשנת רנ״ג (1492/3) והורדו בידי רבי החובלים של הספינות בסביבת העיר פאס. היו בין העגונות כאלה שבעליהן נעלמו ואחרות היו יבמות שגיסיהן לא היו עמן, ובשל אי יכולתן להינשא הן הקימו לעצמן מעין קומונה בעיר סאלי ופרנסו עצמן ממלאכת יד, ואת העודפים אף תרמו לתלמידי בתי מדרש. יש להניח שנוכחותה של קבוצה גדולה כל כך של נשים יבמות ועגונות, המרוכזות יחד, הייתה זיכרון צורב מתמיד לחכמים ולראשי הקהילה, והייתה עשויה לדרבן אותם לחוקק תקנה שתביא לצמצום התופעה. אלא שלגבי עגונות רגילות חזר המצב לשגרה, משהתיישבו המשפחות במקומן וחדלו מנדודיהן, ואילו לגבי יבמות עגונות נותרה סכנת העגינות בעינה, שכן, כאמור לעיל, רבו המקרים של פירוד בין אחים בעקבות הגירוש.

קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב

מתוך כתבי־היתדות, שפוענחו במאה הי״ט, למדים אנו על התפשטות שלטונם של מלכי בבל על פני מדבר ערב! כן ידוע לנו ענין כיבושה וחורבנה של תימא על־ ידי צבאות הכשדים! אולם זכותו הגדולה של הפרופ׳ י. גאד היא, שפתח לרווחה חלון חדש, שדרכו יוכלו החוקר והמעיין לראות את כיבוש הבבלים במלוא היקפו וכן לעמוד על פרטים חשובים בתולדות התישבותם, שנעלמו מעינינו עד כה.

חשיבות מיוחדת נודעת לכתובות החדשות ולשמותיהם של הישובים בנאות־המדבר, הואיל ותגליות אלו מפיצות אור חדש על התישבותם של גולי יהודה במדבר ערב בימי־קדם. הדברים אמורים בכתובות הארוכות בכתב־היתדות, שנרשמו על האסטילות (מצבות־אבן) של נבונאיד ושל אמו אַדַגֻפּאִ, שנתגלו בחרן על־ידי הד"ר ד. ס. רייס בשנת 1956 ופוענחו בהצלחה על־ידי הפרופ׳ גאד. כן גילה חוקר זה במאמרו הנ״ל את הקשר האורגאני שבין הכיבוש לבין ראשית יישובם של גולי יהודה, שבאו עם הבבלים, בנאות־המדבר בצפונה של חג׳אז, שהן: תימא, דדן, פדככו, ח׳ברא, יאדיחיו ויתרב.

גאד מבליט את העובדה האופיינית, שכל המקומות הנזכרים במצבת נבונאיד כמקומות כיבוש ויישוב של מהגרים מבבל, מופיעים בתקופה הרבה יותר מאוחרת כישובים יהודיים קבועים ומושרשים מדורות בצפונה ובמרכזה של ערב. מכאן הוא מסיק את המסקנה על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין הישוב היהודי ״המאוחר״, הידוע לנו מתוך מקורות מאוחרים, כגון: ״ספר החמיארים״ וחיבורי ההיסטוריונים הערביים שלאחר הופעת האיסלאם, לבין הישוב הקדום של גולי בבל, שעליו נרמז במצבות הנ״ל של נבונאיד.

לכך יש להוסיף קטע, שנתגלה במגילות הגנוזות, שנמצאו במערות שעל חוף ים־המלח: גם בו מדובר על נבונאיד ועל פגישתו עם ״גזר״ (מגיד־עחידות) יהודי, המוכיח אוחו על חטאיו ואף מצליח להחזירו למוטב. עצם הסיפור, שכבר בימי נבונאיד, יורשו של נבוכדנאצר, מופיע בתימא הנידחת נביא, קוסם או חכם יהודי, וכן האגדה על ״החזרתו למוטב" כלומר, על התייהדותו של נבונאיד זה בתימא, מעידים על קיומו של ישוב יהודי קדמון שם, לפחות מימי כיבושיהם של מלכי בבל בחצי־האי הערבי.

ומתעוררת שאלה קשה: כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול של אלף שנים בין נבונאיד, שחי באמצע המאה השישית לפני מנה״נ ובין הופעתם של היהודים בנאות־ערב במאה השישית למנה״נ? כלום אפשר למצוא ראיות היסטוריות לקיומו הקדום של ישוב יהודי במרחבי חצי־האי, אם בצפונו ובמרכזו, היינו בסמוך לארץ־ישראל, או בדרומו, כלומר בארצות חמיארי תפקידי במאמרי זה הוא לנסות להשלים. במידת האפשר, את החוליות החסרות.

פרק ראשון מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז

התעודות הארכיאולוגיות, שפוענחו ונתפרסמו לא מכבר על־ידי הפרופ׳ גאד, מכילות ארבע כתובות. האחת נתגלתה בשנת 1906 על־ידי פוניון, ואילו שלוש האחרות נתגלו בחדשי אוגוסט־ספטמבר של שנת 1956 על־ ידי הד״ר רייס. תעודות אלו חושפות, כאמור, תמונה בהירה של ההתרחשויות בצפונה של ערב, בעקבות מסע־הכיבוש של נבונאיד בשנת 556 לפמנ״ה. התגליות הארכיאולוגיות מאשרות את הידיעות על כיבוש חלקיה הצפוני והמרכזי של הג׳אז בידי מלכי בבל ועל התישבותם של חיילים בנאות־המדבר הפוריים על פני שטח עצום, שארכו היה כ־250 מיל ורחבו — כ־100 מיל. התעודות הארכיאולוגיות מאותו פרק־זמן מכילות ידיעות ורמזים על כך, שבתוך צבאות מלך בבל, הן הלוחמים והן המתיישבים, תפסו מקום ניכר גם צאצאי בני יהודה, אם מן השבויים, שהוגלו על־ידי נבוכדנאצר כיובל שנים לפני כיבוש נבונאיד, או מבין תושבי יהודה, שנשארו בה לאחר החורבן. בעובדות אלו יש משום אישור למסורת הרווחת בין יהודי תימן בדבר מוצאם הקדום מגולי יהודה, מסורת, שהחוקרים ראו בה עד כה אגדה גרידא.

מתוך המסופר בכתובות נבונאיד ואמו מצטיירת התמונה הבאה: נבונאיד בן נבופלאסר (שעלה על כסא־מלכותו בשנת 556 לפמנה״נ) ראה בחלום את ננר, הוא סין, אלוהי הירח, שפקד עליו לחדש את מקדשו ההרוס בחרן, שנחרב כ־54 שנים קודם לכן ע״י הכובש המדיי (610). המלך הושפע מהחלום ומהופעתו של אל־הירח במידה כזו, שנתן פקודה לאנשיו להיחלץ ללא דיחוי למלאכת הקמתו של המקדש בחרן. והנה אירע דבר בלתי־צפוי לחלוטין: נתיניו של נבונאיד, שקינאו, כנראה, את קנאת מרדוך, האל הראשי של בבל, סירבו לציית למלכם. כך פרץ סכסוך חריף בין המלך לעמו. אמנם הדברים לא לבשו צורה של מרד כללי, אולם המלך כעם על עמו, עזב בירת ארצו ונדד עם צבאותיו מבבל לערב. הוא הקים את מרכזו בתימא שבצפון, ומכאן פשט על נאות־המדבר. שבע או עשר שנים עסק בביצור שלטונו באיזור זה, מתימא ועד יתרב ועד בכלל. רק לאחר־מכן נתפייסו עמו בני בבל והחזירוהו בכבוד לארצו, אף הסכימו להקים את מקדשו ההדום של סין, אל־הירח, בחרן. כך מספרות האסטילות הנ״ל, שנתגלו בחרן, בשם נבונאיד עצמו.

מעשה מספר 5

פייאם לחכם פינטו דמדפון הנא פדאר לביצ'א כּאן ואחד לוקת פדייק, וּהוַּא יִמְסִי לבית החיים עבא פידו ואחד ליהודי יודה בן עאזאר ומסה פוק לקבורה די מור זקנו רבי חיים וגלס כאי יבכי ויקרה תהלים. מן חית קאדה קאל ליודה בן עאזאר, יאלאה מעאייה לזיהת רניניא טריק אספי מסה מעאה . קאל לחכם לבן עאזאר ואס כ אתרא סי קאפלת זאייא מן אספי , קאלו יא סידי סי נאס בעאד כא נראהום, בלחק מה נעארף ואס מסלמין יאו יהוד, קאלו לחכם לבן עאזאר , האדיך קאפלת דליהוד זאייא מן אספי ויהודי פיהום זאייבלי נדר די זדדי כמסא וסבעין רייאל לחכם הז עיניה וכא יירא רפאל לאלוס. קאללו רפאל לאלוס ואחד נדר יא חכם, זיבתהולךּ כמסא וסבעין רייאל יאלאה מעאייא חתא לדאר ונעטילך נדר.

קאללו לחכם קאללו ורדי הנא פבית החיים תכללץ נדר, קאם רפאל לאלוס נ"ע עטאלו נדר כמסא וסבעין רייאל . קאם בן עאזאר קאל ללחכם נחבך תעטיני סי חאזא , קאלו מה נעטיך סאי נתי ליום חבתי תקבד כטר מני. ומסא בן עאזאר לפנדק ךקדים דלמדינה וצאב אמאנת כתר מן די קבד לחכם פינטו ז"ל, לחכם כאן תם ודי כאן יקול כא יתבת בן הוא הדבר

מעשה מספר 6

מעשה פייאם לחכם רבי חיים פינטו די נקבר פה תאזר שלמה אפרייאט הי"ו בן תאזר יעקב אפרייאט נ"ע, כאן ענדהום סי חואייז קראס דהב וכולות ומכביין פואחד לכּופרי כאנת ואחד לכדאמה דיילהום חללת לכופרי וזברת לחואייז וכבאתהום פואחד לכאביא כבירה דרמאד מן חית זאבתהום לוזבא חבבו לחואייז, חללו לכופרי מה צאבום לחואייז . בקאו כא יפתסו דאר כאמלה מה צאבוס. לחכם פינטו כאן דאייז פם דאר והומה יבררחולו  טלע לענדהום , קאלהום אס ענדכום מסאולכום חאוייז דהב לבאלור ( מילה בצרפתית-ערך ) די רבע אלף רייאל, דאבה זכות זדדי אנה כאי באנלי פעקלי באס האד לחואייז הומא מכביין פכאבביא דרמד, גלסו כא יטחכּוּ קאלו אסכון לי ירפד לחואייז ויכביהום פלכאבייא , הווא לחכם אוקף עליהום ובקאו יפתסו לכאבייא דרמד והומא יציבו לחואייז קאלולו, יא סידי האד לחואייז כבר נידרנה באס חראם עלינה וחלאל עליךּ, קאלהום מה נקדרס נעבי ואלו גיר חלהום נראהום ומן חית ראהום לחכם רפד מן דוךּ לחואייז ואחד נכאלה דקיקה , קאלהום האדי הייא די נרפד לשמחת בנתי, בקאו כיפרחו בלחכם די מה כאן יעביה מנפע די האד לעולם . בסחאל דנאס כא יעארפו לחכם פינטו ואכה כאן יתחסם ויקבד נדרים כאן יפררק ויעטי צדקה לעניים כול אוקת פכול בלאד כאן יפררק ויעטי לאיין האד סי ענדו אצל מן בוה רבי יודה ומן מור זקנו רבי חיים ע"ה והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

אברהם דוד

פעמים 24

על יהודי צפון-אפריקה (המגרב) בארץ-ישראל , המכונים מערבים , יש לנו עדות ברורה מאמצע המאה ה – 15 , והעדויות עליהם מתרבות והולכות מהתחלת התקופה העות'מאנית (שנת 1516 ) ואילך . אולם אין פירוש הדבר שישובם בארץ החל בתקופה זו . קשריהם עם ארץ -ישראל בראשית ימי-הביניים הם נושא הזוכה אך לאחרונה להתעניינות מחודשת . לאור מסמכים חדשים מן הגניזה הקאהירית.

ר' יעקב בירב גם כותב באחד מפסקיו מצפת, בשנת רצ "ג ()1533 . . . ' : הוצרכתי לקבץ כל השלשה קהלות ספרדים ומסתערב ומערביים . . .' . איננו יודעים על יחידים מעדת המערבים בצפת קודם הכיבוש העות'מאני , מלבד אולי אברהם מערבי, שהיה חתנו של אחד מראשי הקהילה היהודית בצפת, ר' יוסף בן אברהם אסכנדרני , והתגורר בעשור הראשון של המאה ה-16 בדמשק ותמך בתלמידי-חכמים בצפת . במחצית השנייה של המאה ה- 16 ובהתחלת המאה ה- 17 ישבו בצפת והשתתפו בחיי-הרוח שלה כמה וכמה חכמים יוצאי המגרב , אשר ככל הידוע היו רובם ככולם , יוצאי מארוקו . המפורסם שבהם היה ר' יששכר בן מרדכי המערבי בן סוסאן , יליד פאס , שכאמור ישב קודם לכן בירושלים . הוא התגורר בצפת כמה עשרות שנים , החל מן העשור הרביעי למאה ה – 16 , עמד בראש הקהל המערבי שבה ונראה שאף שימש כראש הישיבה של הקהל . במקום אחד הוא מציין בקשר לכך :

צעיר אנכי ונבזה עם גודל עניותי ורוב טפולי להמציא_ טרף ביתי הילדים אשר חנן אלהים את עבדו . . . וטפול הקהל יצ"ו וקביעות הלמוד עם החבירים יצ"ו , בכל יום עת בקר וערב ושאר עסקים של תורה .

בצפת הוא הירבה לעסוק בענייני הלוח העברי ובמנהגי העדות העיקריות שבה : המוסתערבים , הספרדים והמערבים , בציון ההבדלים שביניהם , במיוחד בקריאה בבית- הכנסת . עניינים אלה נדונו בחיבורו 'תיקון יששכר' (קושטא שכ"ד) , אשר במהדורת דפוס מאוחרת יותר שלו קרויה 'עבור שנים' (ויניציאה של "ט) . בשנות של"א -של"ד  (1571- 1574 ) הוא עסק בתירגום מחודש של ספרי המקרא לערבית, אף שהתרגום הקדום של רב סעדיה גאון למקרא היה נפוץ בארצות-המזרח . לרבות ארץ -ישראל . את הצורך בתרגום חדש , שיהיה קל יותר להבנה , הסביר בן-סוסאן בהקדמתו לחיבורו זה , הקרוי 'שרח אל סוסאני' , אשר עד כה לא יצא לאור בדפוס , בכך שלשונו של רס"ג כבר אינה מובנת לכל היהודים שנזקקו לתרגום ערבי . ואלה דבריו בהקדמתו ל'שרח;

ומזה עד עתה נמצאו בבני לשונינו בעוונותינו כמה וכמה עמי הארצות גולמים בורים רקים ממה שלא הורגלו , ולא היו להם מלמדים מרגילים אותם ואת בניהם מקטנותם בשרj המעט מקרא שהיו מקרים אותם , כמלמדי בני הספרדים .

הוא רצה לחבר למענם תרגום כ'בני אחינו הספרדים יצ "ו בלאדינו' . באותה עת ישב בצפת מקובל בלתי ידוע , ר' יהודה חלאווה . שעלה גם הוא מפאס , ובשנת ש"ה (1545 ) חיבר בצפת חיבור קבלי בשם : 'צפנת פענח' . יתכן שהוא אף התגורר בירושלים .

אחד מבכירי תלמידיו של האר"י בצפת היה ר ' יוסף אבן טבול , המכונה גם 'יוסף המערבי' או 'יוסף המוגרבי' . מיעוט הידיעות על אודותיו ומיעוט חיבוריו בקבלה . שרובם המוחלט עודם בכתבי-יד , אינם עולים בקנה אחד עם מעמדו הנחשב בחבורת תלמידי האר"י . לדעת פרופ ' גרשם שלום : 'אין ספק שאחרי ויטאל הוא הוא התלמיד החשוב ביותר של האר "י' . בין שני תלמידים אלה שררה מתיחות לא מועטה , ור"י אבן טבול היה מתחרהו העיקרי של ר"ח ויטאל בהנחלתה של קבלת האר"י . לר"י אבן טבול היתה דרך משלו בהבנת הקבלה החדשה של האר"י – רבו , אם כי לא זכתה דרכו להשפעה המכרעת שזכתה לה האינטרפרטאציה של מתחרהו לקבלה הלוריאנית.

לפי השערת ג' שלום , השתייך ר"י אבן טבול לחוג המקובלים בדרעא שבמארוקו .  עם תלמידי תלמידיו של האר"י נמנו מקובלים נוספים מבני המערב שישבו בצפת , והם : אברהם הלוי ברוכים , אשר הגיעו לידינו סיפורי מעשיות אודותיו ומנהגות משלו מסוף המאה ה- 16 וראשית המאה ה- 17 . באותה עת חיו ופעלו בצפת עוד שני מקובלים ילידי פאס . והם : מסעוד אזולאי , המכונה גם 'מסעוד סגי נהור' או 'מסעוד מערבי' , וסולימאן אוחנה , המכונה גם 'שלמון מערבי' . מסתבר כי אבן טבול , ר' מסעוד אזולאי ור' סולימאן אוחנה היו גם 'בקיאים בדבר הלכה' , שכן יחד עם חכמי צפת אחרים חתמו על הסכמה בענייני אישות , בהתכנסות שהיתה 'בכפר בוקיעא' )פקיעין) , בשנת שס"ב או שס"ח (1602 או 1608 .)

המפורסם בין המקובלים המערבים שישבו בארץ -ישראל באותה תקופה היה ר' אברהם אזולאי , יליד פאס , שהתיישב בחברון בשנת 1615 והותיר אחריו חיבורים חשובים בקבלה .

מן הידיעות המועטות שיש בידינו על אישים מערביים בארץ-ישראל במאה ה- 16 ובהתחלת המאה ה-17 מתברר , שרובם ככולם היו יוצאי מארוקו . אפשר שאין זה מקרה כי הבולטים מבין יהודי המגרב ששרדו ידיעות כלשהן על אודותם נמנו עם הזרם הקבלי . ראוי לבדוק , שמא יש בכך כדי להצביע על אפיק מיסטי אשר קישר את מרכזי הקבלה במארוקו , כגון זה שבאזור דרעא , שהיו גורם רוחני רב עוצמה ביהדות המגרב עם המרכז הקבלי בצפת .