הספרייה הפרטית של אלי פילו-אשר כנפו חזן בבית המרחץ
אשר כנפו
חזן בבית המרחץ
הוצאת בימת קדם – 2010
חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספד השבועות בשנה, בל שבוע וה״פדשה״ שלו, יוצדים תמונת פסיפס של חיי היהודים במדוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. אהבתו של המחבר אל אותם יהודים מהמגרב, משפיעה גם עלינו הקוראים.
קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד במטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר בל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת וקורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם. סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אן לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלוס־עליכמי.
יצחק גורמזאנו גורן
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.
אלונסו די אספינה היה הראשון שסיוג ומיין את עבירותיהם של האנוסים. הוא מנה אותן והעלה את מספרן ל־25, ומנין זה הוא שהיה מעין מנין אב לאותם מניני עבירות שהקטיגור בבית־דינה של האינקויזיציה עתיד היה להאשים בהן את קרבנותיו. מנין זה ניתן לחלקו ולסווגו כך: (א) מצוות תורת משה ומנהגי ישראל, שמהם נזכיר נוסף על המילה: מתן שמן למאור, שמירת שבת! שבועה בנוסח יהודי! מנהגי־קבורה יהודיים! לימודים יהודיים שמלמדים תינוקות של אנוסים בבתי־כנסיות! ביטויים של אמונה ביהדות, ועוד. (ב) העבירות שאנוסים עוברים בדת הקתולית: השתמטות מלקבל את הסקרמנטים! עבודה ביום הראשון!
השתמטות מהזכרת שמו של ישו ושמה של אמו, מריה! ביטויי־גנאי נגד מריה והנצרות! אכילת ישר־כבש בפסחא! הליכה למיסה רק לשם הסנאה, ״כדי שלא יאמרו הבריות וכדי שלא יגורשו מן הכנסיה״! הימנעות מהתלית סימן הצלב! העמדת־פנים שילדיהם הנולדים הם בסכנת חיים, ובגלל זה עורכים הם להם טבילה בבית בלא טקס בכנסיה! הלואה בריבית לנוצרים וראיית מעשה זה ככפרה לעוון המרתם! אדישות כלפי גירושם מן הכנסיה! וידויי־שקר לפגי כמרים (הם מתודים על מעשים טובים בלבד)! גניבתו או נטילתו של לחברהקודש. (ג) הוא מוסיף נגדם גם טענות מסוג שלישי: נישואי קרבה יתירה! כפירה בכלל, והשקפה שאין בעולם הזה אלא להעלד ולמות! עבודודאלילים לפני איקונין משונים! חישובים אסטרולוגיים, כפי שכבר נרמז לעיל.
אם משוים אנו מנין זה של מעשים, שבהם הוא מאשים את האנוסים, למנין המעשים שהתובע בבית־דין האינקויזיציה מונה בהם, מזדקר לעין הדמיון המפתיע בין שני המנינים. על המנין שמנה בהם אלונסו די אספינה יש לומר שבולטת בו מגמה להראות ברבים באילו מעשים ומצוות דבקים האנוסים. ואין הוא מוגה את מצוות תורת משה בלבד, אלא הוא מדגיש עבירות בנצרות וכפירה בכלל, ואלו רבות ברשימתו מן המצוות שהאנוסים מקיימים. ואילו רשימת המצוות שתובע בית־דין האינקויזיציה מונה באנוסים בכתב־האשמה ארוכה היא בהרבה וגדולה מבחינתה היהודית, והיא כוללת שורה ארוכה של מצוות ומעשים כפי שייראה במקום אחר בספר.
אין אספינה מעלה את מידת הידיעות במצוות תורת משה. ועל־כרחנו אנו למדים כי מגמתו של אלונסו די אספינה, כשהוא מתאר את האנוסים, היא להבהיר יותר את דרכם ושיטתם בנצרות, והנזק שהם גורמים לה, כאילו יצא להתריע על הסכנה המרחפת עליה מדרכם זו שלהם. דרך כתיבתו מוכיחה כמה ראה את בעיית אמונתם הנוצרית כדחופה וכמחייבת פתרון מידי ודרסטי.
ומשציין ותיאר את הסכנה באי אלונסו די אספינה לעוץ עצה למאמינים ולהציע את תכניתו שלו לפתרון שאלת כפירתם של האנוסים בנצרות. הוא מיעץ לנוצרים להתרחק ככל האפשר מהם, שלא לגור בשכנות עמהם, כדי שלא לשקוע בכפירה יחד עמהם. ביון שכגורם לדרכם היהודית של האנוסים ראו את ישיבתם בשכנות עם יהודים, ייתכן שהוא אבי רעיון ההפרדה בין מקום־מגוריהם של אנוסים למקום־ מגוריהם של יהודים.
רעיון זה מצא את ביטויו בהחלטת הקורטס בטולידו בשנת,1480 והדים מהוצאתה לפועל הגיעו לידנו מכמה משפטי־אינקויזיציה, וביטוי לכשלון ההפרדה בין יהודים לאנוסים נמצא בפקודת־־הגירוש. אך הצעתו עולה על כך, והוא מרחיק לכת ומיעיץ לנוצרים להתרחק מחברתם המזיקה של אנוסים. דומה כאילו רצה ליצור מעין נידוי חברתי נגדם מצדם של נוצרים, כדי למנוע את השפעתם הרעה, כביכול, על נוצרים טובים.
בספרו השני, שבו מיחד אלונסו די אספינה את הדיבור לשאלת הכפירה, סמוך לסיומו, הוא מלמד כיצד יש להתחקות אחרי כופרים וכיצד יש לחקרם. כמבוא לשיטתו הוא קובע שאם האפיפיור ציוה על חקירת מינות יש לנהוג על־פי שיטתו והוראותיו. הוא אומר לקסטיליה, שבה לא נמצא מוסד אפיפיורי לחקירת מינות, הוא מציע את שיטתו. והדרך שבה הלכו לימים חוקרי־המינות מראה עד כמה היה להם אלונסו די אספינה מורה ומדריך. כל החוקר בכפירתו של הזולת, החשוד בכפירה, מותר לו לחפש מודיעים ומוסרים (denunciatores). בהשקפתו זו רצה כאילו לקבוע שכל נוצרי נאמן יכול לשמש בכוח ״חוקר־מינות״ ולחפש כופרים. אבל בזאת תם למעשה חלקם, שכן הוא קובע כי את חקירת העדים יש לערוך בנוכחות שני אנשי־דת, ואם אפשר, שנוטוריון ציבורי יעלה את הודעותיהם על הכתב.
ומהי הצעתו זו אם לא מעמד של חקירת מינות במתכנת בית-דין אינקויזיטוריאלי?די לה לשמועה על מציאותה של כפירה כדי שתהא זו חובתם של ארכיהגמונים, הגמונים ״ארכידיאקונים, לחפשה ולגלותה. אם נחשד מישהו בכפירה יש לחקרו לפחות אחת לשנה, וחובתם של החשודים למסור את כל הידוע להם על אחרים שנתפסו לכפירה. אם הכופר מתודה מרצונו, אפשר להסתפק ביחס אליו בעונש קל כדי לכפר על עוונותיו, אך אם הוא מכחיש את כפירתו יש להוציאו מחוץ לציבור, כלומר להטיל עליו חרם, וכעבור שנה [אם לא חזר בו מכפירתו] – להענישו. חובתם של השלטונות החילוניים היא להקפיד על דברים אלה, ואם לא ינהגו כך יש להעביר את תופסי המשרות החילוניות ממשרותיהם. בעלי המשרות חייבים להישמע להוראות חוקרי־המינות, ואין הם רשאים להתערב בפעולתם. רשאים החוקרים לפעול במישרין ולתפוס בעצמם את החשודים במינות, ואם יש צורך אף להעלים את פרטי ההאשמות ולא להזכיר את שמות העדים. כשאין קיימת סכנה יש לפעול בגלוי ולפרסם ברבים את פרטי הכפירה.
מינות – מתוך הויקיפדיה
ביהדות, מינות (מהמילה מין במובן סוג) היא כינוי שניתן לכל מי שסטה מדרך הישר או הדעה הישרה (האורתודוקסיה) שהייתה נהוגה באותה תקופה. על פי רוב שימש הכינוי לנצרות ולכתות גנוסטיות, ובתקופה מאוחרת יותר – לתנועת השבתאות. לעתים שימש המושג גם להתייחסות לאתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לאדם בעל אמונה אחרת. רק בשלב מאוחר מאד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי לנוצרים שאינם ממקור יהודי.
הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח "עובדי כוכבים ומזלות" או בראשי תיבות עכו"ם וכך הם הדפיסו מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". במספר מהדורות דפוס חדשות שיצאו לאחרונה שוחזר הנוסח המקורי.
תכנית זו מעידה כמאה עדים עד כמה ניתן לראות בה מקור־השראה לאינקויזיטורים של ימי טורקימדה, שהחלו לפעול כעשרים שנה לאחר שהעלה את שיטתו על הכתב. אך אין הוא מסתפק בהצעות ובעצות אלא מברר היטב אילו אמצעים יש לנקוט כדי לבער את כפירתם של אנוסי קסטיליה. ארבעה אמצעים הוא מציע 1. גירוש מן הכנסיה 2. שלילת הדרגות והכיבודים (אותם יש ליטול מכל אחד, בין אם הוא איש־כנסיה או תופס משרה חילונית, ואף הקיסר והאפיפיור בכלל אלה-אותם יש להוריד מכסאותיהם) 3. החרמת הרכוש! 4. רדיפת מינים בכוח הנשק – חובתם של השלטונות החילוניים להוציא להורג כל כופר!
הזרוע החילונית היא שתוציא לפועל את ענשיה של הכנסיה. כופר שחזר בו מן הכפירה, ולאחר־מכן שקע בה שוב, דינו מאסר־עולם. עד לדור שני אין לתת לבני הכופרים ולתומכים בהם משרות ציבוריות.יש להרבות בענשים ככל האפשר, אף־על־פי שאין האלוהים מעניש פעמים. אלא שכאן מדובר בחטאים מרובים, ובחטאים הגוררים חטאים, ומשום כך החומרה. כל הנותן מחסה לכופר יוצא מן הכנסיה, ואין לתת לו משרה ציבורית, ואף אין הוא כשר לשמש כעד.כל התומך באנוסים הכופרים ועורך להם קבורה כדין מכנסיה יוצא מן מכנסיה, ולא תינתן להם כפרת עוונות אלא אם כן יוציאו הקוברים במו ידיהם את הגופות שקבלו וישליכו אותן בשדה.
הערת המחבר : הוא אף מפרט את המשרות : עורך דין – לא יוכל ללמד סניגוריה ; כומר מסולק מכל משרה ולא ייהנה מכל בניפיקין. מכאן שגם כמרים חשודים בסיוע לכפירת האנוסים.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
C'est precisement lorsque Moulay Sliman decida de construire cette mosquee qu'il fit expulser les Juifs de leurs anciennes maisons "trouvant", dit un historien, "leur voisinage inconvenant pour le saint edifice" Cet ordre fut adresse au gouverneur de la Provincede Tetuan, Abd ar-Rahman ben Abd al-Kader Achach, par une lettre ecrite de la main du sultan fin Jumada I 1225 (Mercredi 5 Aout 1807). Moulay Sliman y declare, egalement, faire donation a la communaute juive "en toute propriete de tout le bien connu sous le nom de al-Ryad (le jardin) dans la ville de Tetuan" 
A cet endroit, il y avait effectivement des jardins et quelques families juives y habitaient deja. Le gouverneur devait maintenant en faire selon les instructions du souverain: "un Mellah isole, separe des Musulmans comme tous les Mellahs". Tout Juif qui possedait une maison en ville devait la revendre aux Musulmans et avec le prix de cette vente, se faire construire une autre dans le Mellah.
Le delai accorde aux Juifs pour quitter les maisons de la ville et reconstruire leurs nouvelles habitations etait de six mois: "Si cela venait a expirer", ordonne le sultan, "expulse-les de la ville, eloigne־les et qu'ils n'y retournent jamais plus pour y resider avec 1'aide de Dieu Tout Puissant!
". Les Oulemas devaient etre convoques immediatement et mis au courant de ces dispositions: "car nous avons juge cela utile et bon; afin de les (les Juifs) mettre a l'ecart des Musulmans et de les empecher de s'approcher de leurs mosquees et de leurs demeures. C'est la l'un des premiers avantages que nous procure (la construction) de la nouvelle mosquee". Puis le sultan ajoute: "Louange a Dieu, puisse-t-il compter (cette mosquee) parmi les oeuvres eternelles et nous en faire tirer profit ici-bas et dans 1'au-dela, Amen! Prends garde qu'ils (les Juifs) ne sanctifient une de leurs maisons pour le culte ou qu'ils ne fassent construire une synagogue (dans le Mellah): il ne faut pas qu'il y ait deux directions de priere en pays musulman!.
"II n'v aura pas deux directions de priere (kibla) en terre d'Islam" est une phrase qui revient assez souvent sous la plume des auteurs musulmans. En tous cas, la doctrine des legistes interdit la construction de nouveaux edifices du culte, juif ou Chretien, en pays musulman. Cette interdiction fut souvent a l'origine de graves persecutions contre les non- Musulmans. Mais comme il arrive en ces matieres les faits historiques contredisent frequemment la doctrine. Au Maroc, il semble que dans le passe, on etait plus intransigeant qu'ailleurs en ce qui concerne cette question. Aussi, generalement, la synagogue n'etait-elle qu'une chambre plus ou moins bien agencee, plus ou moins vaste suivant les moyens de son proprietaire (j'en ai pourtant connues de tres belles, quoi qu'anciennes et assez vastes pour contenir de deux a trois cents fideles).
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
Ces chambres etaient reservees au culte dans des maisons particulieres: "Le Roy leur permet d'avoir des synagogues particulieres, ce sont des maisons ordinaires; car il leur est defendu d'avoir pour cela des maisons publiques, et dont !'architecture se fasse remarquer" (Simon Ockley Relation des Etats de Fez et de Maroc tr. fr., Paris 1726, p. 154). Au temps de Moulay Sliman cette "tolerance" n'etait meme plus admise officiellement. En 1811, trois synagogues furent brulees a Meknes: "… En effet, le gouverneur avait, par ordre du sultan, fait mettre le feu aux synagogues construites dans l'annee … la responsabilite incombe a des denonciateurs juifs qui ont rapporte au gouvernment que des synagogues nouvelles avaient ete construites. Or, selon leurs lois, nous n'avons pas le droit de les en informer, si on le fait, ils les demolissent" (G. Vajda, op. cit., pp. 97-98 et n. 1). Les autorites fermaient donc les yeux et il leur fallait une denonciation formelle pour sevir. Encore, selon toutes probabilites, ne s'agissait-il que de chambres- synagogues d'une maison particuliere.
Cependant, la segregation des Juifs, outre les difficultes juridico-religieuses qu'elle soulevait, ne fut pas, en general, favorablement accueillie a Tetuan, surtout par la bourgeoisie musulmane d'origine andalouse qui avait toujours entretenu d'excellentes relations avec eux. Le sultan qui pressentait des difficultes de la part des Andalous, voulait les convaincre du bien-fonde et de 1'orthodoxie de cette disposition: "
Veille a ce que ces ordres soient strictement executes et qu'ils ne fassent 1'objet d'aucune discussion car ceci est une affaire purement religieuse" ecrivait-il au gouverneur, et il ajoutait menacant: "Si tu decouvres quelqu'un qui veuille contester ces dispositions ou les discuter, applique- lui un chatiment severe pour son peu de religion, pour la faiblesse de sa foi et de sa certitude".
Quant aux Juifs eux-memes, le Grand-Cadi de Tetuan ecrivit un peu plus de trois annees plus tard, au debut de Muharram 1225 -25 Fevrier 1810 . Ils (les Juifs) accepterent cela et s'y engagerent apres s'etre inclines devant les instructions (la lettre du sultan).
Ils s'engagerent a ne pas faillir a leurs promesses et a ne pas rompre cet accord, a ne pas revenir sur les decisions et a ne pas les repousser. Ils accepterent 1'humilite et le mepris a tout moment… que la Grandeursoit a Dieu, a son Prophete et aux Musulmans et l'abaissement eternel aux ennemis de Dieu, les Infideles"
Il semble que Abd ar-Rahman Achach n'ait pas fait strictement appliquer les ordres du sultan et plusieurs families resterent en dehors du Mellah. Le souverain s'en apercut au cours d'un voyage d'inspection qu'il fit dans les ports du nord. Ce fut, semble-t-il, une des raisons de la destitution de ce gouverneur et son remplacement par un esclave noir du palais, officier de l'armee imperiale
Cette situation apparait plus clairement par la reprise de la question et la convocation des rabbins ainsi que des notables de la communaute par le Grand Cadi, trois ans apres la lettre du sultan dont nous avons donne plus haut quelques extraits.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים. הפזורה היהודית
יעקב רותי, למשל, שימש שגריר של מלך הווטאצי של פאס בפני מלך פורטוגל ונציגיו במרוקו, ועימם היו לו קשרי ידיות אמיצים מאז כיהן ב – 1523 כמתורגמן בסאפי.
בעוד שאחיו התיישב בארזילה, הוא עצמו העדיף להתגורר בפאס ב 1536, לאחר שעזר למאמץ המלחמה של השליט של פאס וסיפק לו כ 1000 עצים רמחים. באותה שנה , הוא נכח לצידו של השליט של פאס, באחת המפלות הצבאיות החמורות ביותר של ממלכת פאס מידי החיילים הסעדיים. היה זה בדרך נס, כך כתב לאחיו, שהצלחתי להגיע לפאב בריא ושלם.
ב 1537 הגיע יעקב רותי לארזילה במטרה למנוע חתימת חוזה לשביתת נשק בין השריף של סוס ופורטוגל, שעלולה הייתה לפגוע ביוקרתם של מלכי פאס. הגם שלא עלה בידו לשנות את מהלך הדברים, הליח עם זאת להשלים את מו"מ לקראת חתימת חוזה שלום בין מלך פורטוגל ובין מלך פאס ב 1538
ב 1539 נשלח רותי שוב בשליחות לליסבון במטרה לחתום על ברית צבאית בין ממלכת פאס לבין פורטוגל. הברית לא יצא לפועל, ובסופה של שהות בת שנתיים בליסבון הוא חזר למרוקו על מנת לקבוע, במרירות מסוימת, כי הפורטוגלים היו קרובים לויתור על אחיזתם בסאפי ובאזמור לטוב השריף של סוס.
מצבם של מבצרים אלה נעשה קריטי, אחרי שספגו התקפות בלתי פוסקות מצד צבאות הסעאדים , ובאותה מידה גם הורע מצבם בפיננסי מיום ליום. ב 1540 הטילו הסעדיים מצור על אגאדיר, שנכנעה ב 12 במרס 1541. הייתה זו מכת מוות ליוקרה של פורטוגל, אשר החליטה לעזוב לאלתר את אזמור וסאפי כדי למנוע מחייליה תבוסות נוספות.
יציאה זו הייתה אמורה לבוא אחרי פינו הקהילות היהודיות משתי ערים אלה, פינוי שנועד להיות מעין מבצע הצלה לכל דבר. הדבר מפתיע למדי, שכן באותו זמן ממש החליט מלך פורטוגל על כינון האינקוויזיציה בליסבון ומינה את אחיו דון אנריקה, לאינקוויזיטור הראשי. באביב 1541 שיגר מלך פורטוגל את ההוראות הבאות למפקד אזמור, אנטוניו לייטא : יש להעלות בדחיפות, תוך יומיים, את כל יהודי העיר על אוניות. יש לעשות זאת מבלי לפגוע בהם, לגלות כלפיהם יחס טוב עד כמה שאפשר ולנקוט את כל אמצעי הזהירות כדי שנכסיהם לא יפגעו.
הוראות ברוח דומה הוא הפנה למפקד ארזילה, והמליץ לפניו לסייע במיוחד ליהודים העלולים להיפגע במהלך הפינוי. אך השתדלות זו של מלך פורטוגל ביחס ליהודים נתגלתה כקצרת טווח, שכן בינואר 1542 הוא ציווה על גירוש, תוך חודש, לפאס של כל היהודים הגרים בארזילה, כולל הפליטים מאזמור וסאפי.
השושלת הווטאצית עצמה הייתה על סף התמוטטות כללית לאחר שמלך פאס, מולאי מוחמד, נפצע והובס בקרב בספטמבר 1546 על ידי הכוחות היריבים בפיקודו של מוחמד אל-שייך אל מהדי, אשר, לאחר שהוכרז כסולטן במרכאש ב 1545, נכנס לפאס ב 1549.
תקריות והתנגשויות בין התושבים והמגורשים לא חסרו, כמובן, בכל אחד מהמרכזים העירוניים הגדולים של מערב המגרב במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-16. בפאס המתיחות בין שני היסודות התדרדרה ב 1526 לעימות חריף ביותר, שנמשך כעשר שנים לערך, אך הן בפאס והן במראכש המאבק בין המגורשים לתושבים לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה " אתניזציה " של ההבדלים התרבותיים, שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.
כפי שהיה ניתן לצפות, היו אלה התושבים שחשו עצמם מאוימים על ידי המגורשים שמקרוב באו, לפיכך, כבר לפני ההגעות של 1497 דנו אחדים מרבני התושבים בפאס בשאלה, האם מותר למנוע בעד המגורשים מלהיות נושאי משרת " נגיד " הקהילה, על ידי הטלת חרם על אלה מבין המגורשים שיסכימו למלא תפקיד זה. עד מהרבה נתברר, שהשאלה הינה תיאורטית ואף בלתי רלוונטית לחלוטין. היה זה המלך שקבע בדרך כלל מי ישא בתואר הנגיד.
כתוצאה מכך , כאשר במרוצת המחצית השנייה של שנות השלושים שימש יעקב רותי נגיד, הוכרה סמכותו הן על ידי התושבים והן על ידי המגורשים, אשר נטלו לידיהם את רסן ההנהגה בקהילה החשובה ביותר של במרוקו, דור אחד בלבד מאז בואם לארץ זו. ניצחון זה בא בעקבות הצלחה לא פחות מרשימה בתחום חשוב ביותר בחיי הקהילה : מנהגי השחיטה, שהובאו למגרב על ידי המגורשים, אומצו על ידי התושבים.
התושבים קיבלו ללא קושי כללים אלו, שהיו פחות נוקשים ופחות בזבזניים מאלה שלהם. הם הסתגלו אליהם ללא עוררין עד לביקור שערך בפאס ב 1500 הרב שלום בן מסנות מתוניס, שביקר בחריפות את התושבים על שוויתרו על מנהגי השחיטה המקוריים שלהם, שלדבריו היו מעוגנים יותר במסורת, כפי שנקבעו על ידי הרמב"ם, מאשר אלה של המגורשים.
מולו התייצבו רבני המגורשים של פאס, ביניהם הרב משה חלוואה, אשר דחו בתוקף את טענותיו. משהרב התוניסאי עזב, הוויכוח נשתכח, ומנהגי השחיטה החדשים נפוצו ברחבי הארץ.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
ב"ה
הועדה, למען הנצחת זכרו
של הרב הקדוש החסיד ועניו
רבי ברוך סבג זצ״ל
הזמנה
הרינו מתבבד׳ם להזמין את כב׳ וב"ב להשתתף בשמחת ההלולא של הרב הקדוש החסיד ועניו הד״ן המצו״ן של העיר ספי – מרוקו
רבי ברוך סבג זצ״ל
שתתקיים אייה ביום שלישי ב' אדר ב׳ 10.3.70בשעה 6.30 בערב בבית הנכנסת הגדול על שם
הרב טולדאנו זצ״ל
בעתיקות ג׳ מול הסופרמו קט
בתכנית:
1 – תפלת ערבית חגיגית
2 – דברי ברכה
3 – הדלקת נרות
4 – כיבוד קל
המנחה : ועקנין מאיר
משפחות קדושים וצאצאיהן
בניגוד לפולחן הקדושים בקרב המוסלמים במרוקו המאופיין על־ידי ההתארגנות סביב מיסדרים דתיים בהם שולטות שושלות של קדושים, בולטת אצל היהודים במרוקו העובדה שרוב רובם של הקדושים הנערצים על־ידיהם הם קדושים יחידים. בכל זאת יש מסורות המתייחסות לקשר משפחתי בין קדושים שונים, ואנו מוצאים ברשימתנו לא מעט אחים, אב ובן, סב ונכד ואף ארבעה זוגות של קדושים. קיים גם מספר מצומצם של משפחות בהן יש קדושים בשני דורות או יותר וצאצאיהן נהנים מהפרסום הרב של המשפחה. קדושים מספר מוזכרים כאחים של קדושים אחרים. הקשר המשפחתי קיים בדרך כלל על־פי המסורת בלבד, ומכאן ההסבר לכך שלפעמים קיימת יותר ממסורת אחת לגבי אותו קדוש, ואחים שונים מיוחסים לו. מעניין לציין שבדרך כלל מדובר על שבעה, שלושהאו שני אחים.
האחים המפורסמים ביותר והנערצים כקדושים הם שבעת האחים בני זימורבסאפי.
בתודרה קבורים זה ליד זה שבעה אחים הידועים בשם אסקלילה. גם על ר׳.אברהם אווריוור מסופר שהוא קבור עם עוד ששה אחים. שלושה אחים מפורסמים הם סידי בועיסא וסלימאן, ר׳ יצחק בן־סלימאן וסידי פתאח בן-סלימאן, הנחשבים לבניו של שלמה המלך.
לקדוש המפורסם ר׳ דוד הלוי דראע מיוחסים שני אחים קדושים, והם ר׳ יהודה בן ישראל הלוי ור׳ יצחק ישראל הלוי. בסוס קבורים האחים הקדושים סידי אברהם, סידי יעקב וסידי מוסא. מסורת אחת מספרת שר׳ חנניה הכהן (קבור במראכש), ר׳ משה כהן (קבור בתאסביבת) ור׳ רפאל הכהן(קבור באשבארו) אחים הם, ומסורת אחרת אומרת שר׳ חנניה הכהן ור׳ רפאל הכהן הם אחים של ר׳ דוד אלשקר. מסורת מקומית בתאזארת אומרת שר׳ חיים לשקר" הקבור שם הוא אחיו של ר׳ דוד אלשקר ושל ר׳ שלמה בן־לחנס.
כשני אחים קדושים אנו מוצאים במראכש את ר׳ ישראל בן־מוחא ור׳ מסעוד בן־מוחא, באיית בולי את ר׳ ישראל דנינו ור׳ חיים דנינו, ובתאדריה את ר׳ מוסא וראובן ור׳ יהודה וראובן.מסורות שונות מזכירות כאחים ר׳ יחייא אלכדאר ור׳ אליהו (קזבלנקה), מולאי איגגי וסירי רגיתוכן ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ עובדיה הלוי.
כאב ובנו המוזכרים כקדושים אנו מוצאים את ר׳ עמרם בן ־דיוואן (ואזאן) ובנו ר׳ חיים בן־דיוואן (אנראז); ר׳ אבנר אג׳ייני ובנו ר׳ ראובןאג'ייאני הקבורים בצפרו; ר׳ יהודה אלמליח ובנו ר׳ אברהם אלמליח הקבורים באמיזמיס: ר׳ יהודה בן־שבת ובנו ר׳ מרדכי בן־ שבת הקבורים בתיללין:
ר׳ יעקב ביבס ובנו ר׳ יוסף ביבס הקבורים בסאלי: ר׳ שלמה בר־ ברירו ובנו ר׳ יצחק בר־ברירו הקבורים זה ליד זה בקולומב־בשאר; ר׳ מסעוד עראמה ובנו ר׳ דוד עראמה הקבורים בסכורה: ר׳ יוסף הכהן ובנו ר׳ יעקב הכהן הקבורים בתאזנאחת: ר׳ יעקב בן־וואליד ובנו ר׳ משה בן־וואליד הקבורים ברבאט;
ר׳ שלום דהאן ובנו ר׳ אליהו דהאן הקבורים באיית יעיש: ר׳ עמרם אביחצירא ובנו ר׳ יוסף אביחצירא הקבורים בתלוואת: ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ובנו ר׳ אליהו אביחצירא הקבורים בתארגלי ור׳ דוד בל־חזן ובנו הנקרא ״הנביא״ הקבורים במוגאדור. קיימות גם מסורות לגבי הורה ובן הקבורים זה ליד זה כששמו של אחד מהם אינו מוזכר כקדוש, כמו במקרים של הקדושים ר׳ יהודה בן באבא (תאגונית) ור׳ יצחק דאבילה (סידי רחאל), ששמו של הבן הקבור לידם אינו ידוע.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם
קהלת צפרו
רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי חזקיה בעלול
כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקמ׳־ה (1785)
שליח כולל, ירושלים. כתב כוללות שלו לא הגיע לידינו וגם לא נמצא בשום מקור אחר, המסמך שלפנינו ניתן כעין המלצה והועתק מספר שלוחי מצוUV מרבי שאול אביטבול. ובסיומו בא שמו בר״ת שש אנכי ומצפה לראות וכו׳ ספר אבני שיש חא׳ דף כב׳ עב' דן השדר׳ דידן בסכסוך שהיה לרבי שלמה אביטבול עם יורשי הקדש אחד. וז״ל שם ״ועמד והקריב משפטה לפני החכם השלם שדר׳ כההר׳ חזקיה בעלול״. וראה עוד שם בדף כג׳ עג׳ שהשדר דידן כשהיה על אם הדרך הכריח ליחידי הקהל ללוות ולתת ליד משרתו חיים עמרם סך נ״מ. נלב״ע בשנת תקס״ז (1807). מכתבים אליו נמצאים במכון(פריס בי״מ לרבנים 4013.033/1)
זה נכתב לציר אמונים, טעוi שירה והלול.
כמוה״ר חזקיה בעלול יזיי״א
בת ציון שמעתי ממררת אמריה. ופתחו צעדיה וגלו סתריה, רבנן תקיפי דארעא. סנהדריה ורבים שריה. ע״י ציר אמונים. קדש הילולים מקודש מקודש זך וצלול מה נאה ניר זה הולך ואויר. אויר בעד אויר, באמת טעון הלול. החכם השלם והכולל. כמוה״ר חזקיה בעלול יזיי״א. ובינו לקדשו עפ״י הראיה. ולא חנו מחבבו. חיבת הקדש וחיבת ביאה. ביאה שמשו וביאת אורו. ומאי וטהר טהר גברא. ובידו רצפת מגילה מגילה ניתנה באגרות שום בעל בכ"י בצערי ירושלים. ופקודת בל האדם במרה אפקוד. ולא קמה עוד רוח באיש אם הנבירה לוקה. הנה נא העיר הזאת אתייא תוך תוך היכא דשפך נהר דינור גלותא. וצרה דעניותא, ונתמעטו אוכלוסיה מתוקף חצי הרעב שעבר לתפ״ץ, ואחר ישבו העם בחסרות. ומיעוט אחר מיעוט, עם כל זה קמנו ונתעודד לבבוד ע״ק ותפארתנו שתובב״א, ולכבוד רבותינו רבני ירושלים, ולכבוד האי רעיא מהימנא, וחסרון הוליד את עמיי נדיב, ונקריב את קרבן ה׳ סך שבעים מתקלים, יעלו לרצון לפני ה: והיה מעשה הצדקה שלם, ואת צמח דוד מהרה תצמח ומלך מלך והשכל ועשה משפט וצדקה בארץ, הרוצה את אבניה ומחונן את עפרה שיש אנכי ומצפה ליראות ייתר שאת ויתר עז הדרה
החותם פה צפרו יע״א בתשרי משנת למרבה המשרה ליצירה, וקיים.
עמוד מא
רבי משה עבו
לעצמו מירושלים ת״ו
שנת ה׳ תקן(1790), לתר״ז(1847) (1790)?
הראשון במשפחת עבו, ר׳ שמואל שנולד באלג׳יר בשנת תקמ״ט (1789) ועלה עם הוריו, יצא בשליחות צפת להודו, והיה קונסול כבוד של צרפת, והמשרה הזאת היתה ירושה לזרעו. גם רבי אברהם חיים בנו היה שליח צפת וירושלים להודו בשנת תרכ״ט,(1869) וגם שליחות לצפון אפריקא אדר תדמ״ז(1887) ממשפחה זו יוצאת ההלולא המסורתית אל ציון הרשב״י ז״ל, ביום ל״ג לעומר.
השד״ר העצמאי דידן, לא מצאתי לו כל מקור. ולפי דבריו כאן במסמך היה דר בירושלים, וכנראה היה לו סכסוך עם ראשי הקהל משום מה, וכתב לרבי יהודה אלבאז נוסח החרם והקללות שהחרים וקלל למי שיעכב אצלו מה שתרמו לו.
בהו'
חקרי לב ה"ה אחינו בית ישראל אשר בעיר סיפרו יעא׳ לחכמיה ולזקיניה כפתוריה ופרחיה יחד כולם ישבו. הן מזהירין טפי מכוכבים כיר, ואני תפילה לאלהים כסא כבוד ינחילם והתענגו על רב שלום ושובע שמחות וזרעם נכון לפניהם, ובראשם חכמיהם ובראשם טוביינא דחכמי מרגליתא דלית בה טימי האח נפשינו החי השי כההרי״א (רבי יהודה אלבז) הי״ו. החכם עיניו בראשו אליו מי ישועות שורשו יהי שלום בחילך ש״ב ה׳ אלהיך ירצך ישמור את נפשיך ומכל צרה יפצך. אודיע לפני מעלת כבודו… זה הצער שצעירו אותי הגזברים היה ?י צער גדול ואיני מוחל להם עד שאעשה משפטם בירושלים בע״ה תחילת רואי בהם גזברים שלא לשמה ויתיצבו בעד לרחק את הצדקה ולעוות את המשפט כמ״ש הנביא והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת ונדחה לא תוכל לבא ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל… וירע בעיניו וירא כי אין איש ובר אשע״ך מאחר שאני מתחנן להם ולא שמעו הפכתי פני לדין וראיתי שבלי ספק שאסור ליתן לאדם צדקה שכפי הש״ע ביו"ד סי׳ רמ״ט ודיל ולא יתן אדם לקופה של צדקה אא״כ יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה. וסי׳ ת״ו ס״א בהגה וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים וכו' וכל שהגבאי אינו נאמן אסור ליתן צדקה על ידו…. ועושה כדין וכהלכה ובפרט שעושים להפך מן הדין והוא מ״ש הש״ע בסי׳ ת"ג סו׳ ודיל עני שגבו לו להשלים די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו
… לומר מאחר שעשה המצוה שלימה באשר ציוונו הי״ת בתורתו הקדושה כשלימות המותר ליקח אותו לאחר לקיים מצוה אחרת ואפייה לא הותר להם ליקח אותו המותר… שנתביישתי ועמדתי בפני כל הקהל הי ונשפך דמי וחליתי פני כל א׳ ואי ונדרו לי בפני דבר מועט שלא יבא חלק א׳ מס' ממה שאני צריך מאחר שהם רבים ויש בידם יכולת ליתן חייבים מן התורה ליתן כל צורכי ולא מלבד בקשו לעשות מצות האל יתברך בשלמות באשר צוה בתורה הקדושה לטובתם כי גלגל חוזר בעולם אשרי אדם מפחד תמיד אלא נתקשה לבם ולא עשו אפילו מה שידם משגת ולא זו בלבד אלא שלקחו מאותו המיעוט שהתנדבו וחושבים בעושים מצוה ליתנה לאיזה מצוה אחרת אבל בעונות שהם טועים ואינם יודעים שהם מקלקלים ובוצע ברך נאץ ה׳ מאחר… כדין שהם גוזלים דבר שהוא שלי ונותנים אותו לאחרים כפי הדין הנ"ל: וכפי מה שפסק ג״כ בסי׳ ת״ו סייד וז״ל וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה אשע״כ הגזברים שהם ע״ה ועומדים על נדבות הת״ח שעשו לי למחול להם…. כבוד התורה וחסרון כבוד ירושלים בתוכה שאין מי שיעכב על ידי שם תעשה כבודה בכל כחי גם ע״ע…. על מה שלא רצו ליתנו לידי שחשבו שעושים מצוה. עבירה היא בידם וצריכים שישלחו אותה שתניע לידי ואם אמרו שלא נשאר. אני מוכרח להחרים ולנדות כל מי שמעכב שלי בידו או ביד אחרים או שמתעצל מעלים עיניו ממנו…. ואינו שולחו לי עד שיניע לידי מבאן מהיום עד יום הריר הלל טובה וברכה כי״ר ושלם נאמן דורש שלומכם הצעיר נולה ונדח לכבוד דירת ירושלים הצעיר משה עבו
ע״ד המקום ב״ה ועל דעת רבותי שבירושלים ועל דעת חבירי שבארץ ישראל תובב״א חברון שבם טבריא צפת ועל דעתי ועל דעת בני שבעיר הקדש ירושלים תובב׳ המחמיר. מחרים אני ומנדה ומחרים ומקלל ומשמת לכל מי שמעכב מזכותי מן הנדבה שהתנדבו בעיר צפרו ובאה לידי הגבאים או ליד אחרים ואינו שולחה בין רב בין מעט מהיום ועד יום הו"ר שתניע לידי ובל מי שמעכב אותה יותר מהזמן הנז' למעלה אם נתנו אותו לאחרים בין בדבר מצוה בין דבר של רשות ואינו רוצה לשולחו לי עד זמן הנזכר הרי הוא עובר על זה החרם ובל העובר על זה ארור יהיה בזאת התורה ע״ד המקום ית׳ וע״ד רבים ועל דעת המחמיר ארור יהיה מפי מי שאמר והיה העולם ויענה אבת״ר אמן. ארור הוא מפי אכת״ר ותענה החכמ״ה אמן ארור הוא מפי החכמ״ה ותענה הבינה אמן. ארור הוא מפי הבינה ותענה הגדולה אמן ארור הוא מפי הגדולה ותענה הגבורה אמן ארור מפי הגבורה הפקד עליו רשע ושיטין יעמוד על ימינו בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה ובר ואתה אלהים עשה אתי למען שמך כי טוב חסדך תצילני כי עני ואביון אנכי ולבי יחל בקרבי וכוי עזרני ה׳ אלהי הושעני בחסדך וידעו כי ידך זאת אתה ה׳ עשית יקללו המה ואתה תברך קמו ויבושו ועבדך ישמח ושומע לנו ישכון בטח ושאנן אמן ובחי, נסו אמן
ת׳ עובר ת׳ עלת זה ?
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "
נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.
מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.
בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.
אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.
1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "
2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית – קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.
בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.
3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.
4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .
ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :
" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.
בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.
" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.
רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "
מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "
דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ".
על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……
כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.
איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.
אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.
המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.
זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.
בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.
במכתב לקבוצת אנשי מפתח שמינה לבדיקת הנושא כתב בן גוריון כי העולים שיצורפו ל " גדודי העבודה ", יקבלו את כל צרכיהם, וכן גם את צרכי משפחותיהם, בתוספת תשום קטן, כמו חיילי החובה בצ"הל – 3-4 לירות לחודש. לפי השקפתו של בן גוריון – רק עולים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, יגויסו ל " גדודי העבודה ", והם ישרתו במסגרתם 6 עד 18 חודשים.
הצעתו של בן גוריון להקמת " גדודי העבודה " נפלה, אך הממשלה והסוכנות היהודית היו אנוסות לקבל את העיקרון של " עבודות יזומות ", על מנת לאפשר קיום מינימאלי לעובדים, כך הוחל אט אט בהעסקת העולים בסלילת כבישים, בעבודות קטיף ובציר, בייעור, בתיקון מסילת הברזל ובעבודות שונות במחנות צה"ל ובבתי הזיקוק.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc
ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו
Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar
Grand leader de la communaute juive marocaine
רבי כליפא בן מלכא
רבי כליפא נולד בעיר סאפי. בנעוריו נסע ללמוד בפאס, בישיבתם של רבי יהודה בן-עטר ורבי שמואל הצרפתי, והם קרבוהו ועודדוהו. כשחזר לסאפי למד בישיבתו של רבי יוסף די־מיסקיטה, שהתפעל מכשרונות תלמידו ובחר בו לחתן.
לבד משכלתו התורנית, רכש לו רבי כליפא השכלה כללית ידע בשפות ותיאולוגיה נוצרית ומוסלמית. לאחר שעבר לגור באגאדיר, עסק במסחר ושימש כמתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה, שהגיעו לנמל אגאדיר. כאן גם התפלמס עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמים, בענייני אמונות ודעות. רבי כליפא היה מלומד בנסים. הוא עצמו סיפר על נסים שארעו לו, והיה בעל חזון, שפעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. רבי כליפא היה בקיא בתלמוד ואיש הלכה, משורר, בלשן וחסיד של השפה העברית. כל ימיו חש צער על כך שהוריו העניקו לו שם ערבי דווקא – כליפא, ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד, בשוכבו לנוח, שמע קול קורא ״אסף-אסף״. קם, הסתכל ימינה ושמאלה, ולא ראה מאומה. חזר ליצועו ושוב שמע, ״אסף-אסף״ וכן בשלישית. הוא התיישב והאזין לקול הקורא והמוזר, והגיע למסקנה כי מהשמים קבעו לו את השם העברי ׳אסף', במקום ׳כליפא׳. אישוש לכך מצא במספר הגימטריא הזהה 141, בכל אחד משני השמות. מאותו יום כתב וחתם את שמו ׳כליפא׳, בענייני חולין, ובענייני קודש חתם 'אסף׳.
רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ׳קול רינה', שמספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ׳הבקשות׳ של יהודי מרוקו; חיבר קובץ של שאלות ותשובות, ׳רך וטוב", שהיה ידוע עד לתחילת המאה העשרים, ו׳כף ונקי׳, שהוא הערות לשוניות על נוסח סידור תפילה שנדפס בימיו בונציה, המטופל בימים אלה לקראת הוצאתו לאור.
רבי כליפא נפטר בשנות ה-60 של המאה ה-18, וקברו הועבר במאה העשרים, מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, ונבנה עליו ציון מפואר המשמש כמקום תפילה לכל.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI KHALIFA BEN MALKA
דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc
ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו
Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar
Grand leader de la communaute juive marocaine
RABBI KHALIFA BEN MALKA
XVIIIeme SIECLE
Rabbin miraculeux et kabbaliste ne a Safi: Apres des etudes a Fes aupres des grandes sommites de l'epoque. rabbi Yehouda Benattar et rabbi Shmouel Sarfaty, il revint se rerfectionner dans sa ville natale dans la yechiva de rabbi Yossef de Miskita qui lui donna sa fille en mariage. D'une grande culture generale, il s'installa a Agadir ou il commenca par etre l'interprete des commergants europeens avant de se lancer lui-meme dans le commerce ou il acquit une grande fortune dans le commerce international. La legende raconte qu'un jour de Kippour sept de ses navires etaient en vue du port et le capitaine de ?a. flotte vint a la synagogue prendre ses instructions. Refusant d'interrompre l'office, il le renvoya en disant«je ne veux pas m'en occuper meme s'ils doivent couler ! ». Son tombeau etait devenu un centre de pelerinage populaire, frequente en secret egalement par les musulmans ; repute pour ses miracles. On montrait encore au XlXeme siecle aux pelerins sur la plage d'Agadir la carcasse ensablee de l'un des navires. D'une grande erudition, il menait des controverses theologiques avec les hommes de religion Chretiens et musulmans On le disait intrigue et tres peine que ses parents lui aient donne un prenom musulman et non biblique comme c'etait la regie generale. Un jour il entendit en reve une voix appelant Assaf ! Assaf ! II se tourna a gauche et a droite et voyant qu'il n'y avait personne ; se rendormit: II entendit alors) nouveau l'appel Assaf ! Assaf! et comprit que du ciel on avait exauce son voeu et on lui avait attribue ce prenom qui a la meme valeur numerique ; 141 ; que celui que lui avaient donne ses parents.: a partir de cette date ; il signait desormais ses ecrits religieux de son prenom hebrai'que ; utilisant son prenom arabe dans ses affaires commerciales.
Kabbaliste ; penseur ; commentateur ; linguiste et poete – plusieurs de ses oeuvres sont entrees dans le rituel du chant des Bakachot. Son recueil de poemes Kol Rina etait connu bien que jamais imprime de meme que son recueil de Questions et Reponses Rakh Vetob. Son livre de commentaires sur le rituel de prieres imprime a son epoque a Venise Rakh Venaki est actuellement en cours d'edition par le rav Moche Amar dans le cadre de sa collection des Lumieres d'Occident.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
ארמונות ובוסתנים – דויד אלמוזנינו
" ועתה נפשנו יבשה ואין כל בלתי אל המן עינינו " – במדבר י"א 6.
נס חג הרמדאן
היו אלה ימי סוף חג הרמדאן. על אף החורף היה חם באילת ובחצי האי סיני, שהיה עדיין בשליטה ישראלית. לבני שבט הטראבין יש אמונה חזקה בגורל והם מאמינים שכל מה שקורה לאדם, לטוב ולרע, נובע מרצונו של אללה. בשל אמונה זו הם לא פנו לטיפול רפואי כשהיו חולים אלא לרפואה העממית. ד״ר מורים, רופא משפחה מאילת, ואשתו התנדבו לטפל באוכלוסייה הבדווית והצליחו לעצור את תמותת התינוקות וללמד את האמהות הבדוויות לשמור על היגיינה אישית ולתת לתינוקות תחליפי חלב אם מקופסת פח, במקום תה. גם הבדווים המבוגרים נהנו מהרפואה המודרנית והגיעו לגיל מבוגר יחסית. האוכלוסייה גדלה אך הפרנסה נותרה דחוקה כשהיתה. בתקופה שבה הישראלים עדיין לא גילו את סיני, על מרחביו העצומים וחופיו המדהימים, באוהלי הבדווים פשוט לא היה מה לאכול; מלבד דגים מסריחים ומיובשים בשמש וביצי תנובה, שלרוב התקלקלו בגלל החום הכבד. זקני השבט התכנסו באוהל המרכזי והתפללו לנס. הם הרימו ידיהם השמימה וקריאתם נשמעה למרחוק: ״אללה הרחמן והרחום, תן לנו בשר לפחות בחג הרמדאן הקדוש!״.
12 שעות לאחר התפילה האחרונה התפרסם בעיתונים בישראל סיפור צהבהב על ג׳מאל, ילד בדווי אוטיסט שחי עם הוריו בתנאים לא תנאים בסיני ושדולפין שיפר פלאים את מצבו הבריאותי, אחרי שפגש אותו באקראי במים של חוף רהב, שחה והתיידד איתו.
ג׳מאל היה סהרורי, ובלילות קם מתוך שינה ממרבצו והיה מגיע אל החוף. רק מגע המים הקרים בכפות רגליו לפני שצעד הלום שינה אל הגלים העיר אותו. בלילה ההוא היתה סופת חול חזקה בסיני. הרוח מלאה בחול צהוב, גלים גבוהים שטפו את החוף, משאירים אחריהם פס קצף לבן. רשתות הדייגים, שהיו תלויות לייבוש, התעופפו ונקרעו, וג׳מאל – ישן וסהרורי – החל ללכת על החוף והסופה מכה בו מכל צד. הוא הגיע לקו המים והחל לצעוד אל הגלים אך הפעם, לא התעורר. ידיו שלוחות קדימה, צעדו מהוסס והוא מטה את משקלו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל. שיערו משתולל בסופה, עיניו עצומות – עוד רגע וגל גדול מפיל אותו למים. והנה נשמע קול דק העולה כמו הד מן הים וההרים. הדולפין שחה מול ג׳מאל, קורא בקול. קורא בכוח. עד שזה פקח את עיניו.
ג׳מאל התיישב המום על החול והביט שעה ארוכה בדולפין המתרומם באוויר, קופץ וקורא קריאות שונות ומשונות. שוחה וחוזר, שוחה וחוזר. כשקרני שמש ראשונות החלו להפציע מעבר להרים, טבל ג׳מאל במים, נוגע בקצות אצבעותיו בדולפין ומרגיש תחושת חוזק וחיות.
מקץ רבע שעה הגיעה בריצה אחותו של ג׳מאל אל הוריה והעירה אותם בניעורים חרדים. ״בואו מהר! בואו מהר! ג׳מאל עשה נס!״.
בחוץ עמד כל השבט, מביט בים במבטים המומים. כמה מטרים מהחוף שחה ג׳מאל, לצדו הדולפין וסביבם צפים על המים מאות עופות מובחרים, מרוטים ונקיים. ים של אוכל.
זקני השבט התיישבו מיד לברך את אללה על שנענה לתפילותיהם והביא את העופות לחג הרמדאן. הם סיפרו לצעירים שגם לבני ישראל קרה נס בסיני והם אכלו שלו שהגיע מהים. בשעה שהצעירים פרסו רשתות ודגו לראשונה בתולדות העמים עוף קפוא, חזרו הזקנים לאוהל והודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו. חג הרמדאן ברהב באותה שנה היה הטוב ביותר שזכרו זקני השבט. לא רק שהיה מספיק בשר לחגיגה, היו עוד עודפים שאותם המליחו וייבשו כמעשה האבות הקדמונים.
חמישה ימים לאחר מכן הפך הנס לנושא למחלוקת. ישראלים שהגיעו לרהב סיפרו לבני השבט שהנס לא היה נס. או שכן? אניית משא שיצאה ממרסיי והובילה ממבחר התוצרת הצרפתית עבור העשירים בסעודיה נקלעה לסופת החול הצהובה והתנפצה על השוניות המחודדות שליד חוף רהב. תרניה השבורים צנחו על הסיפון בתוך סבך של חבלים, קורות ויתדות, שקשריהם השתחררו ממקומם והיא שקעה אט־אט במצולות הים. כל מטענה ובו מאות עופות צף על המים. כשלבדווים נודע שלא אללה שלח להם את העופות, קמה מהומה גדולה והם הלכו לשאול את דעת הזקנים: מה לעשות עם העופות שנותרו, לשמור אותם או לזרוק לים? הדיונים ארכו שלושה ימים, עשרות כוסות תה מר כלענה נמזגו ובסופו של דבר יצא עשן לבן מהנרגילה. הגורל הוא הגורל וכל מה שקורה לאדם נובע מרצונו הטוב של אללה. ״העופות לא באו מאללה״, פסקו הזקנים, ״אבל באו מהים בשל רצונו של אללה. וכל מה שבא מהים שייך לנו״. וג׳מאל? בג׳מאל דבק השם ״ג׳מאל מחולל נס חג הרמדאן״.
مقالات باللغة العربية
אנטישמיות איסלאמית: מקורות ומטרות. ד"ר מרדכי קידר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה : משה בר אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מסורת ולשונות
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
בכל בירוריי המבוססים על עדויות שבעל־פה נתתי דעתי לא רק למרכזים גדולים אלא גם לקהילות קטנות ולקיבוצים נידחים (הלא הם מפורטים להלן במפתח שמות המקומות). שכן דרכם של בני מקומות אלו לשמר מה שנפלט לפני דורות מפיותיהם של יושבי ערים מרכזיות. בחומר המתפרסם כאן ובחומר נוסף המצוי עמי נתאשר דבר זה בכוללות ובפרטים: מה שנשכח או לא נודע עוד לבני הערים הגדולות – הן בלשון המדוברת הן בלשון הגבוהה הן ביסודות עבריים משוקעים הן במסורות העברית – המשיך להתקיים בשולי הדרך באזורים מרוחקים.
כך נמצאנו מתעדים ומבררים ענייני לשון לרוב שהיו נעלמים כליל, לולא נרשמו מפי מוסריהם. מי שקרוב אצל תחומי מחקר אלו יודע כמה מאות (ושמא אלפי) נתונים ועניינים במסורות העברית הולכים לאיבוד עם הסתלקותם של מידענים נאמנים. ופעמים שיש לדבר על להגים שלמים ועל מסורות שלמות שירדו לטמיון. למשל, כידוע שקהילות רבות באלג׳יריה לשונותיהן ומסורותיהן נשכחו ונעלמו כליל. עם זאת יש לציין בסיפוק, שבעשרים השנים האחרונות נתרחב העיסוק בתחומי המחקר הכלולים באסופה זו. קרוב לעשרים חוקרים – רובם בארץ ומיעוטם בחו״ל, וביניהם מספר לא מבוטל של טובי התלמידים המתקדמים – רשמו הישגים נכבדים בתחומים אלו וקירבו אותנו להכרת תרבותה של יהדות צפון-אפריקה, ובכלל זה להכרת מסורותיה הלשוניות ולהגיה הכתובים והמדוברים. כמו כן נידונו לא מעט שאלות עקרוניות וסוגיות יסוד במשא ומתן בין החכמים. וכל זה בהמשך ליבול המחקרי החשוב של טובי המלומדים בדורות קודמים, כמרסל כהן וג׳ורג׳ ויידה זיכרונם לברכה וחיים זעפרני ודוד כהן יבלח״א. בהקשר זה יוזכר השירות החשוב שאברהם (רוברט) הטל שירת את מחקר יהודי צפון־אפריקה בעבודותיו הביבליוגרפיות המקיפות והחשובות על חקר הקהילות בארבע ארצות המערב המוסלמי.
לקראת פרסום האסופה הזאת נעשו שינויים לא מעטים – אך לא מפליגים – בניסוחם של מאמרים אחדים. חלקם של השינויים והתוספות שולבו בהערות השוליים וחלקם בגופי המאמרים או בנספחים קצרים בסופיהם. כאן וכאן הועברו פרטים אחדים מן ההערות אל גופי המאמרים. לנוחיות הקורא פושטו ההפניות ממאמר למאמר, וכל אחד מהם נושא מספר סידורי מא׳ עד יח׳ ומסועף לסעיפיו.
כמובן, גם ההפניות הביבליוגרפיות פושטו בשל עריכתה של רשימת ספרות אחת לאסופה כולה, אם כי לא מעט פרסומים שנזקקנו להם, במיוחד אלו שאין עניינם יהדות צפון־אפריקה, לא נכללו בה והם באים בהערות השוליים בלבד.
כל אחד מן המאמרים נתפרסם בשעתו כיחידה לעצמה, ויש מהם שקדם בזמן כתיבתו למאמר אחר ונתפרסם הרבה זמן לאחריו. בשל כך ראיתי בעת הפרסום הראשון להביא פרטים אחדים בכמה מאמרים! נהגתי כך בעיקר בסעיפי המבוא של כמה מן המאמרים על השרח. הכוונה בעיקר להגדרות ולהצגה כוללת של חיבורי השרח (כגון הספרים שנכללו בו, החומר שהוקלט וכדומה) כדי להכניס את הקורא לעולמו של הנושא וכדי לקבוע את מסגרת העיון. בפרסום הזה השתדלתי על פי רוב לקיים דברים אלו במאמר אחד ולהשמיטם או לקצרם במאמרים אחרים, אך לא תמיד עלה הדבר הזה בידי, שכן הוצאתם הגמורה הייתה פוגמת ברציפות הדיון ומשבשת את מבנה המאמר: ועם הקורא הסליחה.
במהלך כתיבת המחקרים נסתייעתי במענקים שקיבלתי מקרן הזיכרון למען תרבות יהודית וממשגב ירושלים. תודתי העמוקה נתונה להם בזה.
פרסומה של האסופה הזאת הוא פרי יזמה של המכללה האזורית באשקלון. ראשי המכללה מבקשים להגביר את הקשר בין חוקרי תרבותה של יהדות צפון־אפריקה ובין הקהל המשכיל והציבור הרחב. לשם כך יזמו פעולות משותפות עם המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהן באוניברסיטה העברית, ובכללן פרסום מחקרים ואסופות מאמרים. לא רק אנשים מן השורה אינם יכולים לעקוב אחרי הבמות הרבות שבהן רואים אור פרסומים מדעיים העוסקים בחקר תרבותם של יהודי צפון־אפריקה; גם סטודנטים מתקדמים וחוקרים מתקשים לעתים קרובות באיתורן של אכסניות מדעיות אלו. זה הרקע להופעתן של אסופה זו ושל הבאה אחריה (העתידה לכלול מבחר מפרסומיו של פרופ׳ יוסף שיטרית בחקר השירה העברית במרוקו) כפעולה משותפת ראשונה של שני המוסדות הנזכרים.
כאן המקום להודות למר פינחס חליוה המנהל הכללי של המכללה האזורית באשקלון על יזמתו ועל פעילותו הנמרצת והמתמדת להעמדת האמצעים להדפסת האסופות. יבורך נאמנה גם פרופ׳ שמעון שרביט, הראש האקדמי של המכללה, שתמך בכל לב בפרסום האסופות ועשה רבות להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל. כמו כן מבקש אני להודות ביותר לאנשי מוסד ביאליק ובראשם פרופ׳ משה ברש, יושב ראש הוועדה לספרות מדעית, ומר יצחק טאוב, מנהל המוסד, על שיתוף הפעולה הנמשך שלהם עם המרכז ללשונות היהודים באוניברסיטה העברית, המוצא ביטוי חוזר בפרסום האסופה הזאת. כן נתונה תודתי לגב׳ אורית ורטהיים־אלירז על טיפולה המסור בהדפסת הספר. תודה מיוחדת נתונה למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הקובץ וכתב את רוב המפתחות, ולמר מחמד חאמד, שכתב את מפתח המילים בערבית (בעזרתם המסורה של אחי ד״ר מאיר מיכאל בר־אשר ושל פרופ׳ משה פייאמנטה). ברכתי נתונה לגב׳ אנלי וילק שהקלידה את האסופה, לגב׳ עירית ריבובסקי שהעמידה את הסדר ולגב׳ ליזה מוהר שהביאה את הספר לדפוס – שלושתן מן היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית. ועל כולם יבורכו בכול רעייתי היקרה נחמה וילדיי היקרים, המלווים אותי ואת עבודתי באהבה ובחיבה. יברך ה׳ חילם ופועל ידם ירצה.
האוניברסיטה העברית בירושלים בין כסה לעשור תשנ״ח
ד"ר דן מנור – מאמרים
הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
הרמב״ן צופה את החירות המדינית במציאות הקיימת, שבה פועלים חוקי הטבע וההיסטוריה. כך הוא מגדיר את ימות המשיח. ואילו עוה״ב מוגדר אצלו כמציאות רוחנית חדשה לאחר ימות המשיח. זהו מדור הגמול הרוחני, רק לאלה שעתידים לקום בתחיית המתים. עולם הגמול שלאחר המוות לכל אדם, לדעת הרמב״ן, הוא גן עדן שהוא עולם הנשמות." זוהי גם תפיסתו של ר׳ יוסף אלבו. ימות המשיח הם עידן היסטורי של חירותה המדינית של האומה, מעין ריסטורציה היסטורית, ואילו עוה״ב הוא מציאות שעתידה להתחדש כעולם הגמול לבני התחייה בלבד, להבדיל מגן עדן כעולם הגמול שלאחר המוות. אלבו תמים דעים עם הרמב״ן, שהגמול בגן העדן(ג״ע) הוא נחלת הנשמה בלבד, בעוד שבעולם הבא לאחר התחייה, גם הגוף זוכה לתענוג רוחני יחד עם הנשמה.
מבין חכמי דור הגירוש ראוי להתייתם לתפיסתם של אחדים, שאף הם הולכים בעקבות קודמיהם. ביבאגו מביא את דעת הרמב״ן, בדבר ההבחנה בין ג״ע כעולם הנשמות שלאחר המוות, לבין עוה״ב לאחר התחייה, ומשתדל לחזק אותה על־פי המשמעויות השונות של המושג עוה״ב בספרות חז״ל.לאחר דיון ארוך מסיק ביבאגו, שאכן יש להבחין בין עוה״ב הקיים ועומד מששת ימי בראשית, כמדור לנשמות בלבד לאחר המוות, לבין עוה״ב שלאחר התחיה כמדור רוחני לנשמה עם הגוף יחד: ״ובצד שלישי יאמר עולם הבא על עת התחייה (…) אשר יחיו המתים לקבל שכר נעלה(…) אחרי שהם בגוף ובנפש פעלו וקיימו המצות [המצוות] ראוי הוא שיקבלו שכר״. גם ר׳ יוסף יעבץ מחזיק בגירסת הרמב"ן, וכורך את תחיית המתים ועולה״ב כעידן אחד אחרי ימות המשיח, להבדיל מעולם הנשמות שלאחר המוות. רמז להבחנה זו מצוי, לדעתו, בשוני שבין משמעות המילה ״קץ״ ובין משמעות הביטוי ״קץ הימים״(דני׳ יב יג). המילה ״קץ״ רומזת לעולם הנשמות, והביטוי ״קץ הימים״ רומז לתחייה ועוה״ב: ״ואתה לך לקץ [שם] לעולם הנשמות ותנוח שם תחת כנפי השכינה ותעמוד להחית המתים (…) עיקר שכרך והוא קץ הימים״.לגבי ימות המשיח, הרי אף הוא כקודמיו מגדיר אותם כעידן החירות המדינית. 41
הבחנה זו בין ימות המשיח כעידן החירות המדינית ובין עידן התחייה ועוה״ב, שבו יתממשו כל הייעודים הרוחניים, נדונה גם אצל אברבנאל. על מאמרו של שמואל ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״,מעיר אברבנאל, ש״העולם הזה״ רומז לתקופת בית ראשון, והמונח ״שיעבוד מלכויות״ פירושו שיעבוד אומות העולם תחת עול מלכות ישראל. הווי אומר, שהחירות המדינית בימות המשיח תהיה העתק נאמן של תקופת בית ראשון, ללא שום שינוי כמציאות הטבעית! השוני היחיד יהיה, שמלכות ישראל בעידן המשיח תהפוך למעצמת על, החולשת על עמים רבים. על סמך הסיפא של המאמר – ״אבל עוה״ב עין לא ראתה״ – קובע אברבנאל, שמדובר בעוה״ב של זמן התחייה: ״הנה כל זה [הייעודים הרוחניים] יחסו שמואל לעוה״ב שהוא זמן התחייה״.
עקבותיה של תפיסת עולם זו, שנדונה בכתבי מחברים שונים, ניכרים כאמור גם ככתבי הרא״ס. אף הוא, כחכמי דורו, כורך את עוה״ב ותחיית המתים בעידן אחד של גאולה רוחנית, להבדיל מן השאיפות הלאומיות שיועדו על־ידי הנביאים לימות המשיח. שאיפות אלו מוגדרים בלשונו: ״דבר יותר כולל ויותר גופני לרוב העם המבקשים את זה״.״ בכך הוא מביע יחס של ביטול מה כלפי הפן המדיני של הגאולה, כיון שלפי הגדרתו זו יוצא, שייעודי הנביאים לימות המשיח אינם אלא קניינים חומריים, העונים על הצרכים של העם. עמדה זו מנוסחת בבהירות יתרה במאמר אחר, הדן בהבדל שבין ימות המשיח לעוה״ב, ובו כותב המחבר בין היתר: ״שענייני המשיח אעפ״י שהם דברים גדולים מאד הם דברים גשמיים וגופניים בערך [ביחס ל] ענייני העוה״ב לפי שעניין עה״ב הוא דבק בו ית׳ [יתברך] (…) לפי שהוא דבר פנימי ודק מאד״." משמעות דבריו כאן היא, שהחירות המדינית, על כל רכיביה, טפלה לתכלית הרוחנית.
בין השאיפות הלאומיות לימות המשיח, שהמחבר מדגיש במיוחד : א) מפלת המלכות הנוצרית – משאלה שנדונה כבר באחד הסעיפים הקודמים – או כדבריו במקום אחר: ״זרעו של עשו עתיד לפול ביד בניה של רחל״,• ב) מפנה חדש של חיי חומד ורוח באווירה אפופה שלווה וביטחון: ״לרמוז כי שם [בית שלישי] ינוחו יגיעי כח(…) וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד(…) ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף ותרבה התורה ולומדיה״: ג) בניין הבית, שגם עליו דובר לעיל. יש לנו כאן איפוא אותה תפיסה, של רוב חכמי הדור, הרואה את הגאולה בימות המשיח כריסטורציה היסטורית.